ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
חלום עולם הפוך
אילנה ברנשטיין

תקציר

"אני אוהבת אותך, אמרתי בלחישה. הרוח הסתווית העוקצנית הכתה בחלון הפתוח למחצה, ולא היה סיכוי שהוא ישמע. זה לא היה משפט שראוי להרים בו את הקול. אהבה יכולה להיספג בגופים גם בלי מילים. שמחתי כל כך להרגיש אותו לצדי. נחפז כמו דגיגון בבית החזה. שילמנו את מחיר האהבה בימינו הראשונים, ועכשיו בגילנו המוזהב יצאנו מהדעת מרוב אושר. עבר חודש מאז עזבנו את הבית. ידעתי לפי הירח. ואולי עברו חודשיים. ואפילו שלושה... בכל חודש הירח מתמלא מחדש".

אישה ובעלה – וכלבם הדעתן והפטפטן – יוצאים במכוניתם מתל אביב כדי לבקר את בתם ואת משפחתה בדנמרק, ארץ הברבור. ככל שהם מתקדמים במרחב, נסוג הרומן בזמן אל רגע התאהבותם, ועובר דרך תחנות בחייהם המשותפים. הם כבר בערוב ימיהם, אך יש די זמן לטרוף עוד קצת מהחיים, ואפילו לפגוש בדמדומיהם את אלי הצפון.

דבר אינו יציב בתודעותיהם הדועכות. הבעל כבר מזמן ניתק מכדור הארץ וכל מעייניו נתונים לירח, ואילו האישה מדביקה בקושי את קרעי הזיכרונות, כותבת לעצמה פתקים שאינה מוצאת, ומנווטת בלי פחד בין היה ללא היה עד לימי הזוהר הראשונים. 

חלום עולם הפוך הוא סיפור בתוך סיפור, מסע סוער בזרם התודעה המשובש, המקוטע והפרוע של הגיבורה שלו, שהוא גם מסע בשפה שבו משייטת אילנה ברנשטיין ומשקעת את הקוראים והקוראות בפואטיקה של דמנציה ספרותית, כזו שיש בה רכות וחמלה, הבלחות של יופי נשגב והבהובים בהירים של הומור והשלמה. 

חלום עולם הפוך הוא ספרה הארבעה־עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו ספרה זוכה פרס ספיר, מחר ניסע ללונה פארק, וכן הספרים חמתו של תמוז, ימי ראשית, העיר המזרחית.

המסע האחרון / רן בן-נון
הזיקנה במבט מדכדך והזוי, במובן הטוב
המסע האחרון / רן בן-נון
הזיקנה במבט מדכדך והזוי, במובן הטוב
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • זוג קשישים מצויים בשלבים שונים של דמנציה, הוא כבר די מתקדם, היא עדיין בסביבה, כלומר בתפקוד קצת יותר גבוה. הדיאלוג מתמשך ביניהם, כאילו מאז תחילת דברי הימים, ולצידו זרם התודעה המקרטע שלה. הוא פרופסור להיסטוריה והזמנים העתיקים צלולים בתודעתו הרבה יותר מהכאן והעכשיו. היא סופרת, שמנהלת שיחות ממושכות עם כלב הגולדן האינטלקטואל שלהם, שנושא את השם המכובד קוואסיר – אל ההשראה במיתולוגיה הנורדית (ובכל פעם שהכלב הולך לעולמו בשיבה טובה, היא מאמצת גור ומעניקה לו את אותו השם, והאמת, היא כבר לא זוכרת כמה "קוואסירים" גידלה וטיפחה במרוצת השנים). התוצאה היא "חלום עולם הפוך" של אילנה ברנשטיין, טקסט הזוי במובן הטוב, שילוב של דמיון, מציאות וחלום, רעיונות קסומים שמתפוגגים תוך שניות ומתחלפים באחרים, כאילו המוח מסרב להיאחז בדברים, ומשחרר אותם לאיטו אל החלל.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם/ יונס יונסון
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • לא קל, נפשית ומנטלית.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • הזיקנה היא מעין מדיטציה אין סופית של מחשבה אחר מחשבה, תובנה אחר הארה, בלי סדר, בלי תבנית, בלי תכלית, ובעברית המיוחדת, המשוחררת, של ברנשטיין, הכל מתחבר ושוב נפרד לחלקיקים, מתגבש ואז מתמוסס, בתוך חלל לשוני סגור, בועת מקום וזמן מוארת ואפלולית, חידתית וסתומה, מתעתעת וחמקמקה. העלילה, אם מתעקשים לקרוא לזה ככה, נפתחת כשבני הזוג נערכים לנסיעה לדנמרק, אל בתם הנמצאת בחודש התשיעי להריונה. אך ספק רב אם יגיעו לשם, ואם בכלל יצאו מהבית, ואם הבת הזו, תיאה, בכלל קיימת. אבל זה ממש לא ספר של עלילה, אלא הצצה לתוך נפש האדם, רגע לפני שהיא נגוזה ומתפוגגת אל האין, כמו לא הייתה מעולם.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • זה ספר שכולו אובדן ואבל, האדם שאהבת נמצא מולך, אבל בעצם הוא כבר לא שם; טקסט דחוס, כאוטי, מתעתע ומאתגר, שקשה לעקוב אחריו, תיעוד מצמרר להתפרקותה של תודעה אנושית: הברקות אינטלקטואליות לצד חמשירים וחרוזים ילדותיים, ערבוב מוחלט של זמנים, מקומות ודמויות, בתוך שקיעה איטית אל תוך אנטרופיה מוחלטת, רכה, סמיכה, של חורבן סופני. המוח מדלג, קופץ, הולך, חוזר, עד שמאבד את דרכו וצולל לאבדון. איך זה מרגיש להתגעגע למי שאת נמצאת אתו כל הזמן? זה שובר לב. הזקנה היא טריפ פסיכדלי, היא כותבת. אבל זה טריפ רע. במסע, או כאילו-מסע שלהם לדנמרק, זוג הקשישים בעצם הולכים לאיבוד, או בראייה אופטימית יותר, יוצאים למסע בתוך זיכרונותיהם. הטיול האחרון לפני הסוף. ברנשטיין מציירת ללא רחמים תמונה אכזרית וקשה של הגיל השלישי, שאין בו שום חוכמה או הדר, רק סבל והשפלה, או במקרה הטוב, כמו אצל הבעל, רגרסיה לשלב אינפנטילי מביך.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • זה באמת נורא, נורא עצוב. עצוב במידה שקשה לתאר.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • קוואסיר, הכלב המתחלף, מקבל את השורות הכי חכמות בטקסט. זה כלב פילוסופי עם חוכמת חיים אינסופית. הקשיבו לו נובח.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • אני אוהבת אותך, אמרתי. ובכל פעם שאמרתי את המילים האלה, הרגשתי שאני מרוקנת אותן במקום למלא אותן. אסור להגיד את המילים הגדולות, ואם אין ברירה מוטב ללחוש אותן.
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • העיר אודנסה בדנמרק, שם הם בילו שנת שבתון אקדמית, שם לבלבה אהבתם, לשם הם חושבים שהם חוזרים.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • כן. ברנשטיין היא ללא ספק אחת הגדולות, שלא לומר ענקיות, גם כשהיא מחליטה לדכא אותנו עד עפר.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • רגעי החמלה הבודדים, הנדירים, מספרים על אהבה שמנצחת את הזמן ומתגברת על הכל (כולל כמה וכמה בגידות מכוערות במיוחד) ולפעמים, פעם באלף שנה, יש בה אפילו שרידי תשוקה עתיקה. בתוך חזיונות של מיתולוגיה נורדית הטובלים בזוהר צפוני קסום, בין ולהאלה לאסגארד, זהו המסע האחרון ותרצו או לא – הוא ממתין לכולנו.