קרן ליאל אשרי

"עד עצם היום הזה מוסיפה אותה קללה משונה, קללת השפה האחת והתרבות האחת, להיתפס כברכה. ממש כשם שברכת ריבוי הלשונות שהעתיר מגדל בבל על האנושות – ברכה שאין ערוך לנדיבותה וליופייה – נחשבת בספר בראשית ובמסורת הדורות לעונש מִשמים."

כך כותב דורי מנור בפתח הדבר לקובץ המסות החדש שלו. המסות בספר בונות תפיסת עולם פואטית שלמה ועמוקה, המיטיבה לספר סיפור על עצמה, על שפתה ועל העולם. מנור, מבכירי המשוררים, המתרגמים והעורכים של העברית כיום, מציג במסות אלה את מפעל חייו: החזרת העולם המגוון, העשיר והמוזיקלי אל השירה העברית, והשבת השפה והתרבות העברית המודרנית אל המוזיקה הנצחית שאליה הן שייכות.

המילים של מנור, המייסד והעורך הראשי של כתב העת הו! ושל הוצאת “אלטנוילנד” החדשה, הן לא רק דיון אינטלקטואלי, אלא קריאה נרגשת להיזכר בקסם השירה ובעומקה. בספרו הוא מהרהר על נושאים מגוונים כגון הלחנת שירי משוררים בישראל, מושג "המשורר הלאומי" והרלוונטיות שלו כיום, תפקידו של עורך שירה, מהותו של תרגום שירה ושאלת הזיקה בין שירה לבין שפת אם.

בין דן פגיס לשארל בודלר, בין לאה גולדברג לנתן זך, מנור מזמין את הקוראים לצלול לעומקה של אמנות השירה ולחוות אותה מתוך ידע ותשוקה.

תפרחת של עלטה מְקַבֵּץ מבחר משיריהם של שלושה עמודי תווך בשירת המאה העשרים באיטליה: ג'וזפה אונגרטי, סלווטורה קווזימודו ואאוג'ניו מונטאלה. בשיריהם מן השנים שבין שתי מלחמות העולם נפרשׂת החוויה האנושית תוך שימוש בסמלים ארציים ומוחשיים אך בלשון שירית מעורפלת וחמקמקה. 

"תפרחת של עלטה" הוא הספר התשיעי בסדרת "ה־21 – קלאסיקות לאלף השלישי".

כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ בִּלְבָבָהּ שֶׁל הָאָרֶץ
בָּקוּעַ בְּקֶרֶן חַמָּה:
וּמִיָּד עֶרֶב.

שירו הקצר של סלווטורה קווזימודו "ומיד ערב" יכול לשמש כעין מוטו לספר זה; הוא מבטא את משברו הקיומי של האדם במאה העשרים, העזוב לגורלו והנקרע לגזרים בין אור לבין חושך, והוא מייצג נאמנה את הלך הרוח השירי ביצירתה של השלישייה אונגרטי־קווזימודו־מונטאלה: זוהי שירה אקזיסטנציאליסטית, עמוסה בסמלים, העושה שימוש ישן וחדש באלמנטים המוזיקליים והמבניים.

ג'וזפה אונגרטי (1970-1888) פרץ לתודעה הציבורית כמשורר עם שירי ההגירה והמלחמה. שיריו אלה נראים "מעורטלים" ומאופיינים בשורות קצוצות ובהיעדר כל פיסוק.

סלווטורה קווזימודו (1968-1901) חתן פרס נובל לספרות לשנת 1959. מוכר בעיקר בזכות שיריו מן התקופה ההרמטית, שירים מעורפלים ולעתים אף סתומים למראה.

אאוג'ניו מונטאלה (1981-1896) חתן פרס נובל לספרות לשנת 1975. התפרסם בשיריו האקזיסטנציאליים, המביאים אל קדמת הבמה את "רוע החיים", העול הנגזר מן הקיום ומידיעת המוות.

"בַּזּמְַן הָאַחֲרוֹן לא נוֹתָר עוֹד שׁוּם סִימָן
מִיעַנקְְל בֶּן רַבִּי יצְִחָק,
רַק נקְֻדָּה קְטַנטְֹנתֶ, עֲגלָֻּה
שֶׁמִתְגּלְַגּלֶֶת, מְבֻלְבֶּלֶת, בָּרְחוֹבוֹת
בְּאֵיבָרִים סְתוּרִים וּמְגשָֻּׁמִים.
ואֱֶלהִים הִקִיף בִּשְׁמֵי הַתְכֵלֶת
אֶת כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ,
ואְֵין שׁוּם ישְׁוּעָה.
(מתוך "1919")

בהיותו בן 23, שנים אחדות אחרי שהיגר לניו יורק, הכריז יעקב גלאטשטיין (1896–1971) על מהפכה רדיקלית בשירת יידיש – צורנית ותוכנית, כזאת שהקדימה בדור או שניים את השירה העברית.
"המלודיות של שיר... צריכה להיות אינדיווידואלית־טהורה", דרש, והשירה צריכה להיכתב על כל נושא שבעולם: "יהודי יכתוב כיהודי על מקדש פריון הודי ועל שינטו יפני".
עם כל זאת, גלאטשטיין היה גם משורר יהודי בכל מאודו, שכבר ב־1938 הזהיר מפני האסון הקרב, ואחרי השואה כתב כמה משירי הקינה המפעימים ביותר על העולם שהותיר מאחוריו.

עולם חצוף וחשמלי הוא מבחר מקיף מיצירתו של אחד מגדולי המשוררים היהודים במאה העשרים בתרגומים חדשים של מבחר מתרגמים. נוסף לשירים מתפרסמים כאן דברים שאמר וכתב על שירה ואמנות.

המקוללים – קבוצה מגוונת של משוררים אנטי־ממסדיים שפעלו בצרפת במחצית השנייה של המאה ה־19 – הם המהפכנים הגדולים של השירה המודרנית.

"המקוללים" הוא הספר השלישי הרואה אור בהוצאת "ה־21 – קלאסיקות לאלף השלישי".

שירתם של "המקוללים" חוגגת את כל מה שנתפס בעיני הממסד הספרותי והקוראים ה"מהוגנים" כתועבה שראוי להותיר מחוץ להיכלה של הספרות: ארוטיקה נועזת, תיאורים פלסטיים ובלתי־מיופייפים של חולי, דלות, סבל ומוות, הזיות נרקוטיות ומיסטיות, תפיסת עולם ניהיליסטית, 'סטיות' מיניות, דבקות דתית קיצונית, וביטויים של מיזנתרופיה ושל תשוקה משתלחת. אין פלא שרוב המשוררים המיוצגים כאן לא זכו להכרה אלא לאחר מותם.

במבחר זה כלולים תשעה משוררים. ארבעה מהם הם כותבים מז'וריים של ראשית המודרניזם: שארל בודלר, פול ורלן, ארתור רמבו וסטפאן מלארמה. חמישה נוספים הם משוררים מינוריים יותר, חבריהם לפריצה המודרניסטית ושותפיהם ל"קללה", שיצירתם כמעט לא היתה קיימת עד כה בעברית.

בסתיו 2021 חזרה סיון בסקין לביקור בעיר הולדתה, וילנה, אחרי שנים ארוכות של זיכרון ושל געגוע. הגעגוע הזה הוא שהוליד את שבעה ימים אביב בשנה – ממואר אישי מאוד, שהוא גם ממואר של עיר ושל תקופה. 
שבעה ימים אביב בשנה הוא הספר הרביעי בהוצאת "ה-21" .

סיון בסקין, משוררת ומתרגמת רבת השראה, מתגלה בספר הזה גם כפרוזאיקונית נפלאה. בכתיבה קולחת, שופעת חוכמה והומור, היא עורגת בלי להתרפק, מעמיקה בתהומות הזיכרון בלי לחטוא בנוסטלגיה. דרך הסיפור הפרטי שלה – סיפור ילדותה ונעוריה של משוררת, הכרוך ללא הפרד בסיפורן של ארץ ושל עיר – מבטאת בסקין געגוע קיומי המוכר לכולנו: ערגה לילדותנו, למשפחות שמהן באנו, לנוף שבו גדלנו, לסבתא ולסבא שאינם, לעבר מציאותי ומדומיין, ולדורות שקדמו לנו.
שבעה ימים אביב בשנה יש בליטא, כותבת לאה גולדברג. תחת ידיה של סיון בסקין הופכת ליטא למטפורה עקרונית ועל-זמנית לצומת של רב-תרבותיות, של יהדות ושל אהבת ספרות. "מעיר אמיתית שגדלתי בה", כותבת בסקין על וילנה, "היא הלכה ונעשתה לאגדה: עיר הסֵפר. ירושלים דליטא. אתונה של הצפון. אלכסנדריה מושלגת, שספריותיה שוב אינן עולות באש. כתבתי עליה בלי לראות אותה, על דלק של שירה וזיכרון בלבד".

"צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת, ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום."
– אנטון צ'כוב, השחף

השחף [1895] הוא הראשון ברביעיית המחזות שהפכו את אנטון צ'כוב לקלסיקון בעודו בחייו. זהו אחד המחזות המודרניים המעמיקים והאהובים ביותר, ועל הבימה הישראלית הוא שב ועולה בקביעות זה שנים ארוכות.

צ'כוב עלה אצלנו לכותרות פעמיים בשנים האחרונות: לראשונה, כאשר שרת התרבות לשעבר הצהירה שלא קראה מימיה את יצירותיו, ולאחר מכן – עם הישמע הקריאה הנואשת "אני נינה!" בסדרת הטלוויזיה "חזרות", שהעניקה מקום של כבוד למחזה השחף. תרגומו החדש של רועי חן, דרמטורג הבית של תיאטרון גשר, הוא תרגום טבעי וקולח, המיטיב למצוא את האיזון בין עברית עשירה ומדויקת לבין לשון דיבור טבעית המתאימה לבמה.

השחף הוא הספר הראשון בסדרת ה־21.