הביקורות של ננוש

הכתיבה של סביון ליבריכט היא כמתואר ב"שושבין" : ציטוט מ"השושבין" "... כל מילה זוהרת בתוך המשפט, כאבן חן משובצת בדיוק במקום שבו יזכה כל אחד מנצנוציה להתגלות באור הנכון מן הכיוון הנכון...:" - השושבין מאת סביון ליברכט https://www.e-vrit.co.il/product.aspx?pid=18885 "השושבין" הוא אוסף של אבני חן. תיאורי האירועים גדושים בחגיגה של חושים: ריחות, קולות, טעמים, מגע וכמובן מראות. הסיפור של מיכה ואדלה מהלך עלינו קסם וסוחף אותנו לתוך עולמם ותעתועי הזיכרון. ספר נהדר שקשה להניחו לאחר שהחלה הקריאה.

ספר מקסים, שובה לב, שנון ומצחיק שפורסם לראשונה לפני יותר מ 100 שנה. יש בו מן התמימות החסרה בעולמנו העכשווי, ויחד עם זאת יש בו חכמה ותובנות על-זמניות שמתאימות לכל אחד ואחת. הנאה צרופה. במיוחד בעת הזו.

ספר שתופס אותך בקרביים. רצוי ללמדו בבתי ספר.

אם צולחים את מנות הסמים והזימה של תחילת הספר מגלים שמאשה צור גלזמן יצרה פה סיפור המהלך קסם על קוראו. אגדה מודרנית המקפצת בקלילות בין העת המודרנית לימי הביניים ומותירה את הקורא עם תחושה שזה באמת אפשרי. יחד עם זאת הספר עוסק בנושא המורכב של אהבה בגידות ויחסים פתוחים בלי להיות שבלוני או להציע פתרונות קלים. אהבתי.

הספר אוחז בך ומטלטל. זהו סיפור מרתק שבחלקו מיצג את הסיפור של דור הקמת המדינה ובחלקו הוא תיאור מערכת היחסים המורכבת במשפחתו הקטנה של עמוס עוז. מערכת יחסים שהושפעה גם מקורות הדור של הוריו וסביו וגם מאישיותם של ההורים. אי אפשר להישאר אדיש.

ספר שנוגע בלב. נהניתי מכל רגע של קריאה.

ספר שמתחזה בקלילות משעשעת ונוגע בכל תחלואי החברה המודרנית. כשמגלעם את רקע הסופרת מבינים שאין לה כוונה להקל ראש והכתיבה הקלילה היא רק אמצעי לעורר מחשבה.

דן שינמן ביקש לארוז משנה רעיונית בתוך ספרות או כדבריו. לכתוב רומן " שישלב את החלקים הספרותיים עם אלה הרעיוניים באופן אינטגרלי וזורם." במשימה זו הוא אכן הצליח. יחד עם זאת ברגע שהמשנה הרעיונית בספר כל כך בולטת וגלויה, עד כדי האכלתנו בכפית, משהו באמצעי הספרותי נפגם. בסך הכל נהניתי ולמדתי, ואף קראתי את המאמר המשולב בסוף הספר בעניין רב כך שניתן לומר שמטרת הסופר הושגה.

לא אהבתי. בסגנון כביכול תמים כותב כאן יהושע דרמה עצובה שבמרכזה ילדה יפיפייה,בודדה מוזנחת רגשית שמושכת את עיני כל הסובבים אותה בצורה מדאיגה. בין שלל הדמויות הססגוניות בספר עולה גם דמות משונה של רב המכין אותה ואת חברותיה לבת המצווה ומחמם את החדר כדי שהבנות ישארו בחולצותיהן הדקיקות בלבד. לסצינת הסיום אשר בה עולה משאלה אדיפלית חריפה קודמת סצינת "היטהרות" לא פחות מטרידה כאשר הסבתא מכניסה את הנכדה ל"מקווה" ורוחצת את כל גופה באופן יסודי כולל השדיים ושיער הערווה. אם רצה יהושע לכתוב מקבילה עברית תמימה בסגנון ה"לב" או סיפור על זהויות חצויות וחיפוש זהות הרי שהמציאות של המאה ה-21 גררה את הסיפור למחוזות אחרים מעט אפלים.