אהבה ראשונה

מותו של סוכן נוסע

 

ר'ג' בָּאוּמַן, שארבע עשרה שנים נסע ברחבי מיסיסיפּי בשביל יצרנית נעליים, נהג את ה'פוֹרד' שלו בדרך עפר מחורצת. יום ארוך היה! הזמן לא פינה כמדומה את משׂוכת הצהריים ולא נהיה לשעת מִנחה נוחה. השמש, ששמרה את כוחה פה אפילו בחורף, נשארה במרום הרקיע, ובכל פעם ששרבב בּאוּמַן את ראשו ממכוניתו המאובקת ובהה אל המשך הדרך, דומה היה שהשמש מושיטה זרוע ארוכה ולוחצת על קודקודו, היישר מבעד לכובעו, כעושה מעשה קונדס של סוכנת נוסעת ותיקה שזה לה זמן רב בדרכים, מה שהעיר בו יתר כעס וחוסר ישע. נרגש וקדחתני היה, ולא הייתה לו ודאוּת גמורה בדרך.

 

זה היה יומו הראשון בדרכים שוב לאחר מצור ממושך של שפּעת, עם חום גבוה מאוד והזיות של דמדום, והוא נחלש והחוויר עד כדי לראות את ההבדל בראי, ולא היה מסוגל לחשוב מחשבה צלולה…. ועכשיו כל שעות אחר הצהריים, בעיצומו של כעסו, ובלי כל סיבה, הוא הוגה בסבתו המתה. היא הייתה נפש נוחה ומנחמת. הלוואי יכול, כך השתוקק שוב, לצנוח על מיטת הנוצות הגדולה שהייתה בחדרה לפנים…. ושוב שכח אותה.

 

ארץ הגבעות השוממה הזאת! ונראֶה שהוא לא נוסע בדרך הנכונה – דומה כאילו הוא נוסע לשוב לאחור, הרחק לאחור. ואין רואים בית אחד…. אבל אין טעם להשתוקק לשכב על מיטה שוב. על ידי ששילם לרופא המלון את החשבון הוכיח את החלמתו. הוא לא הצטער כלל שהאחות המוסמכת הנאה אמרה שלום והלכה לה. הוא לא אוהב מחלה, חשודה היא בעיניו, כשם שחשודה בעיניו דרך בלי ציונים ותמרורים. זה מכעיס אותו. צמיד יקר ממש נתן לאחות, רק מפני שארזה את חפציה והלכה לה.

 

אבל עכשיו – וכי מה אם ארבע עשרה שנים בדרכים לא היה חולה עד כה ולא אירעה לו תאונה? השיא שלו נשבר, והוא אף כמעט מתחיל להטיל בו ספק…. בהדרגה התאכסן במלונות טובים יותר, בערים הגדולות יותר, אבל האם אין הם כולם, לעולם, מחניקים בקיץ ופרוצים לרוחות בחורף? נשים? הוא זוכר רק חדרים קטנים לִפְנים מחדרים קטנים, כמו קן קופסאות של נייר סיני, ואם הגה באישה אחת ראה את הבדידות הבלויה שרהיטי החדר ההוא כאילו נבנו ממנה. והוא עצמו – הריהו גבר שחובש כובעים שחורים רחבי תיתורה תמיד, ובראִיִים הגליים של בתי המלון דמה מעט ללוחם פרים, כשהשתהה לרגע לא נמנע על מישוֹרֶת המדרגות, בדרכו למטה לארוחת הערב…. שוב נרכן מחלון המכונית, ושוב לחצה השמש על ראשו.

 

באוּמן רצה להגיע אל בְּיוּלָה[1] עד חשכה, ללכת לישון ולהפיג בשינה את עייפותו. ככל הזכור לו בְּיוּלָה רחוקה חמישים מילין מן העיירה האחרונה, על דרך של חצץ. וזה אינו אלא שביל פרות. איך זה נקלע בכלל למקום כזה? יד אחת מחתה את הזיעה מעל פניו, והוא נסע הלאה.

 

כבר נסע אל בְּיוּלָה לפנים. אבל עד כה לא ראה לא את הגבעה הזאת ולא את השביל הזה הנעלם והולך – ולא את הענן הזה, אמר בלבו בחיישנות ונשא עיניים והשפילן חיש מהר – לא ראה אותם יותר משראה את היום הזה עד כה. למה זה לא יודה שהוא פשוט תועה אובד דרך, זה מילין רבים?… הוא לא רגיל לשאול זרים על הדרך, והתושבים האלה אינם יודעים לאן מוליכות הדרכים האלה עצמן שהם גרים עליהן; והרי לא התקרב כלל אל שום אדם עד כדי השמעת צעקה. בני אדם שעמדו בשדות פה ושם, או בראשי ערמות השחת, היו רחוקים מדי, ודמו למוטות נטויים או לעשבים רעים, ורק מעטים פנו פנייה קלה למשמע הטרטור הגלמוד של מכוניתו על הארץ הכפרית שלהם, וראו אבק חיווריין מתון של חורף נחלק בהמשך הדרך מאחור כמו דלועים גדולות. מבטי האנשים הרחוקים האלה הלכו אחריו אטומים כחומה שאין להבקיעה, ואל מאחוריה פנו ושבו לאחר שעבר.

 

הענן ריחף לו שם בצד האחד כמו הכרית הארוכה שלמראשות מיטתה של סבתו, ועבר מעל לבקתה אחת על פאת גבעה, ששתי אזדרכות שלוּכוֹת מתנשאות עליה להיאחז בשמַים. הוא נסע דרך ערֵמה של עלי אלון יבשים, וגלגליו החרידו את צדיהם הנטולים מִשקל והשמיעו שריקה מלנכולית צלולה כשעברה המכונית על מצעם. לא הייתה שום מכונית בדרך הזאת לפניו. באותה שעה ראה שהוא על קצהו של גיא נופל משם והלאה, עֵירוּץ אדום, ואכן זה היה סוף הדרך.

 

הוא משך את הבָּלם, אבל זה לא בָלם, אף על פי שמשך בכל כוחו. המכונית נטתה כלפי הקצה, והתדרדרה מעט. אין ספק, היא עומדת ליפול משפת הגיא.

 

הוא יצא ממנה בשקט, כאילו עוללו לו איזה תעלול ויש לו לזכור את הדרת כבודו, הרים והוציא את המזוודה ואת תיבת הדוגמאות, הניח אותן על הארץ, ונסוג ועמד וראה את המכונית מתדרדרת אל מעבר לשפת הגיא. הוא שמע משהו – לא את ההתרסקות שהאזין לשמוע, אלא חריקה אטית לא רעשנית. מתוך מידה של סלידה ניגש וצפה למטה, וראה שמכוניתו נפלה לתוך סבך של גפנים ענקיות עבות כזרועו, ואלה תפסו ואחזו אותה, ערסלו אותה כמו ילד גרוטסקי בעריסה חשוכה, ואז, עוד הוא צופה, מודאג משום מה שהוא אינו בה עדיין, שחררו אותה בעדינות אל הקרקע.

 

הוא נאנח.

 

איפה אני? שאל את עצמו בתדהמה. למה לא עשיתי משהו? כל כעסו כמו אזל והתפוגג מתוכו. הנה הבית, מאחור על הגבעה. הוא לקח מזוודה בכל יד, וכמעט מתוך להיטות ילדותית הלך כלפיו. אבל נשימתו עלתה לו בקושי, והוא נאלץ לעמוד ולנוח.

 

 

 

בית בנוי בקו ישר, שני חדרים ומַעבר פתוח ביניהם, עמד על הגבעה. הבקתה כולה השתפעה מעט תחת הגפן המעורמת העבותה המכסה את הגג, קלה וירוקה, כאילו נשכחה שם מן הקיץ. אישה עמדה במעבר.

 

הוא נעמד תחתיו. ולפתע פתאום התחיל לבו להתנהג באורח מוזר. כמו זיקוקית מופעלת התחיל לקפּץ ולהתפשט לידי תבניות לא אחידות של הלמוּיות, ואלה מוּרעפות לתוך מוחו, והוא לא מסוגל לחשוב. אבל בהתפזרות ובנפילה לא השמיע הלב רחש. בכוח רב נסק, כמעט בהתרוממות רוח, ונפל בנחת, כלוליינים האלה לתוך הרשת. אז התחיל להלום בחוזקה, ואחר כך המתין בחוסר אחריות, ובמין לעג פנימי הכה תחילה בצלעותיו, ואחר כך בעיניו, ואחר כך תחת שכמותיו, ועל חִכּוֹ כשניסה לומר 'שלום, גברתי.' אבל הוא לא שמע את לבו – שקט היה כאפר הצונח הזה. הייתה בזה מידה של נחמה; ובכל זאת נדהם באוּמן כשהרגיש שלבו הולם כל עיקר.

 

דמוּם ונטוע תחתיו במבוכה שמט את המזוודות, ואלה כמו שוטטו להן לאט ובהדרת חן באוויר וצנחו על רפידת כר העשב המשוטח האפור סמוך למפתן.

 

באישה עצמה העומדת שם ראה מיד שהיא זקנה. לא ייתכן ששמעה את לבו, ולכן התעלם מן ההלמוּת והסתכל בה בעיון, אבל בפיזור נפשו גם בחולמנות, בפה פעור.

 

עסוקה הייתה בניקוי העששית, ועכשיו החזיקה אותה לפניה, חֶצייהּ מפויחת וחצייהּ צלולה. הוא ראה אותה כשהמעבר האפלולי בגבה. אישה גדולת גוף היא, בפניה נראים פגעי מזג האוויר אך לא קמטים; שפתיה מהודקות זו לזו, ועיניה מביטות בבהירות מעומעמת של סקרנות לתוך עיניו שלו. הוא הסתכל בנעליה הדומות לחבילות כרוכות. אילו היה קיץ, הייתה הולכת יחפה…. באוּמן, שאמד את גילה של אישה אוטומטית ממראה עיניים, העמיד את גילה על חמישים. היא לבשה בגד חסר צורה של אריג מחוספס אפור כלשהו, מוקשח מייבוּש שלאחר כביסה, ומתוכו נגלו זרועותיה ורודות וגם עגולות שלא כצפוי. מאחר שלא אמרה מילה, והוסיפה לעמוד בשקט והעששית בידיה, היה משוכנע בחוסן שבגופה.

 

'שלום, גברתי,' אמר.

 

והיא מוסיפה להביט, אם אליו היא מביטה או אל האוויר שמסביב לו לא ידע, אבל לאחר רגע השפילה את עיניה להראות שהיא מוכנה לשמוע כל מה שבפיו.

 

'האם את מעוניינת – ' והוא ניסה שוב. 'תאונה – המכונית שלי…'

 

קולה הגיח נמוך ורחוק, כמו קול מעבר לאגם. 'סאני לא פה.'

 

'סאני?'

 

'סאני לא פה עכשיו.'

 

סאני, הבן שלה[2] – בחור שיכול להעלות את המכונית שלי, החליט מתוך הקלה עמומה. הוא הורה בידו על מורד הגבעה. 'המכונית שלי נמצאת בתחתית התעלה. אצטרך עזרה.'

 

'סאני לא פה, אבל הוא יהיה פה.'

 

היא נהייתה ברורה יותר לבאוּמן, וקולה חזק יותר, והוא ראה שהיא רפת שׂכל.

 

כמעט לא התפלא על ההידחות המעמיקה ועל היגיעה הגוברת של נסיעתו. הוא שאף רוח, ושמע את קולו דובר מעל להלמוּיוֹת החרישיות של לבו 'הייתי חולה. עדיין לא התחזקתי…. אוּכל להיכנס, בבקשה?'

 

הוא גחן והניח את כובעו השחור על ידית המזוודה. תנועה כנועה הייתה, כמעט קידה, ומיד נראתה לו נואלת ומסגירה את כל חולשתו. הוא זקף את עיניו אל האישה, והרוח נושבת בשׂערו. יכול היה להמשיך שעה ארוכה בעמידה הלא מוכרת הזאת; מעולם לא ניחן בסבלנות יתֵרה, אבל כשהיה חולה למד לצנוח בהכנעה לתוך הכרים, ולהמתין לתרופות. הוא המתין למוצא פיה של האישה.

 

היא הסתכלה בו בעיניים כחולות, ואז נסבה ופתחה את הדלת לרווחה, ולאחר רגע, כאילו שוכנע באומן במעשהו, הזדקף על עומדו ונכנס אחריה אל הבית.

 

 

 

בִפנים נגעה בו אפלולית הבית כמו יד מקצועית, ידו של הרופא. האישה הניחה את העששית הנקייה למחצה על שולחן במרכז החדר והורתה בידה, שוב כאדם מומחה במקצועו, כמורה דרך, על כיסא שמושבו עור פרה צהוב. היא עצמה כרעה על יד האח וברכיה מוגבהות תחת השמלה המחוסרת צורה.

 

בתחילה ראה את עצמו בטוח ומקווה לטוב. לבו היה שקט יותר. החדר היה ספון בקדרוּת של לוחות אורן צהובים. הוא ראה את החדר האחר, רגל של מיטת ברזל נראתה מעֵבר למַעבר. המיטה הייתה מוצעת בכסת מאוּחה אדומה וצהובה, דומה למפת שטח או לתמונה, דומה מעט לציור של רומי הנשרפת שציירה סבתו בנערוּתה.

 

עד כה השתוקק כולו לקרירות, אבל בחדר הזה היה קר. הוא הביט אל האח, פחמים כבויים היו מונחים בה, וסירי ברזל בפינות. האח והארובה המפויחת היו עשויים מן האבן, אבן צפחה רוּבה, שראה אותה מְצַלעת את הגבעות. למה זה אין אש? תָמַהּ.

 

והשקט גדול כל כך. דומיית השדות כאילו נכנסה ונעה כבתוך שלה בבית. הרוח משתמשת במעבר הפתוח. הוא הרגיש שהוא שרוי בסכנה קרירה שקטה, מסתורית. צריך לעשות מה?… לדבּר.

 

'יש לי מבחר יפה של נעלי נשים זולות…' אמר.

 

אבל האישה אמרה: ' סאני יהיה פה. הוא חזק. סאני יזיז לך את המכונית.'

 

'איפה הוא עכשיו?'

 

'עובד במשק של מר רֶדְמוֹנְד.'

 

מר רֶדְמוֹנְד, מר רֶדְמוֹנְד. זה אדם שלא יהיה עליו לפגוש אותו לעולם, והוא שמח על כך. משום מה השם הזה לא מוצא חן בעיניו…. מתוך התלקחות של חרדה ורגישות לעלבון ביקש באוּמן להימנע אפילו מדיבור על בני אדם לא ידועים ועל מִשקיהם הלא ידועים.

 

'אתם גרים פה שניכם לבדכם?' הוא התפלא למשמע קולו המוּכר, הנוטה לשוחח, הנוסך אמון, המכוּון למכירת נעליים, שואל שאלה כזאת – דבר שהוא לא רוצה כלל לדעת.

 

'כן. אנחנו לבד.'

 

הוא התפלא על אופן תשובתה. נדרשה לה שעה ארוכה לומר זאת, ומתוך נענוע עמוק בראשה. האם ביקשה לפעול עליו במין התראה מראש? שאל את עצמו בדכדוך. או שמא רק להשמיע שהיא לא תעזור לו, אחרי ככלות הכול, על ידי שתשוחח אתו? כי הוא לא חזק דיו לקבל את פגיעתם של דברים לא מוּכרים בלי שיחה קלה לבלום בה את נחיתתם. עבר עליו חודש ימים שלא קרה בו כלום חוץ מאשר בראשו ובגופו – חיים כמעט לא נשמעים של הלמוּיות לב וחלומות הזיה חוזרים, חיים של חום גבוה וצנעת פרטיוּת, חיים ענוגים שהניחו אותו חלש עד כדי – מה? עד כדי תחינה. הדופק שבכף ידו קיפץ כמו טרוטה בפלג מים.

 

שוב ושוב תמה למה זה האישה אינה מוסיפה לנקות את העששית. מה מניע אותה להישאר שם בצדו האחר של החדר, ולהרעיף עליו בשתיקה את נוכחותה? הוא ראה שבעיניה שלה אין זו שעה כשרה למלא משימות קטנות. פניה רציניות; היא מרגישה כמה היא צודקת. אולי רק נימוס הוא. בצייתנות החזיק את עיניו פקוחות לרווחה נוקשה; הן קיבעו את עצמן בידיה הלפותות זו בזו כאילו היא מחזיקה את החבל שהן מושחלות עליו.

 

'סאני בא,' אמרה.

 

הוא עצמו לא שמע כלום, אבל איש נראה עובר על פני החלון ואחר כך מתפרץ פנימה בפתח, ושני כלבים על ידו. סאני אכן היה גבר מגודל, חגור חגורה תלויה נמוך סביב מותניו. בן שלושים לפחות נראה. פניו היו אדומות לוהטות ועם זה מלאות שתיקה. הוא לבש מכנסיים כחולות מלוכלכות בבוץ ומעיל צבאי ישן מוכתם ומטולא. ממלחמת העולם?[3] שאל באוּמן את עצמו. אלוהים אדירים, הלוא זה מעיל של הקוֹנפֵדֵרַציה.[4] על אחורי שׂערו הבהיר חבש כובע שחור רחב, מלוכלך, שדומה היה שהוא מעליב את הכובע של באוּמן. הוא הדף את הכלבים מעל חזהו. חזק היה, והייתה הדרת כבוד וכבדות בדרך תנועתו…. ניכר דמיון לאמו.

 

הם עמדו זה בצד זה…. עליו להסביר שוב את נוכחותו פה.

 

'סאני, האיש הזה נסעה לו המכונית שלו מעבר למדרון והוא רוצה לדעת אם אתה תוציא לו אותה,' אמרה האישה לאחר רגעים אחדים.

 

באוּמן לא היה מסוגל כלל להסביר את מצבו.

 

עיניו של סאני נחו עליו.

 

הוא ידע שעליו להשמיע הסברים ולהראות כסף – לפחות להיראות מֵצֵר או סמכותי. אבל הוא לא יכול אלא למשוך משיכה קלה בכתפיו.

 

סאני עבר סמוך לו וניגש אל החלון, וכלביו הלהוטים אחריו, והביט בעדו. היה מאמץ אפילו בדרך הסתכלותו, כאילו יכול להטיל את ראייתו החוצה כמו חבל. בלי להפנות את פניו הרגיש באומן שעיניו שלו לא היו רואות כלום: זה רחוק מדי.

 

'יש לי פרדה שם בחוץ ויש לי גלגלת הרמה,' אמר סאני בהטעמה. 'אני יכול לתפוס לי את הפרדה ולקחת את החבלים, ובתוך זמן קצר אני מוציא לך את המכונית מהגיא.'

 

הוא הביט כה וכה בחדר כולו, כמו מתוך הגיגים, ועיניו משוטטות במרחק משלהן. ואז הידק את שפתיו זו לזו בחוזקה אבל בביישנות, השפיל את ראשו ויצא בפסיעה רחבה, והכלבים לפניו הפעם. הקרקע הקשה השמיעה קול, התהדהדה לדרך הליכתו רבת הכוח – הליכה מזדעזעת כמעט כושלת.

 

מתוך משובה, כנענֶה להַשָׁאה של הקולות האלה, קיפץ לבו של באוּמן שוב. דומה היה שהוא מתרוצץ כה וכה בקרבו.

 

'סאני יצליח לעשות את זה,' אמרה האישה. היא אמרה זאת שוב, כמעט זימרה זאת, כמו שיר, ממקום שבתהּ על יד האח.

 

בלי להביט החוצה שמע צעקות אחדות ונביחות כלבים והלמוּת פרסות בריצות קצרות על הגבעה. בתוך רגעים אחדים עבר סאני למטה מן החלון עם חבל, והנה פרדה חומה שאוזניה הסגולות למראה נוצצות ורוטטות. הפרדה הביטה לתוך החלון ממש. מתחת לריסיה הפנתה עיניים דומות למַטָרות אל עיניו. באוּמן הסב את ראשו וראה את האישה מחזירה לפרדה מבט רגוע, ואין לה על פניה אלא נחת רוח.

 

היא שרה עוד מעט, בנעימה כבושה. עלה על דעתו, ומופלא מאוד היה הדבר, שלא אליו היא מדברת לאמתו של דבר, אלא היא הולכת עם הדבר המתגשם במילים לא מוּדעות שהן מּכּלל ההבּטה שלה.

 

לכן לא אמר כלום, ובפעם הזאת שלא ענה ניעור ועלה בו רגש חזק מוזר, לא פחד.

 

הפעם, כשקיפץ לבו, משהו – נשמתו – כמו קיפצה גם היא, כסייח הקטן הזה שנקרא לצאת מתוך גדֵרה. הוא בהה אל האישה, ומן הקלילות התזָזיתית שהרגיש הסתחרר ראשו. הוא לא יכול להניע אבר, אין בידו לעשות כלום, אלא אם כן אולי יחבק את האישה הזאת היושבת לה מזדקנת ומחוסרת צורה לפניו.

 

אבל הוא רצה לקפוץ ולעמוד על רגליו, לומר לה הייתי חולה ונוכחתי אז, רק אז, כמה אני בודד. האם מאוחר מדי? לבי קם למַאבק בקרבּי, אולי שמעת אותו, מוחה נגד הריקנות…. ראוי לו להיות מלא, היה ממהר להגיד לה עוד, והוא מדמה את לבו עכשיו לאגם עמוק, ראוי לו להחזיק אהבה כמו לבבות אחרים. ראוי לו להיות מוצף אהבה. יהיה יום אביב חמים… בואי ותעמדי בתוך לבי, תהיי מי שתהיי, ונהר שלם יכסה את כפות רגלייך ויעלה וילפף את ברכייך במערבולות, וימשוך אותך כלפי מטה אל עצמו, את גופך כולו, גם את לבך.

 

אבל הוא העביר יד רועדת על עיניו, והסתכל באישה השלווה המשתופפת בצדו האחר של החדר. דמומה הייתה כפסל. בושה ותשישות אחזו אותו למחשבה שאולי, בעוד רגע אחד, היה מנסה במילים פשוטות ובחיבוקים להביע ולמסור דבר מוזר כלשהו – משהו שנדמה תמיד שאך זה חמק ממנו…

 

אור השמש נגע בסיר המרוחק ביותר שעל האח. היום נטה לערוב. מחר בשעה הזאת יהיה אי שם על כביש חצץ טוב, יסיע את מכוניתו על פני דברים שקוֹרים לבני אדם, מהר יותר משהם קורים. כיוון שראה לפניו את היום הבא, שמח, וידע שאין זה הזמן לחבק אישה זקנה. ברקותיו המתפעמות הרגיש בהתכוננות של דמו לנוע ולמהר לצאת לדרך.

 

'סאני רתם את המכונית שלך בינתיים,' אמרה האישה. 'הוא יוציא אותה מהגיא עוד מעט.'

 

'יופי!' קרא בהתלהבותו הרגילה.

 

 

 

אבל נראה שהמתינו זמן רב. היום התחיל להחשיך. באוּמן היה אחוז עווית על כיסאו. ראוי לכל אדם לדעת לקום ולהתהלך כה וכה בזמן שהוא ממתין. כמין אשמה יש בדמימה ושתיקה כזאת.

 

אבל במקום לקום, האזין…. בנשימה מאופקת, בעיניים חסרות אונים בחשכה הגוברת, האזין בעצבנות לקול של התרעה, ושכח בדריכותו מה תהיה זו. לא עבר זמן רב והוא שמע משהו – חרישי, מתמשך, רוֹמזָני.

 

'מה הרעש הזה?' שאל וקולו קופץ לתוך החושך, מתוך חשש פרוע שמא לבו הוא שהלמותו ברורה כל כך בחדר השקט, והיא תאמר לו זאת.

 

'אולי אתה שומע את הפלג,' אמרה באי רצון.

 

קולה היה קרוב יותר. היא עמדה על יד השולחן. הוא תמה למה לא הדליקה את העששית. היא עומדת לה בחושך ולא מדליקה אותה.

 

באוּמן לא ידבר אתה עכשיו עוד, כי עברה השעה לכך. אישן בחושך, אמר בלבו, ובמבוכתו ריחם על עצמו.

 

היא ניגשה בכבדות אל החלון. זרועה, בלבנוּתה העמומה, התרוממה ישרה מצדה המלא, והיא הורתה בידה לתוך החושך.

 

'הכתם הלבן הזה הוא סאני,' סחה לנפשה.

 

באי רצון פנה והביט מעל לכתפה; הוא היסס מלקום ולעמוד על ידה. עיניו בלשו את האוויר האפל. הכתם הלבן ריחף לו בלי עיכוב כלפי אצבעה, כמו עלֶה על נהר, והלך והלבין בחושך. דומה היה כאילו הראתה לו משהו סודי, חלק מחייה, אבל לא הציעה כל הסבר. הוא הסב את עיניו. נרגש כמעט עד דמעות הרגיש בלי סיבה שהיא הכריזה הכרזה שתוקה שווה להכרזתו שלו. ידו המתינה על חזהו.

 

באותה שעה זעזעה פסיעה את הבית, וסאני היה בחדר. באוּמן הרגיש שהאישה עוזבת אותו שם והולכת אל צדו של האיש האחר.

 

'הוצאתי לך את המכונית, אדון,' אמר קולו של סאני בחושך. היא עומדת ומחכה על הדרך, מופנית לחזור למקום שבאה משם.'

 

'מצוין!' אמר באומן והטיל את קולו שלו אל רוּמוֹ. 'תודה רבה רבה – לא הייתי יכול בשום פנים לעשות זאת בעצמי – הייתי חולה…'

 

'אני עושה את זה בקלות,' אמר סאני.

 

באוּמן הרגיש ששניהם ממתינים בחושך, והוא שמע את הכלבים מלחיתים בחצר, ממתינים לנבוח לכשילך. באורח מוזר ראה את עצמו חסר ישע ומלא תרעומת. עכשיו שהוא יכול לנסוע, נכסף להישאר. ממה הוא מתקפח? חזהו טולטל בגסות מן ההלמות האלימה של לבו. האנשים האלה חולקים פה במשהו שהוא לא יכול לראותו, הם שומרים להם הבטחה עתיקה כלשהי למזון ולחום ולאור. קנוניה יש ביניהם. הוא זכר איך סרה מעִמו והלכה אל סאני, היא נהרה אליו. הוא רועד מקור, הוא עייף, וזה לא הוגן. ברוח נמוכה ועם זה בכעס תחב את ידו לתוך כיסו.

 

'אשלם לכם כמובן על הכול – '

 

'אנחנו לא לוקחים כסף על דברים כאלה,' אמר קולו של סאני כשׂשׂ לקרב.

 

'אני רוצה לשלם. אבל לעשות עוד משהו… תנו לי להישאר – הלילה….' הוא פסע עוד פסיעה כלפיהם. אילו רק יכלו לראותו, היו יודעים את גודל כנותו, את צורכו האמתי! קולו אמר עוד: 'אני לא חזק כל כך עדיין, אני לא מסוגל ללכת הרבה ברגל, אולי אף לא עד המכונית שלי. אני לא יודע – אני לא יודע אל נכון איפה אני – '

 

וחדל. הוא הרגיש כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. מה הם יחשבו עליו!

 

סאני ניגש והניח את ידיו עליו. באוּמן הרגיש שהן עוברות (ועוד במקצועיוּת) על חזהו, על מותניו וירכיו. הוא הרגיש בעיניו של סאני עליו בחושך.

 

'אתה לא איזה שוטר מכס נודד שמתגנב לנו פה, אדון, אין לך אקדח?'

 

למקום הנידח הזה! ואף על פי כן הלוא הוא בא הנה. הוא השיב בכובד ראש: 'לא.'

 

'אתה יכול להישאר.'

 

 

 

'סאני,' אמרה האישה. 'תצטרך לִלְווֹת קצת אש.'

 

'אני אלך להביא מהבית של רֶדְמוֹנְד.'

 

'מה?' באוּמן כרה אוזן לשמוע את דבריהם זה לזה.

 

'האש שלנו כבתה, וסאני צריך לִלְווֹת קצת, כי חושך עכשיו וקר,' אמרה.

 

'אבל גפרורים – יש לי גפרורים – '

 

'אין לנו צורך בהם,' אמרה בגאווה. 'סאני הולך להביא אש משלו.'

 

'אני הולך אל הבית של רֶדְמוֹנְד,' אמר סאני בארשת של חשיבות, ויצא.

 

לאחר שהמתינו זמן מה הביט באוּמן בעד החלון וראה אור נע על הגבעה. האור פָרשׂ את עצמו כמו מניפה קטנה, זגזג את דרכו לאורך השדה, קל ומהיר, שלא כדרכו של סאני כלל…. עד מהרה נכנס סאני בהילוכו המתנודד הכבד, והוא מחזיק אחריו במלקחיים ענף בוער, שוֹבֶל של אש נוהרת, זורקת אור לתוך פינות החדר.

 

'נבעיר אש עכשיו,' אמרה האישה ואחזה בענף הבוער.

 

כיוון שנעשה הדבר הדליקה את העששית. זו הראתה את החושך ואת האור שבה. החדר כולו נעשה צוֹהַב זהוב של כמין פרח, והקירות הדיפו את ריחו וכמו רעדו עם הנהירה השקטה של האש והתנחשלות פתילת העששית הדולקת במשפך האור שלה.

 

האישה נעה בין סירי הברזל. במלקחיים שמטה גחלים חמות על מכסי הברזל. אלה השמיעו סדרה של ריטוטים חרישיים, כקולו של פעמון רחוק.

 

היא זקפה את עיניה והסתכלה בבאוּמן, אבל הוא לא יכול לענות. הוא רעד כולו….

 

 

 

'תשתה כוסית, אדון?' שאל סאני. כבר הביא לו כיסא מן החדר הסמוך וישב עליו בפישוק רגליים, המשענת לפנים, וידיו שלובות לו עליה. עכשיו אנחנו גלויים כולנו זה לעיני זה, אמר באומן בלבו, וקרא: 'כן, אדוני, ועוד איך, תודה!'

 

'בוא אחריי ותעשה כמוני,' אמר סאני.

 

עוד יציאה אל החושך. הם הלכו במעבר ויצאו אל החצר האחורית של הבית ועברו על פני צריף ובאר מכוסה, ובאו אל סבך פראי עבות.

 

'רד על הברכיים,' אמר סאני.

 

'מה?' זיעה פרצה ממצחו.

 

הוא הבין כשהתחיל סאני ללכת על ארבע בתוך כמין מנהרה שהתווּ השיחים מעל לקרקע. הוא נכנס אחריו, ונבהל על כורחו כשנגעו בו זמורה או קוץ בעדינות ובלי רחש, ודבקו בו עד שהרפו ממנו לבסוף.

 

סאני חדל ללכת על ארבע וישב כרוּע על ברכיו, והתחיל לחפור בשתי ידיו בעפר. באוּמן הדליק גפרורים בביישנות והעלה אור. בתוך רגעים אחדים משך סאני והעלה קנקן. הוא מזג מן הוויסקי לתוך בקבוק שהוציא מכיס מעילו, וחזר וטמן את הקנקן. 'לעולם אין לדעת מי עלול לדפוק על הדלת שלך,' אמר וצחק. 'תתחיל לחזור,' אמר, בנעימה כמעט רשמית. 'אין טעם שנשתה בחוץ, כמו חזירים.'

 

על יד השולחן סמוך לאש, כשישבו זה מול זה על כיסאותיהם, מזגו להם סאני ובאוּמן מן הבקבוק והעבירו אותו זה לזה. הכלבים ישנו; אחד מהם חלם חלום.

 

'זה טוב,' אמר באוּמן. 'זה מה שהייתי צריך.' הרי זה ממש כאילו הוא שותה את האש מן האח.

 

'הוא מייצר את זה,' אמרה האישה בגאווה שקטה.

 

היא דחפה והסירה את הגחלים מעל הסירים, וריחות לחם תירס וקפה אפפו את החדר. אז ערכה הכול על השולחן לפני הגברים, וסכין בעלת ידית של עצם תחובה באחד מתפוחי האדמה ומבקעת את המרקם הזהוב שלו. רגע עמדה והסתכלה בהם, גבוהה ומלאה מעליהם על מושביהם, רכונה מעט כלפיהם.

 

'אתם יכולים לאכול עכשיו,' אמרה, ופתאום חייכה.

 

במקרה הסתכל בה באוּמן באותה שעה. הוא הניח את ספלו על השולחן מתוך מחאה ואי אמון. כאב לחץ על עיניו. הוא ראה שהיא לא אישה זקנה. צעירה היא, עודנה צעירה. אין הוא יכול לשער מִספר לשנותיה. הריהי בת גילו של סאני, והיא שייכת לו. היא עומדת ופינת החושך העמוק של החדר בגבה, האור הצהוב המתנועע זרוע לה על ראשה ועל שמלתה האפורה המחוסרת צורה, ורוטט על גופה הגבוה בגחינתו עליהם מתוך הידברוּת פתאומית. צעירה היא. שיניה מבהיקות ועיניה יוקדות. היא פנתה ויצאה לאטה מן החדר, והוא שמע אותה יושבת על המיטה ואחר כך שוכבת. הדגם שעל הכסת נע.

 

'היא עומדת ללדת,' אמר סאני והטיל נתח לתוך פיו.

 

באוּמן נעתק הדיבור מפיו. המום היה עכשיו שהוא יודע מה יש באמת בבית הזה. נישואים. נישואים פוֹרים. הדבר הפשוט הזה. לכל אדם יכול להיות דבר כזה.

 

משום מה הרגיש שהוא לא מסוגל להתמרמר או למחות, אף על פי שכמין הלצה בוודאי נרקחה כאן על חשבונו. אין כל דבר מרוחק או מסתורי פה – רק דבר של פרטיוּת. הסוד האחד הוא הקשר עתיק הימים בין שני בני אדם. אבל זיכרון האישה הממתינה בשתיקה על יד האח הקרה, ומסעו העקשני של האיש למרחק מיל תמים להביא אש, ואיך הוציאו לבסוף את המאכל והמשקה שלהם ומילאו את החדר בגאווה בכל מה שהיה להם להראות, כל אלה נהיו פתאום מחוּורים ועצומים בתוכו מכדי יכולת להגיב….

 

'אתה לא רעב כמו שאתה נראה,' אמר סאני.

 

כיוון שכילו הגברים לאכול, מיד יצאה האישה מחדר השינה, ואכלה את ארוחתה, ובעלה בוהה לו בשלווה אל תוך האש.

 

אז הוציאו את הכלבים החוצה עם שיירי המזון.

 

'נראֶה לי שמוטב שאני אישן פה על יד האש, על הרצפה,' אמר באוּמן.

 

הוא הרגיש שהוא רוּמה, ושהוא יכול להרשות לעצמו לנהוג בנדיבות. חולה ככל שהוא, אין בדעתו לבקש מהם את מיטתם. די לו לבקש טובות בבית הזה, עכשיו שהוא מבין מה יש פה.

 

'כמובן, אדון.'

 

אבל עדיין לא ידע כמה הוא קשה להבין. לא היה בדעתם לתת לו את מיטתם. לאחר שהות קצרה קמו שניהם והסתכלו בו בכובד ראש ויצאו אל החדר האחר.

 

שרוע על גבו שכב על יד האש עד שנהייתה נמוכה ודועכת. הוא ראה כל לשון להבה לוחכת ונמוגה. 'מחירים מוזלים מיוחדים יהיו על כל צורכי ההנעלה במשך חודש ינואר,' מצא את עצמו חוזר ואומר בשקט, ואז שכב ושפתיו סגורות לו בהידוק.

 

כמה קולות יש לו ללילה! הוא שמע את הפלג בזרימתו, את האש בדעיכתה, ועכשיו היה בטוח שהוא שומע את לבו הולם, גם אותו, את הקול שהוא משמיע תחת צלעותיו. הוא שמע את הנשימה, נענית ועמוקה, בחדר שמעֵבר למַעבר. וזה הכול. אבל הרגש גאה בסבלנות בתוכו – הלוואי, כך השתוקק, היה הילד שלו.

 

עליו לצאת לשוב אל המקום שהיה שם קודם. הוא קם ועמד בחולשה לפני הגחלים האדומות ולבש את מעילו. המעיל הורגש כבד מדי על כתפיו. ביציאתו ראה שהאישה לא כילתה כלל לנקות את העששית. מתוך דחף הניח, כמעט בראוותנות, את כל הכסף שהיה לו בארנקו תחת הזכוכית המחורצת של הבסיס שלה.

 

בבושת פנים, במשיכת כתפיים קלה, ואחר כך בהצטמררות, לקח את מזוודותיו ויצא. קור האוויר כאילו הרים את גופו במוחש. הירח היה בשמַים.

 

על המדרון התחיל לרוץ, על כורחו. בו ברגע שהגיע אל הדרך, שמכוניתו כאילו נחה עליה באור הירח כמו סירה, התחיל לבו להשמיע פיצוצים אדירים, כמו רובה, טראך טראך טראך.

 

הוא צנח בבהלה על הדרך, ומזוודותיו נופלות סביב לו. נדמה היה לו כאילו כל זה כבר קרה לפנים. בשתי ידיו כיסה את לבו כדי למנוע כל אדם מלשמוע את הרעש שהוא מקים.

 

אבל איש לא שמע אותו.