יצירת המופת של הקיסר שהיה לפילוסוף מרקוס אורליוס, מוגשת לקורא העברי בתרגומו הקלאסי של הרב אהרן קמינקא. יצירה זו, שהחלה כרשימות שאורליוס כתב לעצמו על מנת לחזק את רוחו ולסדר את מחשבותיו, הפכה ברבות השנים לאחד מספרי הפילוסופיה החשובים בכל הזמנים.
בצורה פרקטית כנה וחכמה, אורליוס מציג את תפיסת העולם הסטואית הדורשת מהאדם להתמודד עם האתגרים הניצבים לפניו בראש מורם ובאומץ.
מאז צאתו לפני קרוב לאלפיים שנה, הספר לימד דורות של הוגים, מלכים, מצביאים, מנהלים ומאמנים. כדוגמא לספרות החוכמה העולמית, דומה שהשנים לא נגעו בהגיגיו והם נותרו מלמדים ומאתגרים גם בימינו.
יצירת המופת של הקיסר שהיה לפילוסוף מרקוס אורליוס, מוגשת לקורא העברי בתרגומו הקלאסי של הרב אהרן קמינקא. יצירה זו, שהחלה כרשימות שאורליוס כתב לעצמו על מנת לחזק את רוחו ולסדר את מחשבותיו, הפכה ברבות השנים לאחד מספרי הפילוסופיה החשובים בכל הזמנים.
בצורה פרקטית כנה וחכמה, אורליוס מציג את תפיסת העולם הסטואית הדורשת מהאדם להתמודד עם האתגרים הניצבים לפניו בראש מורם ובאומץ.
מאז צאתו לפני קרוב לאלפיים שנה, הספר לימד דורות של הוגים, מלכים, מצביאים, מנהלים ומאמנים. כדוגמא לספרות החוכמה העולמית, דומה שהשנים לא נגעו בהגיגיו והם נותרו מלמדים ומאתגרים גם בימינו.
"המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה"
כך מצהיר ג'רמי פוגל בהקדמה לספרו המבריק והמצחיק פילוסופים נגד אלוהים, ולוקח את הקוראים למסע בכמה מהתחנות החשובות ביותר של הפילוסופיה המערבית. על חוף גאולה, כסטודנט בקיימברידג' ובמהלך דייט אחד מחכים במיוחד, פוגל – ואנחנו איתו – פוגש את משנתם משנת התודעה של הוגים כסוקרטס ופירון, דיוויד יום ואלפרד אייר, שבמרוצת ההיסטוריה התמודדו עם הספק באמונה ועם האמונה בספק. המסר של כל אלה הוא אחד: אמונה באלוהים שנראה וחושב בדיוק כמוני היא אי־אמונה, והיא כפירה באלוהים האמיתי שאולי ישנו.
ג'רמי פוגל הוא דוקטור לפילוסופיה, חבר סגל באוניברסיטת תל אביב, מרצה ומנחה פודקאסטים.
"המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה"
כך מצהיר ג'רמי פוגל בהקדמה לספרו המבריק והמצחיק פילוסופים נגד אלוהים, ולוקח את הקוראים למסע בכמה מהתחנות החשובות ביותר של הפילוסופיה המערבית. על חוף גאולה, כסטודנט בקיימברידג' ובמהלך דייט אחד מחכים במיוחד, פוגל – ואנחנו איתו – פוגש את משנתם משנת התודעה של הוגים כסוקרטס ופירון, דיוויד יום ואלפרד אייר, שבמרוצת ההיסטוריה התמודדו עם הספק באמונה ועם האמונה בספק. המסר של כל אלה הוא אחד: אמונה באלוהים שנראה וחושב בדיוק כמוני היא אי־אמונה, והיא כפירה באלוהים האמיתי שאולי ישנו.
ג'רמי פוגל הוא דוקטור לפילוסופיה, חבר סגל באוניברסיטת תל אביב, מרצה ומנחה פודקאסטים.
האם ישוע מנצרת באמת קם מן המתים? במשך אלפי שנים היסטוריונים, פילוסופים ותאולוגים התמודדו עם השאלה הזו. האם ייתכן שהתשובה טמונה בניתוח היסטורי קפדני?
בספר זה, מציג המחבר חקירה מעמיקה ומבוססת ראיות בנוגע לאירוע המכונן של האמונה המשיחית. באמצעות שיטה היסטורית אובייקטיבית וביקורתית, הוא בוחן את העובדות ההיסטוריות המרכזיות ומראה כי תחייתו הפיזית של ישוע היא ההסבר ההיסטורי הטוב ביותר לעובדות אלה.
ספר זה מציע טיעון מבוסס היטב ומזמין את הקורא לחשיבה מעמיקה אודות משמעות האירוע שאין להמעיט בחשיבותו, וזאת תוך התייחסות למגוון התנגדויות מודרניות ודיון בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות.
בין אם אתה חוקר, סטודנט, מאמין או ספקן, ספר זה יספק תובנות חדשות ויסייע לך להעריך את הראיות לתחייתו של ישוע.
האם ישוע מנצרת באמת קם מן המתים? במשך אלפי שנים היסטוריונים, פילוסופים ותאולוגים התמודדו עם השאלה הזו. האם ייתכן שהתשובה טמונה בניתוח היסטורי קפדני?
בספר זה, מציג המחבר חקירה מעמיקה ומבוססת ראיות בנוגע לאירוע המכונן של האמונה המשיחית. באמצעות שיטה היסטורית אובייקטיבית וביקורתית, הוא בוחן את העובדות ההיסטוריות המרכזיות ומראה כי תחייתו הפיזית של ישוע היא ההסבר ההיסטורי הטוב ביותר לעובדות אלה.
ספר זה מציע טיעון מבוסס היטב ומזמין את הקורא לחשיבה מעמיקה אודות משמעות האירוע שאין להמעיט בחשיבותו, וזאת תוך התייחסות למגוון התנגדויות מודרניות ודיון בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות.
בין אם אתה חוקר, סטודנט, מאמין או ספקן, ספר זה יספק תובנות חדשות ויסייע לך להעריך את הראיות לתחייתו של ישוע.
סוטרת וִימַלָקִירְטִי היא אחד מהטקסטים הבודהיסטיים החשובים והפופולריים ביותר במזרח אסיה. היא מציגה עקרונות פילוסופיים עמוקים – כגון הריקות ואי־השניות – בשילוב עלילה דרמטית, סיפורי ניסים ונפלאות והומור.
מדובר בספר בודהיסטי יוצא דופן, אשר הופך את היוצרות ומציב במרכזו אדם מן השורה – לא נזיר אלא סוחר, אדם ארצי, בעל נשים ונכסים, אבא – אשר חוכמתו וכוחותיו מתבררים כגדולים משל תלמידי הבודהא המתקדמים. בהמלצת המורה הגדול, ניגשים הנזירים והבודהיסטוות לאחוזתו של וימלקירטי, אחד־אחד, על מנת ללמוד ממנו על טבע הדברים; על המדיטציה, על החוכמה ועל ההארה.
ד"ר ארז יוסקוביץ תרגם יפה מסינית עתיקה, ופרופ' יעקב רז הוסיף פתח דבר מעורר השראה.
סוטרת וִימַלָקִירְטִי היא אחד מהטקסטים הבודהיסטיים החשובים והפופולריים ביותר במזרח אסיה. היא מציגה עקרונות פילוסופיים עמוקים – כגון הריקות ואי־השניות – בשילוב עלילה דרמטית, סיפורי ניסים ונפלאות והומור.
מדובר בספר בודהיסטי יוצא דופן, אשר הופך את היוצרות ומציב במרכזו אדם מן השורה – לא נזיר אלא סוחר, אדם ארצי, בעל נשים ונכסים, אבא – אשר חוכמתו וכוחותיו מתבררים כגדולים משל תלמידי הבודהא המתקדמים. בהמלצת המורה הגדול, ניגשים הנזירים והבודהיסטוות לאחוזתו של וימלקירטי, אחד־אחד, על מנת ללמוד ממנו על טבע הדברים; על המדיטציה, על החוכמה ועל ההארה.
ד"ר ארז יוסקוביץ תרגם יפה מסינית עתיקה, ופרופ' יעקב רז הוסיף פתח דבר מעורר השראה.
במאמר מופתי זה משנת 49 לספירת הנוצרים, הפילוסוף הרומאי סנקה פונה לחמו בנוגע פאולינוס, בנוגע לתלונה הנפוצה על קוצר החיים. החיים עבור סנקה אינם קצרים, אלא אלה אנחנו ההופכים אותם קצרים, מתוך זלזול בערכם.
מדוע אנחנו מייחסים בחיינו לזמן ערך פחות משאנו מייחסים לכסף או לרכוש שברשותנו? בעוד, כאשר נגיע בבוא העת לרגעינו האחרונים, נשמח להחליף אותם בעוד קצת זמן.
בחלוף השנים, ספר של סנקה, מצאה גם היא את מקומה ברקיע הנצחי של ספרות המופת והחוכמה. מוכיחה בזאת שקריאה בה בהחלט ראויה את הזמן שלנו.
הספר קיים גם בגרסה דיגיטלית בתרגום שונה.
במאמר מופתי זה משנת 49 לספירת הנוצרים, הפילוסוף הרומאי סנקה פונה לחמו בנוגע פאולינוס, בנוגע לתלונה הנפוצה על קוצר החיים. החיים עבור סנקה אינם קצרים, אלא אלה אנחנו ההופכים אותם קצרים, מתוך זלזול בערכם.
מדוע אנחנו מייחסים בחיינו לזמן ערך פחות משאנו מייחסים לכסף או לרכוש שברשותנו? בעוד, כאשר נגיע בבוא העת לרגעינו האחרונים, נשמח להחליף אותם בעוד קצת זמן.
בחלוף השנים, ספר של סנקה, מצאה גם היא את מקומה ברקיע הנצחי של ספרות המופת והחוכמה. מוכיחה בזאת שקריאה בה בהחלט ראויה את הזמן שלנו.
הספר קיים גם בגרסה דיגיטלית בתרגום שונה.
בגיל 62, כותב סנקה מגלותו בקורסיקה מכתב לאחיו הגדול גאליו ובו הוא מבקש להעמיד על הדף את העקרונות הנאותים לפיהם על האדם לכונן את חייו על מנת לחתור אל החיים המאושרים.
בסגנונו הנשגב שאינו סובל עודפות מילולית, סנקה מוביל אותנו, הרחק מההמון המתהולל ומהשיעבוד להנאות הגופניות, אל עבר חיים, שאינם מביטים לאחור בחרטה ואינם מביטים אל העתיד בחרדה, אלא שוכנים בהווה בשלווה וצועדים קדימה בבטחה.
הספר קיים גם בגרסה דיגיטלית בתרגום שונה.
בגיל 62, כותב סנקה מגלותו בקורסיקה מכתב לאחיו הגדול גאליו ובו הוא מבקש להעמיד על הדף את העקרונות הנאותים לפיהם על האדם לכונן את חייו על מנת לחתור אל החיים המאושרים.
בסגנונו הנשגב שאינו סובל עודפות מילולית, סנקה מוביל אותנו, הרחק מההמון המתהולל ומהשיעבוד להנאות הגופניות, אל עבר חיים, שאינם מביטים לאחור בחרטה ואינם מביטים אל העתיד בחרדה, אלא שוכנים בהווה בשלווה וצועדים קדימה בבטחה.
הספר קיים גם בגרסה דיגיטלית בתרגום שונה.
הספר מייאוש לתקווה הוא התמודדות פילוסופית־תודעתית עם חוויות היסוד הקיומיות בעת הזאת, שבה אבדה לרבים תחושת הביתיות, וזאת בשעה שאֵימה, צער וייאוש עוטפים את חיינו. הספר הוא סיפור מסעה של התודעה העצמית מן הייאוש והצער אל עבר התקווה. המסע הספרותי־תודעתי פותח בחוויית הצער, המבטאת תחושה של אובדן והיעדר. השתלטות הצער עלולה להוביל לייאוש, והייאוש עלול להוביל לחסימת האמונה באופק העתיד – התקווה, ולשקיעה בסבל ובכאב.
הספר מצביע על כך כי הצער עצמו עשוי להוליד את התשוקה לתקווה, הנטועה ביכולת האדם להתגבר על סבלו ועל צערו, ולעצב מחדש את גורלו; כי האדם הוא יש מקַווה. הספר מורכב משלוש חטיבות: הראשונה מתמקדת בצער, השנייה בנחמה, והשלישית בתקווה. זהו ניסיון להכיל בשפה חוויות ראשונית המכוננות את חיינו. גם אם לשפה יש מגבלות, הרי שהיא יכולה לנוע בזהירות בעקבות חוויות ראשוניות ולתת להן ביטוי לשוני. טענת הספר היא כי פענוח הצער, הנחמה והתקווה עשוי לסייע בעיצוב מחודש של התודעה, ששיאו האמונה בתקווה ככוח יוצר, המאפשר התמודדות מעשית מחודשת עם חוויית הצער, הייאוש והאימה.
פרופ' אבי שגיא, עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן, לימד פילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן, שבה ייסד וניהל שנים רבות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחומי הפילוסופיה, חקר התרבות והספרות, הפילוסופיה היהודית וחקר ההלכה. עורך סדרת הספרים "פרשנות ותרבות", הרואה אור בהוצאת כרמל.
הספר מייאוש לתקווה הוא התמודדות פילוסופית־תודעתית עם חוויות היסוד הקיומיות בעת הזאת, שבה אבדה לרבים תחושת הביתיות, וזאת בשעה שאֵימה, צער וייאוש עוטפים את חיינו. הספר הוא סיפור מסעה של התודעה העצמית מן הייאוש והצער אל עבר התקווה. המסע הספרותי־תודעתי פותח בחוויית הצער, המבטאת תחושה של אובדן והיעדר. השתלטות הצער עלולה להוביל לייאוש, והייאוש עלול להוביל לחסימת האמונה באופק העתיד – התקווה, ולשקיעה בסבל ובכאב.
הספר מצביע על כך כי הצער עצמו עשוי להוליד את התשוקה לתקווה, הנטועה ביכולת האדם להתגבר על סבלו ועל צערו, ולעצב מחדש את גורלו; כי האדם הוא יש מקַווה. הספר מורכב משלוש חטיבות: הראשונה מתמקדת בצער, השנייה בנחמה, והשלישית בתקווה. זהו ניסיון להכיל בשפה חוויות ראשונית המכוננות את חיינו. גם אם לשפה יש מגבלות, הרי שהיא יכולה לנוע בזהירות בעקבות חוויות ראשוניות ולתת להן ביטוי לשוני. טענת הספר היא כי פענוח הצער, הנחמה והתקווה עשוי לסייע בעיצוב מחודש של התודעה, ששיאו האמונה בתקווה ככוח יוצר, המאפשר התמודדות מעשית מחודשת עם חוויית הצער, הייאוש והאימה.
פרופ' אבי שגיא, עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן, לימד פילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן, שבה ייסד וניהל שנים רבות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחומי הפילוסופיה, חקר התרבות והספרות, הפילוסופיה היהודית וחקר ההלכה. עורך סדרת הספרים "פרשנות ותרבות", הרואה אור בהוצאת כרמל.
פורגטוריום הוא החטיבה השנייה של הקומדיה האלוהית מאת דנטה אליגיירי. לאחר שדנטה ומדריכו וירגיליוס נחלצו ממעמקי התופת, הם יוצאים למסע במעלה הר הפורגטוריום שעל פי הסיפור נמצא על אי בחצי הכדור הדרומי. המסע הוא מסעו של הנוצרי שחטא, ובמהלכו תתברר מהותו של החטא האנושי באשר הוא. על פי דנטה, החטאים נובעים מאהבה, בין אם אהבה מעוותת ובין אם אהבה פגומה, ואפילו אהבה מופרזת. דנטה, פסיכולוג מופלא, מתעמק כאן במניעים לחטאיהם של בני־האדם. לצורך כך, הקוראים זוכים לא רק לסיפור מסע אלא גם לשפע של דוגמאות מהמקורות הרבים שהזינו את הגותו וכוחו היצירתי האדיר של דנטה, ובכללם פרשיות היסטוריות ופרקים מאירועי התקופה וחייו של המשורר.
הכרכים כוללים תרגום של הטקסט של דנטה וכן תרגום של הפירוש הנרחב פרי עמלה רב השנים של פרופ' לואיזה פרטי-קואומו.
פורגטוריום הוא החטיבה השנייה של הקומדיה האלוהית מאת דנטה אליגיירי. לאחר שדנטה ומדריכו וירגיליוס נחלצו ממעמקי התופת, הם יוצאים למסע במעלה הר הפורגטוריום שעל פי הסיפור נמצא על אי בחצי הכדור הדרומי. המסע הוא מסעו של הנוצרי שחטא, ובמהלכו תתברר מהותו של החטא האנושי באשר הוא. על פי דנטה, החטאים נובעים מאהבה, בין אם אהבה מעוותת ובין אם אהבה פגומה, ואפילו אהבה מופרזת. דנטה, פסיכולוג מופלא, מתעמק כאן במניעים לחטאיהם של בני־האדם. לצורך כך, הקוראים זוכים לא רק לסיפור מסע אלא גם לשפע של דוגמאות מהמקורות הרבים שהזינו את הגותו וכוחו היצירתי האדיר של דנטה, ובכללם פרשיות היסטוריות ופרקים מאירועי התקופה וחייו של המשורר.
הכרכים כוללים תרגום של הטקסט של דנטה וכן תרגום של הפירוש הנרחב פרי עמלה רב השנים של פרופ' לואיזה פרטי-קואומו.
מה כבר יכול להיות מצחיק עד דמעות – אבל גם מתסכל עד מאוד?
מדאיג עד כדי נדודי שינה – אבל גם מעורר גאווה ואופטימיות?
מרתיח את הדם – אבל גם מרתק אינטלקטואלית?
התשובה היא: "הקומדיה הממשלתית".
הספר שלפנינו נכתב מנקודת מבטו של הפילוסוף היחיד בהיסטוריה שזכה לכהן בתור שר האוצר, שר האנרגיה, חבר הקבינט, ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של מדינה כלשהי. הסופר והפילוסוף, ד"ר יובל שטייניץ, מתאר ביד אומן, בהומור משובח ובתובנות פילוסופיות מאלפות, את עשרות המאבקים והמשברים שהתחוללו במדינת ישראל בעשורים האחרונים.
האיש, החתום על המצאת התקציב הדו-שנתי, על קבלתנו ל-OECD, על חשיפתו של הכור הגרעיני בסוריה, על חקירתם של המחדלים המודיעיניים בעיראק ובלוב ועל "התוכנית הרוסית-אמריקאית" לפירוק הנשק הכימי בסוריה – החליט להפתיע את כולנו ולגלות כיצד באמת התרחשו הדברים מאחורי הקלעים.
זהו ספרו השביעי של המחבר. ספרו הראשון, הזמנה לפילוסופיה, זכה למספר הלא ייאמן של 74 (!) מהדורות והדפסות, ונהפך לספר הפילוסופיה הנמכר ביותר בתולדות ישראל.
מה כבר יכול להיות מצחיק עד דמעות – אבל גם מתסכל עד מאוד?
מדאיג עד כדי נדודי שינה – אבל גם מעורר גאווה ואופטימיות?
מרתיח את הדם – אבל גם מרתק אינטלקטואלית?
התשובה היא: "הקומדיה הממשלתית".
הספר שלפנינו נכתב מנקודת מבטו של הפילוסוף היחיד בהיסטוריה שזכה לכהן בתור שר האוצר, שר האנרגיה, חבר הקבינט, ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של מדינה כלשהי. הסופר והפילוסוף, ד"ר יובל שטייניץ, מתאר ביד אומן, בהומור משובח ובתובנות פילוסופיות מאלפות, את עשרות המאבקים והמשברים שהתחוללו במדינת ישראל בעשורים האחרונים.
האיש, החתום על המצאת התקציב הדו-שנתי, על קבלתנו ל-OECD, על חשיפתו של הכור הגרעיני בסוריה, על חקירתם של המחדלים המודיעיניים בעיראק ובלוב ועל "התוכנית הרוסית-אמריקאית" לפירוק הנשק הכימי בסוריה – החליט להפתיע את כולנו ולגלות כיצד באמת התרחשו הדברים מאחורי הקלעים.
זהו ספרו השביעי של המחבר. ספרו הראשון, הזמנה לפילוסופיה, זכה למספר הלא ייאמן של 74 (!) מהדורות והדפסות, ונהפך לספר הפילוסופיה הנמכר ביותר בתולדות ישראל.
כשמדובר בדברים שבני אדם מאמינים בהם, הם בדרך כלל רואים מה שהם רוצים לראות. במילים אחרות, אנחנו מונעים להגן על הרעיונות שאנחנו מבקשים להאמין בהם – ומטאטאים אל מתחת לשטיח את אלה שאינם לרוחנו.
ג'וליה גאלף מכנה את ההתנהלות האוטומטית הזאת כ"דפוס החשיבה של הלוחם", או "עמדת הלוחם". אבל אם אנחנו רוצים לפעול נכון לעיתים קרובות יותר, טוענת גאלף, עלינו לסגל לעצמנו דפוס חשיבה של סייר – או "עמדת הסייר".
בשונה מן הלוחם, הסייר אינו שם לעצמו למטרה להגן על צד אחד של המתרס כנגד משנהו. הגישה שלו היא לצאת לבחון את השטח כדי לחזור עם מפה מדויקת ככל האפשר של המציאות. הוא שם בצד את מה שהוא מקווה לגבי המציאות, ומבקש לפני כל דבר אחר לדעת מה נכון, מהי המציאות לאשורה.
בדרכו של הסייר מראה גאלף שהסייר מצליח לפעול נכון במצבים שונים בצורה טובה יותר לא משום שהוא חכם או ידען יותר מאחרים. לזכותו עומד קומץ כישורים רגשיים, הרגלים ודרכים להסתכל על העולם – דברים שכל אחד יכול ללמוד.
גאלף חוקרת מדוע המוח שלנו מתעתע בנו, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את האופן שאנחנו חושבים.
כשמדובר בדברים שבני אדם מאמינים בהם, הם בדרך כלל רואים מה שהם רוצים לראות. במילים אחרות, אנחנו מונעים להגן על הרעיונות שאנחנו מבקשים להאמין בהם – ומטאטאים אל מתחת לשטיח את אלה שאינם לרוחנו.
ג'וליה גאלף מכנה את ההתנהלות האוטומטית הזאת כ"דפוס החשיבה של הלוחם", או "עמדת הלוחם". אבל אם אנחנו רוצים לפעול נכון לעיתים קרובות יותר, טוענת גאלף, עלינו לסגל לעצמנו דפוס חשיבה של סייר – או "עמדת הסייר".
בשונה מן הלוחם, הסייר אינו שם לעצמו למטרה להגן על צד אחד של המתרס כנגד משנהו. הגישה שלו היא לצאת לבחון את השטח כדי לחזור עם מפה מדויקת ככל האפשר של המציאות. הוא שם בצד את מה שהוא מקווה לגבי המציאות, ומבקש לפני כל דבר אחר לדעת מה נכון, מהי המציאות לאשורה.
בדרכו של הסייר מראה גאלף שהסייר מצליח לפעול נכון במצבים שונים בצורה טובה יותר לא משום שהוא חכם או ידען יותר מאחרים. לזכותו עומד קומץ כישורים רגשיים, הרגלים ודרכים להסתכל על העולם – דברים שכל אחד יכול ללמוד.
גאלף חוקרת מדוע המוח שלנו מתעתע בנו, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את האופן שאנחנו חושבים.
"הבית הוא הנחלה אותה נתן לנו. הלאום הוא העם, עמנו המופלא, ורוחו מחשבתו היא התורה – היהדות."
חיבור זה עיסוקו שלושה נושאים עיקריים – האמת כפי שהיא נלמדת מן הפילוסופיה וגם זו היהודית. נושא שני הוא הטוב כנגד הרע. במובנם הרוחני אקדמי. חלק שלישי ואחרון הוא תמצית קורות היישוב היהודי בארץ ישראל סביב ימי הביניים. מנפילת האימפריות הנוצריות, עליית האיסלאם, דרך ימי הממשל הערבי, הנוצרי הצלבני, ימי האימפריה הממלוכית ומעט לאחר קריסתה.
המחבר הוא אקדמאי, תואר שני בהיסטוריה. חוקר היהדות וקורות העם היהודי.
"הבית הוא הנחלה אותה נתן לנו. הלאום הוא העם, עמנו המופלא, ורוחו מחשבתו היא התורה – היהדות."
חיבור זה עיסוקו שלושה נושאים עיקריים – האמת כפי שהיא נלמדת מן הפילוסופיה וגם זו היהודית. נושא שני הוא הטוב כנגד הרע. במובנם הרוחני אקדמי. חלק שלישי ואחרון הוא תמצית קורות היישוב היהודי בארץ ישראל סביב ימי הביניים. מנפילת האימפריות הנוצריות, עליית האיסלאם, דרך ימי הממשל הערבי, הנוצרי הצלבני, ימי האימפריה הממלוכית ומעט לאחר קריסתה.
המחבר הוא אקדמאי, תואר שני בהיסטוריה. חוקר היהדות וקורות העם היהודי.
במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת מאיתנו מוצאים את עצמנו נוכח מצב חדש ומטלטל: אדם יקר שחי בקרבתנו הלך לעולמו, איננו עוד בין החיים. במצב כזה, מה יהיה מקומו של אותו אדם לאחר חייו בתוך הסיפור הנמשך של חיינו אנו?
זו אינה שאלה פשוטה. בדרך כלל אין לנו תשובה מן המוכן. ספר זה מבקש להציע גישה כללית כלפי המצב הזה, שבו אדם חי עומד נוכח אדם אחר לאחר חייו.
האחריות למקומו של אדם לאחר חייו מונחת על כתפי החיים אחריו. ביסוד הגישה המוצעת כאן לשאלת היחס אל אדם לאחר חייו, עומד מושג הנוכחות. אדם יכול שלא להיות קיים בין החיים, אבל באותה שעה נוכח בנפשותיהם, במחשבות עליו, ברגשות אליו, במעשים לכבודו.
הספר הזה בא להבהיר ולהסביר את מושג הנוכחות, לשפוך אור על דוגמאות תרבותיות רבות לתפקיד המובלע של מושג הנוכחות בחיינו ולנתח מחדש ביטויים ומנהגים המוכרים לנו מבלי שנבין אותם כראוי, כדוגמת פרידה והתמודדות. בספר יש גם דיון ביקורתי במגמות חברתיות ותרבותיות של השכחת בני־אדם לאחר חייהם והלחץ על שאריהם לצמצם את ביטויי האבלות שלהם.
במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת מאיתנו מוצאים את עצמנו נוכח מצב חדש ומטלטל: אדם יקר שחי בקרבתנו הלך לעולמו, איננו עוד בין החיים. במצב כזה, מה יהיה מקומו של אותו אדם לאחר חייו בתוך הסיפור הנמשך של חיינו אנו?
זו אינה שאלה פשוטה. בדרך כלל אין לנו תשובה מן המוכן. ספר זה מבקש להציע גישה כללית כלפי המצב הזה, שבו אדם חי עומד נוכח אדם אחר לאחר חייו.
האחריות למקומו של אדם לאחר חייו מונחת על כתפי החיים אחריו. ביסוד הגישה המוצעת כאן לשאלת היחס אל אדם לאחר חייו, עומד מושג הנוכחות. אדם יכול שלא להיות קיים בין החיים, אבל באותה שעה נוכח בנפשותיהם, במחשבות עליו, ברגשות אליו, במעשים לכבודו.
הספר הזה בא להבהיר ולהסביר את מושג הנוכחות, לשפוך אור על דוגמאות תרבותיות רבות לתפקיד המובלע של מושג הנוכחות בחיינו ולנתח מחדש ביטויים ומנהגים המוכרים לנו מבלי שנבין אותם כראוי, כדוגמת פרידה והתמודדות. בספר יש גם דיון ביקורתי במגמות חברתיות ותרבותיות של השכחת בני־אדם לאחר חייהם והלחץ על שאריהם לצמצם את ביטויי האבלות שלהם.
לא לקרוא את הספר הזה פירושו לקחת סיכון מיותר.
כשמחליטים להשקיע במניות או בדרך אחרת, כשחייבים להכריע: כן או לא לנתח, כשיזמים, או מפקדים, מהססים אם להמשיך להילחם או לוותר, כשמהנדסים מתכננים גשר או מנהרה – הסיכון הוא השותף המלווה אותם בקביעות. הטיעון המרכזי כנגד כל הסיכונים הוא חד וברור: הרעיון שיש אפשרות – איך? – להקטין את האי-ודאות, לשלוט בסיכון, להבין ולהתכונן טוב יותר לעתיד, הוא מן הרעיונות המרכזיים שמפרידים בין העידן המודרני ובין העבר, שבו ההסתמכות על בשורות מלמעלה ומגידי עתידות למיניהם ניסו לשלוט בגורלנו.
מן האחים ברנולי דרך פסקל, פרמה, גאוס וגלטון, ועד פון ניומן, קנת ארו ועמוס טברסקי בני-זמננו, נגד האלים הוא מסע מרתק ומחכים בדרך להבנה של אחד מן המרכיבים החשובים ביותר בחיי כל יחיד וכל חברה.
בשנת 2007, בראיון באיגרת המובילה בתחום ההשקעות, הכריז פיטר ברנשטיין ממרום גילו: התרחקו מכל הנגזרות המטורפות הללו, מן הזבל הזה. הוא עדיין "זכה", שנה לפני מותו, להיות עד להתגשמות הנבואה שלו, לקריסה של שנת 2008.
"אף אחד אחר לא היה מסוגל לכתוב ספר שהוא בעת ובעונה אחת כל-כך חשוב, מענג ומעורר" - רוברט היילברונר, מחבר הפילוסופים הארציים.
"אני מדבר בזהירות: לאף אחד אסור להחמיץ את הספר הזה" - ג'ון קנת גלבריית.
לא לקרוא את הספר הזה פירושו לקחת סיכון מיותר.
כשמחליטים להשקיע במניות או בדרך אחרת, כשחייבים להכריע: כן או לא לנתח, כשיזמים, או מפקדים, מהססים אם להמשיך להילחם או לוותר, כשמהנדסים מתכננים גשר או מנהרה – הסיכון הוא השותף המלווה אותם בקביעות. הטיעון המרכזי כנגד כל הסיכונים הוא חד וברור: הרעיון שיש אפשרות – איך? – להקטין את האי-ודאות, לשלוט בסיכון, להבין ולהתכונן טוב יותר לעתיד, הוא מן הרעיונות המרכזיים שמפרידים בין העידן המודרני ובין העבר, שבו ההסתמכות על בשורות מלמעלה ומגידי עתידות למיניהם ניסו לשלוט בגורלנו.
מן האחים ברנולי דרך פסקל, פרמה, גאוס וגלטון, ועד פון ניומן, קנת ארו ועמוס טברסקי בני-זמננו, נגד האלים הוא מסע מרתק ומחכים בדרך להבנה של אחד מן המרכיבים החשובים ביותר בחיי כל יחיד וכל חברה.
בשנת 2007, בראיון באיגרת המובילה בתחום ההשקעות, הכריז פיטר ברנשטיין ממרום גילו: התרחקו מכל הנגזרות המטורפות הללו, מן הזבל הזה. הוא עדיין "זכה", שנה לפני מותו, להיות עד להתגשמות הנבואה שלו, לקריסה של שנת 2008.
"אף אחד אחר לא היה מסוגל לכתוב ספר שהוא בעת ובעונה אחת כל-כך חשוב, מענג ומעורר" - רוברט היילברונר, מחבר הפילוסופים הארציים.
"אני מדבר בזהירות: לאף אחד אסור להחמיץ את הספר הזה" - ג'ון קנת גלבריית.
מיתוס המדינה, המוגש עתה לקורא העברי, הוא ספרו האחרון של הפילוסוף היהודי־גרמני ארנסט קסירר (1874–1945). בספר זה, שלחיבורו הקדיש את שנתו האחרונה, קסירר מתמודד עם הסוגיה הרת הגורל ביותר של קיומנו התרבותי: שאלת המיתוס הפוליטי. כנציגה המובהק של האסכולה הנאו־קאנטיאנית בחצי הראשון של המאה העשרים, עמוד התווך של דיונו של קסירר הוא המאבק הפילוסופי עתיק היומין בין התבונה והחשיבה הרציונלית של האדם לבין הכוחות והיסודות האי־רציונליים, המאיימים להשתלט עליו באמצעות מיתוסים פוליטיים.
לאורך החיבור קסירר מגולל בפני הקורא את ההיסטוריה הארוכה של המאבק הפילוסופי והפוליטי הזה, היסטוריה שתחילתה בהגות הפוליטית של אפלטון, המשכה דרך אוגוסטינוס ועליית הנצרות, הגותו של תומס אקווינס והגות ימי הביניים, וסופה בניקולו מקיאוולי בראשית העת החדשה. חלקו האחרון של החיבור מוקדש למקומו של המיתוס בהגות של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים דרך עיון בתורותיהם של תומס קַרלַייל, ארתיר דה גובּינו וגו"פ הגל. קסירר מציג את הרקע הפילוסופי וההגותי להופעתם של המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים.
מיתוס המדינה, המוגש עתה לקורא העברי, הוא ספרו האחרון של הפילוסוף היהודי־גרמני ארנסט קסירר (1874–1945). בספר זה, שלחיבורו הקדיש את שנתו האחרונה, קסירר מתמודד עם הסוגיה הרת הגורל ביותר של קיומנו התרבותי: שאלת המיתוס הפוליטי. כנציגה המובהק של האסכולה הנאו־קאנטיאנית בחצי הראשון של המאה העשרים, עמוד התווך של דיונו של קסירר הוא המאבק הפילוסופי עתיק היומין בין התבונה והחשיבה הרציונלית של האדם לבין הכוחות והיסודות האי־רציונליים, המאיימים להשתלט עליו באמצעות מיתוסים פוליטיים.
לאורך החיבור קסירר מגולל בפני הקורא את ההיסטוריה הארוכה של המאבק הפילוסופי והפוליטי הזה, היסטוריה שתחילתה בהגות הפוליטית של אפלטון, המשכה דרך אוגוסטינוס ועליית הנצרות, הגותו של תומס אקווינס והגות ימי הביניים, וסופה בניקולו מקיאוולי בראשית העת החדשה. חלקו האחרון של החיבור מוקדש למקומו של המיתוס בהגות של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים דרך עיון בתורותיהם של תומס קַרלַייל, ארתיר דה גובּינו וגו"פ הגל. קסירר מציג את הרקע הפילוסופי וההגותי להופעתם של המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים.
ממה מורכבת תחושת ה"אני"? האם קיים באדם מרכיב ייחודי, המבדיל אותו משאר בעלי החיים? שאלות אלה ליוו את האנושות משחר ההיסטוריה, הגם שהן מקבלות צורות ביטוי שונות לאורך הדורות. בספר לא נזר הבריאה, לוקחת אותנו פרופ' מלאת טריינין למסע להבנת ה"אני" בדרכים רבות ומגוונות. הספר כולל מחקרי מוח עדכניים, סוגיות פילוסופיות, סקירות פסיכולוגיות, וגם התבוננות ספרותית ותיאולוגית. מגוון שפות וכלים, המסייעים להתקרב במעט אל החידה הגדולה מכולן – מי אנחנו?
מתוך שלל נקודות המבט עולה כי הרצון למצוא משמעות לחיי האדם הוביל ל"אשליית האני", ולנזקים הנלווים לה. ייחודו של האדם הוא בסיפורים שהוא מספר לעצמו על עצמו ועל העולם. אלה מסייעים לו לשרוד ולשגשג, אולם מעמידים אותו בקונפליקט קבוע מול המציאות.
הספר מציג תמונה מעמיקה ורב־תחומית. הוא כתוב בשפה בהירה וקולחת ומלווה באילוסטרציות ובאיורים. טריינין מספקת הצצה מרתקת על המנגנונים שמפעילים אותנו, וגורמים לנו להיות בני אדם.
מלאת טריינין היא פרופ' לנוירוביולוגיה באוניברסיטה העברית. ביום־יום היא חוקרת את המנגנונים העצבים שקובעים את התנהגותן של חיות פשוטות, ובשעות הפנאי היא שואלת מה מניע את התנהגותם של בני האדם. ספרה הקודם, חקר המוח ומוסר (כרמל) יצא בשנת 2021.
ממה מורכבת תחושת ה"אני"? האם קיים באדם מרכיב ייחודי, המבדיל אותו משאר בעלי החיים? שאלות אלה ליוו את האנושות משחר ההיסטוריה, הגם שהן מקבלות צורות ביטוי שונות לאורך הדורות. בספר לא נזר הבריאה, לוקחת אותנו פרופ' מלאת טריינין למסע להבנת ה"אני" בדרכים רבות ומגוונות. הספר כולל מחקרי מוח עדכניים, סוגיות פילוסופיות, סקירות פסיכולוגיות, וגם התבוננות ספרותית ותיאולוגית. מגוון שפות וכלים, המסייעים להתקרב במעט אל החידה הגדולה מכולן – מי אנחנו?
מתוך שלל נקודות המבט עולה כי הרצון למצוא משמעות לחיי האדם הוביל ל"אשליית האני", ולנזקים הנלווים לה. ייחודו של האדם הוא בסיפורים שהוא מספר לעצמו על עצמו ועל העולם. אלה מסייעים לו לשרוד ולשגשג, אולם מעמידים אותו בקונפליקט קבוע מול המציאות.
הספר מציג תמונה מעמיקה ורב־תחומית. הוא כתוב בשפה בהירה וקולחת ומלווה באילוסטרציות ובאיורים. טריינין מספקת הצצה מרתקת על המנגנונים שמפעילים אותנו, וגורמים לנו להיות בני אדם.
מלאת טריינין היא פרופ' לנוירוביולוגיה באוניברסיטה העברית. ביום־יום היא חוקרת את המנגנונים העצבים שקובעים את התנהגותן של חיות פשוטות, ובשעות הפנאי היא שואלת מה מניע את התנהגותם של בני האדם. ספרה הקודם, חקר המוח ומוסר (כרמל) יצא בשנת 2021.
"השאלה של הוֹגנוּת מתעוררת כאשר אנשים חופשיים, שאין לאף אחד מהם שום סמכות על האחר, עוסקים בפעילות משותפת ובינם לבין עצמם קובעים... את הכללים המגדירים את הפעילות הזאת ומחליטים על החלוקה הראויה של יתרונות ומַטָלוֹת שבה... פעילות תירָאה בעיני המשתתפים הוגנת אם אף אחד מהם איננו מרגיש כי בכך שהוא משתתף בה הוא – או מישהו מן האחרים – מנוצל, או נאלץ להסכים לתביעות שאין הוא רואה אותן כלגיטימיות. טעות היא לחשוב כי חברה צודקת וטובה חייבת לדאוג לרמת חיים חומרית גבוהה. מה שבני-אדם רוצים היא עבודה שיש בה משמעות, תוך שיתוף-פעולה חופשי עם אחרים... כדי להשיג זאת אין צורך בעושר רב. לאמיתו של דבר, מעֵבר לנקודה מסוימת יש יותר סיכוי שהעושר יהיה מכשול של ממש: הפרעה חסרת-טעם, אם לא פיתוי להתפנקות ולריקנות."
באמצע המאה העשרים לא היה זה נדיר לשמוע כי "ברגע הזה, פילוסופיה פוליטית היא גוף מת." ישעיה ברלין הכריז באופן פחות מרעיש, אבל נחרץ: "שום חיבור רב-השפעה בפילוסופיה פוליטית לא הופיע במאה העשרים."
כל זה השתנה כאשר לאחר כחמש-עשרה שנים שבהן התפרסמה שורה של מאמרים מאת ג'ון רולס על הרעיון של "צדק כהוגנות", יצא לאור סוף-סוף הכרך המפואר תיאוריה של צדק (1971). ומאז, כדברי אחד מתלמידיו-מבקריו של רולס, "פילוסופים פוליטיים חייבים עכשיו או לעבוד בתוך מסגרת התיאוריה של רולס או להסביר מדוע לא." בהצגה המחודשת מוגש לקורא העברי הסיכום, העדכון, והפיתוח האחרון של תיאוריית הצדק כהוגנות שכתב רולס (2002-1921) לפני מותו, פרי עמל של חצי מאה.
דפי אגם-סגל היא תלמידת תואר שני לפילוסופיה. צדק כהוגנות היא תרגומה השני הרואה אור בספרי עליית הגג. קדם לו הכלב של הפילוסוף (2001) מאת הפילוסוף האוסטרלי ריימונד גייטה.
"השאלה של הוֹגנוּת מתעוררת כאשר אנשים חופשיים, שאין לאף אחד מהם שום סמכות על האחר, עוסקים בפעילות משותפת ובינם לבין עצמם קובעים... את הכללים המגדירים את הפעילות הזאת ומחליטים על החלוקה הראויה של יתרונות ומַטָלוֹת שבה... פעילות תירָאה בעיני המשתתפים הוגנת אם אף אחד מהם איננו מרגיש כי בכך שהוא משתתף בה הוא – או מישהו מן האחרים – מנוצל, או נאלץ להסכים לתביעות שאין הוא רואה אותן כלגיטימיות. טעות היא לחשוב כי חברה צודקת וטובה חייבת לדאוג לרמת חיים חומרית גבוהה. מה שבני-אדם רוצים היא עבודה שיש בה משמעות, תוך שיתוף-פעולה חופשי עם אחרים... כדי להשיג זאת אין צורך בעושר רב. לאמיתו של דבר, מעֵבר לנקודה מסוימת יש יותר סיכוי שהעושר יהיה מכשול של ממש: הפרעה חסרת-טעם, אם לא פיתוי להתפנקות ולריקנות."
באמצע המאה העשרים לא היה זה נדיר לשמוע כי "ברגע הזה, פילוסופיה פוליטית היא גוף מת." ישעיה ברלין הכריז באופן פחות מרעיש, אבל נחרץ: "שום חיבור רב-השפעה בפילוסופיה פוליטית לא הופיע במאה העשרים."
כל זה השתנה כאשר לאחר כחמש-עשרה שנים שבהן התפרסמה שורה של מאמרים מאת ג'ון רולס על הרעיון של "צדק כהוגנות", יצא לאור סוף-סוף הכרך המפואר תיאוריה של צדק (1971). ומאז, כדברי אחד מתלמידיו-מבקריו של רולס, "פילוסופים פוליטיים חייבים עכשיו או לעבוד בתוך מסגרת התיאוריה של רולס או להסביר מדוע לא." בהצגה המחודשת מוגש לקורא העברי הסיכום, העדכון, והפיתוח האחרון של תיאוריית הצדק כהוגנות שכתב רולס (2002-1921) לפני מותו, פרי עמל של חצי מאה.
דפי אגם-סגל היא תלמידת תואר שני לפילוסופיה. צדק כהוגנות היא תרגומה השני הרואה אור בספרי עליית הגג. קדם לו הכלב של הפילוסוף (2001) מאת הפילוסוף האוסטרלי ריימונד גייטה.
החוכמה מאין תבוא, שואל-תוהה החכם שבאדם. להגיע אל החוכמה, להיות חכם, לחיות חיי חוכמה: האם אפשר לממש תקווה זו, או האם זאת רק אשליה שהתרבות שלנו הורישה לנו?
הדרך הקלאסית אל החוכמה היא הפילוסופיה, ובעיקר תורותיהם של הפילוסופים של העת העתיקה אשר, לשיטתם, מטרת הפילוסופיה היא לכוון את האדם אל החיים הטובים, אל חיי החוכמה: על האדם להכיר את העולם שבו הוא חי כדי לדעת איך לחיות בו.
דרך הספרות היא דרך הדמיון, דרך הבדיון. הסופר בונה דמות של חכם כפי שהוא עצמו חולם עליה: ז'אק הפטליסט עם הפזמון החוזר שלו שהכול צפוי והרשות נתונה; זורבה היווני, האיש עם הפה הגדול והלב הרחב; איוון דניסביץ', האדם הפשוט שנקלע לבור תחתית ואינו מאבד את כבודו העצמי.
לבסוף דרך החיים: מזדמן לנו, גם אם לעתים נדירות, לפגוש בני־אדם אשר הופעתם והתנהגותם, האור הזוהר מהם, טוהר הלב שלהם, צניעותם המופלגת – כל אלה סימנים שקיימים חכמים חיים. מציאותם נוסכת תקווה לכמיהה שלנו אל החוכמה. נכון, החוכמה היא בלתי־אפשרית, ונשקפת כבלתי־ניתנת להשגה. ובכל זאת אנו, שאוהבים אותה, שואפים אליה, ומצויים תמיד, וללא הרף, בדרך אליה.
ז'אק שלנגר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ספריו בעברית: הפילוסופיה של שלמה אבן גבירול (מאגנס תש"ם 1979), דרכי פילוסופים (מאגנס תשנ"ז 1997), על החיים הטובים (כרמל תשס"ב 2002), מורה דרך לאוהב החוכמה (מאגנס תשס"ה 2005), בשבחי נפשי הגשמית ובשבחי מותי (כרמל תשס"ה 2005)
החוכמה מאין תבוא, שואל-תוהה החכם שבאדם. להגיע אל החוכמה, להיות חכם, לחיות חיי חוכמה: האם אפשר לממש תקווה זו, או האם זאת רק אשליה שהתרבות שלנו הורישה לנו?
הדרך הקלאסית אל החוכמה היא הפילוסופיה, ובעיקר תורותיהם של הפילוסופים של העת העתיקה אשר, לשיטתם, מטרת הפילוסופיה היא לכוון את האדם אל החיים הטובים, אל חיי החוכמה: על האדם להכיר את העולם שבו הוא חי כדי לדעת איך לחיות בו.
דרך הספרות היא דרך הדמיון, דרך הבדיון. הסופר בונה דמות של חכם כפי שהוא עצמו חולם עליה: ז'אק הפטליסט עם הפזמון החוזר שלו שהכול צפוי והרשות נתונה; זורבה היווני, האיש עם הפה הגדול והלב הרחב; איוון דניסביץ', האדם הפשוט שנקלע לבור תחתית ואינו מאבד את כבודו העצמי.
לבסוף דרך החיים: מזדמן לנו, גם אם לעתים נדירות, לפגוש בני־אדם אשר הופעתם והתנהגותם, האור הזוהר מהם, טוהר הלב שלהם, צניעותם המופלגת – כל אלה סימנים שקיימים חכמים חיים. מציאותם נוסכת תקווה לכמיהה שלנו אל החוכמה. נכון, החוכמה היא בלתי־אפשרית, ונשקפת כבלתי־ניתנת להשגה. ובכל זאת אנו, שאוהבים אותה, שואפים אליה, ומצויים תמיד, וללא הרף, בדרך אליה.
ז'אק שלנגר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. ספריו בעברית: הפילוסופיה של שלמה אבן גבירול (מאגנס תש"ם 1979), דרכי פילוסופים (מאגנס תשנ"ז 1997), על החיים הטובים (כרמל תשס"ב 2002), מורה דרך לאוהב החוכמה (מאגנס תשס"ה 2005), בשבחי נפשי הגשמית ובשבחי מותי (כרמל תשס"ה 2005)
מרד האדם נגד תפלות קיומו - נגד המוות, הרצח, אי-הצדק והעדר-התבונה; זעקתו לאושר ונסיונותיו הבלתי-נלאים למרוד בגורל ובאלוהים ולכונן בעולם מלכות שכולה טוב; העפלותיו ונפילותיו - נבחנים על-ידי אלבר קאמי במחשבה משוחררת מכל דפוס של שיגרה, ביושר אינטלקטואלי שאינו יודע פשרות ובעצמת רוחו של אמן יחיד ומיוחד.
בספר רב-השראה זה על מצבו המוסרי, החברתי והפוליטי של האדם המודרני מנתח אלבר קאמי את התחנות העיקריות של רוח המרד, מאז המהפכה הצרפתית ועד למהפכה הרוסית, מן המרקיז דה סאד ועד לסוריאליסטים, ובדרכו אין הוא פוסח על האנרכיסטים והניהיליסטים, על מרכס ועל ניטשה.
מרד האדם נגד תפלות קיומו - נגד המוות, הרצח, אי-הצדק והעדר-התבונה; זעקתו לאושר ונסיונותיו הבלתי-נלאים למרוד בגורל ובאלוהים ולכונן בעולם מלכות שכולה טוב; העפלותיו ונפילותיו - נבחנים על-ידי אלבר קאמי במחשבה משוחררת מכל דפוס של שיגרה, ביושר אינטלקטואלי שאינו יודע פשרות ובעצמת רוחו של אמן יחיד ומיוחד.
בספר רב-השראה זה על מצבו המוסרי, החברתי והפוליטי של האדם המודרני מנתח אלבר קאמי את התחנות העיקריות של רוח המרד, מאז המהפכה הצרפתית ועד למהפכה הרוסית, מן המרקיז דה סאד ועד לסוריאליסטים, ובדרכו אין הוא פוסח על האנרכיסטים והניהיליסטים, על מרכס ועל ניטשה.
בכל פעם שמתפרסם מחקר שנוגע למוצא האדם הוא זוכה להד אדיר בתקשורת ולעניין בקרב מדענים. אך בספר זה יוחאי עתריה טוען שהעניין במוצאו של האדם נובע לא רק מהניסיון המדעי לאשש את תורת האבולוציה אלא דווקא מהניסיון להסביר את הזוועות שהתרחשו בעולם במאה ה־20. בעצם אנחנו משתוקקים למצוא את עצמות "האדם הראשון", ולידו עוד שלד, ובידי שניהם אלות וגולגולותיהם מנופצות משום שממצאים כאלה יאפשרו לטעון כי אנחנו רָעים מטבענו. אם נוכיח שהאדם רע מטבעו, נוכל להסיר מעצמנו אחריות לזוועות מסביבנו – "זה טבוּע בנו".
אולם מאחר שמדענים אינם מסוגלים לספק ממצא ארכאולוגי־היסטורי מפורש שיעיד כי אנחנו "רוצחים מלידה", אנחנו פועלים בעוד ערוץ – הטכנולוגיה אשמה בהרג, ולא האדם. כך למשל חתם אלברט שפאר, מבכירי המשטר הנאצי, את נאומו במשפטי נירנברג: "אין עוד דבר שיעצור בעד המדע והטכנולוגיה, אם אמנם יופעלו ללא ביקורת ורסן, מלהשלים את מלאכת השמדת האנושות שהם (המדע והטכנולוגיה) פתחו בה ביעילות כה מחרידה".
מנגד, גם אבי פצצת האטום רוברט אופנהיימר גרס כי פיתוח הפצצה נבע בסך הכול מהאפשרויות הטכניות שהתגלו למדענים. לפי גישה זו, אין האדם אחראי להטלת פצצת האטום, ובוודאי לא ליצירת אינטליגנצייה מלאכותית שהפוטנציאל לנזקים ממנה כבר ידוע.
באמצעות דיון חדשני בממצאים ארכאולוגיים, עמדות פילוסופיות, ספרי מדע פופולרי וסרטי מופת עתריה מבקש להוכיח כיצד החיפוש אחר עצמות האדם הראשון והדינמיקה הטכנולוגית פועלים מתוך תפיסה אפוקליפטית: החיפוש אחר עצמות האדם הראשון מוּנע מהתשוקה לחשוף את ראשית הזמן, ואילו הטכנולוגיה דוחפת אותנו לעבר סוף העולם וקץ הזמן. אך המטרה משותפת וסמויה: זיכוי האדם מאשמה והסרת אחריות למעשינו.
בכל פעם שמתפרסם מחקר שנוגע למוצא האדם הוא זוכה להד אדיר בתקשורת ולעניין בקרב מדענים. אך בספר זה יוחאי עתריה טוען שהעניין במוצאו של האדם נובע לא רק מהניסיון המדעי לאשש את תורת האבולוציה אלא דווקא מהניסיון להסביר את הזוועות שהתרחשו בעולם במאה ה־20. בעצם אנחנו משתוקקים למצוא את עצמות "האדם הראשון", ולידו עוד שלד, ובידי שניהם אלות וגולגולותיהם מנופצות משום שממצאים כאלה יאפשרו לטעון כי אנחנו רָעים מטבענו. אם נוכיח שהאדם רע מטבעו, נוכל להסיר מעצמנו אחריות לזוועות מסביבנו – "זה טבוּע בנו".
אולם מאחר שמדענים אינם מסוגלים לספק ממצא ארכאולוגי־היסטורי מפורש שיעיד כי אנחנו "רוצחים מלידה", אנחנו פועלים בעוד ערוץ – הטכנולוגיה אשמה בהרג, ולא האדם. כך למשל חתם אלברט שפאר, מבכירי המשטר הנאצי, את נאומו במשפטי נירנברג: "אין עוד דבר שיעצור בעד המדע והטכנולוגיה, אם אמנם יופעלו ללא ביקורת ורסן, מלהשלים את מלאכת השמדת האנושות שהם (המדע והטכנולוגיה) פתחו בה ביעילות כה מחרידה".
מנגד, גם אבי פצצת האטום רוברט אופנהיימר גרס כי פיתוח הפצצה נבע בסך הכול מהאפשרויות הטכניות שהתגלו למדענים. לפי גישה זו, אין האדם אחראי להטלת פצצת האטום, ובוודאי לא ליצירת אינטליגנצייה מלאכותית שהפוטנציאל לנזקים ממנה כבר ידוע.
באמצעות דיון חדשני בממצאים ארכאולוגיים, עמדות פילוסופיות, ספרי מדע פופולרי וסרטי מופת עתריה מבקש להוכיח כיצד החיפוש אחר עצמות האדם הראשון והדינמיקה הטכנולוגית פועלים מתוך תפיסה אפוקליפטית: החיפוש אחר עצמות האדם הראשון מוּנע מהתשוקה לחשוף את ראשית הזמן, ואילו הטכנולוגיה דוחפת אותנו לעבר סוף העולם וקץ הזמן. אך המטרה משותפת וסמויה: זיכוי האדם מאשמה והסרת אחריות למעשינו.
״נפוליאון הפסיד את האימפריה משום שבלבל מטרות עם יכולות. לינקולן הציל את האימפריה כיוון שלא בלבל מטרות עם יכולות...״
מהי אסטרטגיית על?
זהו מצב שבו מתקיימת הלימה בין השאיפות של מדינה ושל שליט – שאיפות שעשויות להיות בלתי מוגבלות - לבין היכולות שלהם, שהן בהכרח מוגבלות.
האם אפשר ללמוד כיצד לעצב אסטרטגיית על?
זה בדיוק מה שג׳ון לואיס גדיס מנסה לעשות, בדרכו המיוחדת, ובסיוע של חברים כמו תוקידידס, טולסטוי, אוגוסטינוס, פון קלאוזביץ׳, סון דזה, מקיאוולי וישעיהו ברלין. גדיס, במסע חוצה דורות, יבשות, ניצחונות ומפלות, חושף קשרי גומלין מורכבים ומופלאים שמובילים הנהגות ואומות להכרעה או לתבוסה.
מי זקוק לאסטרטגיית על?
החיים הפוליטיים, מזכיר גדיס, בהשארתו של הפילוסוף ברלין, מחייבים הסתגלות לסתירות. לכך התכוון הגנרל קלאוזביץ כשקבע שהמלחמה היא מעשה של מדיניות. לכך חתר הקדוש אוגוסטינוס, כשביקש לעשות את המלחמות צודקות. בזה הודה גם האסטרטג סון דזה: אדם כועס אולי ישוב להיות מאושר, אבל אי-אפשר לחזור ולהקים מדינה שנכחדה.
נו, אז מי באמת זקוק לאסטרטגיית על?
נדמה שהשאלה הזאת נעשתה כמעט מיותרת. בעולם בכלל, ובישראל בפרט.
שמואל רוזנר
״נפוליאון הפסיד את האימפריה משום שבלבל מטרות עם יכולות. לינקולן הציל את האימפריה כיוון שלא בלבל מטרות עם יכולות...״
מהי אסטרטגיית על?
זהו מצב שבו מתקיימת הלימה בין השאיפות של מדינה ושל שליט – שאיפות שעשויות להיות בלתי מוגבלות - לבין היכולות שלהם, שהן בהכרח מוגבלות.
האם אפשר ללמוד כיצד לעצב אסטרטגיית על?
זה בדיוק מה שג׳ון לואיס גדיס מנסה לעשות, בדרכו המיוחדת, ובסיוע של חברים כמו תוקידידס, טולסטוי, אוגוסטינוס, פון קלאוזביץ׳, סון דזה, מקיאוולי וישעיהו ברלין. גדיס, במסע חוצה דורות, יבשות, ניצחונות ומפלות, חושף קשרי גומלין מורכבים ומופלאים שמובילים הנהגות ואומות להכרעה או לתבוסה.
מי זקוק לאסטרטגיית על?
החיים הפוליטיים, מזכיר גדיס, בהשארתו של הפילוסוף ברלין, מחייבים הסתגלות לסתירות. לכך התכוון הגנרל קלאוזביץ כשקבע שהמלחמה היא מעשה של מדיניות. לכך חתר הקדוש אוגוסטינוס, כשביקש לעשות את המלחמות צודקות. בזה הודה גם האסטרטג סון דזה: אדם כועס אולי ישוב להיות מאושר, אבל אי-אפשר לחזור ולהקים מדינה שנכחדה.
נו, אז מי באמת זקוק לאסטרטגיית על?
נדמה שהשאלה הזאת נעשתה כמעט מיותרת. בעולם בכלל, ובישראל בפרט.
שמואל רוזנר
פילוסופיה נתפסת לעתים קרובות כדבר מרתיע ומסובך – אך למען האמת היא יכולה להיות נגישה, מעשית ובעיקר כיפית, כי היא נוגעת לכולנו, ויכולה לעזור לנו להבין כמעט כל רגע וכל חוויה בחיינו.
בספר המבריק הזה איגד ג'וני תומסון, מרצה פופולרי לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד, הסברים פשוטים ובגובה העיניים לרעיונותיהם של גדולי המוחות ב-2,500 השנים האחרונות – ולא רק שמות שיופיעו בכל ספר פילוסופיה כמו אפלטון, קאנט וניטשה, אלא גם (בין היתר) מהטמה גנדי, סימון דה בובואר, ואפילו הג'וקר מסרטי באטמן ונבל־העל הבדיוני תאנוס.
בעזרתם, הוא מציע תשובות אפשריות לשאלות הגדולות של הקיום האנושי, וגם על השאלות הקטנות – והחשובות לא פחות – של היומיום, כמו:
למה אנשים אוהבים סרטים מפחידים?
מדוע הנאה עדיפה על כאב?
איך אפשר לדעת אם אלוהים באמת קיים?
ומתי ברווז איננו ברווז?
פילוסופיה בקטנה הוא ספרו הראשון של ג'וני תומסון. הספר הפך לרב־מכר עם צאתו ותורגם לשפות רבות.
פילוסופיה נתפסת לעתים קרובות כדבר מרתיע ומסובך – אך למען האמת היא יכולה להיות נגישה, מעשית ובעיקר כיפית, כי היא נוגעת לכולנו, ויכולה לעזור לנו להבין כמעט כל רגע וכל חוויה בחיינו.
בספר המבריק הזה איגד ג'וני תומסון, מרצה פופולרי לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד, הסברים פשוטים ובגובה העיניים לרעיונותיהם של גדולי המוחות ב-2,500 השנים האחרונות – ולא רק שמות שיופיעו בכל ספר פילוסופיה כמו אפלטון, קאנט וניטשה, אלא גם (בין היתר) מהטמה גנדי, סימון דה בובואר, ואפילו הג'וקר מסרטי באטמן ונבל־העל הבדיוני תאנוס.
בעזרתם, הוא מציע תשובות אפשריות לשאלות הגדולות של הקיום האנושי, וגם על השאלות הקטנות – והחשובות לא פחות – של היומיום, כמו:
למה אנשים אוהבים סרטים מפחידים?
מדוע הנאה עדיפה על כאב?
איך אפשר לדעת אם אלוהים באמת קיים?
ומתי ברווז איננו ברווז?
פילוסופיה בקטנה הוא ספרו הראשון של ג'וני תומסון. הספר הפך לרב־מכר עם צאתו ותורגם לשפות רבות.
שרי טאילאנְג (או טראילַנְגה) סְוואמי הוא קְרִיה יוגי עצום, ומהיחידים שמאורעות חייהם שזורים בסיפורים מופלאים המאומתים מבחינה היסטורית. הכינוי טאילאנְג ניתן לו על שם שפת הטֶלוגו שהיתה מדוברת במקום הולדתו.
שרי טאילאנְג סְוואמי נולד למשפחה בְּרַהמינית בכפר קטן ליד ויזיאנאגָראם באַנְדְהרָה־פראדֶש. אביו, נָריסינְגְהאנְדאר, שהיה ידוע בנדבנותו, היה ירא שמים. הוא ואשתו אָנושְטאנה, שהיתה מאמינה גדולה באל שיווה, ניהלו אורח חיים דתי. במשך שנים היו השניים חשׂוכי ילדים והדבר העציב את ליבם. כאשר האב נשא אישה נוספת, גבר עצבונה של אָנושְטאנה עוד יותר. היא התפללה לאלוהים בתחנונים לפרי בטן, ולבסוף הרתה ובורכה בילד. בבוקר אחד זחל הרך הנולד לחדר שבו התפללה אמו. עם היכנסו נבע לפתע אור נגוהות מהשיווה לינְגהאם וחָדַר אל תוך גופו. אמו הנדהמת ואביו הבינו כי בנם הוא אדם קדוש, ומאז אותו יום נקרא שמו שיוָוהרַאם.
הגורו הראשון של שיוָוהרַאם היתה אָנושְטאנה, אמו, וכאשר התבגר היא חנכה אותו לבקשתו למנטרה של שיווה. שיוָוהרַאם אהב עד מאוד את אמו והיה קשור אליה בכל ליבו. לאחר שהלכה לעולמה וגופתה נשרפה, כנהוג במסורת ההודית, החליט שיוָוהרַאם לעזוב את ביתו לצמיתות.
מאז ואילך הוא הקדיש את כל מרצו לתרגול רוחני. לאחר סַדְהאנה של שתים־עשרה שנה, עלה לרגל לפּושְקאר, שם פגש ביוגי בְּהָאגירָאטָאנַנְדה סאראסְוואטי. הוא הפך לתלמידו ושהה במחיצתו תקופת מה. היוגי חנך אותו לסודות הקְרִיה יוגה ושינה את שמו לגאז'אנאן סאראסְוואטי, אך השם היחידי שבו התפרסם היה טאילאנְג סְוואמי. טאילאנְג שמר על מַאונָה (נדר של שתיקה) במשך שנים רבות עת נדד ממקום למקום, והתפרסם בזכות הניסים והנפלאות שהתרחשו בנוכחותו. על מנת להשלים את לימודי היוגה שלו הוא נדד לנפאל ואחר כך לטיבט.
בעת שהותו בנפאל התרחש מקרה ששִמעו יצא למרחקים. יום אחד שקע טאילאנְג סְוואמי במדיטציה עמוקה, בשעה שמלך נפאל ואנשי חצרו עסקו בציד נמרים. אחד הנמרים שברח מרודפיו חמק למערה שבה מדט שרי טאילאנְג סְוואמי, והתיישב למרגלותיו כחתלתול. כאשר נכנסו המלך ואנשיו למערה, לא העזו לפתוח באש בראותם את היוגי. טאילאנְג פקח את עיניו וביקש מהמלך להתקרב אליו, בהבטיחו לו כי הנמר אפילו לא ינהם לעומתו. המלך, שהתרשם עמוקות מהסוואמי, הפציר בו לשהות בארמונו כאורחו, אך הוא סירב וביכר תחת זאת להתיישב במקדש. כאשר החלה להיווצר סביבו התקהלות בלתי פוסקת, שנמשכה יומם ולילה, הוא עזב את נפאל ולא שב אליה עוד.
מועד הגעתו המדויק לוָראנסי, עירו של שיווה, אינו ידוע. טאילאנְג סְוואמי התגורר בה במשך כמאה וחמישים שנה, ושם גם סיים את חייו. במהלך שהותו שם נראה הסְוואמי פעמים רבות כשהוא שותה את הרעלים הקטלניים ביותר בלי שנגרם לו כל נזק. אלפי אנשים ראו אותו צף ויושב במשך ימים על פני מי הגנגס או שוהה ימים ארוכים מתחת לפני המים. מראה שכיח בגְהאת היה גופו של הסְוואמי חסר התנועה המונח על לוחות האבן, חשוף לקרינת השמש ההודית היוקדת וחסרת הרחמים, בלי שניזוק כלל. באמצעות מעשים אלה ניסה שרי טאילאנְג סוואמי ללמד את האנשים שחיי היוגי אינם תלויים באספקת חמצן או בתנאים מיוחדים, ואף לא בנקיטת אמצעי זהירות כאלה או אחרים. בין ששהה מעל לפני המים או מתחתם, ובין שגופו היה חשוף לשמש אם לאו, המאסטר הוכיח שהוא חי ומונע על ידי התודעה האלוהית, וכי המוות אינו יכול לגעת בו.
שרי טאילאנְג סְוואמי נהג להסתובב ברחובות וָראנסי כשהוא עירום כביום היוולדו. המשטרה האנגלית, שפעלה שם באותה תקופה והיתה ידועה כטרדנית ומציקה, ראתה בו סוג של ילד בעייתי ומביך. הסְוואמי, שחי בפשטות ובטבעיות כמו אדם בגן עדן, היה מודע לחלוטין להשלכות היותו עירום ולהשפעות מעשיו על סביבתו. המשטרה, שמעשיו הטרידו אותה, שילחה אותו ללא גינונים מיותרים אל בית הכלא. אולם אף שנכלא מאחורי סורג ובריח נצפה הסְוואמי על ממדיו העצומים כשהוא מטייל בריא ושלם על הגגות. בתאו הנעול לא נמצא שום רמז שהעיד על אופן בריחתו. בפעמים אחרות הוא יצא מתאו על אף שהופקד עליו שומר מיוחד. שני שופטי שלום אנגלים, שראו אותו מטייל על גג בית הכלא בעת מעצרו, שיחררו אותו בהבינם כי אין איש שיכול לו.
במקרה אחר בבית המשפט, אחד השופטים האנגלים ביקש מטאילאנְג סְוואמי לאכול חופן של פסולת כדי להעמיד במבחן את טענתו כי הוא רואה את אלוהים בכל דבר. הסְוואמי בתגובה הציע לכולם להתכבד עמו בתקרובת שהונחה לפניו. משסירבו, כצפוי, הושיט טאילאנְג את ידו לצלחת ובבת אחת הפכה הפסולת למבחר של דברי מתיקה שהפיצו ניחוח מתוק לכל עבר. לאחר המקרה חדלו השליטים האנגלים להציק לו, ומאז הוא נודע כ'סאקאל וִישוואנאט' (האל שיווה הנע).
שרי ראמאקְרישנה אמר על טאילאנְג סְוואמי לאחר שנסע לפוגשו בבָּנארַס בשנת 1869: "ראיתי את אלוהים משתמש בגוף הזה ככלי לגלם את עצמו".
שרי שְיאמא צ'אראן לָהִירִי מָהאשאיה היה חבר קרוב של טאילאנְג סְוואמי. שני היוגים התכנסו לעיתים תכופות לשהות במדיטציה יחדיו. באחד הימים שבר המאסטר את שתיקתו כשביטא דברי הערכה על לָהירי מָהאשאיה באופן מכוון ובפני הציבור. היה זה כאשר אחד התלמידים מחה בפניו ואמר: "אדוני, מדוע אתה, בתור סְוואמי ופרוש, חולק כל כך הרבה כבוד לאדם שהוא בעל משפחה?". "בני", השיב טאילאנְג סְוואמי, "לָהירי מָהאשאיה הוא כמו חתול אלוהי: היכן שהאמא האלוהית תזרוק אותו, ולכל מצב שאליו היא תכניס אותו, הוא תמיד ייפול על רגליו. במלאו את חובותיו כאדם ארצי הוא השיג אותה הגשמה עצמית שאני עבורה ויתרתי אפילו על אזור החלציים שלי!"
פּארָמאהאנְסה טאילאנְג סְוואמי היה בחייו התגלמות של פשטות וריסון. הוא היה מלא אהבה, ורוחניותו היתה משולבת ברגש עז. הוא נודע ברוחב ליבו ובנדיבותו, בחשיבתו המתקדמת והליברלית ובמעשי הצדקה הרבים שלו. טאילאנְג סְוָואמִי לקח תחת חסותו תלמידים מכל הכיתות והאמונות, אנשים שנולדו למעמדות נמוכים ואף כאלה שנחשבו לבורים גמורים. עם השילוב של נדיבות וגאוניות האופייניות למורה רוחני דגול, הוא לימד אותם את דרכי אהבת האלוהים ואת הלכות השירות לזולת. מתנתו של טאילאנְג סְוָואמִי לאנושות היא חיבור עבודתו הגדולה בפרק העוסק בפילוסופיה של הדת - "מָהָאוָואקְיָה רָאטְנָאוָואלִי".
שרי טאילאנְג סְוָואמִי נכנס למָהָא סָמַדְהי בירח מלא בחודש פּוּשָׁה (המקביל לדצמבר) בשנת 1887. כמה שבועות לפני כן יידע את תלמידיו על התאריך הצפוי. הוא ביקש כי יכינו תיבה גדולה, ובהגיע היום הסתגר בחדרו למדיטציה של כמה שעות. לאחריה יצא, וללא אומר התיישב ישיבה זקופה בתוך התיבה ועזב את גופו. מתוך מאתיים ושמונים שנות חייו הוא חי מאה וחמישים שנה בוָראנסי.
בספר מרגש ועוצמתי זה תמצאו עובדות על חייו ופועלו של יוגי קרייה עצום זה כמו גם את פילוסופיית היוגה כפי שהועברה דרכו.
שרי טאילאנְג (או טראילַנְגה) סְוואמי הוא קְרִיה יוגי עצום, ומהיחידים שמאורעות חייהם שזורים בסיפורים מופלאים המאומתים מבחינה היסטורית. הכינוי טאילאנְג ניתן לו על שם שפת הטֶלוגו שהיתה מדוברת במקום הולדתו.
שרי טאילאנְג סְוואמי נולד למשפחה בְּרַהמינית בכפר קטן ליד ויזיאנאגָראם באַנְדְהרָה־פראדֶש. אביו, נָריסינְגְהאנְדאר, שהיה ידוע בנדבנותו, היה ירא שמים. הוא ואשתו אָנושְטאנה, שהיתה מאמינה גדולה באל שיווה, ניהלו אורח חיים דתי. במשך שנים היו השניים חשׂוכי ילדים והדבר העציב את ליבם. כאשר האב נשא אישה נוספת, גבר עצבונה של אָנושְטאנה עוד יותר. היא התפללה לאלוהים בתחנונים לפרי בטן, ולבסוף הרתה ובורכה בילד. בבוקר אחד זחל הרך הנולד לחדר שבו התפללה אמו. עם היכנסו נבע לפתע אור נגוהות מהשיווה לינְגהאם וחָדַר אל תוך גופו. אמו הנדהמת ואביו הבינו כי בנם הוא אדם קדוש, ומאז אותו יום נקרא שמו שיוָוהרַאם.
הגורו הראשון של שיוָוהרַאם היתה אָנושְטאנה, אמו, וכאשר התבגר היא חנכה אותו לבקשתו למנטרה של שיווה. שיוָוהרַאם אהב עד מאוד את אמו והיה קשור אליה בכל ליבו. לאחר שהלכה לעולמה וגופתה נשרפה, כנהוג במסורת ההודית, החליט שיוָוהרַאם לעזוב את ביתו לצמיתות.
מאז ואילך הוא הקדיש את כל מרצו לתרגול רוחני. לאחר סַדְהאנה של שתים־עשרה שנה, עלה לרגל לפּושְקאר, שם פגש ביוגי בְּהָאגירָאטָאנַנְדה סאראסְוואטי. הוא הפך לתלמידו ושהה במחיצתו תקופת מה. היוגי חנך אותו לסודות הקְרִיה יוגה ושינה את שמו לגאז'אנאן סאראסְוואטי, אך השם היחידי שבו התפרסם היה טאילאנְג סְוואמי. טאילאנְג שמר על מַאונָה (נדר של שתיקה) במשך שנים רבות עת נדד ממקום למקום, והתפרסם בזכות הניסים והנפלאות שהתרחשו בנוכחותו. על מנת להשלים את לימודי היוגה שלו הוא נדד לנפאל ואחר כך לטיבט.
בעת שהותו בנפאל התרחש מקרה ששִמעו יצא למרחקים. יום אחד שקע טאילאנְג סְוואמי במדיטציה עמוקה, בשעה שמלך נפאל ואנשי חצרו עסקו בציד נמרים. אחד הנמרים שברח מרודפיו חמק למערה שבה מדט שרי טאילאנְג סְוואמי, והתיישב למרגלותיו כחתלתול. כאשר נכנסו המלך ואנשיו למערה, לא העזו לפתוח באש בראותם את היוגי. טאילאנְג פקח את עיניו וביקש מהמלך להתקרב אליו, בהבטיחו לו כי הנמר אפילו לא ינהם לעומתו. המלך, שהתרשם עמוקות מהסוואמי, הפציר בו לשהות בארמונו כאורחו, אך הוא סירב וביכר תחת זאת להתיישב במקדש. כאשר החלה להיווצר סביבו התקהלות בלתי פוסקת, שנמשכה יומם ולילה, הוא עזב את נפאל ולא שב אליה עוד.
מועד הגעתו המדויק לוָראנסי, עירו של שיווה, אינו ידוע. טאילאנְג סְוואמי התגורר בה במשך כמאה וחמישים שנה, ושם גם סיים את חייו. במהלך שהותו שם נראה הסְוואמי פעמים רבות כשהוא שותה את הרעלים הקטלניים ביותר בלי שנגרם לו כל נזק. אלפי אנשים ראו אותו צף ויושב במשך ימים על פני מי הגנגס או שוהה ימים ארוכים מתחת לפני המים. מראה שכיח בגְהאת היה גופו של הסְוואמי חסר התנועה המונח על לוחות האבן, חשוף לקרינת השמש ההודית היוקדת וחסרת הרחמים, בלי שניזוק כלל. באמצעות מעשים אלה ניסה שרי טאילאנְג סוואמי ללמד את האנשים שחיי היוגי אינם תלויים באספקת חמצן או בתנאים מיוחדים, ואף לא בנקיטת אמצעי זהירות כאלה או אחרים. בין ששהה מעל לפני המים או מתחתם, ובין שגופו היה חשוף לשמש אם לאו, המאסטר הוכיח שהוא חי ומונע על ידי התודעה האלוהית, וכי המוות אינו יכול לגעת בו.
שרי טאילאנְג סְוואמי נהג להסתובב ברחובות וָראנסי כשהוא עירום כביום היוולדו. המשטרה האנגלית, שפעלה שם באותה תקופה והיתה ידועה כטרדנית ומציקה, ראתה בו סוג של ילד בעייתי ומביך. הסְוואמי, שחי בפשטות ובטבעיות כמו אדם בגן עדן, היה מודע לחלוטין להשלכות היותו עירום ולהשפעות מעשיו על סביבתו. המשטרה, שמעשיו הטרידו אותה, שילחה אותו ללא גינונים מיותרים אל בית הכלא. אולם אף שנכלא מאחורי סורג ובריח נצפה הסְוואמי על ממדיו העצומים כשהוא מטייל בריא ושלם על הגגות. בתאו הנעול לא נמצא שום רמז שהעיד על אופן בריחתו. בפעמים אחרות הוא יצא מתאו על אף שהופקד עליו שומר מיוחד. שני שופטי שלום אנגלים, שראו אותו מטייל על גג בית הכלא בעת מעצרו, שיחררו אותו בהבינם כי אין איש שיכול לו.
במקרה אחר בבית המשפט, אחד השופטים האנגלים ביקש מטאילאנְג סְוואמי לאכול חופן של פסולת כדי להעמיד במבחן את טענתו כי הוא רואה את אלוהים בכל דבר. הסְוואמי בתגובה הציע לכולם להתכבד עמו בתקרובת שהונחה לפניו. משסירבו, כצפוי, הושיט טאילאנְג את ידו לצלחת ובבת אחת הפכה הפסולת למבחר של דברי מתיקה שהפיצו ניחוח מתוק לכל עבר. לאחר המקרה חדלו השליטים האנגלים להציק לו, ומאז הוא נודע כ'סאקאל וִישוואנאט' (האל שיווה הנע).
שרי ראמאקְרישנה אמר על טאילאנְג סְוואמי לאחר שנסע לפוגשו בבָּנארַס בשנת 1869: "ראיתי את אלוהים משתמש בגוף הזה ככלי לגלם את עצמו".
שרי שְיאמא צ'אראן לָהִירִי מָהאשאיה היה חבר קרוב של טאילאנְג סְוואמי. שני היוגים התכנסו לעיתים תכופות לשהות במדיטציה יחדיו. באחד הימים שבר המאסטר את שתיקתו כשביטא דברי הערכה על לָהירי מָהאשאיה באופן מכוון ובפני הציבור. היה זה כאשר אחד התלמידים מחה בפניו ואמר: "אדוני, מדוע אתה, בתור סְוואמי ופרוש, חולק כל כך הרבה כבוד לאדם שהוא בעל משפחה?". "בני", השיב טאילאנְג סְוואמי, "לָהירי מָהאשאיה הוא כמו חתול אלוהי: היכן שהאמא האלוהית תזרוק אותו, ולכל מצב שאליו היא תכניס אותו, הוא תמיד ייפול על רגליו. במלאו את חובותיו כאדם ארצי הוא השיג אותה הגשמה עצמית שאני עבורה ויתרתי אפילו על אזור החלציים שלי!"
פּארָמאהאנְסה טאילאנְג סְוואמי היה בחייו התגלמות של פשטות וריסון. הוא היה מלא אהבה, ורוחניותו היתה משולבת ברגש עז. הוא נודע ברוחב ליבו ובנדיבותו, בחשיבתו המתקדמת והליברלית ובמעשי הצדקה הרבים שלו. טאילאנְג סְוָואמִי לקח תחת חסותו תלמידים מכל הכיתות והאמונות, אנשים שנולדו למעמדות נמוכים ואף כאלה שנחשבו לבורים גמורים. עם השילוב של נדיבות וגאוניות האופייניות למורה רוחני דגול, הוא לימד אותם את דרכי אהבת האלוהים ואת הלכות השירות לזולת. מתנתו של טאילאנְג סְוָואמִי לאנושות היא חיבור עבודתו הגדולה בפרק העוסק בפילוסופיה של הדת - "מָהָאוָואקְיָה רָאטְנָאוָואלִי".
שרי טאילאנְג סְוָואמִי נכנס למָהָא סָמַדְהי בירח מלא בחודש פּוּשָׁה (המקביל לדצמבר) בשנת 1887. כמה שבועות לפני כן יידע את תלמידיו על התאריך הצפוי. הוא ביקש כי יכינו תיבה גדולה, ובהגיע היום הסתגר בחדרו למדיטציה של כמה שעות. לאחריה יצא, וללא אומר התיישב ישיבה זקופה בתוך התיבה ועזב את גופו. מתוך מאתיים ושמונים שנות חייו הוא חי מאה וחמישים שנה בוָראנסי.
בספר מרגש ועוצמתי זה תמצאו עובדות על חייו ופועלו של יוגי קרייה עצום זה כמו גם את פילוסופיית היוגה כפי שהועברה דרכו.
האם חייבים להאמין בעל טבעי כדי להיות דתי? האם ערעורים על יסודות הדת הם תחילה של כפירה או הדרך לזקק את הדת מאמונות טפילות? ספר זה מנסה לטעון שבימי הביניים היה זרם פילוסופי דתי שלא האמין בעל טבעי, התנגד לקבלה ודגל בכך שהמצוות נועדו לתועלת האדם והחברה.
בתחילת העת החדשה זרם זה נעלם תחת מתקפתם המשולבת של החילון הליברלי והדת השמרנית שמאז חילקו בניהם את התודעה הציבורית ושכנעו את כולם שיש לבחור בין שכל לאמונה דתית. הדת השמרנית וחילון הליברלי מסכימים בניהם על כך שהאדם צריך לבחור בין השכל לבין הדת – הם רק חולקים על ההכרעה הראויה.
בניגוד לכך הפילוסופיה הדתית קובעת שיש סיבות פילוסופיות להיות דתי וסיבות דתיות להיות פילוסוף. בספר מוצג סקירה היסטורית של המצב בימי הביניים ובימינו, ביקורת על הזרמים השמרנים הדתיים, הליברליים החילוניים והדתיים הליברלים, וכן דרכים מעשיות להחיות את הפילוסופיה הדתית כזרם המשפיע על התודעה הציבורית בימינו.
האם חייבים להאמין בעל טבעי כדי להיות דתי? האם ערעורים על יסודות הדת הם תחילה של כפירה או הדרך לזקק את הדת מאמונות טפילות? ספר זה מנסה לטעון שבימי הביניים היה זרם פילוסופי דתי שלא האמין בעל טבעי, התנגד לקבלה ודגל בכך שהמצוות נועדו לתועלת האדם והחברה.
בתחילת העת החדשה זרם זה נעלם תחת מתקפתם המשולבת של החילון הליברלי והדת השמרנית שמאז חילקו בניהם את התודעה הציבורית ושכנעו את כולם שיש לבחור בין שכל לאמונה דתית. הדת השמרנית וחילון הליברלי מסכימים בניהם על כך שהאדם צריך לבחור בין השכל לבין הדת – הם רק חולקים על ההכרעה הראויה.
בניגוד לכך הפילוסופיה הדתית קובעת שיש סיבות פילוסופיות להיות דתי וסיבות דתיות להיות פילוסוף. בספר מוצג סקירה היסטורית של המצב בימי הביניים ובימינו, ביקורת על הזרמים השמרנים הדתיים, הליברליים החילוניים והדתיים הליברלים, וכן דרכים מעשיות להחיות את הפילוסופיה הדתית כזרם המשפיע על התודעה הציבורית בימינו.
"במאמר זה אתאר בחפץ לב את הדרכים שהלכתי בהן ואציג את חיי כבתמונה, על מנת שכל אחד יוכל לחרוץ עליהם משפט. [...] מטרתי אינה ללמד כאן מתודה שעל כל אחד ואחד ללכת בעקבותיה לשם הדרכה נאותה של שכלו, אלא רק להראות את האופן שבו ניסיתי אני להדריך את שכלי. [...] אני מציע מאמר זה כסיפור בלבד – או, אם תרצו, כמשל וכאגדה – שבין המופתים השונים שהוא מציע לחיקוי מצויים רבים שהקורא עשוי, ובצדק, שלא לאמץ. באופן זה מקווה אני שספר זה יועיל לאחדים, לא יזיק לאיש, ושהכול יוקירוני על כנותי".
המאמר על המתודה, ספרו הראשון של דקארט שיצא לאור ב־1637, מגולל את קורות חייו ומוצג כאוטוביוגרפיה שבה משורגים יחדיו הפרטי והכללי – האישי, החברתי והאינטלקטואלי.
נדמה שמאז תקופתו של דקארט הפנמנו כל כך את כללי המתודה שלו, עד כי קשה לנו היום להבין מה עצומה הייתה השפעתם על התפתחות הידע בעולם המערבי המודרני. יתרה מזאת, כללים אלה נראים לנו כה מובנים מאליהם, עד שאיננו שמים לב כמה קשה לשלבם בחיי היומיום. המאמר על המתודה כורך את חייו של הפילוסוף במתודה שפיתח, בתורת המוסר שלו, ברעיונותיו המטאפיזיים, בפיתוחיה המדעיים של המתודה, בלבטי הפרסום ובשאיפותיו לגבי העתיד.
"במאמר זה אתאר בחפץ לב את הדרכים שהלכתי בהן ואציג את חיי כבתמונה, על מנת שכל אחד יוכל לחרוץ עליהם משפט. [...] מטרתי אינה ללמד כאן מתודה שעל כל אחד ואחד ללכת בעקבותיה לשם הדרכה נאותה של שכלו, אלא רק להראות את האופן שבו ניסיתי אני להדריך את שכלי. [...] אני מציע מאמר זה כסיפור בלבד – או, אם תרצו, כמשל וכאגדה – שבין המופתים השונים שהוא מציע לחיקוי מצויים רבים שהקורא עשוי, ובצדק, שלא לאמץ. באופן זה מקווה אני שספר זה יועיל לאחדים, לא יזיק לאיש, ושהכול יוקירוני על כנותי".
המאמר על המתודה, ספרו הראשון של דקארט שיצא לאור ב־1637, מגולל את קורות חייו ומוצג כאוטוביוגרפיה שבה משורגים יחדיו הפרטי והכללי – האישי, החברתי והאינטלקטואלי.
נדמה שמאז תקופתו של דקארט הפנמנו כל כך את כללי המתודה שלו, עד כי קשה לנו היום להבין מה עצומה הייתה השפעתם על התפתחות הידע בעולם המערבי המודרני. יתרה מזאת, כללים אלה נראים לנו כה מובנים מאליהם, עד שאיננו שמים לב כמה קשה לשלבם בחיי היומיום. המאמר על המתודה כורך את חייו של הפילוסוף במתודה שפיתח, בתורת המוסר שלו, ברעיונותיו המטאפיזיים, בפיתוחיה המדעיים של המתודה, בלבטי הפרסום ובשאיפותיו לגבי העתיד.
ספר זה הוא מסע חקירה של ההליכה לאיבוד – כהתנסות, כאירוע נפשי מכונן וכצומת של עבודה פרשנית מרובת נתיבים. דרכיו עוברות בין יצירות ספרות, קולנוע וטקסטים תאורטיים. הוא מצעיד את קוראיו לצד הגר וישמעאל האובדים במדבר והנזל וגרטל האובדים ביער, עוקב איתם אחר חוט אריאדנה בלבירינת, מובילם למעמקי השאול של דנטה ואדגר אלן פו, לשממה של מרחבי הסרט "ג'רי" ולרחובותיהן של אמסטרדם ותל־אביב לצד גיבורו של יעקב שבתאי.
הפרשנות המוצגת מבקשת להאזין למשובש בסיפור השיבה, לצער האובדן שאינו ניתן להשבה ולצלקת ההליכה לאיבוד שנותרת גם לאחר החזרה הביתה. לצד זאת נבחנים בספר טקסטים פסיכואנליטיים מכוננים המעידים על חוויית התפרקות והתאיינות קדומה, המוצגת כמבנה תשתית נפשי־מיתולוגי, כחוויית יסוד, 'עמדה' חיונית בתהליך המתמשך שבו היחיד נהיה־בעולם אך גם כזו שמתמידה בפירוקו. מה שנחשף בשזירת הקריאות השונות ובבחינת המודלים הנרטיביים והפואטיים של ההליכה לאיבוד הוא אופן של היות-בעולם: שהייה, השתהות, מציאות המיוסדת על חוט שנפרם, גוף שאבד, גלות שאינה מוצאת מושב. לאמור: מתוך מצבי המבוכה, אי־הידיעה, ההתנתקות מהיותו-סובייקט – האדם מוצא את דרכו בעולם.
ד"ר אורי אליס למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. פרסומיו הקודמים עסקו בתחום הספרות, הפילוסופיה הפוליטית, התרבות והחינוך. בשנים האחרונות הוא מנהל את ספריית בית אריאלה ושלוחותיה העירוניות בתל־אביב־יפו.
ספר זה הוא מסע חקירה של ההליכה לאיבוד – כהתנסות, כאירוע נפשי מכונן וכצומת של עבודה פרשנית מרובת נתיבים. דרכיו עוברות בין יצירות ספרות, קולנוע וטקסטים תאורטיים. הוא מצעיד את קוראיו לצד הגר וישמעאל האובדים במדבר והנזל וגרטל האובדים ביער, עוקב איתם אחר חוט אריאדנה בלבירינת, מובילם למעמקי השאול של דנטה ואדגר אלן פו, לשממה של מרחבי הסרט "ג'רי" ולרחובותיהן של אמסטרדם ותל־אביב לצד גיבורו של יעקב שבתאי.
הפרשנות המוצגת מבקשת להאזין למשובש בסיפור השיבה, לצער האובדן שאינו ניתן להשבה ולצלקת ההליכה לאיבוד שנותרת גם לאחר החזרה הביתה. לצד זאת נבחנים בספר טקסטים פסיכואנליטיים מכוננים המעידים על חוויית התפרקות והתאיינות קדומה, המוצגת כמבנה תשתית נפשי־מיתולוגי, כחוויית יסוד, 'עמדה' חיונית בתהליך המתמשך שבו היחיד נהיה־בעולם אך גם כזו שמתמידה בפירוקו. מה שנחשף בשזירת הקריאות השונות ובבחינת המודלים הנרטיביים והפואטיים של ההליכה לאיבוד הוא אופן של היות-בעולם: שהייה, השתהות, מציאות המיוסדת על חוט שנפרם, גוף שאבד, גלות שאינה מוצאת מושב. לאמור: מתוך מצבי המבוכה, אי־הידיעה, ההתנתקות מהיותו-סובייקט – האדם מוצא את דרכו בעולם.
ד"ר אורי אליס למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. פרסומיו הקודמים עסקו בתחום הספרות, הפילוסופיה הפוליטית, התרבות והחינוך. בשנים האחרונות הוא מנהל את ספריית בית אריאלה ושלוחותיה העירוניות בתל־אביב־יפו.
השתהות העיניים על ציור, האזנה חוזרת ליצירה מוסיקלית, קריאה מתפעמת ברומן, התרגשות עזה בהצגה או במופע מחול, צפיית בינג' בסדרת טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה – הַמשיכה הזאת לאמנות על סוגיה השונים נמצאת במרכז הדיון בספר זה.
מבוא לאסתטיקה מבקש להציג את התיאוריות הפילוסופיות המגוונות באשר לשאלות מהו יופי ומהי טבעה של האמנות המעניקה לו צורה. הוא מספק היכרות עם ההגות המרכזית בתולדות האסתטיקה ועם סוגיות יסוד עכשוויות בפילוסופיה של האמנות, כמו ההיבט הרגשי והפסיכולוגי של האמנות, המשמעות האתית של מעשה היצירה ונקודת המבט הפמיניסטית על עולם התרבות, במטרה לעורר מחשבה עצמאית ולאפשר לקוראות ולקוראים לגבש עמדה מנומקת בעניינים אלה. ספר זה מוסיף נדבך חשוב ומקיף לספרות העברית בנושא, והוא בהיר ונגיש לקהל רחב המתעניין באמנות או בפילוסופיה.
השתהות העיניים על ציור, האזנה חוזרת ליצירה מוסיקלית, קריאה מתפעמת ברומן, התרגשות עזה בהצגה או במופע מחול, צפיית בינג' בסדרת טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה – הַמשיכה הזאת לאמנות על סוגיה השונים נמצאת במרכז הדיון בספר זה.
מבוא לאסתטיקה מבקש להציג את התיאוריות הפילוסופיות המגוונות באשר לשאלות מהו יופי ומהי טבעה של האמנות המעניקה לו צורה. הוא מספק היכרות עם ההגות המרכזית בתולדות האסתטיקה ועם סוגיות יסוד עכשוויות בפילוסופיה של האמנות, כמו ההיבט הרגשי והפסיכולוגי של האמנות, המשמעות האתית של מעשה היצירה ונקודת המבט הפמיניסטית על עולם התרבות, במטרה לעורר מחשבה עצמאית ולאפשר לקוראות ולקוראים לגבש עמדה מנומקת בעניינים אלה. ספר זה מוסיף נדבך חשוב ומקיף לספרות העברית בנושא, והוא בהיר ונגיש לקהל רחב המתעניין באמנות או בפילוסופיה.
השתהות העיניים על ציור, האזנה חוזרת ליצירה מוסיקלית, קריאה מתפעמת ברומן, התרגשות עזה בהצגה או במופע מחול, צפיית בינג' בסדרת טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה – הַמשיכה הזאת לאמנות על סוגיה השונים נמצאת במרכז הדיון בספר זה.
מבוא לאסתטיקה מבקש להציג את התיאוריות הפילוסופיות המגוונות באשר לשאלות מהו יופי ומהי טבעה של האמנות המעניקה לו צורה. הוא מספק היכרות עם ההגות המרכזית בתולדות האסתטיקה ועם סוגיות יסוד עכשוויות בפילוסופיה של האמנות, כמו ההיבט הרגשי והפסיכולוגי של האמנות, המשמעות האתית של מעשה היצירה ונקודת המבט הפמיניסטית על עולם התרבות, במטרה לעורר מחשבה עצמאית ולאפשר לקוראות ולקוראים לגבש עמדה מנומקת בעניינים אלה. ספר זה מוסיף נדבך חשוב ומקיף לספרות העברית בנושא, והוא בהיר ונגיש לקהל רחב המתעניין באמנות או בפילוסופיה.
השתהות העיניים על ציור, האזנה חוזרת ליצירה מוסיקלית, קריאה מתפעמת ברומן, התרגשות עזה בהצגה או במופע מחול, צפיית בינג' בסדרת טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה – הַמשיכה הזאת לאמנות על סוגיה השונים נמצאת במרכז הדיון בספר זה.
מבוא לאסתטיקה מבקש להציג את התיאוריות הפילוסופיות המגוונות באשר לשאלות מהו יופי ומהי טבעה של האמנות המעניקה לו צורה. הוא מספק היכרות עם ההגות המרכזית בתולדות האסתטיקה ועם סוגיות יסוד עכשוויות בפילוסופיה של האמנות, כמו ההיבט הרגשי והפסיכולוגי של האמנות, המשמעות האתית של מעשה היצירה ונקודת המבט הפמיניסטית על עולם התרבות, במטרה לעורר מחשבה עצמאית ולאפשר לקוראות ולקוראים לגבש עמדה מנומקת בעניינים אלה. ספר זה מוסיף נדבך חשוב ומקיף לספרות העברית בנושא, והוא בהיר ונגיש לקהל רחב המתעניין באמנות או בפילוסופיה.
השתהות העיניים על ציור, האזנה חוזרת ליצירה מוסיקלית, קריאה מתפעמת ברומן, התרגשות עזה בהצגה או במופע מחול, צפיית בינג' בסדרת טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה – הַמשיכה הזאת לאמנות על סוגיה השונים נמצא במרכז הדיון בספר זה.
מבוא לאסתטיקה מבקש להציג את התיאוריות הפילוסופיות המגוונות באשר לשאלות מהו יופי ומהי טבעה של האמנות המעניקה לו צורה. הוא מספק היכרות עם ההגות המרכזית בתולדות האסתטיקה ועם סוגיות יסוד עכשוויות בפילוסופיה של האמנות, כמו ההיבט הרגשי והפסיכולוגי של האמנות, המשמעות האתית של מעשה היצירה ונקודת המבט הפמיניסטית על עולם התרבות, במטרה לעורר מחשבה עצמאית ולאפשר לקוראות ולקוראים לגבש עמדה מנומקת בעניינים אלה.
ספר זה מוסיף נדבך חשוב ומקיף לספרות העברית בנושא, והוא בהיר ונגיש לקהל רחב המתעניין באמנות או בפילוסופיה.
השתהות העיניים על ציור, האזנה חוזרת ליצירה מוסיקלית, קריאה מתפעמת ברומן, התרגשות עזה בהצגה או במופע מחול, צפיית בינג' בסדרת טלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה – הַמשיכה הזאת לאמנות על סוגיה השונים נמצא במרכז הדיון בספר זה.
מבוא לאסתטיקה מבקש להציג את התיאוריות הפילוסופיות המגוונות באשר לשאלות מהו יופי ומהי טבעה של האמנות המעניקה לו צורה. הוא מספק היכרות עם ההגות המרכזית בתולדות האסתטיקה ועם סוגיות יסוד עכשוויות בפילוסופיה של האמנות, כמו ההיבט הרגשי והפסיכולוגי של האמנות, המשמעות האתית של מעשה היצירה ונקודת המבט הפמיניסטית על עולם התרבות, במטרה לעורר מחשבה עצמאית ולאפשר לקוראות ולקוראים לגבש עמדה מנומקת בעניינים אלה.
ספר זה מוסיף נדבך חשוב ומקיף לספרות העברית בנושא, והוא בהיר ונגיש לקהל רחב המתעניין באמנות או בפילוסופיה.
קובץ מאמרים זה מכיל בחובו מחקרים חדשניים ומסות הגותיות בקבלה, בפילוסופיה, בתיאולוגיה, בהלכה ובחוכמת ההנחייה, שלהם נגיעה עמוקה לסוגיית השלום והמחשבה היהודית, וכל מאמריו נכתבו לפני ה־ 7 באוקטובר 2023.
קובץ זה יוצא בעקבות פרויקט 'שיח שלום', המאפשר מפגשי שיח בין זרמים שונים של העולם היהודי, ומפגשים בין־אישיים של יהודים, מוסלמים ונוצרים. 'שיח שלום' ניצב על שלושה עמודי מחשבה ועשייה: [1] התיאוריה והמעשה של הנחיית הקבוצות והפסיכודרמה; [2] השיח האנטי־פוליטי; [3] 'תורת אחדות ההפכים' שבליבת המחשבה היהודית.
המעשה והמחשבה של 'שיח שלום' מקבל בקובץ זה עומק מחקרי, הגותי ועיוני, וחושף כמה מיסודות המחשבה והעשייה של פרויקט זה דרך שלל מחקרים חדשניים; ומצביע על המיקום המיוחד של השלום בשיח ההגותי והעיוני.
העורך פרופ' אבינועם רוזנק, מרצה בכיר בחוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטה העברית וראש אשכול ללימודי חינוך והגות במרכז מלטון שבבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס, בעל הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל שבאוניברסיטה העברית. עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומנהל שותף ב׳שיח שלום׳.
קובץ מאמרים זה מכיל בחובו מחקרים חדשניים ומסות הגותיות בקבלה, בפילוסופיה, בתיאולוגיה, בהלכה ובחוכמת ההנחייה, שלהם נגיעה עמוקה לסוגיית השלום והמחשבה היהודית, וכל מאמריו נכתבו לפני ה־ 7 באוקטובר 2023.
קובץ זה יוצא בעקבות פרויקט 'שיח שלום', המאפשר מפגשי שיח בין זרמים שונים של העולם היהודי, ומפגשים בין־אישיים של יהודים, מוסלמים ונוצרים. 'שיח שלום' ניצב על שלושה עמודי מחשבה ועשייה: [1] התיאוריה והמעשה של הנחיית הקבוצות והפסיכודרמה; [2] השיח האנטי־פוליטי; [3] 'תורת אחדות ההפכים' שבליבת המחשבה היהודית.
המעשה והמחשבה של 'שיח שלום' מקבל בקובץ זה עומק מחקרי, הגותי ועיוני, וחושף כמה מיסודות המחשבה והעשייה של פרויקט זה דרך שלל מחקרים חדשניים; ומצביע על המיקום המיוחד של השלום בשיח ההגותי והעיוני.
העורך פרופ' אבינועם רוזנק, מרצה בכיר בחוג למחשבת ישראל שבאוניברסיטה העברית וראש אשכול ללימודי חינוך והגות במרכז מלטון שבבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס, בעל הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש מנדל שבאוניברסיטה העברית. עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומנהל שותף ב׳שיח שלום׳.
מרחבי הבר הם ממלכת החיים. הם מספרים את הסיפור המדהים של הופעת החיים על פני הכוכב הזה. הם מזכירים לנו שאנחנו חלק מסיפור מסתורי ופלאי מעל ומעבר לכל דמיון.
מרחבי הבר הם התשתית לכל מה ומי שאנחנו; כל מה שלמדנו, כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שמקיים אותנו, מקורו בבר. הבר הוא בית ספר בן מיליארדי שנים של ניסוי וטעייה, של כישלונות והצלחות, של מערכות יחסים סימביוטיות שמחזיקות את כל גוף הידע שאנו חולקים עם החי, הצומח והדומם, בני קהילת האדמה.
המחשבות על הבר בתחילת המאה ה-21 שונות במהותן מאלה שרחשו בדמיוננו בתחילת המאה ה-20. האפיסטמולוגיה שלנו השתנתה, וכך גם הנופים, והשיעורים.
אסופה זו מזמינה את הקורא להתחקות אחר מחשבות על מרחבי הבר שנֶהגו לאורך מאה השנים האחרונות, מחשבות שנוסחו בקולות ובגוונים שונים ושביקשו להתייחס לשמירת הטבע והסביבה מנקודת מבט פילוסופית, פסיכולוגית ואנתרופולוגית. הטקסטים המכונסים כאן מבקשים להתבונן בהשלכות הרוחניות של מערכת היחסים הפצועה שלנו כיום עם האדמה, ולשאול כיצד נוכל לדמיין מחדש מערכת יחסים זו ולהשתלב ברגישות ובאהבה בקהילת האדמה.
מרחבי הבר הם ממלכת החיים. הם מספרים את הסיפור המדהים של הופעת החיים על פני הכוכב הזה. הם מזכירים לנו שאנחנו חלק מסיפור מסתורי ופלאי מעל ומעבר לכל דמיון.
מרחבי הבר הם התשתית לכל מה ומי שאנחנו; כל מה שלמדנו, כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שמקיים אותנו, מקורו בבר. הבר הוא בית ספר בן מיליארדי שנים של ניסוי וטעייה, של כישלונות והצלחות, של מערכות יחסים סימביוטיות שמחזיקות את כל גוף הידע שאנו חולקים עם החי, הצומח והדומם, בני קהילת האדמה.
המחשבות על הבר בתחילת המאה ה-21 שונות במהותן מאלה שרחשו בדמיוננו בתחילת המאה ה-20. האפיסטמולוגיה שלנו השתנתה, וכך גם הנופים, והשיעורים.
אסופה זו מזמינה את הקורא להתחקות אחר מחשבות על מרחבי הבר שנֶהגו לאורך מאה השנים האחרונות, מחשבות שנוסחו בקולות ובגוונים שונים ושביקשו להתייחס לשמירת הטבע והסביבה מנקודת מבט פילוסופית, פסיכולוגית ואנתרופולוגית. הטקסטים המכונסים כאן מבקשים להתבונן בהשלכות הרוחניות של מערכת היחסים הפצועה שלנו כיום עם האדמה, ולשאול כיצד נוכל לדמיין מחדש מערכת יחסים זו ולהשתלב ברגישות ובאהבה בקהילת האדמה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
