הביקורות של m&m

אֵיזו יְכלֶת הופֶכֶת יֶלֶד לְמַנְהִיג? הַאִם זו חָכְמָה? או אמֶץ? וְאוּלַי זו הַיְּכלֶת לְשכְנֵעַ אֶת הַחולְמִים לְהַגְשים אֶת חֲלומותֵיהֶם?

מְנַחֵם בֶּגִין הָיָה מֻכָּר מְאוד בִּבְּרִיסְק שבְּפּולִין. אֲבָל מָה הַפֶּלֶא? לא רַק שהוּא הָיָה בְּנו של מַזְכִּיר הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית בָּעִיר, אֶלָּא שעוד בְּיַלְדוּתו הוּא הָיָה אַלּוּף הַנּואֲמִים. מְנַחֵם הִתְגָּאָה בְּמִשפַּחְתּו - בְּאָבִיו הַמַּנְהִיג, בְּאָחִיו הַמָּתֶמָטִיקַאי וּבַאֲחותו הַשּחְקָנִית הַמֻּכְשרֶת, וְגַם בְּנֵי מִשפַּחְתּו הִתְגָּאוּ בִּיכָלְתּו לְשכְנֵעַ אֲחֵרִים בְּנִסּוּחָיו הַמְּדֻיָּקִים.

כֻּלָּם הִתְלַהֲבוּ מֵהַנְּאוּמִים של מְנַחֵם, וְהוּא נֶהֱנָה לְסַפֵּר אֶת דֵּעותָיו, נִלְחַם עֲלֵיהֶן וְלא חָשש מִתְּגוּבות חֲבֵרָיו. בִּמְיֻחָד הוּא אָהַב לְדַבֵּר עַל הַחֲלום הַגָּדול שלּו: הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית חָפְשית. אֲבָל מְנַחֵם יָדַע שכְּדֵי לְהַגְשים חֲלומות, לא מַסְפִּיקִים רַק דִּבּוּרִים, וְהָיָה מוּכָן לַעֲשות הַכּל כְּדֵי לְהָקִים מְדִינָה שבָּהּ יוּכְלוּ הַיְּהוּדִים לִחְיות בְּשלום.

גָּלִילָה רון–פֶדֶר-עָמִית הִיא מִבְּכִירות הַסּופְרִים לִילָדִים וּלְנעַר. סְפָרֶיהָ הָרַבִּים (מְשימָה עולָמִית, מִנְהֶרֶת הַזְּמַן, אֶל עַצְמִי, גִ'ינְגִ'י וְעוד) הֵם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִמַּדַּף הַסְּפָרִים הַיִּשרְאֵלִי.

סאגה סוחפת על דור המתיישבות בארץ ישראל של תחילת המאה ה־20.

סופיה עומדת לרגלי הבמה באולם הגדול בבזל ומתבוננת בהתרגשות בגבר המזוקן המרשים אשר מכריז באוזני הקהל שגם נשים יכולות להירשם כצירוֹת לאספה היהודית הגדולה. היא מבינה שזאת ההכרזה המהפכנית שציפתה לה. וכשהיא פוגשת בהמשך את בלה גינצבורג, אנרכיסטית צעירה מאמריקה, היא מגלה גם סודות נסתרים על עצמה.

באותו זמן במושבה הצעירה פתח תקווה פועלת דבור'ילי גיסין בנחישות לשנות את עולמה. היא מתעקשת להגשים חזון של ציונות ושוויון זכויות לנשים, למרות התנגדותם של הגברים בחייה: אחיה, בעלה וגם הגבר שבו היא מאוהבת. ייסורי ליבה של דבור'ילי מובילים אותה לנתיבים שלא שיערה שתעז לצעוד בהם.

דרכיהן של סופיה, בלה ודבור'ילי מצטלבות עם אלה של מרים מיסוד המעלה, המפרשת את מורשתה הדתית והעדתית בדרך שונה מהמקובל, ושל סימונה מירושלים, הקוראת תיגר על מעמדו של בעלה. הנשים הללו - בנותיהן של גיבורות הרומן ההיסטורי המרתק הכלה האחרת - שובות לב, מעוררות השראה, ונאבקות יחד ולחוד על זכותן להגשים את עצמן ולחיות את חיי האהבה שלהן כרצונן.

בשבועת אישה, כמו ברב־המכר הכלה האחרת, ממשיכה גלילה רון־פדר-עמית לטוות את האפוס הציוני דרך נקודת מבטן של הנשים, האימהות המייסדות, שהודרו מספרי ההיסטוריה. שני הספרים משלימים זה את זה, אך ניתן לקרוא כל אחד מהם בפני עצמו.

הַסִּפּוּר שֶׁל מִנְהֶרֶת־הַזְּמַן מַתְחִיל בַּחֲלוֹם, בַּסִּפּוּר שֶׁל עַמִּי וְתַמִּי. תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁמֵּרֹב רָעָב שָׁרוֹן לִקְּקָה אֶת הַקִּירוֹת שֶׁל בֵּית הַמַּמְתַּקִּים כִּי הִיא חָשְׁבָה שֶׁזֶּה שׁוֹקוֹלָד, אֲבָל הָיָה לָהֶם טַעַם שֶׁל זֶפֶת!

הַסִּפּוּר מַמְשִׁיךְ עִם חֲתָךְ שֶׁנֶּחְתַּכְתִּי. לֹא נָעִים לְסַפֵּר אֵיפֹה בַּגּוּף, אֲנִי רַק יָכוֹל לְסַפֵּר לָכֶם שֶׁזֶּה מָקוֹם מַמָּשׁ מְבָאֵס, וְשֶׁכָּאַב לִי מְאוֹד לָשֶׁבֶת.

אַחַר כָּךְ לָמַדְנוּ שֶׁהִגַּעְנוּ לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּמַגְדִּיאֵל, שֶׁהַיּוֹם הִיא חֵלֶק מֵהוֹד הַשָּׁרוֹן. וּבְעֶצֶם הִגַּעְנוּ לִצְרִיף בּוֹדֵד וּמְבֻדָּד. עַל חֵלֶק מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה גַּג, כִּי לֹא הָיָה כֶּסֶף לְהַשְׁלִים אֶת הַבְּנִיָּה. וְהָיִינוּ בְּמֵרוֹץ נֶגֶד הַזְּמַן לְהַשְׁלִים אֶת הַבְּנִיָּה כְּדֵי שֶׁהַבַּיִת לֹא יוּצַף בַּגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

אֲבָל הַקֶּטַע הַמַּדְהִים הוּא שֶׁפָּגַשְׁנוּ שָׁם אֶת... אֲנִי לֹא בָּטוּחַ...
יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֲנִי טוֹעֶה?... אֵין מַצָּב שֶׁהֵם...

אֲנַחְנוּ מֻזְמָנִים אֶל הָאַפִּיפְיוֹר בִּמְדִינַת הַוָתִיקָן, כְּדֵי לְקַבֵּל מֶדַלְיָה. יְדַעְתֶּם שֶׁמְּדִינַת הַוָתִיקָן הִיא הַמְּדִינָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם?

יְדַעְתֶּם שֶׁהִיא נִמְצֵאת מַמָּשׁ בְּתוֹךְ הָעִיר רוֹמָא שֶׁבְּאִיטַלְיָה? וּמָה פִּתְאוֹם מֶדַלְיָה? בֵּינְתַיִם קִבַּלְנוּ הוֹרָאָה לְהַרְכִּיב אֶת עַדְשׁוֹת הַמַּגָּע הַמְּצֹרָפוֹת. אֲבָל הָעֲדָשׁוֹת שֶׁלִּי נָפְלוּ לַכִּיּוֹר וְהִתְמוֹסְסוּ...

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לַוָתִיקָן נוֹדַע לָנוּ מָה הַמְּשִׂימָה הָאֲמִתִּית: מִתְבָּרֵר שֶׁמִּבֵּין חֲמֵשֶׁת הַקַּרְדִּינָלִים שֶׁעוֹזְרִים לָאַפִּיפְיוֹר, אֶחָד מֵהֶם בּוֹגֵד וּמְסַיֵּעַ לַמַאפְיָה הַסִיצִילְיָאנִית. לָכֵן בֵּינְתַיִם כָּל הַחֲמִשָּׁה חֲשׁוּדִים. רֶגַע... לַמַאפְיָה??? הַאִם יְלָדִים בְּגִילֵנוּ יְכוֹלִים לְהִלָּחֵם בַּמַאפְיָה הָאַכְזָרִית? וּמָה הָעִנְיָן שֶׁל הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁתּוֹם וְהָאַבִּיר קִבְּלוּ? (מַזָּל שֶׁהִתְחַמַּקְתִּי...)

הִכַּרְתֶּם פַּעַם יֶלֶד שֶׁחוֹלֵם לַחְפֹּר תְּעָלָה בֵּין־לְאֻמִּית חֲשׁוּבָה, לְהָקִים מוֹעֲדוֹן סִפְרוּתִי, אוֹ לְהָקִים מְדִינָה לָעַם שֶׁלּוֹ?
חֲלוֹמוֹת כָּאֵלֶּה חוֹלֵם תֵּאוֹדוֹר תֵּדיִ הֶרְצְל. תֵּדִי גָּדֵל בְּהוּנְגַרְיָה בְּמִשְׁפָּחָה אֲמִידָה וּמְכֻבֶּדֶת, וְשׁוֹמֵעַ כָּל הַזְּמַן מֵאִמּוֹ עַד כַּמָּה הוּא נֶהְדָּר וּמֻצְלָח. אֲבָל תֵּדִי גַּם יְהוּדִי, וְהָאֲנָשִׁים סְבִיבוֹ דּוֹאֲגִים לְהַזְכִּיר לוֹ אֶת זֶה כָּל הַזְּמַן, לָאו דַּוְקָא כְּמַחְמָאָה...

כְּשֶׁהֶרְצְל מִתְבַּגֵּר וְהוֹפֵךְ לְעִתּוֹנַאי, הוּא שׁוֹמֵעַ עַל הַקָּצִין הַיְּהוּדִי דְרַיְפוּס, שֶׁהָאֳשַׁם בִּבְגִידָה, וּמֵבִין שֶׁהַיְּהוּדִים אֵינָם רְצוּיִים בְּאֵירוֹפָּה, וְשֶׁהַדָּבָר הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בִּשְׁבִיל כֻּלָּם יִהְיֶה לְהָקִים לָהֶם מְדִינָה מִשֶּׁלָּהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֶרְצְל יוֹדֵעַ שֶׁמְּדִינָה הִיא חֲלוֹם גָּדוֹל בֶּאֱמֶת, אֲבָל הוּא מְשֻׁכְנָע שֶׁכְּנֶגֶד כּוֹחַ רָצוֹן כְּמוֹ שֶׁלּוֹ, בֶּאֱמֶת אֵין דָּבָר שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד. וְשֶׁאִם יִרְצֶה בֶּאֱמֶת וְיִתְעַקֵּשׁ – אֵין זוֹ אַגָּדָה.

גָּלִילָה רוֹן־פֶדֶר־עָמִית הִיא מִבְּכִירוֹת הַסּוֹפְרִים לִילָדִים וּלְנֹעַר. סְפָרֶיהָ הָרַבִּים (מְשִׂימָה עוֹלָמִית, מִנְהֶרֶת הַזְּמַן, אֶל עַצְמִי, גִ'ינְגִ'י וְעוֹד) הֵם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִמַּדַּף הַסְּפָרִים הַיִּשְׂרְאֵלִי.

ציון כהן אוהב את החיים שלו בבית שאן. אמנם אבא שלו בכלא ואימא שלו לא רוצה שיגור איתה ועם בעלה החדש, אבל אצל סבתא שלו, האישה הכי מדהימה בשכונה, טוב לו. הכול משתנה כשסבתו שולחת אותו לגור בחיפה, אצל משפחה אומנת משכילה ועשירה. ציון לא סובל את הבן המפונק שלהם, ניר שרוני, לא מסתדר עם הכללים החדשים, ובעיקר לא מתחבר למנהג המוזר לכתוב יומן. ממתי מישהו כותב אל עצמו? ובשביל מה זה טוב? 

אל עצמי הוא הספר הפותח את אחת מסדרות הנוער הישראליות האהובות ביותר בכל הזמנים. הספר זכה להצלחה אדירה, תורגם לתשע שפות, עובד לקולנוע ולתיאטרון ובימים אלה מעובד גם לסדרת טלוויזיה. כעת זוכה הקלאסיקה האהובה לעיבוד יפהפה ומרגש לקומיקס.

כאשר מינה מגיעה בעקבות בעלה מהונגריה לארץ ישראל כדי ליישב את אדמת המולדת, היא לא מעלה בדעתה שנישואיה ייקלעו למשבר קשה בגלל כל אותם פרטים שבעלה הסתיר ממנה, ובמכוון. סולטנה היפיפייה ממרוקו, הנמלטת מחיזוריו של בן הפאשה המוסלמי, מקווה שאחרי שתינשא ביפו לבן דודה, היא תגיע לחוף מבטחים. אבל כשאירוע נורא מסבך את חייה, היא נאלצת לוותר על חלומותיה ולחיות בחטא בין הטמפלרים הגרמנים. סוניה מאודסה, שמתאהבת בכל מי שנראה לה מנהיג מהפכני, מבצעת התנקשות בעקבות אהבה נכזבת. מפּחד השלטונות היא נמלטת אל ההתיישבות הציונית וכאן, בימים שבהם הנשים נועדו רק לנישואים ולאימהוּת, היא מנסה למרוד ולייסד יחידת לוחמות. רחל משוכנעת שהמשיח הגיע, עולה לארץ ישראל במסגרת 'אעלה בתמר', ומוצאת את עצמה חיה במערה. ואילו גיטל, שמחפשת את אחותה שנעלמה באופן מסתורי, נאלצת לחצוץ בכוח בין בנה לבין אהובתו.

חמש הנשים הללו פוגשות בירושלים את האדמו''רית מלודמיר – מנהיגה כריזמטית, מיסטית, נבונה והומנית, המעודדת אותן לפעול על פי צו ליבן. אבל כאשר זה אינו תואם את תפיסת העולם שלה, מתגלות בה פנים אחרות.

בהכלה האחרת, הרומן ההיסטורי הראשון שלה למבוגרים, מספרת גלילה רון־פדר-עמית את הסיפור המרתק של השיבה לארץ בסוף המאה ה־19 מנקודת מבטן של הנשים היהודיות שהודרו מספרי ההיסטוריה. היא מפליאה לטוות את סיפורי חמש הגיבורות שלה ליריעה סיפורית עשירה, ומספרת סיפור שטרם סופר על חיי האהבה, הכאב והצמיחה של הנשים שחיו בתקופה הסוערת של ראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל.

הַמּוֹרָה בִּקְּשָׁה מֵאִתָּנוּ לִכְתּוֹב מִכְתָּב לְאָנָה פְרַנְק. אֲבָל אֵיךְ נוּכַל לְעוֹדֵד אוֹתָהּ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים מָה יִהְיֶה גּוֹרָלָהּ? וְאֵיךְ נַעֲבִיר לָהּ אֶת הַמִּכְתָּבִים?

הַפַּעַם הַסִּפּוּר מַתְחִיל בְּסֵרָחוֹן נוֹרָאִי בְּשֵׁרוּתֵי הַבָּנִים בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁלָּנוּ, וּמַמְשִׁיךְ בְּ... סֵרָחוֹן נוֹרָאִי בְּבוֹר בִּיּוּב בָּעִיר אַמְסְטֶרְדַם שֶׁבְּהוֹלַנְד. אֶת שָׁרוֹן שָׁמַעְתִּי כָּל הַזְּמַן בַּטֶּלֶפוֹן – אֲבָל אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַטֶּלֶפוֹן עָבַד בֶּעָבָר? מָה קוֹרֶה פֹּה? רוֹצִים לִשְׁמוֹעַ אֵיךְ בָּרַחְתִּי מֵהַחַיָּל הַנָּאצִי? רוֹצִים לָדַעַת לָמָּה אֲנִי לָבוּשׁ כָּךְ?

גָּלִילָה רוֹן־פֶדֶר־עָמִית הִיא מִבְּכִירוֹת הַסּוֹפְרִים לִילָדִים וּלְנֹעַר. סְפָרֶיהָ הָרַבִּים ('מְשִׂימָה עוֹלָמִית', 'אֶל עַצְמִי', 'גִ'ינְגִ'י' וְעוֹד) הֵם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִמַּדַּף הַסְּפָרִים הַיִּשְׂרְאֵלִי.

הַיֶּלֶד אִיזַק, שֶׁכֻּלָּנוּ מַכִּירִים כְּיִצְחָק נָבוֹן, חוֹלֵם לִקְנוֹת אֶת בֵּית הַסֵּפֶר וְלַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְמָקוֹם כֵּיפִי וּמְעַנְיֵן, שֶׁאַף תַּלְמִיד לֹא מַפְרִיעַ בּוֹ וְאַף מוֹרֶה לֹא כּוֹעֵס וּמַעֲנִישׁ כְּמוֹ אָדוֹן משֶׁה, הַמּוֹרֶה שֶׁלּוֹ. וּמִנַּיִן יַשִּׂיג כֶּסֶף כְּדֵי לִבְנוֹת אֶת בֵּית הַסֵּפֶר הַחֲלוֹמִי הַזֶּה? לְאִיזַק יֵשׁ תָּכְנִית: הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת שֶׁאוֹצָר אַדִּיר קָבוּר בַּחֲצַר בֵּיתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. הוּא צָרִיךְ רַק לִמְצאֹ אֶת הָאוֹצָר, וְאָז הַכּלֹ יִסְתַּדֵּר. נִשְׁמָע בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי? לֹא כְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּאִיזַק. כִּי יִצְחָק נָבוֹן, מִי שֶׁהָיָה לַנָּשִׂיא הַחֲמִישִׁי שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה אִישׁ רָגִיל וְגַם לֹא יֶלֶד רָגִיל. הוּא אָהַב סִפְרוּת וְשִׁירָה, כָּתַב מַחֲזוֹת, הָיָה בָּקִיא בְּשָׂפוֹת, וְיוֹתֵר מִכֹּל חָלַם לְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין הַקְּצָווֹת בַּחֶבְרָה - בֵּין הָעֵדוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וּבֵין יְהוּדִים וַעֲרָבִים. הַרְבֵּה חֲלוֹמוֹת וּשְׁאִיפוֹת הָיוּ לַיֶּלֶד אִיזַק, אֲבָל כֵּיצַד מַגְשִׁימִים אוֹתָם?

גָּלִילָה רוֹן־פֶדֶר-עָמִית הִיא מִבְּכִירוֹת הַסּוֹפְרִים לִילָדִים וּלְנֹעַר. סְפָרֶיהָ הָרַבִּים ('מְשִׂימָה עוֹלָמִית', 'מִנְהֶרֶת הַזְּמַן', 'אֶל עַצְמִי', 'גִ'ינְגִ'י' וְעוֹד) הֵם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִמַּדַּף הַסְּפָרִים הַיִּשְׂרְאֵלִי.

הילד זאב ז'בוטינסקי היה שובב גדול. הוא גדל באודסה ולא אהב את בית הספר, אבל נמשך לשירה, לספרות ולשפות, הִרבה לקרוא וחלם להיות עיתונאי. בגיל חמש־עשרה כבר עסק בתרגום שירה, את מאמרו הראשון פרסם כשהיה בן שבע־עשרה, ושנה אחר כך עבר לשווייץ ככתב חוץ ולמד משפטים.
כמה שנים אחר כך, כשנשלח ז'בוטינסקי בן העשרים ושלוש לחַלק לנפגעי פרעות קישינב תרומות שנאספו למענם, עורר בו המפגש איתם סערת רגשות ודחף אותו להצטרף לפעילות הציונית. הצעיר נעשה מעורב פוליטית יותר ויותר: הוא השתתף בקונגרסים ציוניים, נפגש עם אישים, פעל להקמת הגדודים העבריים בצבא הבריטי וארגן כוח הגנה כנגד פרעות הערבים בארץ ישראל.
במשך כל חייו דבק ז'בוטינסקי באמונתו שהעם היהודי יכול וצריך להגן על עצמו, ללא פשרות, גם אם לשם כך יהיה עליו לנקוט צעדים קיצוניים. גישתו זו והכריזמה הרבה שבורך בה הפכו אותו למנהיג נערץ ובה בעת לדמות שנויה במחלוקת.

הספר באור ובסתר עוקב אחר סיפור חייו המרתק של זאב ז'בוטינסקי, עמית, ומצטרף לסיפורי חיים מרתקים נוספים שכתבה גלילה רון־פדר – מבכירות סופרי הילדים והנוער בישראל.

יְלָדִים זָרִים פָּלְשׁוּ לַמְּעָרָה שֶׁלָּנוּ. מִי הֵם הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה? מָה הֵם מְחַפְּשִׂים שָׁם? הַאִם הֵם יְגַלּוּ אֶת הַפֶּתַח הַמּוֹלִיךְ אֶל מִנְהֶרֶת־הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ? לָמָּה הֵם לוֹבְשִׁים גְּלִימוֹת, וּמָה זֶה הַפֵּאוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלָּהֶם? וּלְאָן נֶעֶלְמָה הַשְּׁכוּנָה שֶׁלָּנוּ? לֹא הִצְלַחְנוּ לְהָבִין מִי הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה. וּמִכָּאן רַק נוֹסְפוּ עוֹד שְׁאֵלוֹת: בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הֵם מְדַבְּרִים? לָמָּה חָטַפְתִּי חֲבָטָה בַּמֵּצַח? וְאֵיךְ הַמַּכָּה נִרְפְּאָה בְּקַלּוּת שֶׁכָּזֹאת? הַדְּבָרִים רַק הָלְכוּ וְהִסְתַּבְּכוּ וְהָיוּ הֲזוּיִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר. נִכְבַּלְתִּי בְּחֶבֶל, וְהִפְקִירוּ אוֹתִי בַּשֶּׁטַח. לְמַזָּלִי, הִצְלַחְתִּי לְהָבִין לְפִי מִלָּה אַחַת שֶׁהִגַּעְנוּ לִתְקוּפַת שִׁלְטוֹן הַטּוּרְקִים בָּאָרֶץ. אֲבָל לְאָן נֶעֶלְמָה שָׁרוֹן? וּמַדּוּעַ עָלוּ לִירוּשָׁלַיִם בִּשְׁנַת 1882 יְלָדִים עִם פֵּאוֹת?

שְׁמַעְתֶּם פַּעַם עַל יַלְדָּה שֶׁרָבָה עִם הוֹרֶיהָ כִּי הִיא רוֹצָה לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר? אוֹ מְאַרְגֶּנֶת אֵרוּעַ הַתְרָמָה הֲמוֹנִי לִילָדִים עֲנִיִּים? אוֹ נוֹאֶמֶת בִּפְנֵי הֲמוֹן אֲנָשִׁים בְּלִי לְהִתְכּוֹנֵן מֵרֹאשׁ?
כָּזֹאת הָיְתָה גוֹלְדָה מָאבּוֹבִיץ, שֶׁכֻּלָּנוּ מַכִּירִים בַּשֵּׁם גוֹלְדָה מֵאִיר. הִיא נוֹלְדָה בָּעִיר פִּינְסְק שֶׁבְּרוּסְיָה, עָבְרָה עִם הוֹרֶיהָ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וְחָלְמָה לְהַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲנָשִׁים רַבִּים מִסְּבִיבָהּ חָשְׁבוּ שֶׁהִיא סְתָם יַלְדָּה מְפֻנֶּקֶת, אֲבָל גוֹלְדָה לֹא הִתְרַגְּשָׁה. הִיא לֹא וִתְּרָה וְהוֹכִיחָה לְכֻלָּם שֶׁיַּלְדָּה יְכוֹלָה לִגְדֹּל לִהְיוֹת מַנְהִיגָה חֲזָקָה וְאַמִּיצָה, לָצֵאת לִשְׁלִיחוּיוֹת מְסֻכָּנוֹת בְּאַרְצוֹת אוֹיֵב, לְחוֹקֵק חֻקִּים שֶׁיַּעַזְרוּ לַחַלָּשִׁים וַאֲפִלּוּ לַהֲפֹךְ לְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה בְּיִשְׂרָאֵל.

קיבלנו הזמנה למסיבה של מסדר האבירים ביוון. 
ממתי יש בכלל מסיבות במסדר האבירים?
מכיוון שהיינו חייבים לברר אם יש ילדים מגניבים בצותים האחרים – נסענו. 

הפעם כל המשימה היתה שלי ומה לא היה בה: נזירה מכושפת שהתחרפנה אוצרות אמנות שנגנבו מרתפים נסתרים וגם ילד מצוות אחר שנדלקתי עליו אבל כשמחלה מסתורית תקפה אותי פתאום העניינים התחילו להסתבך.  

גולדה מאיר, האישה היחידה עד כה שכיהנה בתפקיד ראשת ממשלת ישראל, התמודדה כל חייה עם תפיסות שמרניות בנוגע למקומן של הנשים בחברה. בילדותה נאבקה בהוריה על זכותה ללמוד והתגלתה כמנהיגה וכלוחמת צדק, כשעלתה לארץ נאבקה בסטיגמת "האמריקאית המפונקת" שחבריה החלוצים נטו להטביע בה, וגם כשנכנסה לחיים הפוליטיים דרשה שיכבדו אותה כאישה וכאדם. היא התעקשה להתקדם בשל כישוריה המקצועיים והצליחה להגיע לתפקידים בכירים ביותר, ששום אישה לא הגיעה אליהם לפניה. אבל להצלחה הזו היה גם מחיר: גולדה נקרעה בין אהבתה למשפחתה ובין אמונתה בציונות ושאיפתה ליצור חברה שוויונית בישראל, ונאלצה להקריב את חייה כרעיה וכאם כדי לשרת את המדינה. השילוב יוצא הדופן בין חמלה וקסם אישי לבין נחישות ותעוזה זיכה אותה באוהבים, במאהבים רומנטיים ובשונאים גם יחד, ודמותה המורכבת והמרתקת נקשרת עד היום להצלחות כבירות וגם לכישלונות כואבים.

הספר פלדה רכה עוקב אחר סיפורה של גולדה מאיר, מילדותה ועד יום מותה, ומצטרף לסיפורי חיים מרתקים נוספים שכתבה גלילה רון–פדר-עמית, מבכירות סופרי הילדים והנוער בישראל.

הַאִם בִּכְלָל חָזַרְנוּ בַּזְּמַן? הַאִם הַמִּנְהָרָה הוֹבִילָה אוֹתָנוּ אֶל הֶעָבָר?

אִם כֵּן, אָז אֵיך יָכוֹל לִהְיוֹת שֶֹהַטֶּלֶפוֹן שֶֹלָּנוּ עוֹבֵד בַּמִּנְהָרָה? שֶֹהַפָּנָס בַּטֶּלֶפוֹן עוֹבֵד? שֶֹהַוֵיְיז מַרְאֶה לָנוּ אֶת הַדֶּרֶך?

אֲנִי רוֹצֶה לְהַדְגִּישֹ כָּאן מִשְֹפָּט שֶֹאֲנִי חוֹזֵר עָלָיו שֹוּב וָשֹוּב לְאֹרֶך הַסִּדְרָה: אִם אֲנַחְנוּ חוֹזְרִים לֶעָבָר, שֹוּם דָּבָר לא יָכוֹל לִקְרוֹת לָנוּ, כִּי הֲרֵי עֲדַיִן לא נוֹלַדְנוּ כְּשֶֹהָאֵרוּעַ הִתְרַחֵשֹ בֶּאֱמֶת.

אֲבָל מָה קוֹרֶה אִם לא חָזַרְנוּ לֶעָבָר, אִם אֲנַחְנוּ בַּהֹוֶה? וּבֶאֱמֶת, אַחֲרֵי שֶֹהִצְטָרַפְנוּ אֶל יַלְדֵי לוֹחֲמֵי צָדָ"ל, שֶֹרָצוּ לַחְזוֹר לִלְבָנוֹן וְלִרְאוֹת אֶת הַבַּיִת שֶֹהַהוֹרִים שֶֹלָּהֶם עָזְבוּ שָֹם, נִשְֹאֲלוּ הַשְֹּאֵלוֹת: מָה קוֹרֶה אִם אַנְשֵֹי הַחִיזְבַּאלְלָה תּוֹפְסִים אוֹתָנוּ בַּהֹוֶה וְלוֹקְחִים אוֹתָנוּ בַּשֶֶֹּבִי? הַאִם נוּכַל לַחְזוֹר הַבַּיְתָה? הַאִם אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהִפָּצַע אוֹ לְהִפָּגַע? הַאִם נֵשֵֹב בַּכֶּלֶא כַּמָּה שָֹנִים עַד שֶֹיְּשַֹחְרְרוּ אוֹתָנוּ אַחֲרֵי מַשָּׂא וּמַתָּן קָשֹוּחַ?

גָּלִילָה רוֹן־פֶדֶר-עָמִית הִיא מִבְּכִירוֹת הַסּוֹפְרִים לִילָדִים וּלְנֹעַר.
סְפָרֶיהָ הָרַבִּים ('מְשִׂימָה עוֹלָמִית', 'אֶל עַצְמִי', 'גִ'ינְגִ'י' וְעוֹד) הֵם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִמַּדַּף הַסְּפָרִים הַיִּשְׂרְאֵלִי.

מִיָּד אַחֲרֵי שִׁעוּר סְפּוֹרְט, פָּשׁוּט "שָׁלְפוּ" אוֹתִי וְאֶת תּוֹם מִבֵּית הַסֵּפֶר. אֲנִי עֲדַיִן הִזַּעְתִּי מֵהַשִּׁעוּר וְהָיִיתִי דְּבִיקָה וְהִרְגַּשְׁתִּי מַמָּשׁ לֹא נָעִים. אֵיךְ אֶפְשָׁר לָצֵאת כָּכָה לִמְשִׂימָה? אֲבָל מַהֵר מְאוֹד נִכְנַסְתִּי לַמִּקְלַחַת שֶׁמַּמָּשׁ לֹא הָיְתָה מִקְלַחַת רְגִילָה...
וְכָךְ, אַחֲרֵי טִיסוֹת אֲרֻכּוֹת, הִגַּעְנוּ לְאַרְצוֹת־הַבְּרִית, לָעִיר מֶמְפִיס בִּירָתָהּ שֶׁל מְדִינַת טֶנֶסִי. הַמַּטָּרָה שֶׁלָּנוּ הָיְתָה לִדְאוֹג שֶׁעֲצֶרֶת הַתְּפִלָּה הַגְּדוֹלָה לְמַעַן שִׁוְיוֹן הַשְּׁחוֹרִים תִּתְקַיֵּם. בַּדֶּרֶךְ נִתְקַלְנוּ בְּאַנְשֵׁי הַקּוּ־קְלוּקְס קְלָאן הָאַכְזָרִיִּים, שֶׁיַּעֲשׂוּ הַכּלֹ כְּדֵי לְהִלָּחֵם בַּשְּׁחוֹרִים. הַכּלֹ כּוֹלֵל הַכּלֹ. רָאִינוּ אָדָם שׁוֹתֶה מִקְּעָרָה שֶׁל כֶּלֶב... רָאִיתִי יֶלֶד שֶׁמַּצְלִיפִים בּוֹ בְּשׁוֹט )לֹא תַּאֲמִינוּ מִי!(, וְיָרוּ בִּי כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי לְלֹא עֶרְכַּת הֲגָנָה... 
כֵּן, הַמַּצָּב הָלַךְ וְהִסְתַּבֵּךְ, וְלֹא הָיָה לִי מֻשָּׂג אֵיךְ נוּכַל לְהֵחָלֵץ מִמֶּנּוּ.

בבֵית הַסֵּפֶר שְׁעוֹן הַקִּיר נָפַל לְתוֹם עַל הָרֹאשׁ, הַאִם יֵשׁ מַצָּב שֶׁזּה קָשׁור לַמְּשִׂימָה הָעוֹלָמִית? אֵיך? הַאִם זֶה הִשְׁפִּיעַ עַל תּוֹם? בֵינְתַיִם אֲנִי יְכוֹלָה לְהַגִּיד לָכֶם, שֶׁלִּפְעָמִים בֶּאֱמֶת נִמְאָס לִי לְהַחְלִיף זֶהוּיוֹת כָּל כך הַרבֵּה פְּעָמִים בִּמְשִׂימָה אַחַת.
וְכָך הִגַּעְנוּ לְנוֹרְוֶגְיָה, לְהַפְלָגָה בֵּין הַפְיוֹרְדִים בְּאוֹנִיַּת דֹּאַר. אֲנַחְנוּ מְחֻפָּשִׂים לְלַהֲקַת רוֹק שֶׁתּוֹפִיעַ עַל הַסִּפּון. גֶבֶר לָבושׁ שׁחוֹר נוֹעֵץ בִּי מַבָּטִים מְאַיְּמִים, אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ הַשָּׂטָן הַשָּׁחוֹר. מָה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי? לְפֶתַע טְרוֹלִים מִשְׁתַּלְּטִים עַל הָאוֹנִיָּה ושודְדִים אֶת חֶפְצֵי הָעֵרֶך שֶׁל הַנּוסְעִים. "אִם תְּצַיְּתוּ לָנוּ," נִשְׁמָע הַקּול בְּמעֲרֶכֶת הַכְּרִיזָה, "לא יְאֻנֶּה לָכֶם כָּל רַע. אִם תָּפֵרוּ אֶת הַהוֹרָאוֹת  - דַּמְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם!'' אָז אֵיך לַהֲקת רוֹק יְכוֹלָה לְהַצִּיל אֶת הַמַּצָּב?

גולדה לישנסקי הייתה רק בת שבע כשהחלה ללמוד ב"חדר" של רבי פישל הזקן. באותם ימים לא היו רגילים לראות בנות שלומדות לקרוא ולכתוב, אבל גולדה, שבעתיד תיקרא רחל ינאית בן–צבי, האמינה שאין דבר שבנים יוכלו לעשות והיא לא. והיא גם צדקה: כשמלאו לה שתים–עשרה שנים כבר הייתה פעילה ציונית, בהמשך הצטרפה לארגון 'השומר', הייתה חברה במִפקדת 'ההגנה' בירושלים, בפרעות תר"פ–תרפ"א הסתובבה עם אקדח והכשירה חלוצות, וגם ייסדה את בית הספר החקלאי בעין כרם.  רחל הייתה אישה חזקה ומרשימה, אבל כלפי חוץ היא הקרינה לאומיות וצניעות, ואלה לא נעלמו גם כשהייתה לאשתו של נשיא המדינה יצחק בן–צבי: השניים גרו בצריף, בגדיהם הייצוגיים נתפרו רק במתפרות מקומיות, ואפילו את הארוחות החגיגיות ביותר הם הקפידו להכין מתוצרת חקלאית ישראלית. כך, בנועם ובפשטות, הפכה רחל למקור לגאווה ולהעצמה נשית ישראלית.  

הספר לא בובה על חוט עוקב אחר סיפורה של רחל ינאית, מילדות ועד בגרות, ומצטרף לסיפורי חיים מרתקים נוספים שכתבה גלילה רון–פדר–עמית, מבכירות סופרי הילדים והנוער בישראל. עוד בסדרה: 'העורג - סיפור חייו של א"ד גורדון', 'בעוז ובהדר - סיפור חייו של מנחם בגין', 'לעלות אל העם - סיפור חייו של יצחק נבון', 
'באור ובסתר - סיפור חייו של זאב ז'בוטינסקי' ו'אומרים אהבה יש - סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק', שראו אור בהוצאת מודן.

וְהִנֵּה מִתְבָּרֵר שֶׁלִּפְעָמִים אֲנַחְנוּ מִתְגַּיְּסִים לְמִבְצָע פְּרָטִי שֶׁל הַיְּלָדִים, כְּשֶׁמִּסְדַּר הָאַבִּירִים רַק דּוֹאֵג לְבִטְחוֹנֵנוּ. מִתְבָּרֵר גַּם שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַחְלִיט לְאֵיזוֹ מְדִינָה אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַגִּיעַ. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁמְּדֻבָּר בְּמַשֶּׁהוּ שֶׁקָּשׁוּר לְמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה - בָּרוּר לְאָן רָצִינוּ לִנְסוֹעַ, לא?
וְכָך הִגַּעְנוּ לְרוּסְיָה. רֶגַע, אֲבָל אִם הִגַּעְנוּ לְרוּסְיָה - לָמָּה הַשַּׁלַּט־מוֹחַ לִמֵּד אוֹתָנוּ גֶּרְמָנִית? וּמָה עוֹשִׂים אִתָּנוּ שְׁנֵי יְלָדִים עַל כִּסְּאוֹת גַּלְגַּלִּים? וְלָמָּה כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים הַיִּשְׂרְאֵלִי מְהַבְהֵב? הֲמוֹן שְׁאֵלוֹת נִשְׁאָלוֹת כָּאן, וַאֲנִי יְכוֹלָה לְסַפֵּר לָכֶם שֶׁבַּמְּשִׂימָה הַזּאֹת הַמַּצָּב שֶׁלָּנוּ הָיָה לא פַּעַם עַל־הַפָּנִים. אֲבָל מִי הִיא 'אִמָּא מוֹלֶדֶת' שֶׁחִזְּקָה אוֹתִי לְארֶֹך כָּל הַדֶּרֶך? וְאֵיך הַקְּרָב עַל סְטָלִינְגְרָד בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה לִמֵּד אוֹתִי לא לְהִתְיָאֵשׁ? וְאֵיך הַמַּצָּב הִתְהַפֵּך שׁוּב וָשׁוּב עַד שֶׁ...
טוֹב, לא אֲסַפֵּר לָכֶם אֶת הַסּוֹף, אֲבָל בֶּאֱמֶת לא תַּאֲמִינוּ.

שָׁרוֹן וַאֲנִי נִבְחַרְנוּ לִהְיוֹת אַלּוּפֵי הַהִיסְטוֹרְיָה וּלְהִשְׁתַּתֵּף בַּחִידוֹן הָאַרְצִי. קִבַּלְנוּ כְּתַב חִידָה וְהָיִינוּ צְרִיכִים לִפְתּוֹר אוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁלוֹשָׁה יָמִים.

 בְּהִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה פָּתַחְנוּ אֶת כְּתַב הַחִידָה. אֲבָל רֶגַע, לֹא הֵבַנּוּ כְּלוּם! קָרָאנוּ אוֹתוֹ שׁוּב וָשׁוּב וְלֹא הָיָה לָנוּ שׁוּם רֶמֶז.

הַאִם זֶה הוֹגֵן לִפְנוֹת לְמִנְהֶרֶת–הַזְּמַן שֶׁתַּעֲזֹר לָנוּ? הֲרֵי לִשְׁאַר הַמִּתְמוֹדְדִים אֵין מִנְהֶרֶת-זְמַן. הַאִם לְהָרִים יָדַיִם וּלְוַתֵּר? הַאִם נוּכַל לְאַכְזֵב אֶת כָּל חֲבֵרֵינוּ שֶׁהֶאֱמִינוּ בָּנוּ, וְקָרְאוּ לָנוּ תּוֹתָחִים?

וְהָיוּ עוֹד תַּעֲלוּמוֹת: מִי הִיא הַיַּלְדָּה הַמִּסְתּוֹרִית שֶׁיּוֹדַעַת כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים וְשׁוֹלַחַת לָנוּ הוֹדָעוֹת ווֹטְסְאַפּ? וְאֵיךְ עֲטַלֵּפִים יְכוֹלִים לַעֲזוֹר לָנוּ לִפְתּוֹר אֶת הַתַּעֲלוּמָה? וּמָה קָרָה כְּשֶׁנִּצְּבָה בִּפְנֵי הַיְּהוּדִים הָאֶפְשָׁרוּת אוֹ-אוֹ: אוֹ לְהִתְנַצֵּר, אוֹ לַעֲזוֹב אֶת הַמְּדִינָה שֶׁבָּהּ חָיוּ?

גָּלִילָה רוֹן–פֶדֶר-עָמִית הִיא מִבְּכִירוֹת הַסּוֹפְרִים לִילָדִים וּלְנֹעַר. סְפָרֶיהָ הָרַבִּים ('מְשִׂימָה עוֹלָמִית', 'אֶל עַצְמִי', 'גִ'ינְגִ'י' וְעוֹד) הֵם חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִמַּדַּף הַסְּפָרִים הַיִּשְׂרְאֵלִי.

מַכִּירִים אֶת הַקֻּבִּיָּה הַהוּנְגָּרִית, זאֹת שֶׁצָּרִיך לְסוֹבֵב עַד שֶׁכָּל הַדְּפָנוֹת שֶׁלָּהּ בְּאוֹתוֹ צֶבַע? יְדַעְתֶּם שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּסוֹבְבִים אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב, וּפוֹתְרִים אוֹתָהּ בִּשְׁנִיּוֹת סְפוּרוֹת? יְדַעְתֶּם שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בְּהוּנְגַּרְיָה אוֹלִימְפְּיָאדָה עוֹלָמִית לְפִתְרוֹן הַקֻּבִּיָּה?

וְכָך הִגַּעְנוּ לְהוּנְגַּרְיָה. בַּהַתְחָלָה לא הָיָה בָּרוּר אִם אֲנַחְנוּ בִּכְלָל מִשְׁתַּתְּפִים בִּמְשִׂימָה. מָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? אֵיך נִסַּע? אֵיך נְשַׁלֵּם? אֵיפהֹ עֶרְכוֹת הַהֲגָנָה שֶׁלָּנוּ? וְאֵיך שַׁיֶּכֶת סַבְתָּא רַבְּתָא נִצּוֹלַת שׁוֹאָה לַקֻּבִּיָּה הַהוּנְגָּרִית? אֲבָל כְּשֶׁהַדְּבָרִים הִתְחִילוּ לְהִתְבָּרֵר, אוֹ־מַיי־גוֹד, זֶה הָיָה יוֹתֵר מִמַּדְהִים. יְדַעְתֶּם שֶׁיֵּשׁ מַסְטִיק שֶׁיָּכוֹל לְהָמֵס אֲזִיקִים? יְדַעְתֶּם שֶׁאִם תַּעַבְרוּ לְיַד חֲדַר הַגִּהוּץ בְּמָלוֹן מְסֻיָּם בְּבּוּדַפֶּשְׁט, יֵשׁ מַצָּב שֶׁתִּשְׁמְעוּ מִשָּׁם צְעָקוֹת?

אֵיךְ‭ ‬קָרָה‭ ‬שֶׁיֶּלֶד‭ ‬שׁוֹבָב‭ ‬הָפַךְ‭ ‬לִהְיוֹת‭ ‬מַנְהִיג‭ ‬לְאֻמִּי‭ ‬מְפֻרְסָם‭?‬ וּמַדּוּעַ‭ ‬קָרָא‭ ‬לַאֲנָשָׁיו‭ ‬לַעֲלוֹת‭ ‬לְאֶרֶץ‭ ‬יִשְׂרָאֵל‭ ‬עִם‭ ‬צַפְצֵפָה‭?‬

ווֹלוֹדְיָה‭) ‬זְאֵב)‭ ‬זַ‭'‬בּוֹטִינְסְקִי‭ ‬נוֹלַד‭ ‬בְּאוֹדֶסָה.‭ ‬הוּא‭ ‬אָהַב‭ ‬לִלְמֹד,‭ ‬אֲבָל‭ ‬אֶת‭ ‬בֵּית‭ ‬הַסֵּפֶר‭ ‬אָהַב‭ ‬פָּחוֹת,‭ ‬וְלֹא‭ ‬פַּעַם‭ ‬אִיְּמוּ‭ ‬עָלָיו‭ ‬שֶׁיְּסַלְּקוּ‭ ‬אוֹתוֹ‭ ‬מִשָּׁם‭ ‬בִּגְלַל‭ ‬בְּעָיוֹת‭ ‬מִשְׁמַעַת.

ווֹלוֹדְיָה‭ ‬הָיָה‭ ‬נַעַר‭ ‬מַרְשִׁים,‭ ‬וּבְגִיל‭ ‬17‭ ‬כְּבָר‭ ‬הָיָה‭ ‬לְעִתּוֹנַאי.‭ ‬בְּמַהֲלַךְ‭ ‬עֲבוֹדָתוֹ‭ ‬הוּא‭ ‬רָאָה‭ ‬אֶת‭ ‬סִבְלָם‭ ‬שֶׁל‭ ‬יְהוּדֵי‭ ‬רוּסְיָה‭ ‬וְהֵבִין‭ ‬שֶׁהַדָּבָר‭ ‬הֶחָשׁוּב‭ ‬בְּיוֹתֵר‭ ‬הוּא‭ ‬לְהָקִים‭ ‬מְדִינָה‭ ‬יְהוּדִית‭ ‬בְּאֶרֶץ‭ ‬יִשְׂרָאֵל.‭ ‬הוּא‭ ‬עָלָה‭ ‬לָאָרֶץ,‭ ‬נֶאֱבַק‭ ‬בְּשִׁלְטוֹנוֹת‭ ‬הַמַּנְדָּט‭ ‬הַבְּרִיטִי,‭ ‬נֶאֱסַר‭ ‬בְּבֵית‭ ‬הַכֶּלֶא‭ ‬וְגֹרַשׁ‭ ‬מִן‭ ‬הָאָרֶץ.‭

זַ‭'‬בּוֹטִינְסְקִי‭ ‬הָיָה‭ ‬מַנְהִיג‭ ‬וְסוֹפֵר‭ ‬חָשׁוּב,‭ ‬וְאַף‭ ‬שֶׁלֹּא‭ ‬זָכָה‭ ‬לִרְאוֹת‭ ‬בַּהֲקָמַת‭ ‬הַמְּדִינָה,‭ ‬הוּא‭ ‬תָּרַם‭ ‬רַבּוֹת‭ ‬לַהֲקָמָתָהּ‭.‬

גָּלִילָה‭ ‬רוֹן–פֶדֶר‭-‬עָמִית‭ ‬הִיא‭ ‬מִבְּכִירוֹת‭ ‬הַסּוֹפְרִים‭ ‬לִילָדִים‭ ‬וּלְנֹעַר.‭ ‬סְפָרֶיהָ‭ ‬הָרַבִּים‭) ‬'מְשִׂימָה‭ ‬עוֹלָמִית‭', '‬מִנְהֶרֶת‭ ‬הַזְּמַן‭', '‬אֶל‭ ‬עַצְמִי‭', '‬גִ‭'‬ינְגִ‭'‬י‭' ‬וְעוֹד) ‬הַם‭ ‬חֵלֶק‭ ‬בִּלְתִּי‭ ‬נִפְרָד‭ ‬מִמַּדַּף‭ ‬הַסְּפָרִים‭ ‬הַיִּשְׂרְאֵלִי‭.‬

אין סופרת ישראלית יותר מגלילה רון־פדר-עמית, שאת יצירותיה קוראים בנאמנות כבר חמישה עשורים. עד היום רק גיבוריה נחשפו, ואילו כעת, בסיפור אוטוביוגרפי יוצא דופן זה, היא חושפת את האדם שמאחורי הסיפורים, ומוליכה את קוראיה למסע בתחנות חייה שעיצבו אותה כיוצרת, החל בילדותה המוקדמת, אז התאהבה בגיבור שיצרה ועליו כתבה.

מנחם בגין היה זה שקרא את הרומן הראשון שכתבה וחיזק את אמונתה בעצמה ככותבת, והוא שעודד אותה להתמקד בכתיבה לילדים ולנוער, וכך נולדו ציון מ’אל עצמי’, ‘ג’ינג’י’, ‘נאדיה’ וסדרות נוספות. ההתמודדות עם המחיר הנפשי שגבתה ממנה הכתיבה הביאה אותה לכתוב גם ספרים למבוגרים, ביניהם ‘טעות’, ‘משוחררת לעוף’, ‘יש אישה אחרת’, ועוד. את ‘חיפושים’ כתבה בעקבות מפגש עם נזיר בודהיסטי, שבאמצעות המדיטציה שלימד אותה פתרה את סכסוכיה עם עצמה.

נקודת העגינה של רון־פדר-עמית היא הדמויות שבספריה. בכל פרק היא מספרת מהם התנאים החברתיים והנפשיים שהולידו גיבור זה או אחר. תהליך הכתיבה הייחודי שלה, שבמסגרתו היא מתאחדת עם גיבוריה ורוקמת את סיפוריהם, עולה מתוך הסיפור שהוא שיר אהבה למלאכת הכתיבה. אך לא רק הכותבת היא גיבורת הסיפור. גיבורה נוספת שלו היא מדינת ישראל, שכן תחנות חייה של רון־פדר-עמית מצטלבות עם תחנות הרות גורל בתולדות ישראל והאישים שעיצבו אותה: א”ד גורדון, ביאליק, זאב ז’בוטינסקי, וכמובן מנחם בגין.

"האוטוביוגרפיה הזאת שונה מאחרות שרואות אור בתקופה זו, בהציגה מערכת יחסים מטלטלת בין יוצרת לדמויותיה הבדויות. גילוי וכיסוי משמשים בו בערבוביה, ועולה ממנו כותבת נדירה בכנותה, ברגישותה ובעיקשותה." ד”ר שי רודין

נֹגַהּ הִתְקַשְּׁרָה אִתִּי בַּווֹטְסְאַפּ וּבִקְּשָׁה שֶׁנִּצְטָרֵף אֵלֶיהָ לַתַּהֲלוּכָה שֶׁיּוֹצֵאת בְּלַ"ג בָּעֹמֶר מִצְּפַת לְמֵירוֹן עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה. הִיא סִפְּרָה שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ מְאַרְגֶּנֶת אֶת הַתַּהֲלוּכָה הַזֹּאת כְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת. לֹא רָצִינוּ לְפַסְפֵס אֶת זֶה. אֲפִלּוּ אִמָּא שֶׁלִּי הִצְטָרְפָה. תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת הַתְּמוּנָה: אֲנִי מֵצִיץ מִבַּעַד לְחוֹר הַמַּנְעוּל שֶׁל בַּיִת בִּצְפַת. הַחֶדֶר חָשׁוּךְ. לְאוֹר מְנוֹרַת נֵפְט אֲנִי צוֹפֶה בְּמִישֶׁהוּ שֶׁמֵּסִיר אֶת הַמִּכְסֶה שֶׁל כָּרִית הַדְּיוֹ, וּמַטְבִּיעַ חוֹתֶמֶת בְּדַפֵּי נְיָר. מָה הֵם הַדַּפִּים הָאֵלֶּה? לָמָּה הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה בַּחֹשֶךְ? וּמִי הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁמִּסְתַּתְּרִים בַּמַּרְתֵּף? מִפְּנֵי מִי?

אֲנִי יֶלֶד סַקְרָן עִם הֲמוֹן דִּמְיוֹן, וְהֶחְלַטְתִּי לִרְתּוֹם אֶת הַדִּמְיוֹן שֶׁלִּי כְּדֵי לְהָבִין כָּל מִינֵי תּוֹפָעוֹת. יַחַד עִם אֲחוֹתִי הֵקַמְתִּי אֶת 'סַיֶּרֶת הַמַּדָּע', וּבְכָל פַּעַם אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְהָבִין תּוֹפָעָה אַחֶרֶת. אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא חוֹקְרִים אֶת הַתּוֹפָעוֹת בְּאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיוֹת אוֹ בָּאִינְטֶרְנֶט. בְּכוֹחַ הַדִּמְיוֹן שֶׁלִּי אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לְתוֹכָן, וְהוֹפְכִים לִהְיוֹת מַמָּשׁ חֵלֶק מֵהֶן.

לַעֲדִי אֲחוֹתִי נִשְׁבְּרָה שֵׁן חָלָב. עֲדִי הִתְעַקְּשָׁה לְתַקֵּן אוֹתָהּ: פֵיַת הַשִּׁנַּיִם לֹא תִּרְצֶה לָקַחַת שֵׁן שְׁבוּרָה, הִיא אָמְרָה. וַעֲדִי לֹא רָצְתָה לְוַתֵּר עַל הַבִּקּוּר שֶׁל פֵיַת הַשִּׁנַּיִם, וּבְעִקָּר לֹא עַל הַמַּתָּנָה שֶׁלָּהּ. אֲבָל אֵיךְ עֲדִי תּוּכַל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַגּוּף שֶׁל עַצְמָהּ? וְאֵיךְ קָרָה שֶׁפִּתְאוֹם מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בְּתוֹךְ תָּא כֶּלֶא עִם יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֲסִירִים? וּמִי הִיא הַשּׁוֹלֶטֶת בַּמַּמְלָכָה שֶׁהָיִינוּ בָּהּ? הִצְטָרְפוּ לַהַרְפַּתְקָה שֶׁלָּנוּ, וְכָךְ תּוּכְלוּ גַּם לְגַלּוֹת: הַאִם יֵשׁ בִּכְלָל פֵיַת שִׁנַּיִם?

בְּסוֹף הַסֵּפֶר עָשִׂיתִי קְצָת סֵדֶר בַּדְּבָרִים, הִפְרַדְתִּי אֶת הַדִּמְיוֹן מֵהַמְּצִיאוּת, וְהִסְבַּרְתִּי אֶת מָה שׁאֶוּלַי זָקוּק לְעוֹד הַבְהָרָה קַלָּה.