"ברשימת אסירים שיצאו לעבודה במחנה אבנסה (Ebensse) מופיע שמי, אברהם פקולה, ולצדו המספר 136089, זכר בן שבע-עשרה מלודז' (Lodz) . אבא שלי כבר לא מופיע ברשימה. מספרו, 136090, היה עוקב לשלי משום שעמדנו זה לצד זה. הוא מת ימים ספורים לפני השחרור בגיל ארבעים ושלוש, קשיש במונחים של אבנסה. היום אבנסה היא עיירת נופש באלפים האוסטריים. רק משקוף הבטון של שער המחנה נותר על תלו."
בלי לחסוך מהקורא אף פרט, קשה ככל שיהיה, מספר אברהם פקולה את סיפורו. הוא מתאר את ילדותו בלודז', את השנים הארוכות בגטו עם אמו ואביו ואת הגירוש לאושוויץ ,(Auschwitz) שם נפרד מאמו.
עוד הוא מתאר את המשך מסע הייסורים במחנות הכפייה, את הפרדה מאביו ואת רגע השחרור שמביא אתו תחושת ריקנות נוראה. יתום מאם ואב הוא סולל מחדש את דרכו בלי לתת לעצמו שהות להתאבל, לבכות ולעבד את עברו. אברהם עולה ארצה, מתגייס לפלמ"ח בעיצומה של מלחמת השחרור, ונושא לאישה את חדווה. בונה קריירה מרשימה ומקים משפחה חמה ואוהבת. אברהם מעלה באמצעות ספר זה את זכרם של בני משפחתו אנשי עירו שנספו, ומעניק לצאצאיו תיעוד נדיר של אדם שבא בשערי הגיהינום ויצא ממנו.
