ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
הרוצח האחרון בפתח תקווה
לימור נחמיאס

תקציר

המתרגם פלג דדון מקומה שנייה, דירה 4, רוצה להיות סופר. אחרי שכתב היד שלו נדחה על ידי כל הוצאות הספרים נקרית לפניו הזדמנות מפוקפקת להגשים את חלומו. הוא מתלבט ומתייסר, אך לבסוף מנצל את שעת הכושר. מאוחר מדי הוא מגלה שעבור המוניטין שקנה לעצמו יהיה עליו לשלם בדם, יזע ודמעות, לא בהכרח שלו.

הסופרת נויה בליזובסקי, שמעבירה את סדנאות הכתיבה שלה בקומה שנייה, דירה 5, רוצה בן זוג כותב, כזה שיבין את צרכיה. לא מחבר של מותחנים, כמוה, אלא נפש פיוטית, רגישה ומעמיקה. מישהו שישלים אותה. במרדף אחר חלומה היא מחליפה סופר יומרני אחד באחר, וככל שעובר הזמן מבינה עד כמה היא מוכרת את עצמה בזול.  

לכרמית קופר מקומה ראשונה, דירה 2, אין שאיפות גבוהות. מאז שנאלצה לעזוב את משרתה הבכירה היא יושבת בבית, נאבקת בחרדות משתקות, ומוכנה לשלם כל מחיר כדי להוציא לפועל את פרויקט התמ"א של הבניין. היא מנסה להתגבר על סכסוך דיירים עצום כשבמקרה או שלא במקרה, מתחילים השכנים למצוא את מותם בסדרת תאונות מוזרות: טובעים באמבטיה, בים, בולעים רעל, נדרסים ונופלים מהמרפסת. האם מדובר בצירוף מקרים תמים? 

כשתלמידי הסדנה של נויה פותחים בחקירה פרטית משלהם, הם מתקרבים בלי משים לסודו הגדול של פלג.

הרוצח האחרון בפתח תקווה הוא תעלומת פשע קומית סבוכה ורוויַת תהפוכות שמתרחשת במיקרוקוסמוס של בניין אחד, המשמש כנקודת מפגש לדמויות הססגוניות שרודפות, כל אחת בדרכה, אחרי הכרה ותהילה. בספרה החדש מביטה מחברת רבי־המכר לימור נחמיאס באירוניה על עולם הספרות ומאבקי הכוח הקטנוניים שלו, על כסף וכבוד, ולא פחות מזה, על השקרים שאנחנו משקרים לעצמנו.

ספריה הקודמים של לימור נחמיאס, אמא היתה זוחלת, צבוטותי, פינג פונג חרדות וסרט לבן על כיפה אדומה ראו אור בהוצאת "כתר".

היא חזרה / רן בן-נון
הספר שחיכינו לו 20 שנים תמימות
היא חזרה / רן בן-נון
הספר שחיכינו לו 20 שנים תמימות
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • פלג, מתרגם גאון ואדם נורא למדי, מתפנה מכל עיסוקיו לשנת כתיבה ושולח להוצאת ספרים איכותית סיפור קצר מתוך שבעה הקשורים זה בזה, ומחכה לתשובה, שלא מגיעה. נויה, סופרת מותחנים רבי-מכר בודדה, בת 35, מגדלת חתולי רחוב עזובים ומשתוקקת לזוגיות עם סופר איכותי, שיבין לליבה, כולל הצורך להתבודד במהלך כתיבה והטנטרומים הבלתי נמנעים ביציאת ספר חדש. ואז מגיע מואב, הסופר המבטיח עם האף הענק והם עוברים לגור ביחד בדירה בצפון העיר, ואילו בבניין שבו גר פלג, בדירה הסמוכה השייכת לאימה, נויה מקיימת סדנאות כתיבה מנומנמות, שמשתתפים בהן השכנים הקשישים. ואז הם מתחילים להתפגר בדרכים יצירתיות בזה אחר זה וכך, אחרי לא פחות מעשרים שנות ציפייה תמימות, מגיע אלינו סוף סוף, בשעה טובה ומוצלחת, ספר חדש של אלילת המתח העברי לימור נחמיאס, "הרוצח האחרון בפתח תקווה" (שעלילתו מתרחשת דווקא בבניין ישן ויפהפה ברחוב סוטין החלומי שבצפון הישן של תל אביב).
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • מועדון הרצח של יום חמישי/ ריצ'רד אוסמן
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • קל ומבריק.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • ההומור הדקיק והאכזרי של נחמיאס משתלח בביצה הספרותית הדלוחה, ובחיים בתל אביב, שהם מסכת של צביעות וקטנוניות המיוצרות על ידי דמויות אשכנזיות מיוסרות של הרגלים מעצבנים ושלל סכסוכי שכנים מטופשים. קנאת סופרים לא תרבה חוכמה. ממש לא, ואהבת סופרים, אפילו פחות ממנה. אבל בצירוף מקרים מופלא של הגורל, בתוספת חטא מוסרי מביש, פלג מגשים חלום והופך לסופר מפורסם, כשמסביבו דיירי הבניין ממשיכים ליפול כמו זבובים, ואילו השכנה כרמית, מנהלת בביטוח לאומי שחטפה התמוטטות עצבים וכעת מעסיקה עצמה בהשקת פרויקט תמ"א לבניין, מעלה את דרגת הפאתטיות מפרק לפרק.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • נחמיאס, מאסטרית של אימה, משתעשעת במשחק של זהויות, מראות ותדמיות, בין איך שאתה רואה את עצמך לבין איך שרואים אותך אחרים, ועושה זאת בדילוגים של פרקים קצרים, מלאכת מחשבת של כתיבת מתח עילאית. הרוע נמצא בליבו של כל אחד, כולנו פסיכופתים, ואילו החמלה כה נדירה, חולפת ביעף ומתפוגגת מיד. זו כתיבה נועזת וחסרת גבולות שמכסחת את קווי התקינות הפוליטית ומחסלת פרות קדושות בהנאה נטולת בושה.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • אם אתם קצת רגישים ורכי לבב, אולי עדיף שתקראו משהו אחר.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • אופיר, החבר הכי טוב של פלג, הוא מהתלה אכזרית של נחמיאס על חשבון הפרופיל שלה עצמה ברשתות החברתיות - טבעונאי קיצוני וחפרן חסר מעצורים שממאיס את עצמו על כל סביבתו ולא יודע מתי להפסיק.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • מה שסופר צריך להבין זה לא את נפש האדם, הוא לא פסיכולוג. מה שסופר צריך לראות זה את הנפש של עצמו.
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • על פניו, נראה שרחוב סוטין בצפון הישן קצת עדיף על פתח תקווה. אבל מה שמתאים לכם.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • כן. ונקווה שזה לא ייקח עוד 20 שנה אם אפשר.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • בשני שליש הספר עולה השאלה, האם יש כאן יותר מרוצח אחד? תראו, זה מדרון חלקלק, כי מרגע שמתחילים לרצוח כבר אי אפשר להפסיק. סיוטי שואה מתערבבים בקומדיה שחורה של טעויות; מחזות אימה וזוועה גרוטסקיים בהשראת "החטא ועונשו" (שממנו אפשר להעתיק חופשי, כי ממילא אף אחד לא הצליח לקרוא את כולו) מציפים את הפרקים המאוחרים, והעונש על החטא הזה הוא בעצם בידור להמונים, כמו תלייה בכיכר בימי הביניים, כמו נטפליקס של ימינו. אז למי שייך הסיפור, לזה שחווה אותו או לזה שכתב אותו, ומי מהם חייב למות? ואולי זה בכלל לא העניין - הקורבן האמיתי כאן הוא הספרות עצמה, שגוועת אט אט ולאיש לא אכפת.