פרנויה

חלק ראשון - מיועד

מיועד (Fix): מונח של הסי־איי־אי, מתקופת המלחמה הקרה, כינוי לאדם שמאיימים עליו או סוחטים אותו כדי שיעבוד למען סוכנות הביון.

מילון הריגול (The Dictionary of Espionage)

1

עד שכל העניין הזה קרה, אף פעם לא האמנתי בפתגם הזה - שצריך להיזהר כשמבקשים משאלה כי היא עלולה להתגשם.
עכשיו אני מאמין בו.
עכשיו אני מאמין בכל פתגמי האזהרה האלה. אני מאמין ב״כורה שחת - בה ייפול״. אני מאמין שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, שצרות תמיד באות בצרורות, שלא כל הנוצץ זהב ושלשקר אין רגליים. כל פתגם שתגידו - אני מאמין בו.

הייתי יכול לנסות לספר לכם שהכול התחיל מתוך נדיבות, אבל זה לא יהיה מדויק לגמרי. אפשר להגיד שהכול התחיל מתוך טמטום. או אולי זאת היתה קריאה לעזרה. או אולי סתם בשביל לשים זין. איך שלא יהיה, זאת היתה פאשלה שלי. באיזשהו מקום היה נדמה לי שאני אצליח לצאת מזה, או שלכל היותר יפטרו אותי. אני חייב להודות שעכשיו, כשאני נזכר איך כל זה התחיל, מדהים אותי איזה שמוק שחצן הייתי. אני לא מכחיש שקיבלתי את מה שהגיע לי. אבל פשוט לא ציפיתי לזה. מי היה מצפה לדבר כזה?
בסך הכול עשיתי שתי שיחות טלפון. התחזיתי לסמנכ״ל אירועים וטקסים וצילצלתי לשירות ההסעדה המלוקק שעושה את כל האירועים של וַואיֶיט טלֶקוֹם. אמרתי להם שיעשו את זה בדיוק כמו שהם עשו את האירוע בשבוע הקודם, בטקס חלוקת הפרסים לאיש המכירות המצטיין של השנה. (אף־על־פי שלא היה לי מושג, כמובן, כמה מפואר היה הטקס הזה.) נתתי להם את כל המספרים הדרושים מהנהלת החשבונות, ואישרתי להם לגבות את התשלום מראש. ממש מדהים באיזה קלות זה הסתדר.
הבעלים של ״ארוחות יוּקרה״ אמר לי שהוא אף פעם לא עשה קבלת פנים על רציף הטענה, ושזה ממש ״אתגר תפאורני״ בשבילו, אבל ידעתי שהוא לא יסרב לקבל צ׳ק שמן מוואייט טלקום.
אני גם מניח ש״ארוחות יוקרה״ אף פעם לא הכינו אוכל למסיבת פרישה של סגן מנהל עבודה פשוט.
ואני חושב שמה שבאמת הרגיז את וואייט זה שהוא נאלץ לשלם על מסיבת פרישה של ג׳ונסי (איזה כלומניק מהרציף הטענה, לכל הרוחות!) שזה ממש בניגוד לחוקי הטבע! אם הייתי לוקח את הכסף ושם מקדמה על פרארי מוֹדֶנָה 360 עם גג נפתח, יכול להיות שניקולס וואייט עוד היה מבין את זה איכשהו. הוא היה חושב שתאוות הבצע שלי היא הוכחה לזה ששנינו בני־אדם, כמו חולשה למשקאות חריפים, או ל״חתיכות״, כמו שהוא קורא לנשים.
אם הייתי יודע איך כל זה ייגמר, הייתי עושה את זה עוד פעם? בחיים לא!
אבל בכל זאת אני חייב להגיד שזה היה די מדליק. מצא חן בעיני שהמסיבה של ג׳ונסי ממומנת מקרן שמיועדת בין השאר ל״פעילויות־חוץ״ של המנכ״ל ושל הסגנים הבכירים שלו באתר הנופש גוואנהאני, באי סאן־ברתלמי.
וגם נורא מצא חן בעיני לראות שהחבר׳ה ברציף ההטענה זוכים סוף סוף לטעום קצת מהחיים של הבכירים. בשביל רוב האנשים שם, ארוחת מותרות זה שרימפס ברֶד־לוֹבְּסטר או צלעות על האש באאוּטבֶּק סְטֵייקְהַאוּס, והם והנשים שלהם לא ידעו מה עושים עם חלק מהמזון המוזר שהיה שם, כמו קוויאר אוסטֶרה ואומצת עגל בסגנון פרובנסל. אבל הם בהחלט זללו את הפילה בקר, את הצלעות כבש ואת הלובסטר הצלוי עם הרביולי. הפסלים מקרח היו ממש להיט. הדום פריניון נשפך כמו מים, אבל בכל זאת הבדווייזר נגמרה מהר יותר. (ואת זה צפיתי מראש, כי כל יום שישי אחרי הצהריים הייתי מצטרף לחבר׳ה על רציף ההטענה ומעשן, ומישהו, בדרך כלל ג׳ונסי או ג׳ימי קונולי, מנהל העבודה, היה מביא צידנית מלאה בירות קרות כדי לחגוג את זה שעוד שבוע נגמר.)
ג׳ונסי הוא בחור מבוגר, עם פנים מקומטים ועצובים כאלה, שבגללם אנשים מחבבים אותו מייד, ובמסיבה הוא היה בעננים כל הלילה. אשתו, אסתר, היא בת ארבעים ושתיים, והיא נראתה קצת סגורה כזאת בהתחלה, אבל בסוף הסתבר שהיא רקדנית מדהימה. שכרתי להקת רגיי ג׳מייקית נהדרת, וכולם נכנסו לראש הזה, אפילו בחורים שממש לא חשבתי שהם יודעים לרקוד.
זה היה אחרי תקופת השפל הגדולה בהיי־טק, כמובן, כשכל החברות נאלצו לפטר אנשים ולעבור למדיניות של ״צמצומים״, זאת אומרת, שמעכשיו היה צריך לשלם על הקפה המחורבן, וכבר לא היה קולה בחינם בחדר ההפסקה, ודברים כאלה. אז פשוט החליטו שג׳ונסי יפסיק לעבוד מיום שישי והלאה, שלחו אותו למלא טפסים במשך כמה שעות במשאבי אנוש, ומעכשיו הוא יהיה בבית עד סוף החיים שלו, בלי שום מסיבת פרידה וכלום. ובאותו זמן הבכירים של וואייט טלקום תיכננו לרדת לסאן־ברת במטוסים הפרטיים שלהם, לדפוק את הנשים שלהם או החברות שלהם בווילות הפרטיות שלהם, למרוח שמן קוקוס על צמיגי השומן שלהם ולדון במדיניות הצמצומים של החברה בארוחות בוקר מפוארות, עם מזנון שחיתות שכולל פאפיה ולשונות של צוּפיות. ג׳ונסי והחברים שלו לא ממש התעניינו מי משלם בשביל כל זה, אבל בכל זאת שאבתי מין סיפוק מעוות מהסוד הזה.
ככה זה נמשך עד איזה אחת וחצי בבוקר, אבל הגיטרות החשמליות והצרחות של שני עובדים צעירים, שהשתכרו לגמרי, עוררו כנראה את הסקרנות של המאבטח, בחור די חדש (המשכורת מחורבנת, אז התחלופה ממש היסטרית), שלא הכיר אף אחד מאיתנו ולכן הוא לא היה מוכן להחליק שום דבר בשבילנו.
הוא היה שמנמוך כזה, עם פני חזיר סמוקים כאלה, בקושי בן שלושים. הוא פשוט החזיק את המכשיר קשר שלו כאילו זה אקדח גלוֹק ואמר, ״מה לעזאזל קורה פה?״
והחיים שלי, כמו שהיכרתי אותם עד אז, נגמרו.