הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי.
בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"?
את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.
פרופ' יעקבה סצ'רדוטי היא חוקרת ספרות וספרות ילדים במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. לשעבר ראשת החוג לספרות ולספרות ילדים במרכז. פרסמה שני ספרי מחקר: ביחד וכל אחד לחוד: הנמען הילד והנמען המבוגר בשיח הספרות לילדים (הקיבוץ המאוחד, 2000), הנחשב לפורץ דרך בחקר ספרות הילדים, וניגון הגורל: השואה בקומיקס 1958-1942 (עולם חדש, 2018), מחקר ראשון מסוגו בעולם. היא גם מחברת הסדרה קולות שלובים להוראת הספרות העברית לדוברי אנגלית, שראתה אור בארצות הברית. מחקריה בספרות ובספרות ילדים ראו אור בכתבי עת בארץ ובעולם.