סדרת חסמבה

כאשר איוואן מטבייביץ', פקיד רוסי מכובד, מחליט לבקר עם אשתו בפסאז' היוקרתי של סנט פטרסבורג, הוא אינו מצפה להפוך לכוכב עלילה יוצאת דופן. התקרית המוזרה שבה הוא נבלע על ידי קרוקודיל  חי בתוך תערוכה היא רק תחילתו של מסע משעשע ומעורר מחשבה על טבע האדם, הבירוקרטיה הרוסית, והערכים החברתיים של התקופה. 

בין כותלי מעיו של הקרוקודיל , איוואן מטבייביץ' מגלה זווית ראייה חדשה על חייו ועל העולם שסביבו. האם יצליח להיחלץ? ומה יעלה בגורל הקריירה שלו, יחסיו עם אשתו, ודעת הקהל הרוסית על התקרית הייחודית?

בסיפור קצר ומבריק זה, דוסטויבסקי משלב הומור, סאטירה, וניתוח חברתי נוקב, ומציע לקוראים חווית קריאה שנונה ומלאת הפתעות. הקרוקודיל הוא פנינה ספרותית המעוררת מחשבה על הקשר בין האדם, החברה, והאבסורד שבמציאות. 

הסיפור מעשה מגעיל המתורגם כאן לראשונה לעברית מתאר בצורה מבריקה, אירונית, משעשעת ונוגעת ללב מערכת יחסים בין אציל המתיימר להיות ליברלי ובין עמיתיו ופקידיו. ואילו הבעל הנצחי מעמת אציל, מרושש במקצת, עם ידידו לשעבר, שזה כבר התאלמן (המוכתר לבסוף בתואר 'בעל נצחי'), במין דו-קרב נפשי-מילולי, מורכב ומסובך, שבו נועד לקורבן - ליזה הקטנה, 'בתם' של השניים - תפקיד של שעיר לעזאזל ממש, כמעט דתי - אך לא מזכך.

סנט פטרבורג, זירת ההתרחשות של הסיפורים, וכן רוסיה של שנות השישים של המאה ה-19 ורוחות התקופה, מתוארות כאן בעטו הלטושה של פיודור דוסטוייבסקי.

במסה מרד החלשים מאת דימיטרי סגל, פרופסור לספרות רוסית באוניברסיטה העברית בירושלים, ניתנת פרשנות מעמיקה ומרתקת לתופעות ספרותיות, חברתיות, היסטוריות, ואוטוביוגרפיות ובכך מוענק רקע ועומק לשתי יצירות המופת: "מעשה מגעיל ו"הבעל הנצחי".

הצחוק הוא יפה לבריאות, ולא רק שכך, הוא גם מהנה מאוד. ריכזנו עבורכם את הסיפורים מכל הזמנים ומכל רחבי העולם שהצחיקו אותנו. 

המיקרוגל שלכם | פיליפ שנטלר (גרמנית)
רומן בתשעה מכתבים | פיודור דוסטויבסקי (רוסית)
גם כן טְרֶפְּסיכוֹרֵה | אליזבת מקראקן (אנגלית)
שור | קאתי אנדרסון (אנגלית)
האידיוט המבטיח | טוד חזק-לואי (אנגלית)
הרומן עם הקונטרבס | אנטון צ'כוב (רוסית)

סיפור אהבה ראשונה של נער הלומד את דרכי העולם. בן האחת-עשרה מתאהב באישה צעירה הנהנית להשתעשע בו, למול קהל אצילים צמא בידור. טוב לבו ואומץ רוחו עומדים למבחן בתרבות של ציניות וצביעות. זוהי נובלה שנכתבה בחודשים בהם נכלא הגאון הרוסי דוסטויבסקי (1881-1821) באשמת כוונות מהפכניות, יצירה המצטיינת בעומקים פסיכולוגיים המאפיינים את יצירתו כולה.

" דמותו של הנער הצעיר והמבולבל מטרימה את גיבורי הרומנים הגדולים המאוחרים: דולגורסקי הניהיליסט בן התשע עשרה ב"עול ימים" וכמובן רסקולניקוב ב"החטא ועונשו". דמויות אלה של נערים או גברים צעירים ומבולבלים שימשו היטב את דוסטויבסקי שביקש להאיר בזרקור את חוליי החברה שאותה היטיב כל כך לתאר. בנוסף, הם שיקפו את רוח התקופה המטלטלת בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין מהפכנות לשמרנות, בין דת לחילוניות ועוד'' ( מתוך אחרית דבר מאת יובל גלעד)

את האדון גוליאדקין, פקיד אפוף בתחושת קטסטרופה תמידית, רודפת פרשייה רומנטית אפלה שמסכנת את מעמדו בחברה הפטרבורגית. הוא מתרוצץ בין מסעדות יוקרתיות ואולמי נשפים, ומתחנן לתיקון העוול שנעשה לו. אולם הנורא ביותר עוד לפניו... בוקר אחד מגלה גוליאדקין שנוצר לו כפיל. בחור צעיר, שובב וחוצפן שנראה בדיוק כמוהו. אם בתחילה מתאהב גוליאדקין בכפילו הצעיר, הרי בהדרגה מתברר לו שהוא אויבו הגדול ביותר. בכל מקום מביס הכפיל את גוליאדקין. במקום העבודה הוא גוזל את מעמדו, לועג לו בפומבי ומאשים אותו בהאשמות חמורות. גוליאדקין האומלל נאבק באדם מתוחכם וחסר מצפון שמבקש לחסלו. האם יכול אדם להגיע להשלמה עם כפילו? או ששניהם נידונים להילחם זה בזה עד מוות? הכפיל, ספרו השני של פיודור דוסטויבסקי, הוא יצירה מבריקה, מקאברית, מעוררת צחוק ובעתה, שעוסקת בגבולות השיגעון וביכולת של האדם להבדיל בין אמת לבדיה. דוסטויבסקי הצעיר מציג גירסה משלו למיתוס "הכפיל". גאוניותה של גירסתו היא בביטול הקטבים בנפש האדם. אין כאן כפיל טוב וכפיל רע, אין ניגודים פשוטים, "הכפיל" מרקיד קרנבל של מסכות, אשליות, ומזימות שעומדות בלב הקיום האנושי. לתרגום החדש של דינה מרקון מצורפת אחרית דבר מרתקת מאת פרופ' עמינדב דיקמן. אחרית הדבר מגוללת, בין השאר, את סיפור התקבלותו של "הכפיל". דוסטויבסקי, סופר צעיר שלבו גבה לאחר הצלחת ספרו הראשון, מבקש להראות שאיננו סופר של ספר אחד; שהוא אכן ראוי להיות יורשו של גוגול. אולם למבקר הספרות הנודע, ויסריון בילינסקי, שהעלה את דוסטויבסקי לגדולה, יש תוכניות אחרות...

ארקָדי דוֹלגוֹרוּקי הצעיר, גיבור הרומן הגדול המתבגר, מונע על ידי רעיון הגובל בתשוקה חולנית. הוא חולם להיות לרוטשילד: לאגור מיליון שלם כדי שיוכל לשלוט באנשים. אלא שרגשותיו הסוערים והעמוקים של הצעיר, או "החיים כפי שהם'', חוזרים ומאלצים אותו לסטות מן "הרעיון" שלו. ברומן-וידוי, הכתוב בגוף ראשון כ"רשימותיו" של דולגורוקי, מאורגנים בלהט קדחתני אהבות, שנאות, התאבדויות ושיגעון לעלילה מורכבת, שוקקת וסוחפת להדהים. נדמה שזהו אחד התיאורים הספרותיים המדויקים ביותר של אותו מצב אנושי חמקמק המכונה נעורים: מצב של בלבול, התרגשות, חוסר בשלות ותחושה עזה של כוח, שהכול בו עוד אפשרי. אולם יותר מכול מעסיקה את דוסטויבסקי תעלומת הקיום האנושי, תעלומת אישיותו הייחודית של האדם, וגם היא לעולם אינה באה על פתרונה – אולי מפני שאין לה פתרון. המתבגר (1875) הוא הרביעי מבין חמשת הרומנים החשובים ביותר של פיודור דוסטויבסקי; אחריו נכתב רק "האחים קרמאזוב" וקדמו לו "החטא ועונשו", "אידיוט" ו"שדים" דוסטויבסקי הבשל, בן החמישים וחמש, מתאר את מחשבות גיבורו הצעיר של הספר ואת התנהלותו בחיוניות כה מופלאה, כאילו היה הוא עצמו בן עשרים בלבד. אין זה תרגומו הראשון של הרומן לעברית. הספר ראה אור לפני ארבעים וחמש שנים בתרגומו של שלמה הרברג, בשם "עוּל ימים".

"שדים" הוא הרומן האוטוביוגרפי והאישי ביותר של דוסטוייבסקי. ביצירתו זו, שנתקבלה ברוסיה בדרך שונה מאוד משנתקבלה במערב אירופה, הגיע דוסטויבסקי לשיא הישגו האמנותי. ב"שדים" דוסטוייבסקי חודר לנפש הגיבורים – שותפים לתנועות השחרור המחתרתיות ולתאים של התנועות הרדיקליות, שהתרבו ברוסיה מאז שנות ה70 של המאה ה19. השקפת עולמו של סרגיי נצ'אייב (1847-1882) שעיקרה הקרבה מוחלטת של היחיד למען המטרה – החלפת המשטר וארגון מחדש של החברה, היא שמדריכה את גיבורי הרומאן. "שדים" הוא רומן נבואה של דוסטוייבסקי, משום שהוא מתאר את המהפכה על כפל פניה: הפן הבוגדני, השפל, ולעומתו הפן הטהור, האוטופי, המבוסס על חוסר עניין בתועלת אישית. גיבורי "שדים" מגלמים קטבים של מהפכנים פרובוקטורים מרקע חברתי שונה – דמויות חלשות שחולשותיהם מלוות בכוח עז, לעתים היפנוטי, שגורר את בני חוגם ואותם עצמם.

הריאליזם של "שדים" הופך את הרומן לספר אקטואלי גם היום. במידה מרובה דוסטוייבסקי מתאר את הסכנות של האידאולוגיה ואת סופה הבלתי נמנע. הוא מתאר את התוצאות הנוראות, ליחיד ולחברה, של טשטוש ההבחנה בין המוסר הציבורי למוסר היחיד, וממחיש עד כמה כוונות טובות עלולות להביא לידי תוצאות הרות אסון.

לספר נוספו הערות ואחרית דבר מאת פרופ' דימיטרי סגל מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1865 יצא דוסטוייבסקי עם אהובתו אפולינריה סוסלובה למסע באירופה. המסע הזה עמד בסימנן של שתי תאוות שכמעט הפכו את הסופר הגדול לעבד נרצע: התשוקה האירוטית לאפולינריה, אשה קפריזית ואנוכית שהרבתה להתעלל בו להנאתה, ובולמוס ההימורים, שהשתלט עליו עד לעירפול החושים ממש. שתי התאוות הללו, שהתמזגו בו לידי מערבולת רגשות סבוכה וחולנית, הן הרקע לרומן "המהמר" - היצירה שדוסטוייבסקי שיקע בה חומר אוטוביוגרפי רב יותר מבכל מה שכתב מימיו. מפיו של הגיבור-המספר, אלכסיי איוואנוביץ`, הוא נותן כאן ביטוי חושפני להפליא, ואף מביך לעיתים, לתחושותיו היותר אינטימיות, החל בסחרחורת הקדחתנית של ההימורים - המשתקפת גם בסיגנון הכתיבה המחוספס, העצבני, המתנשף - וכלה בתענוג הפטישיסטי שמציף אותו למראה כפות רגליהן של נשים.

בחור צעיר נקרא בדחיפות אל אחוזת דודו האלמן, איש צבא בדימוס, באמתלה שמחכה לו שם כלה, חניכתו לשעבר של דודו, בחורה אומללה וענייה שקיבלה חינוך מעולה. עם בואו הוא מגלה שהבית על יושביו המרובים והמשונים נשלט משום מה על ידי אחד פומה אופיסקין, רודן ושרלטן שעלה מאשפתות. ארבעים ושמונה שעות של התרחשויות דרמטיות ואבסורדיות עוברות על הגיבורים, ברומן שהוא אחד המצחיקים ביותר לא רק בין ספריו של דוסטוייבסקי, אלא בספרות הרוסית בכלל, ויחד עם זאת הוא גם טרגי.

דוסטוייבסקי מתחרה כאן בגוגול בתיאור האבסורדים של החיים, ובה בעת גם שם לצחוק את מורו הדגול, בדמותו של הרודן אופיסקין.

לספר נוספה מסה מאת פרופ` דימיטרי סגל, מן האוניברסיטה העברית, המסבירה בין השאר את הסיבות לפרודיה הזו על גוגול ולשנאתו של דוסטוייבסקי למורו לשעבר.

בשנת 1866 היה פיודור דוסטויבסקי בן 45. לאחר 10 שנות מאסר וגלות "בעקבות פעילות חתרנית", חזר לעיר פטרבורג, אלמן, עמוס חובות, מהמר כפייתי, לא בריא, ובקיצור - גאון.הוא מבטיח לעצמו, לנושיו, ולמוציא-לאור הכול, להשלים תוך כמה חודשים שני ספרים. "את יודעת", הוא כותב לידידתו אנה, "שאפילו היום דברים משונים ומיוחדים כאלה מענגים אותו לחלוטין". רומן אחד הוא מכתיב בכמה שבועות, והשני, הגדול, מופיע כסידרה המתפרסמת שבוע שבוע בעיתון. עם סיום המבצע חסר-התקדים, הושלם הספר. התוצאה - החטא ועונשו: רומן בשישה חלקים ואפילוג - לא חדלה מאז להדהים את הקוראים, מיליונים אין-ספור, בעשרות שפות.האם לפנינו הרומן הבלשי הנפלא ביוותר שנכתב אי-פעם? הרי יש כאן משחק מרתק מאין - כמוהו בין רוצח אינטליגנטי ומיוסר ובין חוקר מבריק וציניקן. האם זהו רומן תיאולוגי? או שמא עיקר הסיפורבמעמקים הפסיכולוגיים שבהם הוא נובר בעין אמן? כך או כך, אין ספק שהחטא ועונשו הוא הרומן המודרני ביותר שנתנה לנו המאה ה- 19, והוא נקרא גם היום, בפתחה של המאה ה- 21, כאילו נכתב עכשיו."שפתו של הרומן פועלת על כל חושיו של הקורא בצורה בלתי אמצעית", כותב המתרגם בהקדמתו. "לי היא מזכירה לחם שיפון שחור טרי… ריחו חמצמץ, עשיר, ובה בעת גם פשוט, ומעיד על אמנות גדולה ועל עמל רב שהושקע בהכנתו. קבלו נא את הכיכר האחת מני רבות שאפה דוסטויבסקי להטעים בהן את קוראיו. כיכר שתיבלתי אותה כמיטב יכולתי בחלבה ובדבשה של הארץ הזאת".החטא ועונשו מוגש עכשיו שוב לקורא העברי בעברית הנפלאה של פטר קריקסונוב, יות מ- 600 עמודים עם הערות מאלפות והקדמה של המתרגם.