הביקורות של ירושלמי

תזה מעניינת, מעוררת מחשבה ומועילה מאד ברמה האישית. המחבר מותח לעיתים את גבולות הקונסטרוקט שלו ("ראויות" או "להיות ראוי") מעט יתר על המידה, תוך שימוש בדוגמאות קלושות, אבל אלה היוצאים מן הכלל בספר. בסך הכל, מומלץ מאד.

הרומן הטוב ביותר של מאיה ערד, בעיניי, בינתיים.

מרתק וסוחף

יצירת מופת קטנה

על אף שמדובר בכרוניקה יבשה לכאורה ועמוסת פרטים, קראתי את הספר ערב הכרס הזה ממש בנשימה עצורה.

מושלם לגברים במשבר אמצע החיים. מבנה יציב ומתוכנן היטב, שפה עשירה, ריבוי רבדים. לא בטוח שידבר לנשים כמו לגברים...

סיפור פיקרסקי, ציני, משעשע לפרקים, סוחף במידה. לא תפסידו אם לא תקראו אבל מצד שני תוכלו להעביר איתו טיסה נעימה או שתיים.

סוחף וכתוב נפלא, אבל בסופו של דבר נותר מעט סתום וחסר פשר. על מה בעצם הספר הזה? נהניתי, אבל…

מצד אחד רומן פרובוקטיבי ורלוונטי, בעל עוצמה, ומצד שני פרוזה עשוייה מאריג גס ותפרים מחוספסים ומרושלים לפרקים.

כתיבה שוטפת וסוחפת אבל הסיפור חסר פשר או מטרה. תמוה ומשאיר עם תחושת פספוס.

אני אוהב את ספריו המוקדמים של בורשטיין וגם את כתיבתו מעת לעת בענייני תרבות. את הספר הזה לא הצלחתי לסיים למרות ההתחלה המוצלחת. קצת לפני אמצע הספר, הוא עושה תפנית חדה והופך מנובלה היסטורית למחצה למעין רישום של רצף-תודעה סוריאליסטי/חלומי נטול כל פשר ולגמרי לא מעניין שפשוט לא הולך לשום מקום. מן סיפור דיסטופי עתידני חסר כל היגיון או עקביות פרט לכך ששום דבר לא הגיוני בו. נראה שכך זה נמשך עד סוף הספר. המשכתי עד בערך שלושת רבעי הספר ואז החלטתי, בצער, להפסיק לבזבז עליו את זמני. חבל נורא.

איזו אכזבה אחרי "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר. הסיפורים בוסריים להפליא ברובם. אחכה לספר הבא של נמדר (בתקווה שלא יקח כל כך הרבה שנים).