הביקורות של אלה

ה. הוא צייר פורטרטים בעל מוניטין, המצייר בשביל בני ליסבון מן המעמד הבורגני הגבוה, שיש להם כסף לשלם, והערכה עצמית מספקת כדי לתלות על הקיר את דיוקן־עצמם, דיוקן שלרוב הוא שקר מתחנף, מריחה על הבד לפי רצונו של המודל.

סדק ראשון נִבעֶה אצלו כשהוא מתחיל לצייר דיוקן של תעשיין מצליח (ובו־בזמן מנהל פרשיית־אהבים עם מזכירתו). לפתע מתעוררת בו שאיפה שהציור שלו יגלה את דמותו האמיתית של המודל שלו, אף מבלי לדעת לאיזה סוג של אמת הוא חותר. לצורך זה הוא מתחיל לצייר במקביל, בלי יראת כבוד ובלי שהכסף ישתק אותו, פורטרט שני, חשאי, של התעשיין.

אבל גם הפרויקט השני נכשל. לכן עולה בדעתו לעבור לכתיבה, צורת ביטוי שאינו מיומן בה; לפני שנתיים סייר ביסודיות במוזיאונים, גלריות וכנסיות ברחבי איטליה, ועכשיו הוא כותב בשנית את רשימותיו מאותו מסע, כתרגילים בכתיבת אוטוביוגרפיה. קריאה קשובה של הטקסט שלו, שלמראית עין אינו יותר מתיאור יצירות המופת האיטלקיות, תגלה שהוא מסגיר ומנער טראומות מן העבר של כותבו, ומשקף התעוררות של "האני" הפוליטי שלו.

הקשר שלו עם אשה שהיא פעילה פוליטית, אחותו של חבר שנעצר על-ידי הדיקטטורה הסאלאזארית, יתקשר גם הוא ל"איתחול מחדש" של עצמו.

***

סאראמאגו פרסם בן 25 רומאן ראשון, שאחר־כך התכחש לו. 30 שנה חלפו עד שפרסם את 'מדריך לציור ולקליגרפיה', הרומאן הראשון "הרשמי" שלו (1977), ספר המבשר עמומות את המשך כתיבתו. אך רק כשהיה בן 58, ב'מוּרם מעפר', פרץ אצלו בבת־אחת הסגנון הייחודי המפורסם שלו, שהפך אותו, לאורך 30 שנה, ל"כותב הרומאנים הכי מוכשר בעולם של ימינו" (הרולד בלום, 2003), ולחתן פרס נובל לספרות.

ב'מדריך לציור', הרומאן היחיד של סאראמאגו המסופר "בגוף ראשון", כבר נמצא את קטעי "ההגות" האירונית, המכתמית, המערטלת מקוּבלוֹת, שאופיינית לו; את הדימויים המפתיעים; את ההזרה של מצבי יום־יום באמצעות תקריב פרטני – אך עדיין נעדר בו קולו של המספר השנון, החכם והבור כאחד, הפורש "בגוף שלישי" עלילה עתירת דמיון ויוצאת־דופן.

לאחר שהוצאנו את 14 הרומאנים שפרסם סאראמאגו בחייו מאז פריצתו הסגנונית, אנו משלימים את המפעל עם הרומאן הקדם־סאראמאגואי הנוכחי, גם הוא בתרגומה המרהיב של מרים טבעון.

'מוּרם מעפר' היכה גם אותנו בתדהמה. ידענו על הרומאן הזה שהוא סאראמאגו שלפני סאראמאגו; את הפריצה הספרותית שלו, העולמית, שאחריה באה מרבית כתיבתו, עשה סאראמאגו בגיל שישים (1982), ב'דברי ימי מנזר', ואחר־כך, במשך 27 שנה, באו עוד 12 רומאנים (ראו רשימה בעמ' 360; כולם ראו אור אצלנו בתרגומה הבלתי־נשכח של מרים טבעון). הם שהקנו לסאראמאגו את מקומו היציב בקנון הספרותי המערבי, את מעמדו כ"גדול סופרי העולם" בשלהי המאה העשרים (הרולד בלום) ואת פרס נובל לספרות. עד גיל שישים, ידענו, הוא הדפיס רק שלושה רומאנים. הראשון שבהם, 'אדמת החטא', הופיע כשהיה בן 25 (1947), אך השלישי, 'מוּרם מעפר', ראה אור רק כשהיה בן 58 (1980).
שלושה עמודים ראשונים של הרומאן חולפים עד שאומר המסַפר: "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת" – ואז, כמעט בבת־אחת, קם וניצב לפנינו אופן שיחתו של המספר, סגנון הסיפור האופייני לסאראמאגו, במלוא בשלותו ושִׁפעתו. כאן הוא המציא אותו. ההתפעלות מכישרון התיאור והסיפור שיש לאיש הזה עוד גוברת בגלל הרעננות שבראשוניות, כאילו הזדמַנו להופעת בכורה של מישהו לא ידוע שברור לנו מיד שהוא עתיד להיות כוכב אדיר.
'מוּרם מעפר' הוא רומאן פנורמי, ריאליסטי־אקספרסיוניסטי, העוקב, לאורך למעלה מ־80 שנה (עד 1975), אחרי ארבעה דורות של משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ (פירוש שמם הוא: מזג־אוויר גרוע), ואחרי הסובבים אותם, הפועלים שכירי־היום ב"לטיפונדיה" – חבל האחוזות החקלאיות הגדולות שבאזור אָלֶנטֶז'וּ, בדרום פורטוגל. בשנים האלה הפכה המונרכיה לרפובליקה, נפוצו שמועות על שתי מלחמות ענק שהתחוללו בכל אירופה, פרצה הדיקטטורה בפורטוגל, אך המאורעות הלאומיים והבינלאומיים לא באמת חדרו ללטיפונדיה, שהפועלים החלכאים והנדכאים שלה, העובדים תמורת שכר רעב מחשיכה עד חשיכה – אם אינם בכלל מחוסרי־עבודה – נאלצו להתמודד בה עם השילוש של בעלי ההון והאחוזות, ה"מולדת" המשתפת איתם פעולה באמצעות המשמר הלאומי האלים שלה, והכנסייה. נגד אלה מופנית האירוניה הסרקסטית של הקוסם הלוחמני סאראמאגו, ברומאן פוליטי שאת דפיו מציפות חמלה ואמפתיה חסרות גבולות כלפי המדוכאים.
בני משפחת מַאוּ־טֶמפּוּ, שאחת לשני דורות צצות אצלם עיניים כחולות נדירות שלא רואים כאן בשום מקום, נבחרו להוליך את עלילת הרומאן בזכות נחישותם ועיקשותם התמות, בזכות הכבוד שהם מעוררים. הם אלו שוודאי הזכירו לסאראמאגו את סבו ואת סיפוריו. ההערצה כלפיהם היא זו שחוללה את "קולו" של המספר, קול שהִתמיד מכאן ואילך אצל הסופר. זהו קול קלֵידוסקופי, שיתופי, מעין מקהלה של דיבורים ודוברים בשברי קולות, במשפטים שנקטעים, בגבולות מחוקים בין קול לקול, בין דובר לדובר, כאילו העם מספר את סיפורו. המספר מחקה דיבור בעל־פה, או נאבק בכללי הכתיבה, לפעמים הוא איש תמים, לפעמים משורר בעל דימויים הרי־תהודה, לפעמים איש חריף החושף את הפרדוקסים הקשורים במסגרות עריצוֹת למיניהן, ולפעמים הוא מאמץ לעצמו פרספקטיבות מפתיעות ושובות־לב (כגון זו של נמלה הצופה בעינויים של אסיר, או של המלאכים התמימים ממרפסת השמיים). מי כותב היום רומאנים כאלה?

"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו".

 כמעט שני עשורים לאחר 'הבשורה על-פי ישו' חוזר סאראמאגו – חתן פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה במחצית השנייה של המאה העשרים – להקדיש רומאן שלם ליריבו הוותיק אלוהים, והפעם זה אלוהים של "הברית הישנה".

 אף שקין ואלוהים "עודם מתווכחים", כנראה עד עצם היום הזה, "הסיפור נגמר, לא יהיה עוד מה לספר". בשבע המלים הללו סיים סאראמאגו את הרומאן האחרון שלו, וכעבור חודשים לא רבים, ביוני 2010, נפטר. 'קין' שלו, סאטירה חריפה ומשעשעת על ידו של אלוהים בעולם, מיטיב להשתחל דרך הסדקים והסתירות של הסיפור התנ"כי כדי לשוב ולהוכיח שאלוהים אינו יכול לשאת מראה של אדם מאושר.

 אלוהים, השותף-לדבר-עבֵרה של קין ברצח הבל, העניק לו, מתוך הכרה באשמתו-שלו, הגנת נצח על חייו, אך הפך אותו לנע-ונד בארץ, לגיבור הפיקרסקי הראשון. אולם קין של סאראמאגו לא רק נסחף ממקום למקום, ומסביבה חברתית אחת לאחרת, בקצב עלילה רב תהפוכות, אלא הוא גם פיקָרו הנודד בזמן וחוֹוה הרבה סוגי הווה. פריווילגיה זו, אולי עונש, אינה מעלל של כוחו של אלוהים, אלא מפעלו של "כוח אחר שיש ביקום" – מן-הסתם כוחו של סופר כמו סאראמאגו, היוצא בספר זה לקרב הגדול הסופי של חייו, שבו דומה שהוא הופך לכפילו של קין.

 קין יהיה נוכח בעקידת יצחק, במהפכת סדום ועמורה, במדבר עם משה, ביריחו כעוזר לווטרינר חמורים בצבא יהושע; הוא יהיה פועל אצל איוב, נוסע בתיבת-נוח וכו'. תחבולתו העיקרית של הרומאן היא היצמדותו בעמודים רבים לפרפראזה מדויקת של הטקסט התנ"כי, משפט אחר משפט, והטקסט הזה זוכה במפתיע להזרה והופך לקומדיה ארסית.

 אבל סאראמאגו הסונֵט מפַנה שוב ושוב את מקומו בספר לסאראמאגו המסתכל, בעל הדמיון והכושר התיאורי המדהימים, הכותב סצנות בכישרון ובהומור נדירים. כגון הסצנה של הילד הרך קין המביט בצמיחתו של שתיל; או דמותו של החמור – דמות מרכזית – שצריך לדעת לפרש את תנועות אוזניו שהן מעין איתות טלגרף בדגלים שהטבע חנן אותו בהם.

 ייקח לקין זמן להבין למה הוא חי. מצופה פאסיבי במאורעות היסטוריים הוא יהפוך לאיש חופשי, בטוח בעצמו, המתייצב נגד אלוהים כשווה מול שווה ומסכל את הפרויקט הגדול שלו.