המלחמה הקדושה

לדעת אנשים רבים, אלגוריה זו היא המוצלחת ביותר מכל אלה שנכתבו אי פעם בכל שפה שהיא.'

 

כך הגדיר ג'ורג' אוֹפוֹר, לפני למעלה ממאה שנה, את 'המלחמה הקדושה'. אני בטוחה שאם הייתי נתקלת במשפט זה לפני שישבתי לשכתב את ספרו של ג'ון באניין, לא הייתי מוצאת את האומץ לבצע את המלאכה. אין ספק שהעושר והעומק הרוחניים שבספר זה הם שדחפו אותי למלאכת השכתוב.

 אנו חיים בתקופה המשופעת בקריקטורות גסות שמחללות את שם המשיח. לכן אני מתפללת שאלוהים ישתמש בספר זה כדי לגלות לקוראים את אצילותו הנשגבת ואת אישיותו הייחודית של בנו, עמנואל. שנים רבות התפללתי שאוכל לשרת את בני דורי בהתאם לתכניתו של אלוהים (מה'ש יג 36). אם באמצעות גרסה זו של 'המלחמה הקדושה', יפקחו כמה אנשים את עיניהם, יראו את מה שלא ראו עד אז – את עמנואל – ויתענגו על החסד של אלוהים אשר סולח למי שלא מגיעה לו מחילה, אקווה שהתפילה שלי נענתה, ולו גם בחלקה."

תלמה ה' ג'נקינס

והי העיר נפש-איש. בראשית ברא אותה אלוהים כשהיא תמימה וקדושה. האלגוריה של ג'ון באניין מספרת איך איבד אדם את תמימותו הראשונית כשנענה לפיתוי של השטן, וכיצד הכניע את עצמו לשלטונו. בהמשך מסופר על מצבו האומלל של אדם כתוצאה מכניעתו לשטן, על עמנואל - ישוע המשיח – שבא להתיר את הכבלים בהם קשר השטן את בני האדם, ועל הדרך שבה גירש עמנואל את הרשע מתוך האדם והפך את לבו למקום משכן לאלוהים. הסיפור מתאר גם את התוצאות השליליות שנלוות למרד באלוהים ועל טוב הלב שבו נוהג אתנו אלוהים כדי להשיב אותנו אליו.

אם הספר יגיע לידיים של אנשים שהאמונה המשיחית ומושגיה חדשים להם, אפשר שלא יבינו את המשמעות הנסתרת באלגוריה. לשם כך צירפתי כאן רשימה של הדמויות העיקריות:

המלך הגדול, אל-שדי - אלוהים האב

הנסיך עמנואל - בן אלוהים, ישוע המשיח

האדון רוח (המזכיר הראשי) - רוח הקודש

האלופים בן-רגש, משפט, הכרה-בחטא, הוצאה-לפועל - דבר ה'

האלופים אמונה, תקווה-טובה, אהבה, טהרה, סבלנות - הבשורה, הברכות והחסד שמביא אתו עמנואל

תושבי נפש-איש - המחשבות והרגשות שקיימים בלב איש

שטן, הנסיך העריץ - השטן

לוציפר, בעל-זבוב, לגיון, משחית - נציגיו העיקריים של שטן

נציגיו וידידיו של שטן - מחשבות הרשע והתאווה, והרגשות החוטאים שמצאו את דרכם אל הלב האנושי לאחר החטא הראשון

את תפקידן של שאר הדמויות יבין הקורא מתוך שמותיהן.

נפש-איש הייתה עיר רבת חן ויופי שנבנתה על ידי המלך הגדול אל-שדי להנאתו. דברים רבים עשה מלך חכם וטוב זה, ונפש-איש הייתה ללא ספק הנפלאה מכולם.

במרכז העיר עמד ארמון מפורסם ומפואר (הלב), חזק כמבצר ורב הוד. ארמון זה שימש משכן למלך הגדול, ומשם מלך על עירו בחכמה ובאהבה. חומת העיר הייתה חזקה במיוחד. היא נבנתה כך שאף אויב לא יוכל לפלוש לעיר מבחוץ ושום רעה לא תוכל לבוא אליה ללא הסכמת התושבים. חמישה שערים קבע אל-שדי בחומותיה, וגם אותם לא ניתן היה לפרוץ בניגוד לרצונם של היושבים בפנים. השערים נקראו: שער האוזן, שער העין, שער הפה, שער האף, ושער הרגשות.

כשבנה אל-שדי את נפש-איש, לא היה בה כל פגם. העיר יכלה לספק את כל צורכי התושבים והייתה לה החוקה הנפלאה ביותר בעולם. כל תושביה היו אנשים הגונים ונאמנים זה לזה, והכי חשוב: נפש-איש נהנתה מחסותו ומאהבתו של המלך (כל עוד הייתה נאמנה לו!).

יום אחד קם אויב גדול לנפש-איש: ענק רב כוח החליט להדיח את המלך מכיסאו ולהפוך את העיר היפיפייה למקום משכנו. מי היה אויב זה? כתבי הקודש מכנים אותו שטן. בעבר היה שטן משרת רם מעלה של המלך אל-שדי. אולם, למרבה הצער, לבו גבה, גאוותו גברה והוא רצה להיות בעל מעמד השווה לזה של אלוהים. שטן חשק בכבוד ובהדר שנועדו רק לעמנואל, בנו האהוב של המלך. לכן זמם עם כמה מידידיו למרוד במלכם ולתפוס את כס השלטון. איזו טיפשות מצדם! הרי המלך ובנו, שמטבעם ידעו הכול, ידעו מראש גם על המרד המתוכנן.

השטן וחֶבֶר מֵרֵעָיו נתפסו ועמדו למשפט על קשר וקנוניה. הם הודחו ממעמדם המכובד, גורשו לנצח מחצר המלך ואיבדו את חסדו לעולם.

בעקבות עונשם הכבד גבר בלבם הכעס, ואל גאוותם נוספה שנאה נוראה כלפי המלך הגדול, אל-שדי, וכלפי בנו. בכל לבם רצו שטן וידידיו לנקום במלך ובבנו. הם שוטטו בכל העולם כדי למצוא דרכים והזדמנויות לבצע את זממם. כך הגיעו לעיר נפש-איש. הם ידעו שאל-שדי בנה את העיר הזו והפך אותה למקום משכנו. לבם התמלא שמחה מרושעת מעצם המחשבה שיעלה בידם לפגוע בעיר ולהשתלט על משוש לבו של המלך. "סוף סוף מצאנו דרך לנקום במלך!" אמרו. "הבה נתכנן כיצד לכבוש את העיר הזו."מיד הקימו מועצת מלחמה ודנו בארבע שאלות: האם נלך כולנו אל תושבי העיר או שנשלח אליהם נציג? האם ניתן להם לראות אותנו במצבנו הנוכחי העלוב? האם נגלה להם את מטרתנו או שנפנה אליהם במִרמה ובתחבולות? האם ננסה להשמיד את אחד מנכבדי העיר, את זה שעלול להקשות עלינו לכבוש אותה יותר מכול?

"לגבי השאלה הראשונה," אמר שטן, "אני חושב שעלינו להיזהר ולא לחשוף את עצמנו, פן נטיל בלב תושבי העיר פחד. אם ייבהלו, לא נוכל לכבוש את העיר שכן אי-אפשר להיכנס אליה ללא הסכמתם. מוטב שכמה מאתנו ינסו לפגוע בנפש-איש. אני מתנדב לייצג אתכם לבדי!"

כל חברי המועצה הסכימו אתו פה אחד, ועברו לדיון בשאלה הבאה. אחרי דיון קצר הציע בעל-זבוב ששטן ייכנס לעיר במסווה. אבל באיזה מסווה יבחר? "אולי תתחפש לחיה?" הציע לוציפר. "תוכל להתחפש לאחת הבהמות המשמשות את התושבים וכך לא יחשדו כלל שבאת להתקיפם."

ההצעה התקבלה בהתלהבות. הוחלט ששטן ילבש דמות של דרקון, שבאותם ימים היה בעל חיים נפוץ. כמו כן הוחלט, אחרי דיון ממושך, ששטן וחבריו לא יגלו לתושבים את כוונותיהם המפורשות כי, כמו שכבר סיפרתי לכם, תושבי נפש-איש חיו בעיר מבוצרת היטב ולא היה אפשר לכבוש את לבם ללא הסכמתם. "אם הם יגלו מה אנו זוממים," אמר לגיון, "מיד יקראו למלכם וזה יהיה סופנו. עלינו לפנות אליהם במילות חנופה, בשקרים ובהבטחות שווא. רק כך נכבוש את לבם ונגרום להם לפתוח בפנינו את שעריהם. הם אנשים ישרים ואינם רגילים לשקר, לרמות ולהתנהג בצביעות. אני בטוח שיאמינו לכל מה שנאמר להם, במיוחד אם נעמיד פנים שאנו אוהבים אותם ודואגים להם."

נראה היה שמועצה ערמומית ומוצלחת מזו לא יכלה לקום. נותר להם רק להחליט אם לפגוע באחד מאנשי העיר החשובים, ואם כן, במי. כולם הסכימו שיהיה זה מן החכמה לפגוע באלוף התנגדות, איש חשוב שממנו חששו שטן וחֶבֶר מֵרֵעָיו יותר מכול. בתום הישיבה יצאה חבורת הרשעים לנפש-איש. שטן לבש דמות של דרקון, וכל השאר היו לבלתי נראים.

כשקרבו אל העיר, התיישבו ליד שער האוזן. שטן תקע בחצוצרה כדי להזעיק את התושבים אל החומה. נכבדי העיר שמעו את תרועות החצוצרה ובאו לברר מה קורה. היו שם האדונים הנכבדים תום ורצון, מר הבנה (ראש העיר), מר מצפון (המזכיר) והאלוף התנגדות. האדון רצון שימש כדובר. הוא ביקש לדעת מי זה שפונה אליהם באופן כל כך לא רגיל ומה רצונו. שטן העמיד פני טלה וענה בלשון רכה ומתחנפת: "אנשי העיר המפורסמת נפש-איש! אני רוצה לשרת אתכם. עיניכם רואות שאני דורש את טובתכם ולא את טובתי. באתי לספר לכם כיצד תוכלו להשתחרר מכבלי העבדות שבהם אתם נתונים, אף על פי שכרגע אין לכם כל מושג על מה אני מדבר."

התושבים התמלאו סקרנות. "עבדות?" שאלו, "על מה הוא מדבר?" שטן הצליח לרתק את תשומת לבם ולכן המשיך: "אני רוצה לדבר אתכם על מלככם, על חוקיו ועל ההשפעה שיש להם עליכם. אני יודע מה רבה גדולתו של מלככם ומה נפלאה גבורתו, אולם כל מה שאמר לכם עד היום אינו נכון. הוא אמר שאם תאכלו מן הפרי האסור, מות תמותו. באמת, למות ממעשה פעוט שכזה! זהו שקר. לא מות תמותו! הוא אוסר עליכם לאכול מפרי העץ משום שפרי זה יכול להביא לכם תועלת רבה. זהו עץ הדעת טוב ורע. אין לכם מושג כמה טעים פריו, וכמה ערב הוא לחֵיך. אתם מתרברבים בחופש המוחלט שאתם נהנים ממנו, אבל האמת היא שאינכם חופשיים. אתם משועבדים ומקופחים רק משום שכך רוצה מלככם. כמה עצוב שעליכם להימנע דווקא ממה שיכול להועיל לכם כל כך. אם תאכלו מפרי זה תחכימו, עיניכם ייפקחו ותהיו כאלוהים!"

בשלב זה, בעוד שטן מדבר, כִּיוֵון אחד מנציגיו הבלתי נראים חץ לעבר האלוף התנגדות. החץ פגע בראשו ולתדהמת כל אנשי העיר (ולשמחתו הנסתרת של שטן), הוא נפל מן החומה ומת. כיוון שהאלוף התנגדות היה איש המלחמה היחיד בנפש-איש, שאר התושבים לא אזרו כוח להתנגד, ולכך בדיוק חיכה שטן. מיד קם דוברו, חשף את עצמו לעיני התושבים ואמר: "אנשים נכבדים, אדונִי ואני מאושרים לראות שאתם מקשיבים לדברינו קשב רב, שכן יש לנו עצה טובה בשבילכם. עליכם להבין שאהבתנו אליכם היא עצומה ושאדוני מוכן לדבר אליכם אף על פי שבמעשהו זה הוא מזמין את חמתו של אל-שדי הגדול. אין לי מה להוסיף למה שכבר שמעתם. טעמו של פרי העץ האסור, עץ הדעת טוב ורע, ודאי ישכנע אתכם. לכן רק אוסיף, ברשותו האדיבה של אדוני (בנקודה זו קד הרשע בהכנעה לשטן וחיוך ערמומי שפוך על פניו): חִשבו על מה ששמעתם. התבוננו בעץ ובפריו המבטיח. כרגע ידיעתכם חלקית, אבל אחרי שתאכלו מפרי העץ הזה תדעו הרבה יותר." תושבי העיר התבוננו בפרי העץ וראו שהוא טוב למאכל, נחמד למראה, תאווה לעיניים, ויותר מכול, חשבו שהוא יכול לעשות אותם חכמים יותר. הם שמעו לעצתו הרעה של שטן, לקחו מהפרי וטעמו ממנו.

שכחתי לספר לכם שבזמן שדוברו של שטן דיבר בערמה אל תושבי העיר, נפל ארצה האדון הנכבד תום וכל המאמצים להשיבו לחיים נכשלו. כך מתו האלוף התנגדות והאדון הנכבד תום, שני אנשים אמיצים שהיו מנכבדי נפש-איש. כיוון שלא נותרו בעיר אצילים אחרים, נכנעו שאר התושבים לשטן והפכו לעבדיו, כפי שעוד תשמעו בהמשך. הם אכלו מן הפרי האסור ושכחו כמעט את כל מה שידעו על מלכם הטוב אל-שדי, וגם את חוקיו ואזהרתו החמורה. הם פתחו את שער האוזן ואת שער העין, ושטן ושאר מֵרֵעָיו נהרו דרכם אל תוך העיר פנימה, גלויים לעין כול.