הביקורות של ים של דמעות ותקווה..

אם בבוקר לא בהיר אחד מודיעים לך שהבן או הבת שלך - פושעים, מה את עושה? מאמינה? תוהה בינך לבינך מה תרומתך לאירוע? מבררת עם עצמך מה מידת האחריות שלך כהורה למה שקרה? שואלת "מאיפה זה בא?". את לא קורסת. זה לא הזמן, אפילו שאת כבר מבינה שהחיים שלך, אלה שהכרת, הם היסטוריה. את מתעשתת כי המשפחה שלך זקוקה לך איתנה ומתפקדת בבוקר הבא ובאלה שיבואו אחריו. 

אולי בשלב מסוים מציעים לך להצטרף ל"אלמלא" ואת עושה מהלך נבון ומצטרפת.

"אלמלא" היא קבוצת תמיכה לאימהות כמוך. 

מה זה אימהות כמוך?

"אימהות לילדים שכשלו, מעדו, טעו, עברו עבירה כתוצאה מצירוף מקרים גרוע או שיפוט שגוי או שניהם גם יחד, אבל אין להם נשמה עבריינית," אומרת מייסדת הקבוצה. "עולם הפשע הוא לא הזירה שלהם, הם לא פושעים."

לשֵם הקבוצה, היא מסבירה, שני מובנים: האחד: שאלמלא קרה כך וכך, מה שקרה לא היה קורה ולא היית במקום שבו את נמצאת היום. והשני: צירוף שתי המילים הראשונות מ"אל מלא רחמים". ומי כמונו יודעות עד כמה אנחנו זקוקות לקצת חמלה אלוהית.

יעל טבת קלגסבלד מביאה את סיפוריהן של שלוש אימהות לא שגרתיות לילדים לא שגרתיים, בשלוש נובלות שונות אך שזורות זו בזו. כל אחת מהן מספרת את סיפורה האישי בגוף ראשון מתוך נקודת מבטה ותפישת עולמה. בעולם של שחור ולבן ושיפוט מהיר הן מביאות עימן מורכבות מעוררת מחשבה ואפילו אהדה.

חברות "אלמלא", אימהות כמותן, לא תמיד מקבלות את גרסתן. הן מציגות להן שאלות, מתווכחות עימן וביניהן, בוכות, צוחקות, ולמרות קריסת עולמן ממשיכות להיות שוחרות חיים ומקוות למחר טוב יותר. 

"מעולם לא האמנתי שבמהלך חיי אחווה אי פעם דבר והיפוכו באופן כה קיצוני. נדמה לי שאם חיים מספיק זמן, יכולים לראות הכול," אומרת אחת האימהות. והיא צודקת.

זהו היומן המטלטל, מעורר המחשבה והמרגש עמוקות של נוגה פרידמן, ששכלה ב־7 באוקטובר את בן זוגה, לוחם שלדג עידו רוזנטל.

פרידמן, יוצרת רב־תחומית וחוקרת מגדר, מתחקה אחרי תהליכי האבל שלה בכנות, בישירות ובתבונה, וגורפת את הקוראים לתוך ספירלות מסחררות של אובדן לצד תובנות חדות כתער, התפכחויות והיפקחויות.

ברקאי: "אני מניח שסגנון המפגשים בינינו יסטה משבלונַת הראיונות הרגילה ויגלוש להחלפת דעות, לשיחה. אני מקווה שתאזור מספיק אורך רוח לשמוע את התובנות שלי".

זעירא: "טוב. אני לא יודע כמה טוב ייצא לי מזה, אבל כמה יותר גרוע אני עוד יכול להצטייר בעיני הציבור?" 

שני אנשים יושבים משני צידי השולחן. ביניהם שתי כוסות תה וצלחת עוגיות. האחד הוא האלוף (בדימוס) אלי זעירא, ראש אמ"ן בשנת 1973 ומי שוועדת אגרנט הצביעה עליו כאשם העיקרי במחדל הפתעת מלחמת יום הכיפורים. השני הוא אבירם ברקאי, בוגר המלחמה ההיא כמפקד מחלקת טנקים בסדיר, ומי שחוקר אותה וכותב עליה ב־18 השנים האחרונות. 

הספר ויכה הברק פעמיים מביא את עיקרי השיחות ביניהם, שנמשכו על פני עשרות מפגשים, במשך קרוב לעשור, כשלפתע פתאום, בשבת 7 באוקטובר 2023, בעודם עסוקים בניתוח כשלי המלחמה הרחוקה ההיא, פרצה מלחמה נוספת. זה קרה בדיוק חמישים שנה אחרי, בדיוק מצמרר המהדהד את הביטוי שטבע בזמנו חיים חפר:
"רבותיי, ההיסטוריה חוזרת" — אותו העם, אותה הארץ, אותה קונספציה, אותה זחיחות שלטונית, אותו מחדל. האמנם?

במהלך שעות רבות של דיאלוגים קולחים ומרתקים, משוחח ברקאי עם זעירא על הזרעים שהנביטו את הפתעת מלחמת יום הכיפורים, מעמת אותו עם טענות שהועלו כלפיו לאורך השנים בנוגע לתפקודו ולתפקידו במחדל, וכפועל יוצא מהפתעת המלחמה הנוספת, מלחמת חרבות ברזל, מנסים השניים למצוא את הדומה והשונה בין שתי המלחמות — 1973 ו־2023. וזעירא נענה לאתגר, משיב באומץ, בפתיחות ובכנות מעוררות השתאות — על הכל.  

אבירם ברקאי הוא מחברם של שישה ספרים בנושאי מלחמות ישראל, בדגש על מלחמת יום הכיפורים. זוכה פרס צ'ציק (2019) על מפעל חיים בתחום חקר מלחמות ישראל.

הריביירה הצרפתית - אביב 2023 

מול חופי קאן נסחפת יאכטה בין איי לֵרֶן. על הסיפון שרועה אוריאנה די פייטרו, מו"לית איטלקייה, יורשת של משפחה מפורסמת ממילאנו. בעקבות התקפה אכזרית, ולאחר עשרה ימים בתרדמת, היא הולכת לעולמה.

מי רצח את אוריאנה?

גבר אחד ושלוש נשים מספרים את גרסתם לסיפור: אדריאן, בעלה של הקורבן, פסנתרן ג'ז מסתורי שובה לב; אדל החמקמקה, המאהבת הצעירה שלו; ז'וסטין, השוטרת המקומית האחראית לחקירה; ולבסוף אוריאנה, דרך הסיפור המטלטל של השבועות האחרונים בחייה.

אף אחד לא משקר. אבל אין אמת אחת שמקובלת על כולם...

גיום מוסו נולד בצרפת ב־1974, והוא הסופר המצליח ביותר בה. בנה של ספרנית, שכבר בגיל עשר חלם להפוך לסופר, ספריו תורגמו ל־40 שפות ונמכרו עד כה ב־33 מיליון עותקים. ספריו קולו של המלאך, מחר, סנטרל פארק, הנערה מברוקלין, דירה בפריז, החיים הם רומן, האלמונית מנהר הסן ואנג'ליק ראו אור בהוצאת כנרת־זמורה והיו לרבי־מכר.

"מלך המותחן האירופאי."  - לה רפובליקה

"אמן המתח הצרפתי."  - הניו יורק טיימס

"תופעה!"  - אל מונדו

ארבעים שנה שהיא שם, בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים, בונה יקום פרטי, מסועף, מלא פרטים ורמזים. היא לא שכחה דבר אך לא ברור עד כמה עולמה הפנימי קשור למציאות. ואז מגיע נדב, פסיכולוג צעיר עם שקט חיצוני ונפש סדוקה מהשירות הקרבי, והוא מקשיב לה באופן אחר. מתעקש להבין. לאט, נגד כל הסיכויים, היא מניחה לו להתקרב, אבל ככל שהוא מתקרב הוא מתקשה להבחין היכן נגמר השבר שלה ומתחיל אזור הדמדומים שבו הוא עצמו חי, וחווה על בשרו את מסקנתו של ויליאם פוקנר: העבר לעולם לא מת, הוא אפילו לא עבר.

בנובלה הכורסה הירוקה בוחן יובל נריה מה קורה כשמטפל יושב מול מטופל ופוגש בכאב שלו־עצמו, שאותו לא הצליח לרפא; מה אם הכאב הזה הוא הדבר האחרון שנותר לו מאדם אהוב; כיצד נשזרים להם היחסים בין מטופל למטפל; ואיך, אם בכלל, נשמרים גבולות התפקיד במשך המסע הטיפולי. מהלך האירועים בספר מגלה שטיפול נפשי עשוי להיות מן הדברים הנועזים ביותר ששני אנשים יכולים לעשות יחד מבלי לצאת מן החדר.  

יובל נריה, מחבר רומן המלחמה אש על חוויותיו כחייל במלחמת יום כיפור (זמורה־ביתן 1989) הוא פסיכולוג קליני ומנהל תוכנית המחקר בפוסט־טראומה בֿמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה.

"אנשים החלו לשים לב שמשהו לא בסדר כשהגיעה השעה 21:39 ביום שלישי, ארבעה־עשר במאי, ופעמון המעלית לא צילצל. בכל זאת, זה לא היה יום לגמרי רגיל, ודווקא משום אי־רגילותו היתה ההכרה איטית לחלחל ולמלא את הלבבות בדאגה."

ג'ייסון הוא אחראי התחזוקה של בניין בקווינס. הוא מקפיד שכפתורי המעלית יהיו מצוחצחים מדי יום, שאף אחד לא ישאיר שקיות זבל ליד הדלת ושהרצפות במסדרון יהיו מבהיקות. הוא מטפל בבניין במסירות ובאהבה, כאילו היה הילד שלו.

אבל ג'ייסון גם משתוקק לילד משלו. אחרי הכל, הוא כבר בן שלושים ושתיים ויש לו חברה שהוא גר איתה, ממש כמו אנשים רגילים. הוא נחוש להפוך לאבא בכל מחיר, אך הוריו המגוננים אינם מאמינים שהוא וזוגתו, ליזי, כשירים לגדל ילד ועושים הכל כדי למנוע ממנו להגשים את משאלתו.

כשזוג עם תינוק עובר להתגורר בבניין, תשוקתו של ג'ייסון הופכת לאובססיה, שמטילה צל על קארן, האם הצעירה והחרדתית. במסע להגשמת חלומו ובניסיונו לצאת לעצמאות יוצר ג'ייסון מערבולת כאוטית הנפערת למרגלות הבניין וטורפת את חייו ואת חיי דייריו.

חודש מאי היפהפה מפליא לשרטט דיוקן עוכר שלווה של נפש מסוכסכת הנאבקת במגבלותיה. לירן גולוד רוקמת רומן טורד מנוחה, מותחן פסיכולוגי חכם ומורכב, המונע מחרדות קמאיות ופריצת גבולות.   

לירן גולוד נולדה בקרית שמונה וגדלה במושב בית הלל שבגליל העליון. התגוררה שבע שנים בניו־יורק והיתה מנהלת תחום ספרות ואמנות בקונסוליה הישראלית. עם שובה היתה המנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. זהו ספרה השלישי, קדמו לו  עבודת אדמה, ונמר גימ"ל.

בְּיוֹם גָּשׁוּם אֶחָד מַגִּיעָה אֶל גַּבִּי וּפֶּנְדִי חֲתוּלָה מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ. חֲתוּלָה שֶׁהִיא חַד־קֶרֶן. הִיא תִּשָּׁאֵר בְּבֵית הַבֻּבּוֹת עַד שֶׁהַגֶּשֶׁם יִפָּסֵק וְתוֹפִיעַ הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וּמָה יִקְרֶה אָז?

הִצְטָרְפוּ לְהַרְפַּתְקָה מְיָאוּ־דְּהִימָה עִם גַּבִּי, פֶּנְדִי וְכָל הַדְּמוּיוֹת מִסִּדְרַת הַטֵּלֵוִיזְיָה הָאֲהוּבָה, וְעִזְרוּ לָהֶם לְהַפְגִּישׁ אֶת קִיקוֹ עִם אַבָּא וְאִמָּא שֶׁלָּהּ.

תַּגִּידוּ שָׁלוֹם לַחֲבֵרִים הַמַּסְרִיחִים שֶׁלִּי!

מַשֶּׁהוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר עַל שֵׁם גֵ׳רוֹם חַרְבָּנוֹבִיץ׳ מֵרִיחַ לֹא טוֹב. מַר זָדוֹן, הַמּוֹרֶה הַנַּקְמָנִי לְהִתְעַמְּלוּת, מָצָא דֶּרֶךְ מַסְרִיחָה לַהֲפֹךְ אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים לִילָדִים קַשּׁוּבִים, צַיְתָנִים וּמֻשְׁלָמִים. כְּשֶׁהָעִיר פִּיקָוָה מִתְכַּסָּה עֲנַן צַחֲנָה רָעִיל, רַק אַף סָתוּם יַצִּיל אֶת הַיְּלָדִים! הַאִם ג׳וֹרְג׳, הֵרוֹלְד וְהַכְּפִילִים שֶׁלָּהֶם יַצְלִיחוּ לַעֲצֹר אֶת הָרֹעַ הַמִּתְפַּשֵּׁט כִּפְצָצַת סֵרָחוֹן?

״יְצִירָה מְקוֹרִית, אִינְטֵלִיגֶנְטִית וּמְעַנֶּגֶת, מֻטְרֶפֶת מֵרֹב שׁוֹבְבוּת וְהוּמוֹר, שֶׁמִּסְתַּכֶּלֶת לַיֶּלֶד יָשָׁר בָּעֵינַיִם וְאוֹמֶרֶת לוֹ: אֲנִי בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ, וַאֲנִי גֵּאָה בָּזֶה. בִּשְׁבִיל סֵפֶר שָׂמֵחַ כָּזֶה גַּם סַרְבָנֵי קְרִיאָה קְטַנִּים יִשְׁתּוֹקְקוּ לִלְמֹד כְּבָר לִקְרֹא, וּמַהֵר.״ - עֲטָרָה אֹפֶק, מַרְמֵלָדָה  

"סְפָרִים נִפְלָאִים. מִתַּחַת לַהוּמוֹר רוֹבְצִים בְּשֶׁקֶט עֲרָכִים שֶׁל חֲבֵרוּת וְהִתְגַּבְּרוּת עַל קְשָׁיִים, דִּיּוּנִים עַל נוֹרְמָטִיבִיּוּת וַחֲרִיגוּת וְהַבְחָנוֹת מְדֻיָּקוֹת אוֹדוֹת אֲטִימוּתוֹ שֶׁל עוֹלַם הַמְּבֻגָּרִים בְּיַחַס לִנְמוּכֵי קוֹמָה." - אָרִיאָנָה מְלַמֵּד, YNET

בשדה בוקר השמש לא שקעה כמעט אף פעם, וכולנו התרוצצנו יחפים ופרועים מהפנימייה לקבר, מהקבר לצוק, והנעורים בערו לנו על העור ורק רצינו להרגיש עוד ועוד מהדבר הזה שלא ידענו לקרוא לו בשם. 

לבנים של שדה בוקר היה עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה. אבל אנחנו היינו בנות. 

פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת אומר שאת חייבת להיזהר תמיד. כל הזמן.

ספרה הראשון של מיה יסעור הוא טקסט בשל ונפלא ומלא עסיס וטעם. העברית שלה יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת. בעדינות ובתשומת לב היא מספרת סיפור אישי מאוד על מקום אחד ועל נערה אחת, אבל באורח פלא מחזירה אותנו, הקוראות והקוראים שלה, אל מה שאולי היו הנעורים שלנו ואולי הוא החלום שלנו על האור היוקד והחושך הסמיך של אז.

מיה יסעור נולדה בבאר שבע ב־1983, למדה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר. עורכת ספרותית, חיה בתל אביב.

על מה חושבת אישה, כשהיא מבינה לפתע, שאיש מעולם לא שמע את קולה?

רוזמרין לא מבין את החורף הוא פסיפס של סיפורי חיים נוגעים ללב, שנפגשים כולם ביום גשום אחד: אישה בודדה שמגלה את האהבה בגיל מאוחר; בת שנלחמת כדי לסלוח לאמה; רעיה שבוחרת לא להביא ילדים לעולם, כי לא תוכל לשאת את סבלם; אלמנה שכותבת מכתבים לבעלה; נערה בת שש־עשרה שמתאהבת בחברתה הטובה; זקנה שמפקידה סוד נורא בידי המטפלת שלה.

הדמויות הראשיות בספר הזה אינן גיבורות. הן נשים כאחד האדם, הן כל אחת מאיתנו, פגיעוֹת וחזקות, נדיבות וחסרות רחמים. הן אוהבות ושונאות מכל הלב. הן נופלות וממשיכות ללכת - כמו רוזמרין שקורא תיגר על הכפור החורפי, ובכל אביב נולד מחדש, על אף הצלקות.

מעטים כמו מתאו בוסולה יודעים כיצד לתאר, בעדינות ובעומק כאלה, את הסתירות שבמערכות יחסים אנושיות. מעטים יודעים לתפוס בענווה כזו את תשוקותינו ואת הפחד שלנו מלהיות מאושרים.

מתאו בוסולה הוא סופר רב־מכר, מאייר, יוצר קומיקס ומגיש רדיו איטלקי. עד כה פירסם 8 רומנים, שחלקם עובדו לקולנוע ולתיאטרון.

"החלטתי לכתוב על נשים כי אני לא אישה. כי יש לי הרגשה שאני תמיד יודע עליהן רק מעט, גם אם אני גר עם ארבע מהן. ולמה לכתוב על מה שאתה חושב שאתה מכיר, כשאתה יכול לכתוב על מה שאתה רוצה להכיר מקרוב?" - מתאו בוסולה

אמרתי לה שאני מרגישה כמו דג על הירח. בדרך כלל אומרים ״דג מחוץ למים״, אבל מאז שאמא... 
זה לא רק שאני לא נמצאת במים, אני בכלל לא נמצאת יותר בעולם שאני מכירה.

ליבי בת החמש־עשרה היא ילדה רגילה. היא רק רוצה להצליח בלימודים, להקשיב לטיילור סוויפט ולעלות לתיכון עם שתי החברות הכי טובות שלה. עד שתאונת דרכים הופכת את כל עולמה. ביום אחד ליבי מפסיקה להיות ״התלמידה המצטיינת״, והופכת להיות ״הילדה שאמא שלה מתה״.

כדי להחזיר אליה את עצמה וגם את אבא שלה שהולך ונעלם, ליבי מחליטה שהיא חייבת להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון. ובשביל זה היא מוכנה ללכת רחוק מאוד, רחוק עד חדר המורים, שממנו היא גונבת את טופס המבחן.

בזמן שליבי הולכת ונפרדת מהילדה שהיתה, היא מוצאת את עצמה מבלה יותר ויותר עם זוהר, בו נתקלה אצל הפסיכולוגית החדשה שלה. ולצד רגשות האבל והכאב ניצתות בה גם תחושות אחרות. אבל גם לזוהר יש צרות משלו, והצרות האלה מאיימות להרוס את מה שבקושי הספיק להתחיל ביניהם. 

10 סיבות לא להשתגע הוא סיפור התבגרות סוחף, המשלב רומנטיקה, כאב והומור, ומספר על משקלו של אובדן ועל כוחה של אהבה. 

הספר נכתב בעידוד תוכנית "רזידנסי טחנת רוח" בתמיכת קרן ברכה והקרן לירושלים.

זהו ספרה הראשון לנוער של נועה שלו, פסיכולוגית תעסוקתית ומחברת רב־המכר את עוד תתחרטי על זה (2023), כלת פרס שר התרבות לספר ביכורים. שלו, ילידת 1982, גדלה בחולון וגרה בשוהם עם בן זוגה, שלושת ילדיה ושני כלביה.
אוהבת קוקילידה, לק נצנצים, את טיילור סוויפט, בנות גילמור ותפוזים שמתקלפים ממש טוב. 

כמו ליבי, גם אמא שלה נפטרה כשהיתה ילדה, אבל היא בחיים לא היתה מעלה על דעתה לגנוב מבחן (וגם לא לזרוק צנצנת זכוכית לפח מיחזור פלסטיק). רק דמיינו מה היה לזוהר להגיד עליה אם היו נפגשים.

אנחנו פגועים. כועסים. נוטרים טינה. רוצים לנקום. לפעמים גם מוציאים את הנקמה לפועל כדי להירגע. לאן זה מוביל אותנו?

הספר האור בקצה הוא מסע רגשי ומחשבתי יוצא דופן. הוא עובר דרך הפסיכולוגיה של הכאב, הסוציולוגיה של השנאה, הקולקטיביות של הטינה, והתשוקה הכל־כך אנושית — לנקמה. 

אבל הספר הזה הוא לא רק חפירה בתהומות. הוא חיפוש עמוק – לפעמים כואב – אחר האפשרות לתיקון. לא מתוך סליחה מזויפת, אלא מתוך הבנה. מתוך אחריות. מתוך רצון לשרוד את המקום שאנחנו חיים בו, כפרטים וכקולקטיב. 

ספרם של טובה הרטמן ויהודה שוחט נוגע בחוויות של כולנו משבעה באוקטובר 2023 ואילך, אבל גם בחיי היום־יום, בדברים הקטנים שגורמים לנו להתפוצץ, עד שאנחנו לא מסוגלים עוד להכיל, תוך שאנחנו נכנסים למעגל סבל שממנו כולנו נפגעים. 

באמצעות עשרות ראיונות עומק ומונולוגים מטלטלים, האור בקצה הוא לא עוד ספר תיאוריה: הוא מראָה, לעיתים עקומה, לעיתים בוערת, אבל תמיד אנושית.

פרופ' טובה הרטמן היא דיקאנית החוג למדעי הרוח והחברה בקריה האקדמית אונו. זהו ספרה השישי.

יהודה שוחט הוא מרצה בקריה האקדמית אונו, סופר ועיתונאי. זהו ספרו הרביעי.

איך אפשר לחקור לעומק את מחדל טבח 7 באוקטובר? מה ניתן ללמוד מחקירת מחדל יום הכיפורים? האם מה שהיה הוא שיהיה, ואנחנו נידונים לעקומת למידה שלילית לנצח?

בישראל – מדינה של מלחמות ומבצעים — רבים ההישגים הצבאיים, אבל רבים הם לדאבוננו גם המחדלים הבלתי־נתפסים. בחמישים שנה ויום עוקב ד"ר מוטי גלוסקה אחר ועדות החקירה והבדיקה של מחדלי המדינה, והתוצאה: דיוקן ישראלי מורכב, מרתק, מסקרן. 

שני קווי פרשת המים, שביקעו את הווייתנו בהפרש מדויק ומצמרר של חמישה עשורים ויום, מעלים שאלות רבות, שבחלקן עוסק ספר זה: האם אנו מסתפקים ב"עריפת ראשים" של האחראים הראשיים למחדלים? מהו הכשל המובנה בממשק המדיני־צבאי בישראל? האם ועדות חקירה מציגות רק חוכמה לאחר מעשה (חל"ם)?

מוסד ועדות החקירה אמנם זוכה לביקורת רבה, אבל הוא עדיין מהווה אמצעי ממלכתי ומקובל לבירור האמת. חמישים שנה ויום בוחן את הנושא בהקשרים חברתיים, תרבותיים, צבאיים ופסיכולוגיים. יש בו דיון בוועדות חקירה מהשנים האחרונות (אסון מירון, פרשת הצוללות), אך הוא עוסק בעיקר בחקירת מלחמות: ועדת אגרנט (מלחמת יום הכיפורים), ועדת כַּהַן (מלחמת לבנון הראשונה) וּועדת וינוגרד (מלחמת לבנון השנייה). 

בעקבות לקחי העבר מציע הספר מִתווה לוועדת חקירה משוכללת ויעילה מקודמותיה, שנועדה לסייע בתהליך הריפוי המקיף שהחברה הישראלית מוכרחה לעבור. 

ד"ר מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, משפטן בהכשרתו, ואל"ם (במיל.), שהשתתף ברוב מערכות ישראל. ספרו משקף כמיהה אישית לתיקון עמוק ומשמעותי בחברה הישראלית. 

"חמישים שנה ויום מציג את הלא ייאמן — רבות מההמלצות של ועדות החקירה אינן מיושמות ואין תהליך נכון של הפקת לקחים — קביעה בעלת משמעות קיומית של ממש". - פרופ' חנה יבלונקה

"אתה תרוץ קדימה כמו שאתה יודע לרוץ קדימה. חד. ממוקד. אמיץ. נחוש. אבל אולי זה שאחריך ישתהה פתאום?... לך תדע מה יכול לקרות... הרי זאת מהומת אלוהים, כשמתחילות היריות. ואולי זה מוצדק? אולי האוהבים באמת צריכים להיות מוכנים לתת הכול... הכול! זאת המתנה הגדולה והעצומה והבלתי־אפשרית שלהם לאבא, לאמא, לכל תושבי הארץ שבה גדלו ואותה למדו כל־כך כל־כך לאהוב."

בשמונה ביוני 2024 פעלו כוחות של הימ"מ, שב"כ ויחידות מובחרות של הצבא במחנה הפליטים נוסיראת ברצועת עזה, במטרה לשחרר את ארבעת האזרחים הישראלים שנחטפו ממסיבת הנובה בשבת הארורה של שבעה באוקטובר.
בפעולה נהרג לוחם הימ"מ רב־פקד ארנון זמורה. לאחר מותו, נקרא מבצע החילוץ ההירואי על שמו.

הספר איש אשר רוח בו עוקב אחר סיפור חייו ומותו של ארנון זמורה, ואחר דרכו, תפיסת עולמו ומערכת הערכים שלאורהּ חי ופעל. באמצעות ראיונות, טקסטים שכתב בעצמו ואשר נכתבו עליו לאחר מותו ותיאור הקרבות שבהם השתתף ועליהם פיקד במהלך השבת הארורה של שבעה באוקטובר, משתקף דיוקן מרגש של אדם צעיר, כריזמטי, נחוש ורגיש, שבדרכו הצנועה הוסיף עוד פרק מפואר לאתוס הגבורה הישראלי.

אודי בן סעדיה הוא מחזאי ובמאי תיאטרון. סיפוריו התפרסמו בבמות ספרותיות שונות בארץ ובחו"ל. כתב ספרים ומחזות זוכי פרסים. 

גִּבּוֹר־הָעָל
שֶׁל כָּל הַזְּמַנִּים
חוֹזֵר — וּבְגָדוֹל! 

ג'וֹרְג' וְהֵרוֹלְד שׁוּב בְּצָרוֹת, וְהַפַּעַם זֶה בֶּאֱמֶת לֹא בְּאַשְׁמָתָם! חֲלָלִית מִסְתּוֹרִית נָחֲתָה עַל הַגַּג שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי עַל שֵׁם גֵ׳רוֹם חַרְבָּנוֹבִיץ׳ וּמִתּוֹכָהּ יָצְאוּ שְׁלוֹשָׁה חַיְזָרִים שֶׁמְּאַיְּמִים לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הָעוֹלָם. אַחֲרֵי שֶׁהָפְכוּ אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים וְהַמּוֹרִים לִחְנוּנִים זוֹמְבִּים מַזְוִיעִים, נִרְאֶה שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוּכַל לַעֲצֹר אוֹתָם. אַף אֶחָד, מִלְּבַד קֶפְּטֶן תַּחְתּוֹנִים!

דָאב פִּילְקִי בִּלָּה אֶת שְׁנוֹת לִמּוּדָיו בִּכְתִיבַת קוֹמִיקְס לְיַד חֲדַר הַמְּנַהֵל, אַחֲרֵי שֶׁהֻרְחַק מֵהַכִּתָּה שׁוּב וָשׁוּב. הוּא מִזְּמַן כְּבָר לֹא תַּלְמִיד, אֲבָל עֲדַיִן זוֹכֵר אֵיךְ הָעוֹלָם נִרְאֶה בְּגִיל שְׁמוֹנֶה. אוּלַי זֹאת אַחַת הַסִּבּוֹת שֶׁסְּפָרָיו, וּבָהֶם סִדְרַת קֶפְּטֶן תַּחְתּוֹנִים, תֻּרְגְּמוּ לְ־25 שָׂפוֹת וְהָיוּ לְרַבֵּי־מֶכֶר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ,
וְגַם בְּיִשְׁרָאֵל!

״אַחֲרֵי שֶׁיַּלְדֵי יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת מִבְחַן יוֹמָנוֹ שֶׁל חְנוּן, הִגִּיעַ הַזְּמַן לְגִבּוֹר חָדָשׁ בְּאוֹתוֹ זָ׳אנֶר. וְלַגִּבּוֹר הֶחָדָשׁ שֶׁעָף כָּל הַדֶּרֶךְ לְיִשְׂרָאֵל בִּגְלִימָה עֲשׂוּיָה וִילוֹן וּבְלִי מִכְנָסַיִם בִּכְלָל, קוֹרְאִים קֶפְּטֶן תַּחְתּוֹנִים. קַבְּלוּ אוֹתוֹ!״ - רִינַת פְּרִימוֹ, YNET

אריאל חייב להתכונן למסיבת הגיימינג של זואי ולקנות דחוף את הגיימבדי 3000 שכבר יש לכל החברים בכיתה. אבל ההורים שלו חוזרים שוב ושוב על אותה מילה – לא! 

רק לדבר אחד הם מסכימים – דמי כיס קבועים. סוף־סוף אריאל יוכל לנהל את הכסף שלו בעצמו ולקנות כל מה שהוא רוצה! אבל די מהר הוא מגלה שבמקום ערימה של שטרות יש לו קופה של צרות! למזלו, הרובוט־כלב שלו דוט מציע לו תוכנית מבריקה. אולי בעזרתה אריאל יגיע מוכן למסיבה וגם ילמד את ההורים שלו שיעור או שניים בניהול כספים חכם! 

המחקר המדעי של דן אריאלי מתעורר לחיים בסדרה של ספרים מאוירים לקוראים צעירים. הכישרון הייחודי שלו להפוך מדע לפופולרי ונגיש, ניכר בדמויות המצחיקות שהוא יוצר ובסיפורים מלאי החמלה שהוא מספר. ספרי הסדרה, המשלבים עובדות ורעיונות, מסבירים לילדים איך לתכנן ניסויים ומה מגלה לנו המדע על ההתנהגות האנושית. 

המאייר והקומיקסאי עומר הופמן העניק לדמויות הסדרה אופי, הומור ותנועה, והוסיף להסברים המדעיים המחשה חזותית מאירת עיניים. 

אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור. 

האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם? 

מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.  

הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.

עומר מאיר ולבר, יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.

מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר, אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית. 

זֶה סִפּוּר עַל שַׁבְּלוּל נוֹעָז וְקָטָן,
עַל גַּלִּים וְעַל יָם וְעַל הַר לִוְיָתָן.

הַשַּׁבְּלוּל גָּר עַל סֶלַע לְחוֹף הַיָּם וּמִשְׁתּוֹקֵק לִרְאוֹת
אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל. אֲבָל אֵיךְ הוּא יַפְלִיג לְשָׁם?

הַלִּוְיָתָן וְהַשַּׁבְּלוּל, מֵאֵת ג'וּלְיָה דוֹנַלְדְסוֹן וְאַקְסֶל שֶׁפְלֶר,
בְּמַהֲדוּרָה מְיֻחֶדֶת לְיָדַיִם קְטַנְטַנּוֹת.
מִסִּפְרֵיהֶם הַקְּלָסִיִּים שֶׁל ג'וּלְיָה דוֹנַלְדְסוֹן וְאַקְסֶל שֶׁפְלֶר,
מֵהַיּוֹצְרִים הַחֲשׁוּבִים וְהַבּוֹלְטִים בְּסִפְרוּת הַיְּלָדִים הָעוֹלָמִית:
טְרוֹפוֹתִי, לַקּוֹף יֵשׁ בְּעָיָה, הָעֲנָק הֲכִי גַּנְדְּרָן בָּעוֹלָם, זוֹג, תּוֹלַעַת כֹּל־יוֹדַעַת, לַשּׁוּעָל אֵין גַּרְבַּיִם, אַרְנֶבֶת נָמָה נוּם.

לפיפ יש מקרה חדש לחקור. 
והפעם הקורבן הוא פיפ עצמה.

החקירה האחרונה של פיפ ממשיכה לרדוף אותה. מאז שהפודקסט שלה הפך לוויראלי היא התרגלה לקבל איומי רצח. אבל עכשיו יש לה גם סטוקר, והוא שואל אותה שוב ושוב את אותה השאלה: מי יחפש אחרייך כשאת זאת שתיעלם?

פיפ מוצאת קשר בין הסטוקר שלה לרוצח סדרתי מקומי. אבל המשטרה, כרגיל, מסרבת לפעול. היא מבינה שאין לה ברירה: אם לא תמצא את התשובות בעצמה, הפעם היא תהיה הקורבן.

ביום שבו השקט נקטע באכזריות – בשעה שחמאס טבח באלפי יהודים והותיר עשרות רבות של משפחות שכולות וקהילות הרוסות — יצא הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, למסע בין בתי אבלים, בתי חולים, בסיסים צבאיים, מוקדי זיהוי גופות ומעגלי חוסן. במסע הזה הוא לא חיפש רק את עַם ישראל, אלא גם את האמונה.

ספר זה אינו רק יומן אישי מתקופה מטלטלת. זהו מסמך נדיר שבו רב ומנהיג רוחני מביט עמוק אל תוך עיניהם של הורים שכולים, ילדות חטופות, חיילים פצועים ומתנדבים חדורי שליחות, ותוהה — כיצד שומרים על צלם אנוש ועל האמונה כשהעולם מתפרק סביב? מה מחזיק אותנו רגע אחרי הזוועה? איך משקמים לא רק את הבתים, אלא גם את הלבבות?

בין דפי הספר שזורות עדויות, חוויות ותפילות, וכן מפגשים מעוררי השראה ותובנות עמוקות על כוחה של קהילה, על עוצמתה של רעות ועל תפקידה של מנהיגות דתית בעידן של שבר וצמיחה.

הספר דמעות של אמונה קורא לשוב ולִבחור, מדי יום מחדש, מתוך הזיכרון, באנושיות, באחריות ובאמונה.

מעריצים אותה ובזים לה, מקנאים בה ושונאים אותה. היא עשירה, מגוונת, עוצמתית, מפתה ומושכת. היא בדלנית ומסתגרת, אך גם נוטלת אחריות כ"שוטר של העולם". היא מובילה את המדע העולמי, אך גם דתית ושמרנית. ובכל זאת, למרות ריבוי הפנים שלה, היא מופעלת על־פי מנגנון תרבותי משותף, ככתוב בסמלה:
E pluribus unum — "מתוך רבים, אחד".
והיא תמיד חידתית: ארצות הברית של אמריקה. 

מאז ומתמיד היה יחסן של ארצות העולם לארצות הברית אמביוולנטי. אבל למרות השניוּת, עוד ועוד אנשים נוהים לטעום ממנעמיה כתיירים, ועוד ועוד מהגרים אליה כדי לממש בה את "החלום האמריקאי". דלתה של אמריקה פתוחה לאוהבי החירות והזכויות, והקפיטליזם בה מאפשר לכל חולם ויזם להצליח בגדול. וכך, זה 250 שנה שעיני העולם כולו נשואות אליה יותר מאשר לכל ארץ אחרת, כדי להעתיק ממנה או כדי לזכות בחסדיה. אך כל כמה שכתבו על אודותיה וצרכו מתוצריה, אמריקה נותרת חידתית, ותרבותה — בלתי מובנת. 

לכבוד שנת ה־250 לעצמאותה של ארצות הברית, מציע פרופ' גד יאיר בספרו זו היא אמריקה: דיוקנה של אומה אפיון תרבותי מעמיק של "האומה הגדולה בעולם". כתיבת הספר נעשתה בתום שלושה עשורים של ליקוט תצפיות וניתוח מאות ראיונות עם אמריקאים ועם ישראלים המתגוררים בארצות הברית, והניתוח המרתק המוצג בספר שופך אור על הקודים התרבותיים המייחדים את אמריקה ועושים אותה למה שהיא. 

פרופ' גד יאיר הוא סוציולוג באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא שהה בארצות הברית שלוש שנות השתלמות וביקר בה רבות. במהלך השנים הללו הציג ממחקריו בהרווארד, בסטנפורד, בשיקגו וב-MIT. לאחר שאפיין את התרבות הישראלית (בספרו צופן הישראליות) והגרמנית (באהבה זה לא פרקטיש), משלים פרופ' יאיר טרילוגיה מרתקת של ניתוח תרבותי בדרכו הייחודית.

מִחוּץ לַדֶּלֶת שֶׁל דּוֹקְטוֹר צְבִיָּה הַתּוֹר אָרֹךְ־אָרֹךְ.

פִּיל, תַּנִּינָה וְגִ'ירָפָה מַמְתִּינִים בְּסַבְלָנוּת, אֲבָל קוֹפִיף מֻטְרָד מְאוֹד — מִי הַבָּא בַּתּוֹר? מִי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַמִּסְפָּר הֲכִי גָּדוֹל אוֹ הֲכִי קָטָן? וְאוּלַי מִי שֶׁהֲכִי כּוֹאֵב לוֹ? וּמָה יִקְרֶה כְּשֶׁלַּמִּרְפָּאָה יִכָּנֵס גַּם כְּלַבְלַב עִם כְּאֵב זָנָב?

הַסּוֹפֶרֶת אֶפְרָת לֵוִוי (הַלֵּב שֶׁל לֵב) מְלַמֶּדֶת עִבְרִית בְּאֻלְפָּן לְעוֹלִים חֲדָשִׁים. הֲנָאָתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הִיא לִקְרֹא וְלִכְתֹּב סִפְרֵי יְלָדִים בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵי חֲתוּלֶיהָ — מִישְׁמִישׁ וְשׁוּשָׁן — נִמְצָאִים בַּסְּבִיבָה. 
אִיּוּרֵי הַחַיּוֹת שֶׁל גֶּפֶן רְפָאֵלִי, מְאַיֶּרֶת בֵּינְלְאֻמִּית, מְלֵאִים בְּהוּמוֹר וּבֶאֱנוֹשִׁיּוּת.

דווקא כאשר הזירה המקומית רועשת, נקרא ד"ר גדעון בן ארי למשימה מרוחקת כנגד שאיפתו של התמנון האירני לגדל זרועות נוספות.

האינטרסים המשתנים של המעצמות ומרוץ החימוש של תוכנות וחומרות משפיע על כלכלות חובקות עולם ועל עמים ולאומים רבים בו זמנית. הצוות של גדעון כבר יודע כי כלי הטייס הבלתי מאוישים הם חוד החנית של כל אזור קרבות. לאחר העתקה ושימוש במודל נשק מערבי, מככב נשק אווירי זה כמי שמשנה חוקי המשחק הן בהגנה ובהן בהתקפה.
הסחר הבין־יבשתי בנשק מתוחכם והזירות הרבות בהן מתקיימים סכסוכי גבול, פוליטיקה ודת, מביאים שחקנים חדשים וישנים לנסות כלים הרחק ככל האפשר מעיניים צופות ושומרי סף.

זרועות התמנון חושף פיתוחי כלי נשק שפוטנציאל הנזק שלהם שונה ומאיים. השימוש בלוחמה פסיכולוגית, ריגול דיגיטלי, בינה מלאכותית ויכולות זיוף תבניות ופנים הפכו גם הם למשרתי מדינות אויב וארגוני טרור המשמשים אותן.
היועצים הוותיקים בשדה הפיזי ומקביליהם הצעירים בשדה הטכנולוגי יוצאים הפעם להגן על בנות בריתן של ישראל וארצות הברית בדרום מזרח אסיה. 

זרועות התמנון הוא ספרו הישראלי האחד־עשר של עוזי עילם, זוכה פרס ביטחון ישראל על מפעל חיים. קדמו לו מלכודת בפריז, סייבר בסינגפור, נתיב הדמים, עשן לבן בוותיקן ומוסקבה מאיימת, ספרי מתח שיצאו בהוצאת כנרת־זמורה.

בכנות שובת לב נותן דן מרגלית בספרון זה, הצצה ייחודית להגיגיו הלא מצונזרים של חולה סרטן, המתמודד באומץ עם מחלתו .

ברקע, מדינתו האהובה מתמודדת אף היא עם אתגרים קיומיים.

ספרון זה מוגש בחינם עפ״י בחירתו של המחבר.
תרומות לשיב״א ניתן לפנות ל:
Yedidim@sheba.co.il

"אם כולם רוצים את מי שהם לא יכולים לקבל, וכולם כבר יודעים את זה כמו שהם יודעים שהשמש זורחת בבוקר במזרח, אז דייטים הם בסך הכול משחק אומץ שבו אנחנו מחכים לראות מי יהיה זה שירצה ומי יהיה זה שילך. וזה לא נשמע בכלל כמו אהבה." 

לכאורה, למעין ולנועם יש 90% התאמה. שניהם למדו ספרות השוואתית, יש להם טעם זהה במוזיקה רגשנית ושניהם ביסקסואלים. בפעם הראשונה שהאפליקציה מפגישה אותם, אי־אז בתל אביב של שנת 2013, נועם לא מוצא חן בעיני מעין והיא מתחמקת מחיזוריו, אבל הגורל יוכיח לה שהאלגוריתם לא טעה. כשרגשותיה יתהפכו, היא תגלה שהם כמו חיות נדירות מאותו מין שלפתע מצאו זה את זה. דווקא אז נועם נבהל מעוצמת הקשר ביניהם ומסיים אותו, ומעין מרגישה שהיא שוב נופלת לאותן תהומות מוכרות ולשאלות שרודפות אותה שנים – למה היא תמיד מתאהבת במי שלא יכול להחזיר לה אהבה, והאם זה בכלל יכול להיות אחרת?

אינסוף שיברונות לב קטנים הוא קומדיה רומנטית סקסית וחכמה, שבמרכזה דמויות כובשות המזנקות מהדף במלוא חיותן. מיכל פיטובסקי רוקמת עלילה נטולת מאמץ ומכמירת לב, שתזכיר לנו כמה החיצים של קופידון דוקרים, ושצריך לעבור אינסוף שיברונות לב כדי למצוא אהבה שלמה. 

מיכל פיטובסקי היא סופרת ומרצה. זהו ספרה החמישי. ספריה הקודמים זכו בפרס "פרדס" מטעם הספרייה הלאומית ובפרס שרת התרבות על שם דבורה עומר. בשאר הזמן היא יוצרת תוכן ברשת, אמא לשני בנים ומתגוררת איתם ועם בן זוגה בגבעתיים.

מה קורה כשבאמת אומרים את האמת?

דורה (דורית) גולדברג־רוטשילד, קיבוצניקית בעבר ומושבניקית מהגליל התחתון בהווה, (האזור הכי יפה בארץ, אם מוכנים להתפשר על זה שאין ים) ממש לא דמיינה לעצמה שככה יסתיים משחק האמת או חובה בחגיגות יום ההולדת לאבינועם, בעלה. כי כשהוא מחליט לענות בכנות, קבל עם, מושב ואשתו, מה באמת הפנטזיה שלו – תשובתו מרעידה את הקרקע הבטוחה וסדקים הולכים ונפערים במציאות חייה, ועכשיו, בגיל 48, דורה נאלצת להמציא את עצמה מחדש.

משבר נשיות ומימוש עצמי; סכסוך נדל"ן עסיסי; תעלומה בת עשרים שנה; ארץ ישראל הישנה והטובה שכבר מזמן מוכנה למכור את עצמה לכל המרבה במחיר; אוטו דואר שהוא עגלת קפה (פופ־אפ!), אהבה שאולי דווקא לא מנצחת הכול, חלומות בלילה ובהקיץ ורצון פשוט ובסיסי כל כך – במנוחה ובנחלה (או לפחות בחלקת בן ממשיך) – הם החומרים מהם רוקחת שני הדר את ספרה החדש, שדות גולדברג. בדרכה השנונה, הייחודית ומלאת החיים, היא לוכדת סיפור פרטי וקטן של אישה אחת, שהוא גם סיפור אהבה ישראלי ואוניברסלי של חיפוש מתמיד אחר בית, שורשים ושייכות. 

שני הדר, בעברה קיבוצניקית וכיום מתגוררת במושב שדמות דבורה שבגליל התחתון, היא סופרת, מנחה סדנאות כתיבה, אשת תקשורת, פעילה ויזמת חברתית, משרתת במילואים (כסופרת!) וכותבת בטוויטר תחת שם העט אלה צביאלי. ספר הביכורים שלה, חג המשק, ראה אף הוא אור בהוצאת כנרת, זמורה, דביר והיה לרב־מכר.

מהי מנהיגות אמיתית? האם היא מולדת או נרכשת? ומדוע אנו נמשכים כל כך, בתקופה הזאת אבל גם מאז ומעולם, ל"דמויות גדולות"?

פרופ' מיכה פופר חוקר שנים רבות את המנהיגות כתופעה פסיכולוגית. באמצעות אנקדוטות היסטוריות, דוגמאות מחיי היומיום ושלל סיפורים אישיים, פופר מאיר בספרו את היסודות הפסיכולוגיים והחברתיים של מנהיגות: מהיכולת להניע את הציבור לפעול "מעל ומעבר", דרך יצירת משמעות וניהולה, ועד להבנה מדוע מנהיגים הפועלים בהקשר אחד – לא בהכרח יכולים לתפקד בעמדת הובלה בסיטואציה אחרת. 

הספר מה מומו היה אומר? מספק ניתוח מעמיק של מנהיגות בהקשרים מגוונים – החל מהצבא, דרך ארגונים חברתיים ועסקיים ועד לזירה הפוליטית, חושף את הדינמיקה המורכבת של הובלת אנשים בסביבות שונות, ומציג תובנות מפתיעות על:
• מקורות האמון וההשפעה של מנהיגים
• הדינמיקה הרגשית בין מנהיגים למונהגים
• ההטיות הקוגניטיביות המעצבות את תפיסתנו לגבי מנהיגים
• וגם: כיצד מתפתחת מנהיגות – וכיצד ניתן לפתח אותה

מה מומו היה אומר? אינו רק ספר על מנהיגות: זהו מסע אישי ומעמיק אל תוך אחת התופעות המשפיעות ביותר על חיינו, והוא מאפשר לנו להתבונן במבט חדש על המנהיגים שלנו, ואולי חשוב מזה – על עצמנו, כמונהגים. ספר חובה לכל מי שמוביל אנשים, שואף להוביל, או מתעניין בדינמיקה האנושית המרתקת שבבסיס יחסי מנהיגים־מונהגים.

מיכה פופר הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס) בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. לשעבר מפקד ביה"ס למנהיגות בצה"ל. פרסם עשרה ספרים על מנהיגות ועשרות מאמרים בכתבי עת מובילים בעולם.

מה אם סוד האושר נולד לפני זמן רב בהודו?

יוגה, קארמה, איורוודה... מושגים מוּכּרים אלה חילחלו מערשֹ מוצאם, הודו, אל התרבות המערבית ואל חיינו המודרניים, ונראה כי הם נושאים בחוּבּם הבטחה לאורח חיים מאוזן ומספק. 

בסנסקריט, נמסטה פירושה "אני קד לקדוּשה שבך" — מילה שניחנה באחד המסרים היפים והמעשירים שבנמצא.

הספר נמסטה הוא מדריך מעשי המציע תובנות, השראה ודרכי פעולה המבוססות על חוכמה עתיקה עוצמתית, ומניח בידכם את המפתח לעיצוב ההווה והעתיד כפי שחלמתם עליהם: כיצד אנו יכולים לחוות את כוח הריפוי של המנטרה אוֹם; לתרגל חוסר שביעות רצון כדי להתגבר על האגו; להתאים את הקארמה כדי לחולל שינויים נפלאים בחיינו; לשפר את הבריאות בעזרת האיורוודה; להקל מתח וחרדה באמצעות עיסוי ראש; לחוות מפגשים מקודשים באמצעות טנטרה ועוד... ספר מלא הפתעות, המספק דרך בהירה להתמודדות עם האתגרים האישיים והקולקטיביים של עולמנו הכאוטי. 

הסופרים פרנססק מיראייס והקטור גרסיה מציעים לנו פרספקטיבה עכשווית על רוחניות הודית, שעקרונותיה — הרלוונטיים היום יותר מתמיד — ינחו אותנו בחיפוש אחר חיים של שלווה ואושר.

הקטור גרסיה, יליד ספרד, עבד כמהנדס תוכנה במרכז CERN בשווייץ. לפני כשני עשורים עבר ליפן, ומאז הוא כותב ספרים על התרבות היפנית.

פרנססק מיראייס, יליד ברצלונה, הוא מרצה ומחבר רבי־מכר עטור פרסים בתחומי הבריאות והרוחניות. למד עיתונאות, ספרות אנגלית ופילוסופיה גרמנית, ועבד כמתרגם, עורך, מטפל באמנות ומוזיקאי. 

ספרם הקודם של מיראייס וגרסיה, רב־המכר איקיגאי: הסוד היפני לחיים ארוכים ומאושרים, תורגם ל־57 שפות. הוא הספר המתורגם ביותר בעולם מהלשון הספרדית, וגם הוא ראה אור בעברית בהוצאת כנרת־זמורה.

לְמוֹעֲדוֹן הַכַּדּוּרֶגֶל בַּרְצֵלוֹנָה יֵשׁ הִיסְטוֹרְיָה מְפֹאֶרֶת שֶׁהִתְחִילָה לִפְנֵי 125 שָׁנָה.

אֵיךְ נִבְחֲרוּ הַשַּׂחְקָנִים הָרִאשׁוֹנִים? מִי כֻּנָּה הָ"אֶקְדּוֹחָן"? מָתַי הַקְּבוּצָה כָּבְשָׁה חֲמִישִׁיָּה נֶגֶד הַיְּרִיבָה רֵיאָל מַדְרִיד? אֵיךְ הָפַךְ מֵסִי הַנַּעַר לְשַׂחְקַן הַכַּדּוּרֶגֶל הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בְּבַּרְצֵלוֹנָה? וְהַאִם לָאמִין יָמָאל הוּא הַבָּא בַּתּוֹר? כָּל הָעֻבְדּוֹת, כָּל הַסִּפּוּרִים וְכָל הַמִּסְפָּרִים שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי אִימְפֶּרְיַת הַכַּדּוּרֶגֶל: בַּרְצֵלוֹנָה

אַף אֶחָד בַּיְּקוּם כֻּלּוֹ לֹא יָכוֹל לְהָבִיס אֶת הַדִּינוֹזָאוּרִים הַמַּבְעִיתִים. אוּלַי רַק הַזְּאֵב הַזֶּה שָׁמָּה... כֵּן, זֶה שֶׁעוֹמֵד לְיַד הַנָּחָשׁ וְהַכָּרִישׁ וְהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁנִּרְאָה כְּמוֹ סַרְדִּין. אֲבָל רֶגַע, מָה קוֹרֶה כָּאן?!

זֶה לֹא הֶגְיוֹנִי, זֶה לֹא מָה שֶׁצִּפִּיתֶם וְזֶה יוֹתֵר מַגְנִיב מִמָּה שֶׁאַתֶּם מְדַמְיְנִים. הַדִּינוֹזָאוּרִים חוֹזְרִים בְּגָדוֹל – בַּעֲנָק, בְּעֶצֶם – וְגַם
הָרָעִים הַטּוֹבִים!

אָאָרוֹן בְּלֶיְבִּי גָּר עַל רֶכֶס הָרִים אוֹסְטְרָלִי עִם אִשְׁתּוֹ, שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים וּבְרֵכָה מְלֵאָה כְּרִישִׁים לְבָנִים.
סְתָם, לֹא בֶּאֱמֶת.
יֵשׁ לוֹ רַק שְׁנֵי יְלָדִים.

סִדְרַת לֹא רָעִים בִּכְלָל כִּכְבָה בִּרְשִׁימַת רַבֵּי־הַמֶּכֶר שֶׁל הַנְּיוּ יוֹרְק טַיְמְס וְנִמְכְּרָה בְּיוֹתֵר מִשְּׁנֵי מִילְיוֹן עֳתָקִים. הַסִּדְרָה הַמַּצְלִיחָה זָכְתָה לְעִבּוּד לַקּוֹלְנוֹעַ שֶׁל "דְרִימְווֹרְקְס."

"תִּתְכּוֹנְנוּ לִשְׁמֹעַ הַרְבֵּה קוֹלוֹת צְחוֹק מִכִּוּוּן הַתַּלְמִידִים שֶׁיִּקְרְאוּ אֶת הַסֵּפֶר. מֻמְלָץ בְּחֹם." - סְקוּל לַיְבְּרֵרִי ג'וּרְנָל