גיורא איילנד ממצב את עצמו כאחד ההוגים המרכזיים בענייני בטחון בזמננו. רק חבל שהספר כ''כ קצר, היה מקום להרחיב בהרבה.
גיורא איילנד ממצב את עצמו כאחד ההוגים המרכזיים בענייני בטחון בזמננו. רק חבל שהספר כ''כ קצר, היה מקום להרחיב בהרבה.
ספר שמתאר בצורה טובה וברורה למדי את השתלשלות המאורעות, בערך מתחילת תקופת המנדט עד להריגתו של עבד אל קאדר בקרב הקסטל. עם זאת, הספר (שנכתב בידי איש שמאל קיצוני, מעיתונאי הארץ) מתאר את עבד אל קאדר בצורה שבין רומנטית להירואית ומתעלם לחלוטין מהצדדים הרצחניים שבאישיותו, ומכך שהוא היה איש צמא דם, מהגרועים שמתולדות אויבי היישוב היהודי. מורגש כי כותב הספר מזדהה איתו, שלא לומר מעריץ אותו, ומתיישר לחלוטין עם הנרטיב הערבי על תולדות הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל, דבר זה עובר כחוט השני לאורך כל הספר קצת דוגמאות: * הוא מרבה להשתמש בביטוי הנכבה, ככינוי למלחמת השחרור (דבר זה אירוני למדי כאשר זה מוזכר בספר על אדם שרצה מלחמה בכל מחיר ובכל ליבו. (לדוגמה: פרק 13, דקה 22 (שמעתי את הגירסה הקולית)). * הוא מכנה את מאורעות תרפ'ט מאורעות הכותל (פרק 7, דקה 4. הביטוי מאורעות תרפ'ט כלל לא מוזכר). *הוא מכנה את אנשי הלח''י כנופיית שטרן (פרק 13, דקה 15) *הוא מרבה לכנות את הערבים בתור פלסטינים, ומתעלם מהעובדה שבתקופת עבד אל קאדר ערביי ארץ ישראל לא ראו בעצמם פלסטינים (לדוגמה פרק 14, דקה 3). *הוא מתאר את אירועי דיר יאסין רק כטבח, ורק לפי הנרטיב הערבי. הוא משום מה שכח שהיהודים רואים את זה קצת אחרת (פרק 29, דקה 11) *בהקשר כלשהו הוא מכנה את היישוב בית חורון עם ההקדמה 'ההתנחלות', מה שמתעלם מהעובדה שזה היה יישוב יהודי בזמן התנ''ך, בית שני, היו שם קרבות של המכבים נגד היוונים. (פרק 14 דקה 11) ישנן עוד דוגמאות רבות, בכל מקרה, לדעתי ניתן להפיק רווח מקריאת הספר אך צריך לזכור שכדרכם של כותבי הסטוריה משמאל, הוא מערבב בין עובדות לבין נרטיב ותפיסות סובייקטיביות, מה שמצריך קריאה ביקורתית, וקצת פוגע בכיף של הקריאה. ישנ
ספר שמתאר בצורה טובה וברורה למדי את השתלשלות המאורעות, בערך מתחילת תקופת המנדט עד להריגתו של עבד אל קאדר בקרב הקסטל. עם זאת, הספר (שנכתב בידי איש שמאל קיצוני, מעיתונאי הארץ) מתאר את עבד אל קאדר בצורה שבין רומנטית להירואית ומתעלם לחלוטין מהצדדים הרצחניים שבאישיותו, ומכך שהוא היה איש צמא דם, מהגרועים שמתולדות אויבי היישוב היהודי. מורגש כי כותב הספר מזדהה איתו, שלא לומר מעריץ אותו, ומתיישר לחלוטין עם הנרטיב הערבי על תולדות הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל, דבר זה עובר כחוט השני לאורך כל הספר קצת דוגמאות: * הוא מרבה להשתמש בביטוי הנכבה, ככינוי למלחמת השחרור (דבר זה אירוני למדי כאשר זה מוזכר בספר על אדם שרצה מלחמה בכל מחיר ובכל ליבו. (לדוגמה: פרק 13, דקה 22 (שמעתי את הגירסה הקולית)). * הוא מכנה את מאורעות תרפ'ט מאורעות הכותל (פרק 7, דקה 4. הביטוי מאורעות תרפ'ט כלל לא מוזכר). *הוא מכנה את אנשי הלח''י כנופיית שטרן (פרק 13, דקה 15) *הוא מרבה לכנות את הערבים בתור פלסטינים, ומתעלם מהעובדה שבתקופת עבד אל קאדר ערביי ארץ ישראל לא ראו בעצמם פלסטינים (לדוגמה פרק 14, דקה 3). *הוא מתאר את אירועי דיר יאסין רק כטבח, ורק לפי הנרטיב הערבי. הוא משום מה שכח שהיהודים רואים את זה קצת אחרת (פרק 29, דקה 11) *בהקשר כלשהו הוא מכנה את היישוב בית חורון עם ההקדמה 'ההתנחלות', מה שמתעלם מהעובדה שזה היה יישוב יהודי בזמן התנ''ך, בית שני, היו שם קרבות של המכבים נגד היוונים. (פרק 14 דקה 11) ישנן עוד דוגמאות רבות, בכל מקרה, לדעתי ניתן להפיק רווח מקריאת הספר אך צריך לזכור שכדרכם של כותבי הסטוריה משמאל, הוא מערבב בין עובדות לבין נרטיב ותפיסות סובייקטיביות, מה שמצריך קריאה ביקורתית, וקצת פוגע בכיף של הקריאה. ישנ
דמיינו את אחד הח''כים לשעבר של מרץ כותב את ההיסטוריה של מדינת ישראל, ותקבלו בדיוק את הספר הזה. מאוד מתרפק על העבר של המדינה, משמיט את כל הצדדים הבעייתיים שלו, ומאוד חמוץ על ההווה של המדינה. אחד הדברים הכי בעייתיים בספר הזה הוא שהוא מערבב בין עובדות היסטוריות לבין הפרשנות האישית והשקפת העולם שלו, ומציג אותם כעובדות היסטוריות באותה מידה. בנוסף, הוא לא מדייק בפרטים באופן כללי לאורך הספר. במיוחד בולט את העובדה שהוא מטשטש פרטים חשובים כאשר מדובר באירועים בעייתיים שקשורים לגורמי שמאל לאורך חיי המדינה, וכמו כן מטשטש פרטים כאשר מדובר בגורמי ימין, אבל מטשטש אחרת כאשר מדובר בגורמי שמאל הוא מטשטש לטובה וכאשר מדובר בגורמי מין הוא מטשטש לרעה (לדוגמא הוא מציג את מי שתמך באלאור עזריה כי אנשים שראו בו גיבור לאומי, לא פחות, אין שום מורכבות). עוד דבר, הוא מרחיב בפרטי פרטים כאשר מדובר במבצעים צבאיים מגניבים, האם אלו אירועים היסטוריים שדווקא עליהם ראוי לפרט לפרטי פרטים, מסופקני. זאת כאשר אירועים משמעותיים מאוד לאורך חיי המדינה מושמתים לעיתים קרובות מן הספר. דבר זה קצת מזכיר שיחה היסטורית שמיועדת לבני נוער. הכי הפריעה לי העובדה שבחלקו האחרון של הספר הוא מכניס מניפסטים פעם אחר פעם אשר שוזרים את תפיסת עולמו של הכותב, מה הרלוונטיות של מניפסטים בספר היסטוריה?
דמיינו את אחד הח''כים לשעבר של מרץ כותב את ההיסטוריה של מדינת ישראל, ותקבלו בדיוק את הספר הזה. מאוד מתרפק על העבר של המדינה, משמיט את כל הצדדים הבעייתיים שלו, ומאוד חמוץ על ההווה של המדינה. אחד הדברים הכי בעייתיים בספר הזה הוא שהוא מערבב בין עובדות היסטוריות לבין הפרשנות האישית והשקפת העולם שלו, ומציג אותם כעובדות היסטוריות באותה מידה. בנוסף, הוא לא מדייק בפרטים באופן כללי לאורך הספר. במיוחד בולט את העובדה שהוא מטשטש פרטים חשובים כאשר מדובר באירועים בעייתיים שקשורים לגורמי שמאל לאורך חיי המדינה, וכמו כן מטשטש פרטים כאשר מדובר בגורמי ימין, אבל מטשטש אחרת כאשר מדובר בגורמי שמאל הוא מטשטש לטובה וכאשר מדובר בגורמי מין הוא מטשטש לרעה (לדוגמא הוא מציג את מי שתמך באלאור עזריה כי אנשים שראו בו גיבור לאומי, לא פחות, אין שום מורכבות). עוד דבר, הוא מרחיב בפרטי פרטים כאשר מדובר במבצעים צבאיים מגניבים, האם אלו אירועים היסטוריים שדווקא עליהם ראוי לפרט לפרטי פרטים, מסופקני. זאת כאשר אירועים משמעותיים מאוד לאורך חיי המדינה מושמתים לעיתים קרובות מן הספר. דבר זה קצת מזכיר שיחה היסטורית שמיועדת לבני נוער. הכי הפריעה לי העובדה שבחלקו האחרון של הספר הוא מכניס מניפסטים פעם אחר פעם אשר שוזרים את תפיסת עולמו של הכותב, מה הרלוונטיות של מניפסטים בספר היסטוריה?
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
