מעבר לקופה

ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
אטלנטיס
רון מיברג

תקציר

כשרון מיברג החליט שהגיע הזמן לעבור לאמריקה, בחרה המשפחה להתיישב דווקא בערבות המושלגות של מיין, בבית שנבנה ב-1830. הוא ידע שיהיה קר, שיהיה בודד ושקט ושאין מסעדות טובות בסביבה. ובכל זאת, הוא האמין שיהיה טוב. היה טוב, קשה, מאתגר ובסוף גם לבד.    

אטלנטיס הוא אסופה מטוריו של מיברג שהופיעו ב"מעריב" ונכתבו מאמריקה ועל אמריקה, שפורשת מניפה של נושאים: מוזיקה, קולנוע, ספרות, טלוויזיה, וגם מסעדות, גיבורים, מסעות, ואגדות שהיו באמת. ובתוך כל אלה ארוגים לבלי הפרד החיים. בכתיבה אישית, חשופה עד כאב, טובלת במנות גדושות של אירוניה עצמית, הוא גם ממפה את מזג האוויר של הנפש.     

רון מיברג, עיתונאי, עורך ומבקר תרבות. מאחוריו עשורים של כתיבה ועריכה בעיתונות הישראלית. הקול שלו, שסלל את הדרך לניו ז'ורנליזם העברי, מגדיר כבר שנים את האופן שבו אדם כותב את עצמו, שבוע אחרי שבוע, מבעד לצלילים, מבעד לחיים, לנצחי ולחולף. לאורך רוב שנות כתיבתו הוא כותב בעיתון 'מעריב'.  

להציג הכל...
לקריאת הפרק הראשון
היבשת השוקעת / רן בן נון
קובץ המאמרים של רון מיברג הוא גוף עבודות מופתי, ומעורר דאגה
לקריאת הפרק הראשון
היבשת השוקעת / רן בן נון
קובץ המאמרים של רון מיברג הוא גוף עבודות מופתי, ומעורר דאגה
  • תקציר מנהלים

  • תקציר מנהלים

  • כשרון מיברג ניסה להתקבל לעיתון הצבאי "במחנה", אי שם בתחילת הסבנטיז, הוא שלח למערכת מסמך מרשים וכתוב למופת על רצח קנדי – וכמובן נדחה על הסף. אז אחרי השירות הוא נסע ללימודי קולנוע באוניברסיטת סן פרנסיסקו ורצה להישאר, אבל חזר לישראל בעקבות מחלת אביו, ולבסוף התבסס כאן והפך לאגדה – האב המייסד הנערץ של הניו ג'ורנליזם העברי בירחון המיתולוגי מוניטין ובהמשך בעיתון מעריב. עבורו, החזרה ארצה הייתה טעות חייו, אבל הרווח כולו שלנו. בשנת 2000 הוא נזרק ממעריב, אושפז לגמילה ממשככי כאבים והחליט שהגיעה העת לעזוב. ב-2005, כשהוא בן 50, מיברג עקר לבית עתיק במיין הקפואה, השייך למשפחת אשתו נעמי, עם 40 דונם אדמה הנושקת ליער ולחוף אגם. ב-2013 הוא חזר לכתוב את המדור "אמריקה" ופרסם כ-600 טורים, ש-30 המשובחים שבהם מתפרסמים כעת בקובץ המפואר אטלנטיס מבית יצירה עברית. זוהי הצצה אל תוך מוחו ונפשו המבריקים והמיוסרים – לעתים עד כדי אובדנות - של אמריקנולוג, אמריקנופיל, ואחד הכותבים הגדולים והמושלמים בעברית – בישראל, בארה"ב ובכלל.
  • כמו מה זה

  • כמו מה זה

  • את אלה שכחו/ אלעד וקסלר
  • קל/כבד?

  • קל/כבד?

  • הכתיבה הכי מדויקת שיש.
  • למה כן?

  • למה כן?

  • הטור הראשון מוקדש לבנגור, מיין, העיר המכוערת הסמוכה למקום מגוריו. שם נתקל בסיפור שלא ייאמן על תייר גרמני שטס ב-77' לחוף המערבי, עצר לנחיתת ביניים בבנגור והיה בטוח שהוא בסן פרנסיסקו, בילה בה כך שלושה ימים והפך לסלב מקומי. לצערו של מיברג, בבנגור אין מה לאכול, אבל שעה וחצי נסיעה משם, בפורטלנד, רוחשת אחת הסצנות הקולינריות המסעירות באמריקה. הגרגרנות המפורסמת של מיברג, שהפכה אותו לאחד ממומחי האוכל המפוארים בתולדותינו (וגם שלחה אותו לבית החולים כמה וכמה פעמים) היא כמובן חלק בלתי נפרד מהספר - גם על דרך השלילה, כשהוא מתלונן על כך שדווקא הוא, הנהנתן בעל החך הרגיש, נפל באחד המקומות בעלי האוכל הגרוע ביבשת. בכלל, כשמיברג שונא, זה מכל הלב ועד הסוף, ברשעות אינסופית מענגת ובשנינות מדויקת משעשעת. לא סתם נקרא אחד המדורים היותר מוצלחים בהיסטוריה שלו "סף המרמור של רון מיברג" – המרירות שלו היא מעין תבלין עשיר טעמים שצובע את החיים בגוונים עזים ועמוקים יותר. האיש פשוט יודע לספר סיפור עסיסי, מהביל, עשיר ועמוס פרטים, ארוחה דשנה וראויה. הוא מסוגל להתפלפל לאורך טור שלם עם מבקר המסעדות של הניו יורק טיימס בסוגייה עם מקדש בשר כלשהו שמר על איכותו המיתולוגית או הידרדר ללא תקנה, כי מיברג הוא איש ריב ומדון בלתי נסבל, גאון לא תמיד מובן שחי בתוך ראשו ולרוב מתבטא בנהמות קנטרניות. עף על עצמו בלי סוף, אבל לו מותר. הוא רון פאקינג מיברג. באגף גיבורי התרבות בספר, מיברג נזכר בחברת נעוריו מרלין, הנשואה לג'ורג', יועץ השקעות שמעל בכספי לקוחותיו סטייל ברני מיידוף, ובביתם הוא פוגש את אליל הגיטרה ואגדת הרוקנרול ג'ון פוגרטי מלהקת קרידנס קלירווטר ריווייבל. ממנו הוא עובר לאחד האבות המייסדים של הניו ג'ורנליזם, האנטר ס' תומפסון, האיש מ"פחד ותיעוב בלאס וגאס", ובהמשך גם לעיתון שעשה אותו ואת הרוקנרול, הרולינג סטון, ועורכו הגאוני יאן וונר. גם כשמיברג אוהב, זה עד הסוף, בתשוקה אדירה וסוחפת; מיד חייבים לשמוע את זה, מיד לקרוא את ההוא - זה מתפרץ ומדבק. הוא מספר מיתולוגיות תרבות פופולרית טוב יותר מכל אדם אחר; אצלו זה תמיד חי, נושם, לעתים גם מדמם. צריך להודות שלקרוא את התיאור של מיברג על קופולה המביים את מרטין שין, מרגש יותר מהצפייה באפוקליפסה עכשיו. אגב, בין כל גיבוריו של מיברג יש רק אישה אחת, אבל וואו, איזו אישה זאת, אריתה פרנקלין האחת והיחידה.
  • למה גם כן?

  • למה גם כן?

  • הוא מתחבר היטב גם לצדדים האפלים של גיבוריו, האגו המפלצתי, האובססיות, ההתמכרויות, שבסופו של דבר יוצרים אמנות גדולה מהחיים, אפית, היסטורית, בלתי נשכחת, כזו שמשנה את העולם - קופולה של אפוקליפסה עכשיו, פקינפה של חבורת הפראים. מיברג כותב מדהים על קולנוע, אבל אין גדול ממנו בכתיבה על רוקנרול. גם אם שמעתם את הבאנד, הסטונס או דילן מיליון פעמים, קראתם עליהם אלפי כתבות וראיתם מאות סרטים, מיברג כותב את זה אחרת, גדול יותר, אישי יותר, מחלחל לעצמות, כך שמיד חייבים לטוס לתקליטיה העתיקה ולשמוע אותם שוב ושוב. שוברי לב במיוחד הם המקומות שבהם המוזיקה מתחברת לביוגרפיה האישית הכואבת שלו, כמו כשהמנון אהבה נכזבת של ג׳קסון בראון נשזר לפרידה ההרסנית מאשתו נעמי; בדרך שבה אתה צופה בעיניים כלות בהתרחקות הנוראה, הבלתי נמנעת הזו של התפרקות החיים המשותפים, ובעקבותיהם החיים בכלל. יש לו כישרון נדיר לגילוי סיפורים מדהימים, כמו זה של אודי מרפי, גיבור הפלישה לנורמנדי ושער המגזין לייף, שבאותם ימים איש לא אבחן את הפוסט טראומה העמוקה שלו והיווה השראה לדמותו המיתולוגית של ג׳ון רמבו. מיברג חובב תיאוריות קונספירציה, כמו זו החוקרת איך מוחמד עלי ניצח בקרב המיתולוגי מול סוני ליסטון תוך דקה אחת בלבד ואגרוף כמעט בלתי נראה. כל הנושאים האלה מאוד מרתקים, לעתים אפילו חשובים, אבל מיברג בשיאו כשהוא פשוט כותב על עצמו. לא סתם השיר של הסטונס, אלא השיר כפי שהוא שומע אותו ומה זה עושה לו, והוא הכי בשיאו כשהוא כותב רק על עצמו, או ליתר דיוק, עליו עכשיו, על הבדידות בגיל השלישי. הוא לא אוהב את סטיבו קינג, שמתגורר בסמוך אליו במיין, אבל ככל שהוא נמצא שם זמן רב יותר הוא מבין את החשיבה המאגית ואת הרוע הטהור הרוחש בין העצים ביערות העבותים. זו התחושה ביום האחרון לפני החזרה לישראל, בארוחת ערב שבה כולם מלבד רון ונעמי יוצאים עירומים מהסאונה. המארח מראה לו אלבום של להקה צבאית, השד יודע מהיכן הגיע אליו, ועליו צילום של חבר יקר שנהרג בתאונה ב-98', והוא מבין, אתה אף פעם לא יכול לעזוב את ישראל באמת. נותר רק לקפל את הזנב ולחזור ארצה מובסים, כשעל הדרך הולך לעולמו, כמה סמלי, חתולו האהוב ויטו.
  • למה לא?

  • למה לא?

  • לפעמים הסיפורים ממש אזוטריים ומרוחקים עבור הקורא הישראלי הממוצע; מיברג הוא פריק של פרטים קטנים ופה ושם זה עלול להיות מתיש, וכן, יש להודות - הוא די חופר. תתמודדו.
  • דמות לקחת

  • דמות לקחת

  • ויש גם משפחה, אבא וסבא קשי עורף, בעלי מאפייה בגבעתיים, שלמרבה הצער לא הורישו לו את קשיחותם וגבריותם המתפרצת. לא נורא.
  • משפט לקחת

  • משפט לקחת

  • "מביך אותי שככל שאתה מכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות, רפרוף עדין על הלחי כבר לא מספק אותן. בלי לשים לב אתה מוצא את עצמך מול שפתיה המוגשות של בעלת הבית. איכשהו אני מצליח להערים על המנשקים המקומיים; רגע לפני חיכוך העור, חצי שפתיים, חצי לחי, אני מגלה צילום מרתק על הקיר ומזנק אליו".
  • איפה קוראים?

  • איפה קוראים?

  • איזה מקום זה, מיין. קשוח, מרתק, מסתורי, קודר, לעתים אפילו עוין. אם כבר להתבודד - אז רק שם.
  • נחזור לעוד?

  • נחזור לעוד?

  • כן. ברור. בטח. רק שיכתוב, בכלל לא משנה על מה ולמה. רק שלא יפסיק לכתוב.
  • השורה האחרונה

  • השורה האחרונה

  • הבחירה שלו לחיות בקצה העולם, שאולי נראתה פעם סנובית, אנוכית ומיזנתרופית, נראית כיום הגיונית וסבירה להפליא. אולי מיברג ידע לפני כולם לאן המקום הזה הולך, כשראשו חוזה השחורות מזהה את הקטסטרופה הפשיסטית המתקרבת. כשהוא נפרד מאשתו נעמי, מתנגן לו בראש שיר של דילן (בעצם, אלבום שלם) ואחרי הפרידה, מצבו מדאיג ממש – הוא בודד, חולה, דיכאוני מהרגיל ושטוף מחשבות אובדניות; וכרגיל, לא מסתיר מהקורא דבר, חשיפה טוטאלית, מבט אל סף האירוע המאיים של חור שחור מנטלי קודר מאין כמוהו. מיברג ממציא את הבדידות מחדש, שוב, באפילוג שובר לב, בנוי למופת וחורך נשמות, שכולו אובדן משמעות ו-ואקום קיומי עמוק ומהדהד. השיבה שלו הביתה חפה מכל סוג של אופטימיות או שמחת חיים. הוא כבר לא מי שהיה כשעזב, וגם ישראל כבר אינה מי שהייתה. הוא זר, מוזר ולא שייך בשום פנים ואופן. האם יציאת הספר הזה, אטלנטיס, תעניק טעם כלשהו, קלוש ככל שיהיה, לחייו הנזיריים של הגאון הנדיר הזה? לנו נותר רק לקוות.
עוד ביקורות לספרים