מומחית באומנות המוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מומחית באומנות המוות
מכר
מאות
עותקים
מומחית באומנות המוות
מכר
מאות
עותקים

מומחית באומנות המוות

4.7 כוכבים (28 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: The Mistress of the Art of Death
  • תרגום: אילה שלו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

תקציר

ארבעה ילדים נרצחים באנגליה של ימי הביניים. אנשי העיר הקתולים מאשימים את שכניהם היהודים, וכדי להצילם מההמון הזועם, נלקחים יהודי קיימברידג' ומושמים בחסותו של המלך. הנרי השני איננו ידידם של היהודים – או של אף אחד אחר – אבל הוא מאמין בחוק וסדר, והוא זקוק נואשות למסים שהוא מקבל מהסוחרים היהודים. בתקווה כי חקירה מסודרת תביא ללכידת הרוצח האמיתי, פונה הנרי לדודנו, מלך סיציליה – שבין נתיניו נמצאים טובי הרופאים של אירופה – ומבקש ממנו לשלוח אליו את הטוב שב"מומחי אומנות המוות" שברשותו, הגלגול הראשוני של חוקרי הזיהוי הפלילי. הרופאה האיטלקית הנבחרת למשימה היא עילוי מאוניברסיטת סלרנו, מומחית במדע האנטומיה ובאומנות איתור החריג. שמה אדליה. המלך קיבל "מומחית באומנות המוות".

בארץ מפגרת ומלאת אמונות תפלות כאנגליה אדליה נתונה בסכנה בכל רגע. כשהיא בוחנת את הקורבנות ומתחקה אחר צעדיהם האחרונים, עליה להסתיר את זהותה האמיתית כדי שלא יאשימו אותה בכישוף. לאורך הדרך היא נעזרת באחד מגובי המסים של המלך, סר ראולי פיקוט, שיש לו עניין אישי בחקירה. בתור אביר לשעבר במסעות הצלב, ראולי עשוי להיות ידיד לעת צרה, או הפושע שהם מחפשים. כאשר חקירתה של אדליה מובילה אותה לאורך נתיבי הנהר האפלים ואל מאחורי דלתות הכנסייה הסגורות, המרדף גובר והרוצח מתכוון להכות שוב...

אריאנה פרנקלין, עיתונאית לשעבר, היא ביוגרפית ומחברת הספר "עיר הצללים". היא חיה באנגליה.

פרק ראשון

1
אנגליה, 1171

הנה הם באים. מהמשך הדרך אנו יכולים לשמוע את קרקוש הרתמות ולראות את האבק המתרומם לעבר שמי האביב החמימים.

צליינים החוזרים מקיום הפסחא בקנטרברי. כפתורי הקדוש המעונה תומס, מצנפתו על ראשו, מוצמדים לגלימות ולכובעים – נזירי קנטרברי בוודאי מרוויחים שם הון.

הם מהווים הפרעה נעימה לתנועת העגלות, שנהגיהן והשוורים הסוחבים אותן זעופים מעייפות אחרי החריש והזריעה. האנשים הללו שבעים, רעשניים, צוהלים בחסד שהרוויחו באמצעות מסעם.

אבל מישהו מביניהם, שופע חיים ככל השאר, הנו רוצח ילדים. חסד האלוהים אינו חל על רוצחי ילדים.

בכובע הנזירות שלראשה של האישה שבראש התהלוכה – אישה גדולה הרכובה על סוסה גדולה, מנומרת – נעוץ כפתור כסוף. אנו מכירים אותה. זוהי אם מנזר הנשים של הקדושה ראדגונד בקיימברידג'. היא מדברת. בקול רם. הנזירה המלווה אותה, הרכובה על סוס צייתן לצדה, שותקת. היא יכלה להרשות לעצמה רק תומס בקט עשוי בדיל.

האביר הגבוה הרוכב ביניהן על סוס מלחמה מרוסן לובש מעיל קצר על השריון, עם צלב המעיד על כך שהשתתף במסע צלב, וכמו הכפתור של אם המנזר, גם זה שלו כסוף. הוא ממלמל הערות על הצהרותיה של אם המנזר. אם המנזר אינה שומעת את מלמוליו, אך הנזירה הצעירה מחייכת. בעצבנות.

מאחורי החבורה הזאת משתרכת עגלה שטוחה, שפרדות סוחבות אותה. בעגלה יש חפץ אחד, מלבני, קטן מעט. נראה כי האביר ונושא הכלים שומרים עליו. הוא מכוסה בבד שמצוירים עליו מגינים. טלטולי העגלה מזיזים את הבד וחושפים פינה עשויה זהב מרוקע – זהו רליקוואריום, או ארון מתים קטן. נושא הכלים מתכופף מעל סוסו ומיישר את הבד כך שהחפץ מכוסה שוב.

והנה נציג המלך. עליז דיו, גדול מידות, שמן לגילו, לבוש בלבוש אזרחי, אבל אפשר להבחין. ראשית, משרתו לובש מעיל מלכותי שרקומים בו אריות אנגואיניים, ושנית, מתוך שק האוכף המלא שלו מציצים חשבונייה ומאזניים לכסף.

לבד מהמשרת שלצדו, הוא רוכב לבדו. איש אינו אוהב גובי מסים.

ובכן, הרי אב המנזר. אנו מזהים גם אותו בשל הגלימה הסגולה שלגופו, אותה גלימה שלובשים כל הנזירים ממנזר הקדוש אוגוסטינוס.

חשוּב. האב ג'פרי ממנזר הקדוש אוגוסטינוס שבבארנוול, המנזר הצופה אל מעבר לעיקול נהר הקאם, הניצב מול מנזר הקדושה ראדגונד ומגמד אותו. ידוע לכול כי הוא ואם המנזר אינם מסתדרים ביניהם. לצדו רוכבים שלושה נזירים ואביר – גם הוא צליין, לפי המעיל שלגופו – ונושא כלים.

הו, הוא חולה. הוא אמור לצעוד בראש התהלוכה, אך נראה כי קיבתו – גדולת הממדים – מייסרת אותו. הוא גונח ומתעלם מהכומר מגולח הראש, המנסה למשוך את תשומת לבו. המסכן, עזרה לא תבוא לו בחלק הזה של המסע, אפילו לא באכסניה, עד שיגיע למרפאה שלו שבשטחי המנזר.

אזרח מדושן ואשתו, שניהם מגלים דאגה לאב המנזר ומחלקים עצות לנזיריו. זמר נודד, שר לצלילי קתרוס. מאחוריו צועד צייד עם חניתות וכלבים בצבע מזג האוויר האנגלי.

והנה בהמות המשא ושאר המשרתים. האספסוף הרגיל.

הנה, קצה קצֶהָ של התהלוכה. אספסוף גס יותר מהשאר. עגלה מכוסה בד עם סימנים קבליים צבעוניים. שני גברים במושב העגלון, אחד גדול, השני קטן. שניהם שחומי עור, הגדול בעל כיסוי ראש מורי הכרוך סביב פניו. מרפאי אליל נודדים, מן הסתם.

ועל הדופן האחורית, רגליה משתלשלות מתוך חצאיותיה כאיכרה, יושבת אישה. היא מביטה סביבה בעניין זועם. עיניה בוחנות עץ, פיסת דשא, כשואלות: מה שמך? לְמה אתה טוב? אם אינך טוב, מדוע? כמו שופט במשפט. או כמו שוטה.

בשוליים הרחבים שבינינו לכל האנשים הללו (אפילו בכביש הצפוני הגדול, אפילו בשנה זו, שנת 1171, לא גדלים עצים במרחק הקטן ממרחק יריית חץ מקשת מהכביש, פן יסתתרו מאחוריו שודדים) עומד בצד הדרך מקדש קטן לבתולה. המחסה הרגיל, המאולתר.

כמה מהרוכבים מתכוונים לחלוף על פניו בקידה ולמלמל תפילת אווה מריה, אבל אם המנזר קוראת בקול לאחד הסייסים שיסייע לה לרדת מעל סוסהּ. היא צועדת בכבדות על הדשא, ואז כורעת ברך ומתפללת. בקול.

בזה אחר בזה, ובחוסר רצון מסוים, כל האחרים מצטרפים אליה. האב ג'פרי מפלבל בעיניו וגונח בשעה שמסייעים לו לרדת מסוסו.

אפילו השלושה מהעגלה ירדו וכרעו ברך, אם כי נראה כי הגבר השחום יותר מפנה את תפילותיו מזרחה באין רואה. האל יעזור לכולנו, סרצנים וכופרים אחרים רשאים לשוטט בדרכים הראשיות של הנרי השני באין מפריע.

שפתיים ממלמלות לקדושה. ידיים משרטטות צלב בלתי נראה. האל בוודאי בוכה, אך הוא מתיר לידיים שקרעו בבשר חף מפשע להישאר נקיות מדם.

כולם שבים ועולים על סוסיהם והתהלוכה ממשיכה הלאה, פונה לעבר קיימברידג', שאונה ההולך ופוחת מותיר אותנו לרחש עגלות הקציר ולציוץ הציפורים.

אך אנו אוחזים פקעת חוטים בידנו עתה, וקצה החוט יוביל אותנו לרוצח הילדים. אבל כדי להתירה עלינו תחילה לחזור לאחור בזמן, לעקוב אחר החוט אל מה שאירע שנים-עשר חודשים קודם לכן...

...לשנת 1170. שנת צרחות. מלך שצרח כדי להיפטר מהארכיבישוף שלו. הנזירים מקנטרברי צרחו כאשר אבירים שפכו את מוחו של אותו ארכיבישוף על אבני הקתדרלה שלו.

האפיפיור צרח בנוגע לעונשו של אותו מלך. הכנסייה האנגליקנית צרחה את ניצחונה – עכשיו אותו מלך עמד בדיוק במקום שבו היא רצתה אותו.

ועמוק בתוך מחוז קיימברידג'שייר ילד צרח. צליל קטן, זעיר, היה הצליל הזה, אבל הוא עוד יגיע למקומו בין כל האחרים.

בתחילה הייתה הצרחה מלאה בתקווה. אות לבואו-קחו-אותי-אני-פוחד. עד עתה היו מבוגרים ששמרו על הילד מפני סכנה, הרחיקו אותו מכוורות דבורים ומסירים רותחים ומאִשו של הנפח. הם בוודאי נמצאים בקרבת מקום. הרי כך זה תמיד.

למשמע הקול הרימו האיילות, שרעו באחו לאור הירח, את ראשיהן ונעצו מבט – אך לא היו אלה גוריהן שלהן שפחדו. הן המשיכו ללחך עשב. שועל עצר ממרוצתו, כפה אחת באוויר, כדי להקשיב ולשפוט אם הוא נתון בסכנה.

הגרון שממנו בקעה הצרחה היה קטן מדי והמקום מבודד ועמוק מכדי שיגיע לאוזן אנושית כקריאה לעזרה. הצרחה השתנתה. היא הפכה ללא מאמינה, כה גבוהה בציר התדהמה, עד שהגיעה לגובה משרוקיתו של צייד המכוון את כלביו.

האיילות רצו, מתפזרות בין העצים, זנבן קצר ולבן כקוביות דומינו הנופלות לתוך החשכה.

הצרחה הביעה תחנונים עכשיו, אולי לַמְעַנֶה, אולי לאלוהים. בבקשה, לא. בבקשה, לא, לפני שהתפרקה לצליל חדגוני של ייסורים וייאוש.

האוויר היה אסיר תודה כאשר הילד דמם לבסוף, וצלילי הלילה הרגילים שבו למשול בכיפה: הרוח הנושבת בין השיחים, אנקת הגירית, מאות הצרחות של יונקים קטנים וציפורים המתים בין שיני טורפיהם.

בדוֹבֶר הובל אדם מבוגר במהירות בין כותלי הארמון בקצב שלא היטיב עם דלקת המפרקים שלו. הטירה הייתה עצומה, קרה מאוד ומהדהדת בשלל רעשים זועמים. על אף הקצב שנאלץ לצעוד בו, הזקן עדיין סבל מהקור – בין השאר מרוב פחד. סַמַל החצר לקח אותו אל אדם שכולם פחדו מפניו.

הם צעדו לאורך מסדרונות אבן, לעתים חלפו על פני דלתות פתוחות שאור וחום בקעו מהן, ומחדריהן נשמעו קולות שיחה וצלילי לירה, ולעתים חלפו על פני דלתות סגורות שמעבר להן דימה הזקן כי מתבצעים מעשי תועבה.

צעדם גרם למשרתים להתכווץ בפחד או הבריח אותם מהדרך, כך שהשניים השאירו מאחוריהם שובל של מגשים שנפלו, שתן שניתז מסירים וקריאות כאב עצורות.

עוד גרם מדרגות מתפתל אחד, והם מצאו את עצמם בתוך הגלריה הארוכה, שקצֶהָ הזה היה מלא שולחנות לאורך הקירות, ושולחן מסיבי, שעליו מפת לבד ירוקה, מחולקת למשבצות. על המשבצות היו ערמות לא שוות של אסימונים. כשלושים פקידים מילאו את החדר בחריקות קולמוסים על קלף. כדורים צבעוניים עלו והתנגשו אלה באלה לאורך קווי החשבוניות שלהם, כך שהיה זה כמו להיכנס לשדה מלא צרצרים תעשייתיים.

בכל החלל הזה האדם היחיד שנח היה גבר שישב על אחד מאדני החלון.

"אהרון מלינקולן, אדוני", הכריז הסמל.

אהרון מלינקולן כרע על ברך כואבת אחת, נגע במצחו באצבעות יד ימינו והושיט את כף ידו בקידה עמוקה לעבר האיש שעל אדן החלון.

"האם ידוע לך מה זה?"

אהרון הציץ באי-נוחות לאחור, אל השולחן העצום, ולא ענה. הוא ידע מה זה, אבל שאלתו של הנרי השני הייתה שאלה רטורית.

"זה לא נועד למשחק ביליארד, אני חייב לומר", אמר המלך. "זו קופת האוצר שלי. המשבצות מייצגות את המחוזות האנגליים שלי, והאסימונים שעליהן מראים כמה מגיע לאוצר המלכותי לקבל מכל מחוז. קום".

הוא אחז באיש הזקן ולקח אותו לשולחן, מצביע לעבר אחת המשבצות. "זה מחוז קיימברידג'שייר", הוא הניח לאהרון. "אם תשתמש בידע הכלכלי הנרחב שלך, אהרון, כמה אסימונים אתה חושב שיש עליו?"

"לא מספיק, אדוני?"

"אכן", אמר הנרי. "מחוז רווחי, קיימברידג', בדרך כלל. מישורי מעט, אבל מייצר כמות נאה של תבואה וצאן ודגים, ומשלם לאוצר היטב בדרך כלל. גם האוכלוסייה היהודית הגדולה משלמת בעין יפה לאוצר בדרך כלל. האם היית אומר כי מספר האסימונים הנמצא שם כעת אינו מייצג נאמנה את עושרו של המחוז?"

שוב הזקן לא ענה.

"ומדוע זה?" הנרי שאל.

אהרון ענה בקול עייף. "אני מניח שזה בגלל הילדים, אדוני. על מותם של ילדים מתאבלים תמיד..."

"אכן". הנרי קפץ והתיישב על קצה השולחן, מניח לרגליו להשתלשל. "וכשזה נוגע לכלכלה, זה אסון. איכרי קיימברידג' מורדים, והיהודים... איפה הם?"

"מצאו מחסה בטירה שם, אדוני".

"מה שנותר ממנה", הסכים הנרי. "אכן. הטירה שלי. הם אוכלים את האוכל שלי בשל טוב הלב שלי ומחרבנים אותו מיד מפני שהם פוחדים מדי לעזוב. כל זה פירושו שהם לא מרוויחים אגורה אחת בשבילי, אהרון".

"לא, אדוני".

"והאיכרים המורדים שרפו את המגדל המזרחי, שבו נמצאים כל הרישומים בנוגע לחובות שחייבים ליהודים, כלומר לי – ואני כבר לא מדבר על תחשיבי המס – כי הם סבורים שהיהודים מענים והורגים את ילדיהם".

בראשונה נשמעה שריקה של תקווה בין תיפופי ההוצאה להורג בראשו של הזקן. "ואתה לא, אדוני?"

"אני לא מה?"

"אתה לא סבור שהיהודים הורגים את הילדים האלה?"

"אני לא יודע, אהרון", אמר המלך בנועם. בלי להסיר את עיניו מהזקן הוא הרים את ידו. אחד הפקידים רץ והניח בה פיסת קלף. "זהו דין וחשבון שכתב אחד רוג'ר מאקטון, ולפיו כך אתם נוהגים תמיד. לפי דבריו של רוג'ר הטוב, היהודים בדרך כלל מענים לפחות ילד נוצרי אחד עד מוות בחג הפסחא. הם מכניסים אותו לחבית שבדופנותיה תקועים מסמרים הפונים פנימה. הם תמיד עשו זאת, ותמיד יעשו".

הוא סקר את הקלף. "הם מכניסים את הילד לחבית וסוגרים אותה כך שהמסמרים נכנסים לבשרו. אחר כך אוספים הנבלים את הדם הניגר בכלים ומערבבים אותו במאפי החג".

הנרי השני הרים את מבטו. "לא נעים, אהרון". הוא החזיר את עיניו לקלף. "כן, ואתם גם צוחקים בקול בזמן שאתם עושים זאת".

"אתה יודע שזה לא נכון, אדוני".

המלך קיבל את הערתו של הזקן כאילו היה זה עוד חרוז שזז באחת החשבוניות.

"אבל בחג הפסחא הזה, אהרון, בחג הפסחא הזה התחלתם לצלוב אותם. רוג'ר הטוב שלנו בהחלט טוען כי הילד שנמצא היה צלוב. מה שמו של הילד?"

"פיטר מטרמפינגטון, אדוני", סיפק הפקיד את המידע.

"אותו פיטר מטרמפינגטון נצלב, ואותו הדבר עלול לעלות בגורלם של שני הילדים הנעדרים האחרים. צליבה, אהרון". המלך ביטא את המילה האיומה בשקט, אבל היא נישאה לאורך הגלריה הקרה, מתעצמת עם התקדמותה. "כבר יש קולות הקוראים להפוך את פיטר הקטן לקדוש, כאילו אין לנו כבר מספיק מאלה. שני ילדים נעדרים וגופה קטנה אחת, מושחתת ומרוקנת מדם, שנמצאה באדמות הביצה שלי עד כה, אהרון. זה מספיק למאפים רבים".

הנרי ירד מהשולחן וצעד לאורך הגלריה. הזקן הלך אחריו, מותיר מאחור את שדה הצרצרים. המלך משך שרפרף מתחת לאחד החלונות ובעט שרפרף נוסף לכיוונו של אהרון.

"שב".

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

  • שם במקור: The Mistress of the Art of Death
  • תרגום: אילה שלו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
מומחית באומנות המוות אריאנה פרנקלין

1
אנגליה, 1171

הנה הם באים. מהמשך הדרך אנו יכולים לשמוע את קרקוש הרתמות ולראות את האבק המתרומם לעבר שמי האביב החמימים.

צליינים החוזרים מקיום הפסחא בקנטרברי. כפתורי הקדוש המעונה תומס, מצנפתו על ראשו, מוצמדים לגלימות ולכובעים – נזירי קנטרברי בוודאי מרוויחים שם הון.

הם מהווים הפרעה נעימה לתנועת העגלות, שנהגיהן והשוורים הסוחבים אותן זעופים מעייפות אחרי החריש והזריעה. האנשים הללו שבעים, רעשניים, צוהלים בחסד שהרוויחו באמצעות מסעם.

אבל מישהו מביניהם, שופע חיים ככל השאר, הנו רוצח ילדים. חסד האלוהים אינו חל על רוצחי ילדים.

בכובע הנזירות שלראשה של האישה שבראש התהלוכה – אישה גדולה הרכובה על סוסה גדולה, מנומרת – נעוץ כפתור כסוף. אנו מכירים אותה. זוהי אם מנזר הנשים של הקדושה ראדגונד בקיימברידג'. היא מדברת. בקול רם. הנזירה המלווה אותה, הרכובה על סוס צייתן לצדה, שותקת. היא יכלה להרשות לעצמה רק תומס בקט עשוי בדיל.

האביר הגבוה הרוכב ביניהן על סוס מלחמה מרוסן לובש מעיל קצר על השריון, עם צלב המעיד על כך שהשתתף במסע צלב, וכמו הכפתור של אם המנזר, גם זה שלו כסוף. הוא ממלמל הערות על הצהרותיה של אם המנזר. אם המנזר אינה שומעת את מלמוליו, אך הנזירה הצעירה מחייכת. בעצבנות.

מאחורי החבורה הזאת משתרכת עגלה שטוחה, שפרדות סוחבות אותה. בעגלה יש חפץ אחד, מלבני, קטן מעט. נראה כי האביר ונושא הכלים שומרים עליו. הוא מכוסה בבד שמצוירים עליו מגינים. טלטולי העגלה מזיזים את הבד וחושפים פינה עשויה זהב מרוקע – זהו רליקוואריום, או ארון מתים קטן. נושא הכלים מתכופף מעל סוסו ומיישר את הבד כך שהחפץ מכוסה שוב.

והנה נציג המלך. עליז דיו, גדול מידות, שמן לגילו, לבוש בלבוש אזרחי, אבל אפשר להבחין. ראשית, משרתו לובש מעיל מלכותי שרקומים בו אריות אנגואיניים, ושנית, מתוך שק האוכף המלא שלו מציצים חשבונייה ומאזניים לכסף.

לבד מהמשרת שלצדו, הוא רוכב לבדו. איש אינו אוהב גובי מסים.

ובכן, הרי אב המנזר. אנו מזהים גם אותו בשל הגלימה הסגולה שלגופו, אותה גלימה שלובשים כל הנזירים ממנזר הקדוש אוגוסטינוס.

חשוּב. האב ג'פרי ממנזר הקדוש אוגוסטינוס שבבארנוול, המנזר הצופה אל מעבר לעיקול נהר הקאם, הניצב מול מנזר הקדושה ראדגונד ומגמד אותו. ידוע לכול כי הוא ואם המנזר אינם מסתדרים ביניהם. לצדו רוכבים שלושה נזירים ואביר – גם הוא צליין, לפי המעיל שלגופו – ונושא כלים.

הו, הוא חולה. הוא אמור לצעוד בראש התהלוכה, אך נראה כי קיבתו – גדולת הממדים – מייסרת אותו. הוא גונח ומתעלם מהכומר מגולח הראש, המנסה למשוך את תשומת לבו. המסכן, עזרה לא תבוא לו בחלק הזה של המסע, אפילו לא באכסניה, עד שיגיע למרפאה שלו שבשטחי המנזר.

אזרח מדושן ואשתו, שניהם מגלים דאגה לאב המנזר ומחלקים עצות לנזיריו. זמר נודד, שר לצלילי קתרוס. מאחוריו צועד צייד עם חניתות וכלבים בצבע מזג האוויר האנגלי.

והנה בהמות המשא ושאר המשרתים. האספסוף הרגיל.

הנה, קצה קצֶהָ של התהלוכה. אספסוף גס יותר מהשאר. עגלה מכוסה בד עם סימנים קבליים צבעוניים. שני גברים במושב העגלון, אחד גדול, השני קטן. שניהם שחומי עור, הגדול בעל כיסוי ראש מורי הכרוך סביב פניו. מרפאי אליל נודדים, מן הסתם.

ועל הדופן האחורית, רגליה משתלשלות מתוך חצאיותיה כאיכרה, יושבת אישה. היא מביטה סביבה בעניין זועם. עיניה בוחנות עץ, פיסת דשא, כשואלות: מה שמך? לְמה אתה טוב? אם אינך טוב, מדוע? כמו שופט במשפט. או כמו שוטה.

בשוליים הרחבים שבינינו לכל האנשים הללו (אפילו בכביש הצפוני הגדול, אפילו בשנה זו, שנת 1171, לא גדלים עצים במרחק הקטן ממרחק יריית חץ מקשת מהכביש, פן יסתתרו מאחוריו שודדים) עומד בצד הדרך מקדש קטן לבתולה. המחסה הרגיל, המאולתר.

כמה מהרוכבים מתכוונים לחלוף על פניו בקידה ולמלמל תפילת אווה מריה, אבל אם המנזר קוראת בקול לאחד הסייסים שיסייע לה לרדת מעל סוסהּ. היא צועדת בכבדות על הדשא, ואז כורעת ברך ומתפללת. בקול.

בזה אחר בזה, ובחוסר רצון מסוים, כל האחרים מצטרפים אליה. האב ג'פרי מפלבל בעיניו וגונח בשעה שמסייעים לו לרדת מסוסו.

אפילו השלושה מהעגלה ירדו וכרעו ברך, אם כי נראה כי הגבר השחום יותר מפנה את תפילותיו מזרחה באין רואה. האל יעזור לכולנו, סרצנים וכופרים אחרים רשאים לשוטט בדרכים הראשיות של הנרי השני באין מפריע.

שפתיים ממלמלות לקדושה. ידיים משרטטות צלב בלתי נראה. האל בוודאי בוכה, אך הוא מתיר לידיים שקרעו בבשר חף מפשע להישאר נקיות מדם.

כולם שבים ועולים על סוסיהם והתהלוכה ממשיכה הלאה, פונה לעבר קיימברידג', שאונה ההולך ופוחת מותיר אותנו לרחש עגלות הקציר ולציוץ הציפורים.

אך אנו אוחזים פקעת חוטים בידנו עתה, וקצה החוט יוביל אותנו לרוצח הילדים. אבל כדי להתירה עלינו תחילה לחזור לאחור בזמן, לעקוב אחר החוט אל מה שאירע שנים-עשר חודשים קודם לכן...

...לשנת 1170. שנת צרחות. מלך שצרח כדי להיפטר מהארכיבישוף שלו. הנזירים מקנטרברי צרחו כאשר אבירים שפכו את מוחו של אותו ארכיבישוף על אבני הקתדרלה שלו.

האפיפיור צרח בנוגע לעונשו של אותו מלך. הכנסייה האנגליקנית צרחה את ניצחונה – עכשיו אותו מלך עמד בדיוק במקום שבו היא רצתה אותו.

ועמוק בתוך מחוז קיימברידג'שייר ילד צרח. צליל קטן, זעיר, היה הצליל הזה, אבל הוא עוד יגיע למקומו בין כל האחרים.

בתחילה הייתה הצרחה מלאה בתקווה. אות לבואו-קחו-אותי-אני-פוחד. עד עתה היו מבוגרים ששמרו על הילד מפני סכנה, הרחיקו אותו מכוורות דבורים ומסירים רותחים ומאִשו של הנפח. הם בוודאי נמצאים בקרבת מקום. הרי כך זה תמיד.

למשמע הקול הרימו האיילות, שרעו באחו לאור הירח, את ראשיהן ונעצו מבט – אך לא היו אלה גוריהן שלהן שפחדו. הן המשיכו ללחך עשב. שועל עצר ממרוצתו, כפה אחת באוויר, כדי להקשיב ולשפוט אם הוא נתון בסכנה.

הגרון שממנו בקעה הצרחה היה קטן מדי והמקום מבודד ועמוק מכדי שיגיע לאוזן אנושית כקריאה לעזרה. הצרחה השתנתה. היא הפכה ללא מאמינה, כה גבוהה בציר התדהמה, עד שהגיעה לגובה משרוקיתו של צייד המכוון את כלביו.

האיילות רצו, מתפזרות בין העצים, זנבן קצר ולבן כקוביות דומינו הנופלות לתוך החשכה.

הצרחה הביעה תחנונים עכשיו, אולי לַמְעַנֶה, אולי לאלוהים. בבקשה, לא. בבקשה, לא, לפני שהתפרקה לצליל חדגוני של ייסורים וייאוש.

האוויר היה אסיר תודה כאשר הילד דמם לבסוף, וצלילי הלילה הרגילים שבו למשול בכיפה: הרוח הנושבת בין השיחים, אנקת הגירית, מאות הצרחות של יונקים קטנים וציפורים המתים בין שיני טורפיהם.

בדוֹבֶר הובל אדם מבוגר במהירות בין כותלי הארמון בקצב שלא היטיב עם דלקת המפרקים שלו. הטירה הייתה עצומה, קרה מאוד ומהדהדת בשלל רעשים זועמים. על אף הקצב שנאלץ לצעוד בו, הזקן עדיין סבל מהקור – בין השאר מרוב פחד. סַמַל החצר לקח אותו אל אדם שכולם פחדו מפניו.

הם צעדו לאורך מסדרונות אבן, לעתים חלפו על פני דלתות פתוחות שאור וחום בקעו מהן, ומחדריהן נשמעו קולות שיחה וצלילי לירה, ולעתים חלפו על פני דלתות סגורות שמעבר להן דימה הזקן כי מתבצעים מעשי תועבה.

צעדם גרם למשרתים להתכווץ בפחד או הבריח אותם מהדרך, כך שהשניים השאירו מאחוריהם שובל של מגשים שנפלו, שתן שניתז מסירים וקריאות כאב עצורות.

עוד גרם מדרגות מתפתל אחד, והם מצאו את עצמם בתוך הגלריה הארוכה, שקצֶהָ הזה היה מלא שולחנות לאורך הקירות, ושולחן מסיבי, שעליו מפת לבד ירוקה, מחולקת למשבצות. על המשבצות היו ערמות לא שוות של אסימונים. כשלושים פקידים מילאו את החדר בחריקות קולמוסים על קלף. כדורים צבעוניים עלו והתנגשו אלה באלה לאורך קווי החשבוניות שלהם, כך שהיה זה כמו להיכנס לשדה מלא צרצרים תעשייתיים.

בכל החלל הזה האדם היחיד שנח היה גבר שישב על אחד מאדני החלון.

"אהרון מלינקולן, אדוני", הכריז הסמל.

אהרון מלינקולן כרע על ברך כואבת אחת, נגע במצחו באצבעות יד ימינו והושיט את כף ידו בקידה עמוקה לעבר האיש שעל אדן החלון.

"האם ידוע לך מה זה?"

אהרון הציץ באי-נוחות לאחור, אל השולחן העצום, ולא ענה. הוא ידע מה זה, אבל שאלתו של הנרי השני הייתה שאלה רטורית.

"זה לא נועד למשחק ביליארד, אני חייב לומר", אמר המלך. "זו קופת האוצר שלי. המשבצות מייצגות את המחוזות האנגליים שלי, והאסימונים שעליהן מראים כמה מגיע לאוצר המלכותי לקבל מכל מחוז. קום".

הוא אחז באיש הזקן ולקח אותו לשולחן, מצביע לעבר אחת המשבצות. "זה מחוז קיימברידג'שייר", הוא הניח לאהרון. "אם תשתמש בידע הכלכלי הנרחב שלך, אהרון, כמה אסימונים אתה חושב שיש עליו?"

"לא מספיק, אדוני?"

"אכן", אמר הנרי. "מחוז רווחי, קיימברידג', בדרך כלל. מישורי מעט, אבל מייצר כמות נאה של תבואה וצאן ודגים, ומשלם לאוצר היטב בדרך כלל. גם האוכלוסייה היהודית הגדולה משלמת בעין יפה לאוצר בדרך כלל. האם היית אומר כי מספר האסימונים הנמצא שם כעת אינו מייצג נאמנה את עושרו של המחוז?"

שוב הזקן לא ענה.

"ומדוע זה?" הנרי שאל.

אהרון ענה בקול עייף. "אני מניח שזה בגלל הילדים, אדוני. על מותם של ילדים מתאבלים תמיד..."

"אכן". הנרי קפץ והתיישב על קצה השולחן, מניח לרגליו להשתלשל. "וכשזה נוגע לכלכלה, זה אסון. איכרי קיימברידג' מורדים, והיהודים... איפה הם?"

"מצאו מחסה בטירה שם, אדוני".

"מה שנותר ממנה", הסכים הנרי. "אכן. הטירה שלי. הם אוכלים את האוכל שלי בשל טוב הלב שלי ומחרבנים אותו מיד מפני שהם פוחדים מדי לעזוב. כל זה פירושו שהם לא מרוויחים אגורה אחת בשבילי, אהרון".

"לא, אדוני".

"והאיכרים המורדים שרפו את המגדל המזרחי, שבו נמצאים כל הרישומים בנוגע לחובות שחייבים ליהודים, כלומר לי – ואני כבר לא מדבר על תחשיבי המס – כי הם סבורים שהיהודים מענים והורגים את ילדיהם".

בראשונה נשמעה שריקה של תקווה בין תיפופי ההוצאה להורג בראשו של הזקן. "ואתה לא, אדוני?"

"אני לא מה?"

"אתה לא סבור שהיהודים הורגים את הילדים האלה?"

"אני לא יודע, אהרון", אמר המלך בנועם. בלי להסיר את עיניו מהזקן הוא הרים את ידו. אחד הפקידים רץ והניח בה פיסת קלף. "זהו דין וחשבון שכתב אחד רוג'ר מאקטון, ולפיו כך אתם נוהגים תמיד. לפי דבריו של רוג'ר הטוב, היהודים בדרך כלל מענים לפחות ילד נוצרי אחד עד מוות בחג הפסחא. הם מכניסים אותו לחבית שבדופנותיה תקועים מסמרים הפונים פנימה. הם תמיד עשו זאת, ותמיד יעשו".

הוא סקר את הקלף. "הם מכניסים את הילד לחבית וסוגרים אותה כך שהמסמרים נכנסים לבשרו. אחר כך אוספים הנבלים את הדם הניגר בכלים ומערבבים אותו במאפי החג".

הנרי השני הרים את מבטו. "לא נעים, אהרון". הוא החזיר את עיניו לקלף. "כן, ואתם גם צוחקים בקול בזמן שאתם עושים זאת".

"אתה יודע שזה לא נכון, אדוני".

המלך קיבל את הערתו של הזקן כאילו היה זה עוד חרוז שזז באחת החשבוניות.

"אבל בחג הפסחא הזה, אהרון, בחג הפסחא הזה התחלתם לצלוב אותם. רוג'ר הטוב שלנו בהחלט טוען כי הילד שנמצא היה צלוב. מה שמו של הילד?"

"פיטר מטרמפינגטון, אדוני", סיפק הפקיד את המידע.

"אותו פיטר מטרמפינגטון נצלב, ואותו הדבר עלול לעלות בגורלם של שני הילדים הנעדרים האחרים. צליבה, אהרון". המלך ביטא את המילה האיומה בשקט, אבל היא נישאה לאורך הגלריה הקרה, מתעצמת עם התקדמותה. "כבר יש קולות הקוראים להפוך את פיטר הקטן לקדוש, כאילו אין לנו כבר מספיק מאלה. שני ילדים נעדרים וגופה קטנה אחת, מושחתת ומרוקנת מדם, שנמצאה באדמות הביצה שלי עד כה, אהרון. זה מספיק למאפים רבים".

הנרי ירד מהשולחן וצעד לאורך הגלריה. הזקן הלך אחריו, מותיר מאחור את שדה הצרצרים. המלך משך שרפרף מתחת לאחד החלונות ובעט שרפרף נוסף לכיוונו של אהרון.

"שב".

*המשך הפרק בספר המלא*