"ישנן שתי תרבויות," הכריז ב 1959- הפיזיקאי והסופר הבריטי סי.פי סנואו. המדעים המדויקים מצד אחד, ומדעי הרוח מצד שני. ב 50- השנים שחלפו מאז הנאום ההוא והפולמוס הגדול שעורר, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק - ואיחויו הוא אולי אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבים בפני הספרות העכשווית.
אם במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם ,1950-1850) בקירוב,( התרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך, הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ועם משמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך וולבק, שב'החלקיקים האלמנטריים' דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים, וכך ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, 'האינסופיים,' הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים. דוגמאות ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הטבע וחוקיו נחו בחשכת שחור, ויאמר אלוהים: ויהי ניוטון - ויהי אור," ועד למשפחת האקסלי, שממנה יצאו סופרים חשובים וביולוגים מובילים. בזירה הבריטית העכשווית, איאן מקיואן הוא סמל מובהק לנסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל, ועסק במדע גם בספריו הקודמים ')שבת.('
נסיון האיחוי הזה מרכזי בספרו החדש של מקיואן, 'סולאר,' שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים הפותחים את הרומן: "הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך."
זה ספר כיפי מאוד. עלילתו הסאטירית, המשעשעת, מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית, ואת הירתמותו, דרך מקרה, לנסיונות הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מנסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמרוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. אם אתה מאמין לתחזיות - ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט משוכנע בנכונותן – הרי אין נושא חשוב ממנו. אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה שהזכרתי קודם: התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שהוא שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
'סולאר,' בקיצור, הוא ספר מהנה מאוד, שעוסק בנושאים חשובים מאוד. ובכל זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאוד בעצמו. מדוע? ראשית, ככלל גס, אם אתה לא דוסטויבסקי או אם אינך כותב רומן מלחמה או ריגול - שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה (לא אחשוף מעבר לזה כדי לא לקלקל לקוראים.( אבל חשוב יותר: מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה ה 20- (עניין שקשה, בדרך כלל, לסופרים בבריטניה להודות בו.( איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו, ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן.( אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים 'הרצוג' ו'מתנת המבולדט,' גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. אצל בלו נוצר תלכיד חד-פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם; בין ההנאה לבין החשיבות. ברומן הכיפי והרציני הזה של מקיואן, לעומת זאת, לא נוצר תלכיד דומה בין הכיף לרצינות.
עוד 3 ספרים של איאן מקיואן:
גן הבטון 1978 <
כפרה 2001 <
שבת 2005 <
בתמונה: מתוך 'זריחה' של רוי ליכטנשטיין, 1965
מכת שמש
'סולאר' של איאן מקיואן הוא ספר מהנה מאוד שמנסה, לא תמיד בהצלחה, להיות גם חשוב מאוד
"ישנן שתי תרבויות," הכריז ב 1959- הפיזיקאי והסופר הבריטי סי.פי סנואו. המדעים המדויקים מצד אחד, ומדעי הרוח מצד שני. ב 50- השנים שחלפו מאז הנאום ההוא והפולמוס הגדול שעורר, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק - ואיחויו הוא אולי אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבים בפני הספרות העכשווית.
אם במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם ,1950-1850) בקירוב,( התרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך, הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ועם משמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך וולבק, שב'החלקיקים האלמנטריים' דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים, וכך ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, 'האינסופיים,' הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים. דוגמאות ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הטבע וחוקיו נחו בחשכת שחור, ויאמר אלוהים: ויהי ניוטון - ויהי אור," ועד למשפחת האקסלי, שממנה יצאו סופרים חשובים וביולוגים מובילים. בזירה הבריטית העכשווית, איאן מקיואן הוא סמל מובהק לנסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל, ועסק במדע גם בספריו הקודמים ')שבת.('
נסיון האיחוי הזה מרכזי בספרו החדש של מקיואן, 'סולאר,' שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים הפותחים את הרומן: "הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך."
זה ספר כיפי מאוד. עלילתו הסאטירית, המשעשעת, מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית, ואת הירתמותו, דרך מקרה, לנסיונות הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מנסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמרוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. אם אתה מאמין לתחזיות - ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט משוכנע בנכונותן – הרי אין נושא חשוב ממנו. אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה שהזכרתי קודם: התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שהוא שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
'סולאר,' בקיצור, הוא ספר מהנה מאוד, שעוסק בנושאים חשובים מאוד. ובכל זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאוד בעצמו. מדוע? ראשית, ככלל גס, אם אתה לא דוסטויבסקי או אם אינך כותב רומן מלחמה או ריגול - שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה (לא אחשוף מעבר לזה כדי לא לקלקל לקוראים.( אבל חשוב יותר: מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה ה 20- (עניין שקשה, בדרך כלל, לסופרים בבריטניה להודות בו.( איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו, ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן.( אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים 'הרצוג' ו'מתנת המבולדט,' גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. אצל בלו נוצר תלכיד חד-פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם; בין ההנאה לבין החשיבות. ברומן הכיפי והרציני הזה של מקיואן, לעומת זאת, לא נוצר תלכיד דומה בין הכיף לרצינות.
עוד 3 ספרים של איאן מקיואן:
גן הבטון 1978 <
כפרה 2001 <
שבת 2005 <
בתמונה: מתוך 'זריחה' של רוי ליכטנשטיין, 1965
אריק גלסנר
7 לילות
23/09/2011
לקריאת הסקירה המלאה >
