אהיה שלום

שבר כלי

 

אני זוכרת את הימים בהם באה סבתא פורטונה מהקריות לבקר ולעזור במטלות הבית. היא הייתה מבשלת לנו מרק מלוחייה עם אורז לבן, פשוט וטעים כמו שרק סבתות מצריות יודעות להכין, הייתה מקפלת את ערימת הכביסות שהניחה אימא על הספה. זה היה בשבילי יום חופש ממש. בכל יום שבאה סבתא לבקר הייתי בציפייה גדולה מציצה תכופות מהחלון הצופה אל תחנת האוטובוס בה היא יורדת, מחכה לה בכיליון עיניים. הנה היא! חיוך גדול כובש את פניי. היא נכנסת אל הבית ומורידה את הסלים מידיה העבות והחזקות, ואני, ילדה בת שש על קוצים, פונה אליה בחיוך מעט נבוך, “סבתא, אולי תסכימי להחליף אותי קצת, אולי תסכימי לשמור על האחים שלי במקומי כדי שאוכל לשחק ולהתנדנד בנדנדה שבגן המשחקים?“ והיא כמובן נענתה בשמחה.

מכיוון שאני הבכורה במשפחה שבה שני ההורים עובדים בעבודות כפולות ומכיוון שהייתי ילדה בוגרת מאוד ואחראית, כל עול הבית וגידול האחים הוטל עליי בצורה מלאה. במקום לשחק עם חברים וחברות בשכונה, בעל כורחי נאלצתי לשמור על אחיי הצעירים רוב הזמן, לכן בכל פעם שאימא הרתה, היא הקדימה לספר לי, ובדקה את כשירותי לשאת אח נוסף במשא גידול האחים. הפכתי להיות לאימא קטנה בשבילם. אומנם עשיתי זאת באהבה גדולה אליהם, אבל בעצם לא כל כך חוויתי ילדות.

חיי השתנו ביום הראשון של חופשת הסוכות כאשר מלאו לי 14 שנים. חג הסוכות הוא חג אהוב עליי במיוחד, משרה מעין תחושת מוגנות נעלה כזו. באותו בוקר בטנה של אימא נראתה גדולה במיוחד וכבדה מרוב החיים הממלאים אותה. אימא נשאה ברחמה את העובר החמישי שיהיה לאחי הקטן. חבלי הלידה החישו עוצמתם ואימא קראה לי לעזרה, “אושי,“ היא שלחה את אמתה והניחה אותה על כתפי, “אולי תבואי איתי למקלחת ותעזרי לי לסבן את הגב?“

“בטח, בטח,“ עניתי שמחה ונרגשת, וידיי הקטנות אחזו את בטנה מקרוב. עוד מעט הוא יֵצא, הזאטוט הקטן הזה, כך חשבתי לעצמי, שפתיי נושקות את טבורה, “אני כבר לא יכולה לחכות עוד,“ אמרתי לה.

אימא ליטפה את ראשי וזירזה אותי להיכנס יחד איתה אל המקלחת. “אני רוצה להגיע אל בית היולדות מוכנה,“ אמרה אימא, בעוד המים הנעימים מכסים את גופה. אני מחליקה את הסבון על גבה בשתי ידיים רטובות ובתנועות סיבוביות מסבנת ומלטפת את האזורים מאחור שאליהם לא יכלה להגיע. “את ילדה טובה,“ אמרה לי אימא. עטפתי אותה במגבת, ובטפיחות קלות ייבשתי את גבה התחתון. גופה דיבר אליי וחשף את סימני מתיחותיו. התפעלתי מאוד מהבית הזה שנמצא בתוכה ששומר על אחי הקטן כמו מבצר. אימא לקחה שאיפה עמוקה ועצמה את עיניה, נשפה החוצה ונענעה את האגן בתנועות סיבוביות כמו בריקודי בטן. התבוננתי בה, היא נראתה לי כמו אלה ממש. יראתי מפניה, חיש השפלתי מבטי ואצתי להביא לה את הכפכפים ולנעול אותם על רגליה. “אני רוצה להתהלך קצת,“ ביקשה אימא. אחזתי חזק בידה וירדנו במדרגות אל הקומה התחתונה, אחיי הקטנים שיחקו בחצר והכינו קישוטים לסוכה. עיניו התכולות של אחי הקטן מורדי צדו את עיניי והחלפנו מבטים. חיוך מרוצה ומרוגש התנשא על פנינו. בקרוב אימא תלד. אימא ואני יצאנו אל הרחוב והתהלכנו לאט על המדרכה.

שמש חמימה האירה את יום חול המועד הזה והיה כל כך נעים בחוץ. “ההליכה תעזור לי לפתיחה של צוואר הרחם,“ אמרה אימא בעודה אוחזת את ידי. מדי פעם נעצרה אימא והניעה את האגן בסיבובים, אז הייתי עוזבת את ידה ומניחה לה, לוקחת צעד אחורנית ומתרחקת ממנה, מאפשרת לה לנשום ומאפשרת לי להתבונן בה. “בואי, התקרבי אליי,“ היא הושיטה ידה לקראתי וחיוכה שב אל פניה, “נחזור הביתה.“

חזרנו הביתה. אימא העבירה לי הנחיות ואת סדר היום, “בשעות הקרובות אלך ללדת. אבא ייקח אותי ואַת תשמרי על האחים שלך. איעדר מן הבית לכמה ימים. סבתא תגיע אחר הצהריים ותעזור. תכף יגיע בחור בשם יוסי, הוא יעזור לאבא לסיים את עבודות הבנייה בבית, הוא יצבע את הקירות וכאן יבנה קיר נוסף מגבס,“ ובתנועות יד הראתה כיצד ייווצר מקום במרחב למיטת התינוק, והנה שוב תוך כדי דיבורה המתנשף, הגיע עוד גל כזה של כאב. אימא נעצרה, התנועעה, שאפה ונשפה באיטיות, הניעה את האגן בצורה מעגלית, הרגעים האלה נראו לי קדושים ממש ויראתי מפניהם. “בואי, היצמדי אליי,“ היא הניחה ידה על כתפי, “אני סומכת עלייך שתשמרי על האחים שלך,“ היא אמרה, “תראי שיוסי עושה את העבודה כמו שצריך. תזכירי לו שצריך לסתום את החור, הנה כאן, רואה?“ היא הצביעה לעבר הקיר. “אחר כך תנקו פה טוב טוב, ואת שידת ההחתלה תסדרי פה יפה, טוב? נכון שאני יכולה לסמוך עלייך?“ 

“כן, בטח,“ נשמתי עמוק, “אימא...“ אמרתי לה, “אולי ארצה בחופשת חג הסוכות לנסוע עם החברים שלי לפסטיבל שבעפולה...“ “הכול יהיה בסדר,“ פלטה אימי, אבל היה לי ברור שאבא לא יסכים שאלך. לעומת אימא שסמכה עליי כמעט בכל דבר, אבא דווקא שמר עליי מאוד, במיוחד כשזה נגע לחברים. הוא לרוב לא אִפשר לי לצאת ולהיפגש עם החברים בערב והעדיף שאשאר בבית, ומדי פעם, כשכבר הסכים אחרי שכנועים רבים, גם אז הגביל את שעת ההגעה שלי ודרש שאחזור מוקדם יותר מכולם. למשל, אם לכל החברים הסכימו שיחזרו לבתיהם בשעה 02:00 בלילה, אני הייתי צריכה לחזור לפני חצות. היה לי קצת קשה עם הלחץ הזה, אבל הבנתי אותו. היו לי חברים גדולים ממני מהשכונה וגם בבית הספר. 

לקראת הצהריים השלימה אימא את הכנותיה ויצאה עם אבא אל בית היולדות. בדרך, כשעמדו עם רכבם ברמזור שבצומת יקנעם, הבחינו באריה הנוהג ברכב שעצר מימינם. אריה הוא קרוב משפחה, ובאותם ימים נודע בחזרתו בתשובה סמוך לטרגדיה הנוראה שבני משפחתו עברו. אחיינו החייל נהרג בתאונת דרכים. רן היה שכן שלנו, חייל גבעתי אמיץ המוכר לכולנו בשכונה, ומותו זעזע את כולנו. אריה נופף להוריי לשלום והתעניין לאן הם נוסעים, וכששמע שהם בדרכם ללידה, שלף ספר תהלים מתא הכפפות, מסר לידיה של אימי ואמר, “זה מסוגל לישועות, קחי איתך.“ היא אחזה את ספר התהלים בידה והכניסה אותו לתיק.

בינתיים שמרתי על אחיי בבית, חיכיתי לבואה של סבתא ותוך כדי כך שוחחתי עם יוסי, הבחור שבא לעזור, וסיפרתי לו על התוכניות שלי ללכת עם החברים לפסטיבל, שיתפתי אותו שאינני יודעת איך לבקש זאת מאבא שלי, בוודאות ידעתי שהוא לא יסכים לזה. יוסי היה נחמד ונתן לי איזו עצה. בדיעבד, זה נורא מצחיק אותי. הדברים הקטנים שאנחנו דואגים בגללם רגע לפני שקורה אסון.

בערב עשינו בבית “מחנה“. כל רצפת הסלון של הבית מחופה שמיכות פרושות עליהן יושבים ארבעה ילדים וסבתא. אחרי פטפוטים, קשקושים וקריאת ספרים נשכבנו וכהרגלנו בקודש אמרנו יחד “קריאת שמע" שלפני השינה. אומנם לא היינו דתיים, אך מילדות חינכו אותנו ההורים לומר "קריאת שמע שעל המיטה". סבתא הייתה עייפה ורצתה כנראה שנישן, כבר לא נותר לה כוח לעוד פטפוטים. זמן מה לאחר 21:00 קיבלנו טלפון מאבא, הוא הודיע לנו שאימא ילדה. מאותו הרגע לא יכולנו לישון, שמחנו וצהלנו שנולד לנו אח קטן והתחלנו לדמיין אותו בעיני רוחנו. חיכינו שאבא יחזור. השתוקקנו לראות אותו ולשמוע ממנו למי הזאטוט הקטן דומה. לפתע קול צופר נשמע מבחוץ. חשבתי שאולי זו צפירה בשבילי וקפצתי להציץ מן החלון. שם ראיתי את יניב, הגדול שבחבורה שלנו, עם עוד כמה חבר’ה מהשכונה נוהג את מכונית הפיאט של אבא שלו. באותו יום קיבל יניב לידיו את רישיון הנהיגה החדש שלו והתלהב מאוד להיות הנהג הראשון שבחבורה. בין כל החברים והחברות שעמדו בחוץ עמד גם יוני, החבר שלי. יצאתי לקראתם בהתלהבות וסבתא קראה אחריי בקול, “יא בינתי, אל תצאי מהבית. את אמרת 'קריאת שמע' כשהיית על המיטה, אחרי ‘שמע ישראל’ לא יורדים מהמיטה.“ 

“סבתא,“ עניתי, “אני רק פה ליד, רק לרגע, מדברת עם החברים, אנחנו מתכננים את הנסיעה לפסטיבל סוכות ואני כבר באה. אכנס עם אבא, הוא כבר צריך להגיע,“ אך סבתא לא הייתה רגועה בזמן שעמדנו אני וחבריי מתבוננים בלוח ההופעות ומתכננים באיזה יום בשבוע כדאי לנסוע, אף על פי שלא היה לי עדיין אישור סופי מההורים. סבתא עמדה מהחלון והסתכלה עליי, ומדי פעם אמרה לי, “בואי, יא בינתי, תיכנסי, את אמרת ‘שמע ישראל’, אחרי ‘שמע ישראל שעל המיטה' לא יוצאים מהבית, היית צריכה להישאר במיטה.“ הבטחתי לה שאני כבר נכנסת.

תוך כדי שאנחנו עומדים בחוץ הגיע אבא נרגש, כולנו בירכנו אותו. “מזל טוב אבא! איך אימא עברה את הלידה? ולמי הקטנצ’יק דומה?“ שאלתי בשמחה. מחויך ונרגש אבא ענה שהיה נהדר, וביקש ממני להיכנס הביתה לישון ו“לא להתעכב בחוץ,“ כך אמר ונכנס. “אני כבר נכנסת,“ השבתי. פטפטנו ופטפטנו ובלי לשים לב הגיעה שעת חצות, סבתא כבר לא עמדה עוד בחלון מציצה עליי והבית נראה חשוך. יריב, אחד מהחברים, התחיל לפהק בלי סוף והתכוון לפרוש, ויניב, הנהג החדש והראשון בחבורה, הציע נלהב, “בוא, אני אקפיץ אותך,“ יניב הביט לעברי ואמר, “בואי, תעלי גם את לאוטו, תראי אותי נוהג“. יוני, החבר שלי, ישב ברכב. היססתי מעט, חשבתי על אבא מה הוא יגיד על זה, “נו, יאללה?“ זירז אותי יניב, “סיבוב קצר, תעלי.“ חשתי יצר פנימי חזק לוחש באוזניי ומניע אותי לקפוץ פנימה וקפצתי בהתרגשות אל תוך הרכב. יתר החברים עמדו במקומם וחיכו לנו עד שנחזור.

הנסיעה בתוך הלילה הייתה מרגשת, בין חבורת הילדים הרגשתי גדולה, מעולם לא הסתובבתי מחוץ לבית אחרי חצות. הורדנו את יריב בביתו, ובדרך חזרה, במרחק 200 מטרים מהבית, מול החברים העומדים ומחכים שנחזור, במקום שבו הכביש הרטוב והחלק מתעקל ימינה, נסע יניב במהירות גבוהה מהמותר ואיבד שליטה על המכונית. החלקנו מצד אל צד עד שהרכב התהפך ונבלם בעוצמה וברעש גדול בעמוד החשמל המרכזי שעמד בפינת הרחוב. אפלה כבדה פקדה את הרחוב כולו. תאורת פנסי הרחוב שובשה כליל. עברנו תאונת דרכים קשה מאוד. אני, יוני ויניב - הנהג, נפגענו בדרגות שונות. האוטו הלך “טוטאל לוס“. החברים שעמדו וחיכו לנו ראו את התמונות הקשות אל מול עיניהם בעמדם כל כך קרוב אל מקום התאונה. הם רצו לקראתנו בצעקות חרדה, “החברים שלנו מתים! החברים שלנו מתים!“ המולת אדם החלה ממלאה את האזור שבו שכבנו. השעה הייתה חצות וחמש דקות.

באותו זמן, בבית החולים, אימא לא הצליחה להירדם על אף שהייתה אחרי לידה. כנראה חשה במשהו, חוש כזה של אימא. “מוטב שאקרא קצת תהלים,“ אמרה לעצמה, הוציאה את ספר התהלים מן התיק ופתחה באקראי בדיוק בדף "תפילה לחולה", זוהי ברכה שמופיעה לקראת סוף הספר. “טוב,“ אימא המשיכה, “אני בבית הרפואה, טבעי שאקרא ‘תפילה לחולה’,“ כך חשבה וכיוונה את התפילה עבור כלל החולים באשר הם ובעבור החולים הנמצאים בבית הרפואה שבו שהתה. ובאותם רגעים בדיוק שבהם נזקקתי לישועות גדולות ולתפילה של אימא עליי, הובהלתי אל תוך בית החולים ונמניתי עם כלל החולים השוהים בבית הרפואה.

נפצעתי קשה מאוד. אחד השכנים שגר בסמוך אל מקום התאונה היה ראשון להזעיק עזרה ולהזמין אמבולנס. באותו זמן חוויתי אותי יוצאת מן הגוף שלי, וממבט-על ראיתי כיצד אנשי חילוץ מחלצים אותי ואת יוני מן הרכב המעוך ופרמדיקים פושטים את בגדיי מעליי ומנסים להשתלט על החבלות הקשות בגופי, רגלי מונפת באוויר, ראשי שמוט וכולי מדממת בכל חלקי הגוף. הם הניחו אותי באלונקה שכובה על הכביש והמתינו לטיפול נמרץ. גם יוני כבר הוצא מהרכב וקיבל טיפול ראשוני. יניב, הנהג, נעמד על הרגליים והיה בהכרה מלאה בעוד אני ויוני לא הגבנו כלל למתרחש מחוסרי הכרה. הפגיעות היו קשות מאוד. זעקותיו של יניב נשמעו למרחוק, “מה עשיתי? מה עשיתי! הרגתי את החברים שלי!“

רעש סירנות צורם החריש אוזניים, אמבולנסים שעטו בזה אחר זה אל מקום התאונה והפיגו את החושך האימתני ששרר ברחוב, אנשים התקרבו והתקבצו ונעשתה שם המולה גדולה. באותם רגעים בהם חוויתי יציאה מן הגוף, חשתי שאני ואינני. כלומר, שאני משקיפה על האחרים מחוץ לגופי הפיזי, אך הם אינם רואים אותי. חשבתי על אבא שלי והצטערתי על מה שעוללתי לו, מה יהיה איתו? וראה זה פלא, בו ברגע שחשבתי על אבי, מצאתי עצמי עומדת על ידו. אני רואה אותו והוא אינו רואה אותי. ניסיתי לקרוא לו “אבא?! אבא?!“ אך הוא לא שמע אותי. ניסיתי לחבק אותו ולבקש סליחה, אך הוא לא חש את מגע ידיי. לפתע צלצל הטלפון של הבית. ואבא התעורר, “מה? מי זה? מה השעה?!“ שאל אבא. היה זה אריה, קרוב המשפחה שאותו פגשו הוריי בדרך אל בית היולדות. מאז שאחיינו החייל נהרג בתאונת הדרכים, המשפחה לא הצליחה לחזור אל שגרת חייה, והאם לא מצאה עוד טעם לחייה ללא בנה האהוב. קולות האמבולנסים בשכונה היו דבר שבשגרה, אך משום מה, באותו לילה כששמע אריה את רעש האמבולנסים דוהרים בזה אחר זה וחולפים במהירות בזק על פני ביתו הנמצא בקרבת שכונתנו, התקשר אל אבי וביקש, “תעשה לי טובה,“ הוא אמר לאבא, “אני שומע אמבולנסים דוהרים לכיוון הרחוב שלכם, צא לראות מה קורה שם בחוץ.“

אבא שלי קם מהמיטה, פתח את התריסים והציץ החוצה. “וואלה, אני לא רואה כלום,“ הוא אמר לאריה, “הכול פה מאוד חשוך, אני לא מצליח להבין מה הולך פה. אני באמת שומע אמבולנסים, אבל הם לא עברו את הבית שלנו, נשמע שהם נמצאים בכניסה לרחוב.“ אריה הסתפק בתשובתו של אבא, והם סגרו את הטלפון. אבא שלי עוד לא הספיק לחזור למיטה והנה נשמעו דפיקות בדלת. ראיתי את מה שהוא עובר והרגשתי צער רב על הבעיות שאני גורמת לו עכשיו. אבא ירד מן המיטה וקם לפתוח את דלת הבית, בפתח עמדו שני שכנים וסיפרו לו את שאירע לי. “אין זמן,“ הם אמרו לו, “לבש משהו וסע אחרי האמבולנסים, הם בדרך אל בית החולים.“ אבא היה המום, הוא לא האמין שאני בחוץ בשעה כזו, הוא היה בטוח שאני כבר בבית, ישנה. הוא התלבש ונסע אל בית הרפואה רמב“ם בפעם השנייה באותו יום.

רוחי יצאה מהגוף ושוטטה במרחב אחר מעבר לחוקי הזמן והמרחב המוכרים. יכולתי למשל לנוע במרחב כמהירות המחשבה, כפי שחשבתי על אבא שלי ובאותה השנייה נעמדתי על ידו. הוא אומנם לא ראה אותי, אך אני ראיתי אותו. ראיתי ושמעתי את שיחת הטלפון הזו עם אריה, עמדתי על ידו, רציתי לבקש ממנו סליחה על הכול.

בחלוף השנים האירועים להם הייתי עדה אומתו עם אבא. ובאותו לילה בבית ראיתי את האחים ואת סבתא, כולם ישנים. ראיתי את החושך הגדול. שלוליות דם מלאו את הכביש. ראיתי את כל ההתרחשויות מממד אחר, לא הייתי בגוף חומרי, לא הייתה לי נגיעה בחומר. המרחב ההוא שבו נמצאתי היה אחר, מעבר לממד הידוע והמוכר לכולנו, אבל גם לא היה לגמרי זר. באותם רגעים לא חוויתי כאבים, משהו מתוכי דחה את רוחי מהגוף הפיזי החוצה והגן עליי מלחוות את הכאב. בעוד גופי נמצא באמבולנס, הייתה לי התעוררות רגעית, ממש לשברירי שניות, שבהם חוויתי עוצמת כאב בלתי ניתנת לתפיסה כלל. אי אפשר לחוות כאב כזה ולהישאר בחיים. הרוח לא מסוגלת לסבול כך ובורחת מן הגוף, מה שמוכר לנו כביטוי “פרחה נשמתו“. ושוב אני אינני, רואה ואינני נראית, עד לפעם הבאה שבה הופיעה הכרה חלקית מלווה בזקיקי ערות.

הפעם הבאה הייתה כעבור מספר ימים בבית החולים רמב“ם במחלקה אורתופדית ב’, אחרי שרשרת ניתוחים שעברתי. בעל כורחי הורדמתי שוב ושוב למספר ימים כדי שלא אחוש את הכאבים ההם. נותרתי בהכרה מעורפלת. נפגעתי ברגל שמאל, הברך שלי התרסקה והירך נשברה. עברתי ניתוחים והַטְרָיָה, בה הוחדרו אל הברך אמצעים מלאכותיים, ופלטינות (לוחיות מתכת) הוצמדו לאורך הירך השמאלית שלי. נפגעתי בכל הצד השמאלי שלי. ברגל, בכליה, בחוליות הגב התחתון, ביד, בלסת, בעין ובאונה המצחית השמאלית של המוח. כל צידי השמאלי מכף רגל ועד ראש נפגע ונחבל.

באותו בית החולים אושפזנו, אימא ואני. היא ביולדות ואני בטיפול נמרץ. התא המשפחתי הרחב שלנו ניזוק והזדעזע באופן מוחלט. אימא נעדרה מן הבית וכמוה גם “המחליפה“ שלה - אני, לא נמצאתי בבית, כך נותרו אחיי הקטנים בשבר גדול. נקלעו לתאונה משפחתית. רגע אחד נולד אח קטן, ורגע שני האחות הגדולה בסכנת חיים. לא כל אחד מבני הבית יכול היה לשאת את הטלטלה הכבדה הזאת, ואחיי הקטנים נותרו יושבים בשתיקתם פרקי זמן ארוכים. אחרי הכול, בלתי נמנע היה לחשוב ולהעריך את גודל האסון.

כשהתחלתי להתעורר בבית חולים רמב“ם, התעוררתי להכרה חלקית ומעורפלת. זה היה מבחינתי כמו לקחת את כל הצבעים ולערבב אותם יחד עד שיוצא שחור מוחלט. כזאת חוויה הייתה לי. הגוף הפיזי שלי נשבר לגמרי, הרגל הייתה כמשותקת במאה אחוז ונזקקתי לנס רפואי. הזיכרון וההכרה המעורפלים החמירו מאוד את הטראומה בה הייתי. לא יכולתי לעצום עין שבועות, הגבתי פשוט בהיסטריה, צעקות, בכי ושכחה מוחלטת. לא הייתי מודעת למצבי, לא הבנתי שאני לא יודעת כלום. הרגשתי טירוף כמו חיית טרף פצועה, חבולה, כלואה בכלוב אחרי התעללות קשה. לא הייתה בי יכולת בסיסית לחוות נשימה, לא ידעתי רגע דל ללא כאב, לא ידעתי פיסה אחת מהיום ללא כאבי תופת. חוויתי רמות כאב עזות ועוצמתיות. התמונה האחרונה שנותרה בזיכרוני רגע לפני התאונה נחרטה במוחי, זכרתי את העמידה של כולנו מחוץ לבית, ואת יוני, החבר שאהבתי, שלפתע אינם. “איפה יוני?“ שאלתי כמנטרה שוב ושוב, “איפה החברים שלי?“ ניסיתי להיאחז במשהו, אך לא הייתה לי אחיזה בכלום. אט אט גם התמונות ההן חמקו מזיכרוני ואבדו. הכאב גדול, ניתוחים, חדירות לגופי, איש לא פנה אליי בנימה אישית ושאל בשלומי. בשלב זה הטיפול בי היה מאוד טכני, החלפת תחבושות, מילוי אינפוזיה, הורדת אינפוזיה, עוד מנת דם התרוקנה ועוד מנת דם חדשה חוברה. כאילו לא הייתי אדם. גופי היה שבור לרסיסים כמו מכונה שהתקלקלה וצריך היה לחבר ולהפעיל אותה מחדש. הקדחתנות שבייצוב גופי מנעה מכולם כנראה לראות ולהתעניין במה שהתחולל אצלי בפנים, איש סביבי לא העלה על דעתו לשאול איך אני מרגישה, אף אחד בסביבתי לא ידע לאיזו תהום אני נכנסת, כולם היו מרוכזים בכאב ובפחד שמצבי עורר בהם.

לימים העבירו אותי לשיקום בבית החולים אלישע, שם המשיך זיכרוני לדעוך עד שאבד לי לחלוטין. הייתי בסך הכול שבועיים וחצי אחרי התאונה. מבחינה פיזית המצב החל להתייצב. גם מצבה של הרגל שלי הפך סטטי, אך עדיין אי אפשר היה להזיז אותה, היא הייתה משותקת לחלוטין. שכבתי על מיטת בית החולים, מוזנת בהמוני משככי כאבים, זריקות, מורפיום, ווליום, כדורים חזקים במיוחד, והזיכרון שלי הידרדר בהדרגה עד שהגעתי למצב שבו חסרה ממני היכולת לדבר בכלל. פשוט שכחתי איך מדברים. רק בכיתי, וכשכאב לי, צעקתי, “איי! איי!“ ולא דיברתי כלל.

מבחינה מנטלית איבדתי את עצמי לגמרי. איבוד הזיכרון הגיע עד לרמת הגרעין, זאת אומרת, לא זכרתי מי אני ואם אני בן או בת. כשהייתי קמה בבוקר, לא זכרתי כלום. מה אני? איפה אני? לא לקרוא, לא לכתוב, לא מזהה אנשים, גם לא משפחה. התחושה הייתה של ניתוק מוחלט מכל מה שקיים, ניתוק מוחלט מן המציאות. אבא מגיע, אני לא זוכרת כלום. אימא מגיעה עם התינוק החדש, עופר, ואני לא מזהה אף אחד. התחושה הייתה של שבירת כל הגופים הקיימים באדם. בדיעבד, כיום אני זוכרת שהייתי קמה בבוקר, העיניים היו נפקחות ולא הייתה לי שום דעת, היה ריק. הפעולה הראשונה שעשיתי כשרציתי לדעת מי או מה אני, הייתה להתבונן בכפות ידיי, כאילו שניסיתי לזהות את עצמי דרך הידיים. לא אשכח את הרגע שבו זיהיתי פלומת שערות עדינות על גב אצבעותיי הדקיקות. גופי הקטן והכחוש השיל משקלו מעליו ושערות ידיי היו מסומררות כמו תלויות באוויר באופן תמידי. קול הדהד מתוך עצמותיי, “את חיה“. אז, לא הבנתי את משמעות הקול הנשמע ואם הוא התכוון ל"חיה" במלעיל או במלרע כשחזר והדהד מתוכי ריק מכל משמעות. 

ואז אסתר’יקה האחות הייתה מגיעה אליי עם מראה בידה ומשקפת לי את הפנים בראי ואומרת, “בוקר טוב, אשרת המתוקה. את אשרת, בואי שבי,“ היא הייתה מנקה לי קצת את הפנים ומסרקת אותי, מראה לי שזאת אני, מנסה להזכיר לי מי אני. ואני לא זכרתי כלום. ככה יום אחרי יום אחרי יום ליוו כאבים עצומים את הימים ההם ללא זיכרון. ניקו לי את הפצעים והחליפו לי את התחבושות מדי יום, כאבים שאי אפשר לתאר, צרחות עזות ממש. בדיעבד, התחלתי להבין שאנחנו הרבה יותר מגוף פיזי. 

כיוון שאימי המינקת נדרשה להזין את אחי התינוק בן יומו, לדאוג לצורכי הברית ולשמור על אחיי הקטנים וכיוון שבית החולים אינו סביבה מתאימה לכל אלה, אבא שהה איתי יותר. חסרונה של אימי הקשה עליי להתחבר לקיום שלי, לשורשים מהם באתי. חסרה לי ידה המלטפת, חסרה לי תחושת הביטחון שרק אהבה של אימא יכולה לתת. מכורח נסיבות אלה אימא לא הכילה אותי ברגעים כה קשים בהם נזקקתי לה כל כך ומצבי הוסיף להידרדר. שבר עמוק ומהיר נסדק בי, שובר את זהותי שלי, מפרק את מהותי, מכלה את גופי מוחה את זיכרוני, ואני כיתומה מאימי.

אנשים קרובים מלאו את המחלקה, ובזה אחר זה ניסו לעורר את זיכרוני. חברים רבים באו לבקר, המוני אנשים. מורות המלמדות בבית הספר בו למדתי באו ללמד אותי שפה וגם קריאה מההתחלה. בכל בוקר מורה אחרת הופיעה בפתח החדר והציעה לי ללמוד איתה, אך מאום, לאף אחת לא הייתה יכולת לחדור את החומות הגבוהות שהציב זיכרוני ולחדור אל מעיינות הרגש שלי. כל כך פגועה הייתי. תחושה אחת הייתה אז: מעין סגירות והתכנסות פנימה, רצון פשוט להיות מוגנת. מין מערכת הגנה עצמית וסודית הופעלה, מתוכנתת להגן על עצמה ברגעי משבר טראגיים כמו אלה שעברתי על ידי התנתקות מכל מה שקיים, זאת הייתה ההרגשה. הייתה אפלה גדולה, אמנזיה דיסוציאטיבית, כל מערכות הקשר נותקו, משהו בתוכי סגר את הדלת.

לא יכולתי לכופף את הרגל בשום צורה מאז שהברך התרסקה. חלפו חודש-חודשיים שבהם טופלתי באופן אגרסיבי עד שייבנה גופי השבור מחדש. את הבורות העמוקים שחדרו את בשר גופי צריך היה לאחות, עברתי פיזיותרפיה אינטנסיבית, ריפוי בעיסוק וגם טיפול נפשי. אט אט הסתגלתי אל שגרת היום בבית החולים ואל כיסא הגלגלים. לא הייתה לי יכולת לתקשר, כלום, לא דיברתי. לא ידעתי בכלל שאפשר לתקשר, זה לא היה במערכת הידיעה שלי כאפשרות פוטנציאלית. אנשים סביבי תמיד בכו, לא יכלו לראות אותי במצב הזה. ירדתי המון במשקל, הראש שלי גדל לממדים של כדורסל מעוצמת החבלות המרובות, גוון הפנים שלי היה מזעזע, שטפי דם כחולים וסגולים התפשטו עליהם למכביר, הדם שטף גם את הלובן שבעיניי, זה היה מראה קשה מאוד לצפייה. ככל שעבר הזמן שטפי הדם על פניי הפכו לצהובים וירוקים, אדומים וחומים. עברו שבועות ספורים עד שכתמי הדם נמחקו מפניי וקיבלתי צורה ומראה של ילדה. הייתי הרי רק בת 14.

בהתחלה הועבר יוני יחד איתי אל בית החולים אלישע, אושפזנו באותה המחלקה לשיקום אורתופדי עם פגיעות גפיים קשות, אך לא יכולנו להיות בקשר בזמן שהותנו שם עקב מצבנו הבריאותי המוגבל. כעבור זמן מה הועבר יוני אל בית החולים בית לוינשטיין, בית חולים לשיקום נפגעי ראש, ואני נשארתי באותה המחלקה לבד. זכור לי הרגע שבו אישרו לי באופן חריג לצאת מבית החולים בליווי אמבולנס פרטי לבקר אותו בבית לוינשטיין, אבל המפגשים בינינו הופסקו ואט אט הקשר עם יוני דעך. כאשר איבדתי את זיכרוני גם הלב איבד את זיכרונו ואיבד את האהבה שהייתה לי אליו, לא זכרתי רגש אהבה אל יוני, כך גם הוא בין כל ההמון נראה לי כזר.

בינתיים, התחושה הייתה שהייתי במרחב שהוא חלל גדול נטול בחירה שאין בו טוב או רע, אין בו בכלל שיפוטיות. רק נשימה וקצב פעימות לב, זה כל מה שהיה שם. לא היו שם אור או אזורים שנראו מוכרים, פשוט היה שם כלום, ריקנות מוחלטת, ועוצמת כאב שאי אפשר לתאר במילים. זאת אומרת, היה כאב עצום. הנשימה ממש הייתה כמו סחף: שאיפה, נשיפה. נכנס אוויר, יוצא אוויר. כזאת תחושה, פעימת לב, קצב, ככה הייתי והיה פחד גדול. הייתי בתוך טראומה, הלומה כמו חיה שעברה התעללות קשה. המבט בעיניי חסר אונים, הפחד לזוז שיתק אותי, וקול כאבי הדהד מעומקן של תהומות גופי.

בשלב כלשהו מאסתי במצב וחשבתי שאני יכולה לצאת ממנו, אך כשנוכחתי שלא, התמלאתי המון כעס, והכעס העצום הזה קיבל ביטוי בצורה בוטה מאוד. העפתי חפצים שהיו בקרבתי על כל מי שהיה מתקרב אליי. הידיים שלי היו היחידות בין כל איברי גופי המאובן אשר נותרו ביכולתן לנוע, כל הכאב הפנימי שנשאתי במלוא עוצמתו התנקז אליהן ואצלן הכעס חיפש ביטוי. העפתי את האגרטל המונח על השידה על ידי וניפצתי אותו לרסיסים, זרקתי את האוכל שהוגש לי, העפתי את קערת המרק החם באופן קבוע, התנהגותי הייתה בלתי מרוסנת. כך ביטאתי את תסכוליי הגדולים. התנגדתי בכל כוחי להיות במקום השבור ללא יכולת לבנות את עצמי מחדש.

אף אחד בסביבה שלי לא הבין אותי באמת, לא הייתה תקשורת מכל סוג שהוא, מדברים איתי ואני לא מבינה מה מדברים איתי. גם לא הצלחתי לקשר את עצמי למה שאומרים לי בכלל. התחושה הייתה כאילו אני בתוך אקווריום מצופה זכוכית עבה ומשוריינת, בכל עת בה פנו אליי חשתי ניכור עצום בתוכי, זו לא אני! אני במקום אחר. אף אחד לא יודע מה עובר עליי. אף אחד לא יכול להגיע אליי, הרגשתי בדידות עצומה מפני ששום אדם לא הבחין שאין לי שום יכולת ממשית. הבנתי שיש מציאות פנימית שרק אני רואה אותה. איש באמת לא יכול היה להבין מה מתחולל בתוכי.

השבועות עוברים, אני נהיית פחות אלימה, אבל כל פעם שהייתי מתקשרת את עצמי באיזושהי צורה, זה היה חורבן. פשוט זרקתי בחוזקה כל מה שנמצא על ידי. כמו שאדם נורמטיבי מתבטא בדיבור, מנהל שיחה, משמיע את עצמו, גם לי היה צורך להשמיע את עצמי. כמו משוגעת התרוממתי אל מנח ישיבה על המיטה עליה שכבתי והעפתי חפצים שהיו מונחים בסביבתי, על השידה או על אדן החלון ונשכבתי חזרה, ללא מילים. כנראה שכבר אז חשבו שאני מקרה אבוד ושלא יהיה מה לעשות איתי. הפסיכיאטר, שניסה לאזן את תוקפנותי על ידי תרופות פסיכיאטריות שונות ללא הצלחה, החליט להפנות אותי לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית לאחר שאסיים את השיקום הפיזי ואת הפיזיותרפיה. 

הזמן עבר ונהייתי פעילה יותר. כל ערב הגיעה אליי אחות סיעודית, הורידה אותי מהמיטה אל כיסא הגלגלים בעזרתו נעתי אל חדר הטלוויזיה במחלקה. “חדר הטלוויזיה“ היה כסלון של המחלקה בבית החולים. אכלנו שם יחד סביב השולחנות, דורבנו על ידי המְרַפְּאָה בעיסוק לעבוד במלאכת-יד, לא משהו גדול ורציני אלא רק התעסקות מרפאה ומצילת נפש לאור הזמן הממושך בו שהינו בבית החולים. במחלקה היו מאושפזים ערבים ויהודים, כולם נפגעי תאונות דרכים ותאונות עבודה עם פציעות גפיים קשות. אלא שאני, בנוסף לפגיעות הגפיים, גם לא תקשרתי, אך הדמויות מדי פעם נראו לי מוכרות.

24 מאושפזים היינו במחלקה, ארבעה בכל חדר ו“סוויטה“. משום שהייתי הוותיקה ביניהם, וכבר הכרתי את כולם במחלקה, זכיתי להיות ב“סוויטה“. ה“סוויטה“ הייתה חדר מאובזר יותר עם מקלחת בפנים. בכל החדרים האחרים היו ארבע מיטות, אך ב“סוויטה“ היינו רק אני והיא. הייתה לי מרפסת צמודה, ותנאים נוחים יותר בהתאם למגבלות שלי. כבר לא חלקתי מקלחת משותפת עם עוד ארבע מאושפזות. אף על פי שלא הייתי עצמאית להתקלח, יכולתי למצוא מקלחת ושירותים פנויים בכל עת להם הזדקקתי מבלי להמתין בתור, זאת הייתה חירות עבורי. חלקתי את הלינה ב“סוויטה“ עם אישה נוספת. שיער לבן ותספורת קצרה כיסו את פניה הבהירות, היא הייתה אז זקנה, כך הערכתי, בשנות השבעים לחייה, נושקת לגיל הגבורות והייתה מוגדרת כצמח. המצב הרפואי של צמח מתאפיין בהיעדר תגובה לגירויים חיצוניים, אך בשונה מתרדמת, החולה עשוי לעיתים לפקוח את עיניו ולהפגין מחזור של שינה וערות. 

רק דבר אחד הקשה עליי את השהות שם: ב“סוויטה“ עמד חלון גדול מאחוריי, ממש מעל ראשי, ללא תריס או וילון, שמיים קודרים ושחורים נראו ממנו בעונת החורף. הוכרחתי לעצום את עיניי ולהסתתר מפניהם, פחדתי. וכשירד הערב פחדי גבר עליי, בכל ערב, בדיוק בשעה 22:00, זמן כיבוי אורות שגרתי. לא אהבתי את זמן כיבוי האורות. הצוות הרפואי התכנס בחדר האחיות בדלתיים סגורות. החלפת המשמרת נמשכה זמן רב, מעל לשעה במקרה הטוב, ואם נזקקתי לשירותים צלצלתי בפעמון ונאלצתי להמתין ארוכות עד שאחד מהם יבוא לסייע לי לרדת מן המיטה אל השירותים ולאחר מכן להעלות אותי עליה שוב. לרוב, לאחר כיבוי האורות העדיפו חברי הצוות להביא מְכָל בו אוכל לרוקן את צרכיי על המיטה. לא כל כך אהבתי את זה, ובזמן החלפת משמרות נאלצתי לחכות ולהתאפק ארוכות.

בוקר אחד אבי בא לבקר אותי. הוא ישב מולי, לא זיהיתי אותו ולכן לא ידעתי שזהו אבי, הוא פנה אליי וניסה לדבר איתי. “אשרת,“ הוא אמר, “אני מבקש ממך, עשי כל מה שאת יכולה, נסי לעזור לעצמך. הרופאים ממליצים להעביר אותך למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים אחר, וזה ממש לא יהיה לך טוב, יהיה קשה לך לצאת משם אחר כך.“

נטלתי הרבה כדורים באותה תקופה, לא הייתי מאוזנת בכלל ולא הבנתי על מה האיש הזה מדבר איתי, אך לפתע פתאום הוא פרץ בבכי, ונראָה שבור ומיואש לגמרי. ראיתי שטף דמעות פורץ משתי עיניו. הוא בכה ובכה, ומשהו בי האמין לאיש הזה, שאז לא ידעתי בכלל שהוא אבא שלי. אני זוכרת את הרגע הזה כְּרגע משמעותי שיצר אצלי תפנית, כי כאשר סכר הדמעות נפתח אצלו אז גם משהו נפתח בי. הדמעות שלו גרמו לי להרגיש משהו בלב. לא הבנתי כלום, אבל בפעם הראשונה נוצר בי רושם, לראשונה הרגשתי רגש. לראשונה נוצר זיכרון רגשי. פעם ראשונה מזה חודשיים הלב שלי הרגיש משהו מעבר לנשימה הזאת והחלל הזה שהייתי שרויה בו. 

מאוחר יותר אבא היה צריך לעזוב. רגע לפני שנפרד ממני, אחד הרופאים דיבר איתו בנוכחותי. אני זוכרת שהרופא אמר לאבא שאני לא מגלה סימני שיפור, והפסיכיאטר ממליץ כניסיון אחרון לעשות לי טיפול בהיפנוזה. לדעת הפסיכיאטר, ייתכן שאיבוד הזיכרון שלי הוא תגובה למצבי הנפשי, וכפי הנראה יצרתי אותו כתגובה לטראומה. הפסיכיאטר המליץ שכבר באותו הלילה ייתנו לי כדורי שינה חזקים במיוחד שירדימו אותי היטב כי חשוב היה שאישן מספר שעות ושאהיה ערנית לטיפול ההיפנוזה הצפוי לי למחרת בבוקר. הרי אז לא ישנתי בלילות, לא עצמתי עין שבועות. 

ואכן, באותו הערב, בסבב חלוקת הכדורים לפני שעולים למיטה, הגיעה אל ה“סלון“ האחות עם ארוחת הערב ואמרה לי, “היום אנחנו נותנים לך את הכדור הזה,“ היא הצביעה על הכדור הלבן, “הוא חזק, זה כדור שינה. קחי גם את זה וגם את זה,“ הסבירה לי, “ואל תנסי לעלות למיטה לבד, אני אעלה אותך, את תישני טוב טוב הלילה, מחר בבוקר יש לך טיפול.“ 

כנראה מישהו שמע את זה שם. 

נטלתי את הכדורים והתגלגלתי על כיסא הגלגלים לכיוון ה“סוויטה“ שלי. האחות העלתה אותי למיטה לישון. הייתי תחת השפעה של בונדורמין, כדור שינה חזק לילדה בגילי, שקעתי בשינה. בשעה 22:00, זמן כיבוי האורות, זמן החלפת המשמרת במחלקה, פתאום... פתאום אני מרגישה שמישהו נוגע בגוף שלי. מישהו לוקח את היד שלי ומניח אותה על איבר המין שלו, מתחיל להתעסק עם עצמו ועושה לי כל מיני דברים לא נעימים. מכיוון שהיה נכה, היה מוגבל במה שיכול היה לעשות לי. נגע בחזה המתבגר שלי וליטף את לחיי עם יד רטובה ודביקה, ואני שומעת אותו מדבר אליי כל הזמן כמו מנטרה, חוזר על אותו המשפט ואומר: “אשרת, קומי, נצא בחוץ נעשה כיף ביחד.“ אני שומעת את זה חוזר על עצמו שוב ושוב, שומעת את המבטא הזר שלו. זה היה מאושפז בדואי מהמחלקה. אני מודעת שקורה לי משהו לא טוב, אך בהשפעת הכדור אני לא מסוגלת להגיב, אני לא יכולה לזוז, כמו גווייה. בהכרתי התחלתי להבין, אני זוכרת את זה ממש, ש“משהו לא טוב קורה עכשיו, זה לא טוב שזה קורה ככה, זה לא צריך להיות ככה,“ אך אין לי יכולת להגיב. 

פתאום קרה נס! נפקחו עיניי. זה היה נס מפני שהכדור הזה שנטלתי, לא מאפשר ערות תחת השפעתו, וחלפו כבר שעה וחצי מאז לקחתי אותו.

הוא היה כהה עור, חזות כהה מאוד, עם שיער שחור. קראו לו אחמד. הוא היה אז בן 34. גבר גרוש עם ילדים. הוא לא זכור לי כאיש רע בתוך המחלקה. כשראה שאני פוקחת את העיניים הוא נבהל, עשה תנועה חדה עם כיסא הגלגלים שלו והזיז את השידה, הכד שנמצא על השידה עם הפרחים נפל ונשבר, ואני שוב נפלתי לשינה. לפתע התרוממתי במיטתי, הסתכלתי סביבי בחדר, ראיתי את הזקנה, שותפתי לחדר שהיא צמח, מביטה בי, עיני פגשה בעינה ואני באימה, רחוקה מלהבין מה בכלל קורה כאן. הוא כבר לא היה שם, הוא ברח, ועדיין אני רואה את התמונה של פניו הכהות מול עיניי. כלומר, אני זוכרת את התמונה הזאת, הזיכרון שלי מתחיל להיבנות. ירדתי מהמיטה ונעמדתי על הרגליים לבד, בלי כיסא גלגלים, בלי קביים, נעמדת על הרגליים ושוב לא זוכרת כלום ואני צורחת, צורחת צרחות מטורפות, כל בית החולים מתעורר. באים אליי, לא יודעים מה קרה, אבל רואים שנעמדתי על הרגליים, שזה כבר פלא עליון כי הרגל הייתה משותקת לגמרי.

איש איננו מבין מה קרה. 

אינני זוכרת להגיד מה קרה. 

לזקנה שהיא צמח בטח אין יכולת להגיד מה ראתה. 

אין זכר למה שקרה.

האחיות העלו אותי חזרה למיטה, ומיד נתנו לי כדור שינה נוסף בשביל שאפול לשינה עמוקה ואתעורר בבוקר ערנית לטיפול. בבוקר הגיע הפסיכיאטר. קמתי כמובן ללא זיכרון של מה שהיה, ותוך שהוא מנסה לשחזר איתי בהיפנוזה את הרגע של התאונה, שאני אתחיל לזכור מה קורה, אני מספרת את מה שקרה בלילה. הוא הבין שמה שקרה היה אירוע אמיתי חמור, ואמר, “טוב, צריך לקחת עדות.“ הזמינו מיד מתחקר של מחלקת נוער מהמשטרה. קשה היה לגבות ממני עדות שהרי זיכרוני בגד בי. לאחר ניסיונות מרובים לדובב אותי למסור עדות, הוחלט לגבות אותה בעת טיפול היפנוזה. שוב נכנסתי לתהליך ארוך של היפנוזה עמוקה. לקחו ממני עדות, הבינו מה שקרה, והבינו מה גרם לי לעמוד על הרגליים. באותו יום בצהריים הכניסו אותי לחדר לפעולה כירורגית לחבר אותי למכשיר כיפוף בשביל לשמר את התנועתיות של הרגל שעשתה בעצם צעד בלילה שלפני.

מכשיר הכיפוף הזה - שואה. אין לי מילה אחרת להגדיר אותו במובן הכאב שלו. זה היה בא בגלים. מכשיר שפשוט מכופף את הרגל, מכופף לאט לאט. כל פעם מפעיל יותר כוח לשבור את ההתנגדות של הברך. בערך כמו לכופף ברזל. העצמות לא יכולות לעשות את זה והוא דוחף בעוצמה מבוקרת ואיטית מאוד, וכל פעם שזה היה קורה, היו בוקעות ממני זעקות שהיו יוצאות מהשורש שלי, והייתי מרגישה שאני מרעידה את העולם כולו, לא רק את קירות החדר בבית החולים, אלא את הדופן של כדור הארץ, ממש ככה. זה היה יוצר הדהוד שאי אפשר בכלל להבין איזה כאב היה שם. כאב פיזי עצום.

זו המציאות שנקלעתי אליה. אין עולם. הייתי מתבוננת בכל מה שקורה, רק עיניים. הרוח שלי כאילו הייתה ולא הייתה, הייתה ולא הייתה. שום רצף. לא היה חוט שמקשר, לא היה זיכרון שיחבר, לא הייתה דעת, כלום. רק את הכאב חוויתי, את הכאב הפיזי, ובצורה כואבת להחריד. היום, כאימא שיודעת להעריך את כאבי הלידה, אני יכולה לומר כי הכאב שחולל מכשיר הכיפוף היה גדול עשרות מונים מכאבי הלידה, ממש ככה, כאב ארוך שלא נגמר.

תמונות של הבחור ההוא היו עולות ונעלמות, מרתיעות. מדי פעם, לפרקי זמן קצרים ומוגבלים, הרוח שלי הייתה מתרחקת מהגוף קצת יותר מדי, יוצאת ממנו וממלאת את המרחב המטפיזי. עד כדי כך לא יכלה לשאת את הכאב ההוא. כל כך התנגדתי לו, בהיסטריה נוראית עד כדי קוצר נשימה לפרקי זמן שאף פעם לא ידעתי מתי יגיע סופם. האפשרות לצאת קצת מהגוף מדי פעם, כמו “לקחת אוויר“ מה שנקרא ולחזור לתוך הכאב, הפכה למעין תעתוע, התנתקויות לסירוגין, יציאה חלקית מן הגוף עד כדי איבוד קשר עם הגוף הפיזי שלי, וכמובן אין תקשורת עם הסביבה, נמצאתי בשום מקום, לא כאן ולא שם. לא היה אז כיוון להתקדם אליו כל עוד נשמתי, נשימה ופעימת לב החזיקו אותי בחיים. אני חייבת לחזור פנימה אל תוך הגוף השבור הזה, אל החומר, אל הפיזי, לרדת למטה לעבור את המעבר הצר הזה “התעלה הזאת“, אני מוכרחה להיכנס אל תוך הגוף הכואב הזה לעזאזל. אל הכאבים העצומים האלה. לא פשוט בכלל להיוולד מחדש באופן מודע! ולא הייתה לי בחירה, לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לעבור את כל הכאב הזה מבלי לברוח, להישאר בו. כשתינוק נולד כדרך הטבע, המים בוקעים מן הרחם ומסייעים לו לעבור דרך התעלה, עוזרים לו להחליק מטה, שום אדם לא נולד בן 14. הגוף גדול יחסית ולא היו לי הגמישות והרכות שיש לעובר. לא היו גם מים שיסייעו לי בחוויה. נאלצתי לעשות זאת לגמרי בעצמי ובגבורות ממש. זו הייתה חוויה לגמרי מעל הטבע.

בימים שלאחר האירוע התחלתי להגיב בצורה חמורה הרבה יותר. בכל פעם שהייתי רואה את האיש במחלקה, הייתי נופלת ומאבדת את ההכרה. אנשי הצוות הרפואי ואבי הבינו שהמצב לא יכול להימשך כך, צריך בכל תוקף לשמור עליי, חיי היו בסכנה מעצם כך שראיתי אותו כל הזמן. המטרה הייתה לייצב את הגוף שלי ולבנות אותו, להפחית את עוצמת הכאב בשביל שאירגע והרוח תוכל להישאר בגוף בלי כל צורך להתנתק ממנו, אבל כל מפגש אקראי איתו פנים מול פנים הביא לקריסה מוחלטת שלי ולאיבוד הכרה שנמשכה דקות ארוכות. טראומה מורכבת. הצוות הרפואי החליט שהוא לא יכול להישאר במחלקה בה אני נמצאת והרחיקו אותו מהמחלקה. 

בכל פעם שהגיע הטיפול במכשיר הכיפוף, הזריקו לי מורפיום להשתיק את הצעקות שלי כי הצרחות הפריעו לכולם בבית החולים. היו שומעים אותי גם בקומות העליונות. כך עברו כמה חודשים טובים (כלומר, רעים), ומלבד הכאב רק נשימה זכורה לי, נושאת אותי בבטחה בשתי ידיה ומעניקה לי חיים. אוויר זורם ממני החוצה ומבחוץ אליי.

טיפולי ההיפנוזה חזרו לסדר היום, תרדמה עמוקה העבירה אותי אל תודעת חיים שנמחקה מזיכרוני. בין טיפול לטיפול שאריות ממנה שוחזרו. חרף התסכול הרב הכרוך בגילוי חלקיי וכיסופים לשוב ולהיזכר בכולן, מצאתי לי דרך יצירתית להתעורר. בין טיפולי ההיפנוזה שִחזרתי תמונות שעלו פעם אחר פעם ומתוך מאמצים חוזרים ונשנים נגלה אליי דמיוני. לראשונה גיליתי יכולת לדמיין. הכוח המדמה. והרי אין לכלי יכולת לדמיין משהו אלמלא הוא נמצא טעון בזיכרון. אם אבקש ממך לדמיין רכבת מרחפת בשמיים, מה תעשה? מיד תשלוף מזיכרונך תמונה של שמיים שכבר ראית בעבר וכך תעשה גם עם תמונת הרכבת שזכורה לך אולי מפעם אחרת ותחבר את שתיהן יחד בדמיונך, והנה לך תמונה מדומיינת של רכבת מרחפת בשמיים. הדמיון היווה עבורי סולם אל בור זיכרוני. דליתי ממנו תמונות, אך הן היו ריקות מתחושת שייכוּת ולא עמד כל רגש מאחוריהן. כך ראיתי בעיני רוחי כיצד אני מעלה דרך סולם דמיוני את זיכרונותיי. קראתי לזיכרון ולדמיון “תאומים“ מפני שהיו כל כך קשורים זה בזה כמו שני עוברים המחוברים באותה השליה. לא חוויתי שום רגש במשחק הזה, פיסות זיכרוני וחלקים מדמיוני כלל לא סיפקו לי את ההרגשה שהייתה חסרה לי, רציתי לחיות! ורציתי לטעום את טעם החיים, להרגיש שאני חיה. הנשימה לעומתם היוותה מעיין מתגבר של אמת, עוצמה וכוח חיים. היא אִפשרה לי להתמסר אליה ולבטוח בה. הנשימה שלי, כך הבנתי, היא חלקיק דקיק המחובר לנשמה שלי.

הזמן חלף, גופי החל להתייצב מעט ומדי פעם במחלקה היו מורידים אותי מכיסא הגלגלים להתנסוֹת ולתרגל הליכה בעזרת קביים. בסופי שבוע היו מוציאים אותי הביתה לביקור. אמבולנס פרטי היה לוקח ומחזיר אותי.

הגעתי הביתה לביקור ראשון. לא זכרתי את הבית והכול נראה בעיניי כמו חדש. התפעלתי מהבית שלי כאילו שאני נמצאת בו לראשונה וחשבתי לעצמי דברים כמו “תתחדשו על הווילון“, אבל הווילון לא באמת היה חדש, אלא הכול היה נראה כך. עדיין לא תקשרתי עם הסביבה ואף אחד לא הצליח להסתיר את דמעותיו כשראה אותי. תמיד בכו סביבי, כל הזמן, איש לא יכול היה לצפות את התגובות האוטומטיות שלי, וכך קרה שהאנשים הכי קרובים אליי נרתעו ממני במיוחד. לפתע התקרבתי בעזרת כיסא הגלגלים למטבח, התרוממתי ונעמדתי על הרגל הבריאה, פתחתי את ארון הכלים ובבת אחת העפתי ממנו את כל צלחות הקרמיקה שהיו בו. צלחות גדולות וקטנות נשברו והרצפה התמלאה בשברי זכוכית. ההורים שלי עמדו בוכים, מתבוננים במראה כואב ומתסכל ולא יודעים מה לעשות איתי. אף אחד לא יכול היה לעצור אותי, לכעוס עליי ולהגיד לי: “מה את עושה?“ כולם סביבי היו שבויים בפחד שאני משוגעת ושלעולם לא אחזור עוד להיות כפי שהייתי, אף אחד לא האמין בי ואף אחד לא הראה לי סימני אהבה, כולם פחדו ממני כאילו שאני מפלצת. הייתי בתוך בלגן גדול, כל המערכות במוחי קרסו, לראשונה התחלתי לראות את תנועת המחשבות שלי, יכולתי להתבונן בהן, הן קדמו לרגש ולהתעוררותו של הרצון. אט אט החל מתעורר בי רצון לדברים פשוטים כמו לאכול תפוח, לשתות מים, לישון, רצונות ארציים, פיזיים, בסיסיים בתכלית.