הביקורות של רונה

אוגדה 38 הייתה הראשונה בתולדות צה"ל שהשתתפה במלחמה כלשהי - מלחמת סיני. היא הראשונה שהפעילה שריון והראשונה שפיקדה על עוצבות מילואים. האוגדה כללה שתי חטיבות שריון - חטיבה 7 הסדירה וחטיבה 37 מילואים - בעוד שבאותה המלחמה הפעילה מִפקדת גיסות השריון בפיקודו של אלוף חיים לסקוב חטיבת שריון אחת בלבד: חטיבה 27 מילואים. במהלך המלחמה השמידה האוגדה ארבע חטיבות אויב. אוגדה 38 ביצעה את התמרון האוגף הראוי לציון ביותר והמכריע במלחמה, על ידי כך שהחדירה את חטיבה 7 דרך מצר הדייקה לשטח המפתח של צומת אבו עגילה ולעורף מתחם אום־כתף המצרי, ובמקביל חדרה לעומק סיני בטווח של 250 ק"מ.

ספר זה הוא היחיד המנתח את קרבות מלחמת סיני הן ברמה הטקטית והן ברמה המערכתית, וכן את נושא עבודת המטה והפיקוד והשליטה בשתי אוגדות תוך השוואה ביניהן. הספר שופך אור על תהליך הפיכת האוגדה למפקדה על־חטיבתית קבועה, כלקח ממלחמת סיני ולקראת מלחמת ששת הימים, ומבהיר מדוע מחקר מלחמת סיני לקה בחסר שנים כה רבות.

אל"ם (מיל') ד"ר בני מיכלסון, לשעבר רמ"ח היסטוריה של צה"ל, הוא יו"ר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית. ד"ר מיכלסון משמש היסטוריון עמותת השריון בלטרון, עמותת חיל הקשר והתקשוב ביהוד ועוד מספר גופים. כתב וערך 14 ספרים.

אי שם בלב חצי האי סיני, החום הכבד באוהל הבדואי היה בלתי נסבל. בעודו ממתין בחוסר סבלנות לשיירה הצפויה להגיע בכל רגע, פַּתְחִי אבו מרזוק ניגב מפניו את אגלי הזיעה בממחטה שהייתה פעם לבנה, לגם מספל הקפה השחור וספר את הדקות החולפות בעצלתיים. גם הוא, כמו בכירים רבים החברים בארגוני טרור, הקפיד להתנהל על פי כללי זהירות ושמירה על פרופיל נמוך, מתוך ידיעה והבנה כי אי שם, ובכל רגע נתון, קיימים גורמי ביון אלה ואחרים, המתחקים אחר עקבותיו במטרה לחסלו. פַּתְחִי אבו מרזוק לא שיער בנפשו כי ממש באותן שעות מתהדקת בפועל טבעת החנק סביב צווארו.

העלילה פותחת צוהר ומובילה את הקורא בנתיבים בין־לאומיים, חוצי ארגוני ביון חשאיים העוסקים יומם וליל בסיכול פעילות הטרור של תנועת דאעש, תנועה המשתייכת לזרם מוסלמי סלפי קיצוני באסלאם הסוני, זרם המקדש את רעיון הקמתה של הח'ליפות האסלאמית העולמית. על דגלה של התנועה חרוט בדם לפעול בדרכי מלחמה להגשמת חלום הקמתה של המדינה האסלאמית המובטחת, מעיראק ועד ל”שאם”, היא סוריה הגדולה, הכוללת את שטחיהן של ירדן, סוריה, לבנון וישראל. 

כותב הספר, אריק פיינר אלמוג, נולד וגדל במושבה החקלאית מטולה שבאצבע הגליל, התחנך בבית הספר הימי מבואות ים, שירת בצה”ל כקצין חי”ר ועשה שנים במערכת הביטחון בתפקידים שונים בישראל ובחו”ל.
זהו ספרו הראשון.

"לא ראיתי חיילים שמחים" מאת מישקה בן-דוד הוא סיפור מרגש, מצחיק וחכם על אהבות, הרפתקאות ולבטי נפש של חיילים בתקופת מלחמת יום הכיפורים ואחריה: לוחמים, קשרים, ואנשי מודיעין על רקע ההווי התוסס של בסיס המודיעין באום – חשיבה שבסיני. מובא מחדש במלאות ארבעים שנה למלחמת יום כיפור בצירוף אחרית דבר מאת מחברו.

"לא ראיתי חיילים שמחים" הוא ספרו הראשון של בן-דוד. הוא הופיע לראשונה ב"ספרית תרמיל" בשנת 1982 בשם "חיילים שמחים" וזכה לשבחים רבים:

"סיפור קולח, מרתק, גדוש הפתעות, מצחיק... משפטים לא מעטים קראתי פעמיים ושלוש כדי לחזור וליהנות מטעמם, מסצנות ואמירות יפות מאוד."
-אהוד בן-עזר, "הארץ"

"מיזוג מלבב של הומור וליריקה והרבה הבנה אנושית, וכמובן – אהבה."
-משה דור, "מעריב"

"...סגנון דק ואנין כל כך, אירוניה ומודעות מפתיעה לאמצעיה של הספרות, עד שמתקבלת יצירת מופת זעירה, שתענוג אמיתי הוא לקרוא אותה... נעורים אמיתיים, חיוניים ומרגשים, וספרותיים במובן הטוב ביותר."
-יורם ברונובסקי, "הארץ"

סיפור מעולה, כתוב בלשון קולחת ואמיתית... מצליח לחשוף מנבכי הנפש של לוחמי מלחמת יום הכיפורים."
-דן עומר, "העולם הזה"

"מעטים מגיעים לרמה של 'לא ראיתי חיילים שמחים' מבחינת רמת הכתיבה, העומק... הייתי ממקם אותו בלי היסוס ממש בקצה הפירמידה של הספרות העברית."
-אורי אדלמן, "תוכנית רדיו לספרות", קול ישראל

על הסופר:

המודעה בעיתון היתה פשוטה ותכליתית. "דרוש זוג לניהול אכסניית הנוער באופירה (שארם א־שייח')". על פניו, זהבית ויעקב לא היו אמורים להתעכב על כך לרגע. מה להם, זוג בוגרי טכניון עם ילדה קטנה, ולניהול אכסניה במקום נידח, הרחק מהציוויליזציה, בלב המדבר?
אלא שהסקרנות ניצתת ולשניהם ברור שאין דרך חזרה. הם נשבים בקסמו של חבל הארץ הבראשיתי, נוטשים את הדרך הסלולה - ומעבירים את חייהם לקצה הרחוק ביותר של סיני. ההרפתקה, הם יגלו, עומדת להיות פנטסטית גם מחלומותיהם הפרועים ביותר.

"השיטפון" מטיל זרקור על פרק יוצא דופן בהיסטוריה הישראלית, שנמשך 15 שנים, ואז נעלם כלא היה. דרך נקודת מבטו של יעקב בר־לוי שמצא עצמו מוביל את תושבי האזור בסערת הפינוי ואף מקיים פגישה אינטימית עם הנשיא סאדאת, מתגלים היופי, הפראות, וההומור שליוו את חייהם של הישראלים שהתגוררו בסיני.

שום דבר בחייה של סיני, המכונה סיסי, לא היה צפוי או שגרתי. היא נולדה בנואיבה לזוג ארכיאולוגים יהודים-אמריקאים והתאהבה בבנו של שייח' בדואי שעמו גדלה. אחר כך שירתה בצה"ל, ומטעמי ביטחון שדה אולצה להיפרד מאהוב ילדותה. בתום השירות חזרה עם משפחתה לארצות הברית ומצאה נחמה ויציבות בלימודים אקדמאיים ונישואים למרצה כריזמטי. אך במשבר הכלכלי בשנת 2008 התמוטט הבנק שבו עבדה ואחריו קרסו גם נישואיה. סיסי שבה לסיני כואבת ומרוששת, בחיפוש אחר חפץ עתיק ויקר ערך שאמה הטמינה שם.

אולם גם בסיני העניינים אינם מתנהלים בפשטות. סיסי נקלעת למריבת אחים קטלנית, מתעמתת עם אהבתה לאיש שממנו ניתקה בפקודת צה"ל, ומגלה את תולדותיה הסבוכות של משפחתה. בכל פעם שנדמה לה שהיא מתקרבת להגשמת מטרותיה, שב הגורל לתעתע בה ומרחיק אותן מהישג ידה. האם תצליח לגבור על הכוחות העצומים המנסים לעצור אותה ותגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה?

בסגנונה הסוער והמרתק מיטיבה אורלי קראוס-ויינר לתאר את גלגוליה של משפחה יהודית לאורך שלושה דורות ואת מאבקה של אישה אמיצה אחת לבנות לעצמה חיים של אהבה ושל שפע.

אהבה אסורה ומלאת תשוקה בין ישראלית לבדואי היא שעומדת בלב הדרמה האירוטית המתרחשת במדבר סיני. זהו סיפור מסעה של אישה צעירה בחיפוש אחר זהותה, שבמהלכו היא הופכת מלאה ללילה, ומגלה שמאחורי החזות השלווה כביכול של המדבר מסתתרים יצרים עזים, אגדות מרתקות ומיתוסים רבי סוד. המפגש הסוער שלה עם אנשי המדבר מוליך אותה בין אושר לסכנה, בין עונג לטרגדיה, אל סוף מפתיע.
הספר יצא לראשונה ב-1985, והיה לרב מכר. לרגל צאתו לאקרנים של הסרט "טהארה" שנוצר בהשראתו, יצא הספר במהדורה מחודשת בשנת 2002.

'נמר בהרים', ספר הביכורים של צור שיזף, הוא כניסה מרשימה לספרות העברית. את שני הרומאנים הקצרים שלו יש לקרוא, כמדומני, כיצירה אחת, רב - קולית, שה"מיתולוגיה" של מלכודת הנמרים היא בה צומת מלכדת. בשני החלקים - בדואים במידבר (הערבה; סיני), והשליטה מעוררת ההשתאות של שיזף בעוצמת הטבע וההווי (בנוסף למצבים החזקים של העלילה) קובעת הרבה בסיפור.

ובראיה ראשונה, שני החלקים גם עשויים להיקרא כשני הפכים: באחד, בדואי המגדל בסתר את בנו הלא - חוקי, כמין שמורה של הפראות הבדואית העתיקה, מכין במשך שנים את הצעקה הגדולה שלו, את המאבק הבלתי - נמנע ואת הקרבתו הידועה - מראש - בעוד בניו האחרים, והוא עצמו, הפכו להיות בדואים מזוייפים "של יהודים"; ואילו באחר - "הפרוייקט" הגדול בדיוק הפוך, חלום נדודים לעולם הגדול, שמטיל בדואי על נכדו ה"לא - חוקי" (שנולד מזיווג זמום של בתו ונזיר נוצרי), ופיסגת החלום היא דווקא להכריחו להיות "טייס בחיל - האוויר הישראלי": בדואי של יהודים.

אכן, פריצות גדר, אי - ציות לחוק של המדבר, הפרות טאבו ומאבק בחוק ובגבולות המדיניים, משותפים לאב - הסב הבדואים בשני הסיפורים. לכאורה - קריאת - תיגר של אדם נגד מחסומים ומסגרות: שתי "רומנטיקות" מנוגדות המתנגשות בחברה ומדינה. אבל אין זה ספר על בדואים, ופחות מכל זהו ספר המזדהה עם רומנטיקות נאיביות. לשני החלקים מיגרש תימאטי משותף: בדואים, ישראלים, נזירים - מעבר לכל מיתרס וזרות - מחפשים כולם משהו גדול, לגעת באיזו אמת גרעינית, להשיל קליפות - אבל כולם חיים, למעשה, "מיתולוגיות", מחוות סימליות, עושים מטאפוריזאציה של המציאות והזולת. השבר הסורי - אפריקני וסיני הקוסמופוליטית, המחליפה אדונים, מערבבים אותם זה בזה - אבל המיפגש עם האחר נידון להיות זרות של מיתולוגיות לא - מתיישבות, ולכן - כולם מרחפים, מנותקים, מגוחכים במישור הפראקטי, מסתערים בגמלים מקושטים. רפאל הבורח מעברו ומבקש "להתמלא" במידבר, פרדג' הבורח אל עתיד בנו, ועודד שכולו הווה וקלות פשוטה - הם אך שלוש וריאציות של ריחוף.

טכניקת המסירה של הסיפורים (מונולוגים של הדמויות) מיטיבה לשרתו. יש מערכת - כפולה של שמות מקומות, ואותן לבני מציאות עצמן מנוצלות כחומר - גלם למיתולוגיות מנוגדות. וגם זו את זו קולטות הדמויות לא כממשויות לעצמן, אלא כחלק מ"נופים מטאפוריים".

וכל מיתולוגיה שבויה כניגודיה. מיתוס המרחב הפתוח והחופש הפראי של הבדואי מגיע לפיסגתו במלכודת הנמרים הנסגרת: משמר המסורת מפר את חוק המידבר. הנמר - מוקד ההזדהות של הבדואי - הוא גם יריב שיש גאווה ללכוד אותו, כשם שהחופש בלי גבול עוקד את חייו של ראמאד, הבן הבדואי, בכבלים של יעוד. ולאנשי שמורות הטבע, המגדירים - ממפים - גודרים יש מיתולוגיה משלהם של חופש ומרחב ושל שמירת הצורות האמיתיות של הנוף, ובמסגרתה הבדואי הוא הפרעה מסיגת - גבול אך גם עצם מעצמי המדבר של "לורנס איש ערב". לכל צד - נמר בהרים משלו.

שוב ושוב יש "אבות" מנהלים - בסתר (מוסא - עלי, יונתן, פרדג', רפאל...) ויש בנים מנוהלים "נעקדים", ויש אדוני - מקום מתחלפים, ולכל אחד יש "סוד", "אמת" חבויה (ויש פארודיה על כל זה בדמות המשטרה החשאית ולחישותיה) - אבל המנהלים האמיתיים הוא המדבר הסבלני שהופך לחול את הסודות, הדראמות, החלומות, הסמלים; או שוטף אותם בשטפון שמיד נעלם. והאירוניה של הספר היא האירוניה של המדבר.

- מ.פ.

סיני, השבר הסורי-אפריקאי, ימים ראשונים של אחרי מלחמת יום כיפור. ניצולי קרבות, שנקרעו מיחידותיהם ואינם מסוגלים עוד לשוב לחיים שלפני השבר, מסתובבים במידבר, בהרים ובוואדיות, על החוף, באסדות הקידוח, ביישובי הבדואים, במקדשים  עתיקים, בשדות של פרג וקנאביס. בנוף החלומות הרמוס של סיני, לרגע שמחוץ לזמן, הם מתקבצים יחד מסביב לדמותו החידתית של סטיב: פליט שנות השישים בקליפורניה, אידיאליסט משכיל שנשבה בקסם המידבר והתרבויות העתיקות שלו, ונהפך בחסות השלטונות ובעזרת הבדואים לציניקן, גנב עתיקות ומבריח חשיש.
עולם שבור ומסויט שצל המלחמה מרחף עליו. ודווקא בעולם זה מצליח צור שיזף לרקום את סיפור האהבה העדין והנוגע ללב הזה, סיפור אהבתם של אבנר, חייל צעיר ותמים, ונעמי, אשה עצמאית, קצינה למשימות מיוחדות, וחברתו לשעבר של סטיב.
חומרים טעונים. קל להיכנע לפיתוי לצעוק, למחות, להתפלש בתיאורי זוועה, להפריז בניגוד שבין האהבה הרומנטית, הכמעט בלתי אפשרית, לבין החורבן שמסביב, לשיר שירי הלל למידבר ולבדואים שחיים בו, להעלות על נס את מה שאולי היה לפני שהיינו גדולים. אבל שיזף לא עושה את זה. באיפוק מתוח, בשפה נקייה מסלסולי רגש ונקיטת עמדה, בקווים דקים וברורים הוא יוצר מירקם אמין, ששקיפותו לא באה על חשבון העושר והעומק שלו, ושהחוטים השונים שלו נקשרים יחד לנובלה מרתקת, רבת רבדים ורבת עוצמה.

״הים האדום שחור במעמקיו״ סאגת געגוע לחופי סיני. לצבע המים, לשוניות האלמוגים, לדגים, לרוחות, להרים, לבדואים ולמתיישבים הישראלים. זהו סיפור אמיתי על שני אחים מפתח-תקוה שניסו להגשים חלום קטן במדבר ענק. במקום שומם, קשה למחיה, פראי ומרתק. יותר מכל, אולי, זהו ביטוי לתשוקה העזה של ישראלים רבים לשוב לסיני. אנשים שטיילו בנופיו, צללו במימיו ואהבו לחופיו. אולי לראשונה זכו שם לחוות טעמם של מרחבי ענק הנפתחים לאין סוף.

הכותב והמאייר הוא דוניו נתן. מורה דרך שעבר הרבה תחנות בחייו, ופרק סיני הוא הצבעוני שב הם. זהו סיפור אמיתי של ניסיון תמים - חמישים שנות געגועים לסיני.