מעבר לקופה

ראש בראש

להכיר את האנשים מאחורי הספרים
צילום:איה בן עזרי

דיתי רונן

אוהבת לבהות; האי הבודד שלה נמצא בעומק התודעה; והיא נמשכת אחרי החיים בסקרנות ובחדווה. דיתי רונן (דברי הימים) עונה לשאלון האישי
  • מהו הספר הכי טוב שלא את כתבת?
  • הדרך הצרה לאוקו (אוקו נו הוסימיצ'י), מאת מצואו באשו. תרגם מיפנית והוסיף אחרית דבר: יעקב רז. חרגול, עם עובד, 2006. הספר הזה מכיל את כל עונות השנה של הגוף, של הרוח ושל הנפש, את כל רפרטואר התנועות, העצירות, הנשימות, החיים והמוות, היופי והכאב. אני שבה אל הספר הזה כמו אל עוגן. שירי הספר הם מעיין נובע, מקור לא אכזב של אינסוף נקודות מבט על הדרך בה אנו פוסעים לאורך חיינו.
  • כמה ספרים התחלת לכתוב והפסקת באמצע?
  • לא קרה לי שהתחלתי לכתוב ספר והפסקתי באמצע, כי אני לא כותבת ספרים, כי אם שירים. וממילא מרבית השירים שכתבתי, לא כונסו עד כה לספרים ואני בספק אם אי פעם הם יכונסו לספר. מעט ספרי השירה שפורסמו (זהו ספר שיריי השישי בעברית), מקורם בהבחנה שמתבררת לי בדיעבד כהארה, הבחנה שמבלי משים כתבתי סדרה של שירים שעוסקים באיזה עניין שהוא, מסתבר, חשוב לי או דחוף לי מאד ואין לי מנוס אלא להמשיך ולעסוק בו. מדובר במקרים נדירים, בהם השירים כמו מבקשים להתכנס מטעם עצמם והם כמו נכתבים מאליהם, כמעט נדחפים מעצמם, לאורך כל תקופת העיסוק שלי באותו עניין. כי צריך לומר, הספרים שלי הם תמטיים. כלומר, מדובר במשהו שהוא כמו מחקר, שהולך ומעמיק, הולך ומתרחב. כלומר השירים מתגבשים מתוך עיסוק בנושא שנכפה עליי לעסוק בו. או אז נאספים אל השירים שכבר נכתבו שירים נוספים, חדשים, שנכתבים תוך כדי העיסוק בעניין בו דן הספר. ואולם, לצד שירים רבים מאד שעומדים כל אחד בפני עצמו וכמובן לא כונסו לספרים, יש לי במחשב קבצים שמכילים מחזורי שירה שלמים, לפעמים בני למעלה מארבעים שירים, שלא כונסו לספר, משום שאף אחד מהמחזורים הללו כשלעצמו, אינו מחזיק, לטעמי, ספר שירה
  • ספר שתקחי לאי בודד?
  • בשבח הדברים החולפים, מאת ישראל אלירז. הקיבוץ המאוחד, 2010. הספר מאוורר ומרווח את המציאות באופן שמאפשר לי חוויית קריאה איכותית, מזוקקת, בעלת ממד אישי טרנסנדנטי. שיריו של ישראל אלירז, בכל ספריו, מסמנים עבורי קווי אורך ורוחב שאפשר לשוטט ביניהם ולמצוא, כל פעם מחדש, נקודות השקה חדשות לחוויות אישיות סובייקטיביות פנימיות, נפשיות ורוחניות.
  • איפה נמצא האיהבודד שלך?
  • האי הבודד הזה נמצא עמוק בתוך התודעה שלי. בלב שלי. בנפש שלי. ברוח שלי. הוא נמצא בזיכרונות שלי. האי הבודד הזה נמצא בחדר שיש לו דלת. הוא במחברת שלי. בקבצי המחשב שלי. האי הבודד הזה הוא אני. האי הבודד הזה הוא זמן. אפשר אולי לנסוע אל הזמן? האי הבודד הזה הוא הריכוז שלי. המבט הבוחן שלי. האי הבודד הזה הוא הזכות שיש לי להשתמש במילים בשפה כל כך נפלאה כמו העברית. האי הבודד שלי הוא העברית.
  • כשאת תקועה בכתיבה – מה עובד בשבילך? מה לא?
  • לא אכפת לי לבהות. אני אוהבת לבהות. אני לא מרגישה תקועה. אני מרגישה שאני נחה על המילים. או שהמילים נחות עליי. אני טועמת אותן, יונקת צוף מילים. זמן זה הדבר שעובד לי הכי טוב. הוא הפתרון האולטימטיבי שלי לכתיבה. ואני לא מדברת על זמן בין הזמנים, של תוך כדי, של בין התליה לייבוש, או בין ערבוב מרק לקיצוץ סלט, אלא על זמן זמן. כזה שלא מאיץ בך. כזה שמונח לפנייך ואומר לך קחי אותי. אני שלך. כמה שאת רוצה. כשאני במנזר אני כותבת נהדר. כשאני בשהות כתיבה אני כותבת נהדר. אני לא יודעת מה זה להיתקע. העולם מלא יופי, כל נמלה היא שירה, כל מנדיבולה של נמלה היא שירה, כל גרגר שהיא נושאת הוא שירה, אני רק צריכה את הזמן כדי לשים את הגרגר הזה בשיר. כדי להלל אותו. רק כך יהיה לגרגר הזה קיום בעולם, קיום שמנכיח אותו מעבר למבט המבחין שלי.
  • כמה ספר צריך לעלות?
  • עברתי עכשיו ליד כמה חנויות בשטוקהולם. בחנות גדולה שמוכרת ספרים חדשים, מוצעים ספרים יד שניה במצב מצוין במחיר של 15 ₪. ספרים חדשים עולים כפול וגם יותר, תלוי בגודל הספר וכמובן באיכות ההדפסה. זה נשמע לי סביר.
  • השלימי את המשפט: אם הילד שלי יוצא סופר/משורר, אני...
  • שמחה בשבילו. זה טוב להביא יופי לעולם. זה טוב להביא מורכבות. זה טוב להביא פשטות. זה טוב לשהות בתוך כל אלה. זה מביא ברכה. זה מביא טוב. אני שמחה מאד בשבילו.
  • כתיבה או ארוחה טובה?
  • ארוחה טובה, בלי ספק, אחרת על מה תהיה הכתיבה?
  • כתיבה או סקס טוב?
  • סקס טוב תמיד עדיף. גם זה חומר טוב לשירה. אגב, לעולם איני מוותרת על חוויה חברתית, אנתרופולוגית, רוחנית או תרבותית, לטובת כתיבה. אלה חומרי הגלם של הכתיבה. מצד שני אי אפשר להספיק גם וגם, ואם בחרתי לצאת לטרק נוסף ולא כתבתי על הטרק הקודם, אני מרגישה שכל מה שלא כתבתי עליו, כאילו לא קיים. אבל ככה אני. נמשכת אחרי החיים. בסקרנות. ובחדווה.
  • מתי ואיפה את כותבת?
  • הלילה עושה לי את זה. הוא מכיל את כל מה שהיום לא מסוגל להכיל. יש בו אינסוף אפשרויות. כל הצורות וכל הצבעים וכל העומקים וכל הגבהים, הכל נמצא בתוך החושך. החושך הוא-הוא האינסוף. והשקט בלילה. הדממה. השקט הזה מזמין את כל הרעשים הפנימיים שלי החוצה. מיקום לא אכפת לי, אבל אני צריכה חדר סגור. עם דלת. אני לא בנאדם של כתיבה בבתי קפה ובמקומות הומים. אני יכולה לעשות את הפוזה הזאת נהדר, לשבת עם המחשב שלי כאילו מרוכזת בכתיבה, אבל תכלס אני מרוכזת בסצנות שמתרחשות מולי, המלצרית והרחוב מלאים חיים, זה מעניין ומושך אבל לא יוצא לי מזה שום דבר עמוק.
  • מציעים לך להשתתף בהישרדות תמורת מאות אלפי שקלים. בא בחשבון?
  • אפילו לא תמורת מאה מיליון. לא משתפת פעולה עם מניפולציות מסחריות. אני לא צופה בטלוויזיה, אז אני לא ממש יודעת מה זה, אבל הספיק לי מה שראיתי פה ושם. אני יוצאת למסעות פנימיים ולמסעות חיצוניים, חלקם נחשבים נועזים, בתנאים שלי בלבד, ומוכנה לבלתי צפוי כשהוא בא מטעם עצמו ולא מטעמם של אינטרסים כלכליים או מסחריים.
  • רוצים להפוך ספר שלך למיוזיקל. זורמת?
  • ממש בכיף. מיוזיקל או כל מה שרוצים. אני אוהבת כשאמנים יוצרים בהשראת העבודה שלי. הפואמה הגדולה "ציפורקטן" זכתה לביטויים אמנותיים בציור, באנימציה, במוזיקה ועוד, והמפגש שלי עם הפרשנויות של היוצרים השונים הוא מפגש פתוח ומאפשר. אני שמחה לגלות נקודות מבט נוספות ולא מתערבת בתגובות של אמנים לעבודות שלי. לפעמים אני פחות אוהבת את התגובה, לפעמים יותר, אבל אני תמיד שמחה לכך שהעבודה שלי גרמה לתגובה אמנותית. מצדי, שהיוצרים יעופו לאן שהם רוצים עם העבודה שלי. מרגע שמישהו אחר יוצר, זאת כבר האחריות שלו. אני משחררת, נותנת לכל אחד את מרחב היצירה שלו.
  • במכונת הזמן שקיבלת לנסיעת מבחן, לאיזו שנה את חוזרת ולמה?
  • אני לא חוזרת בזמן לשום זמן. הזמן הנכון הוא עכשיו, וזה תמיד נכון לי, כי גם העכשיו של עכשיו הוא חולף וזמני ועד שכתבתי את המילים הללו הוא כבר איננו. אני יכולה להיזכר בחמדה ביציאות שלי למרעה עם הכבשים בשנים בהן עבדתי בדיר בקיבוץ ארז, בשעות בהן ישבתי על המזח בקליה בשירות שלי בהיאחזות הנחל קליה, בטרקים מטורפים ובמסעות משוגעים שעשיתי לבד במקומות בלתי אפשריים בעולם, או להיזכר בצער בשעות קשות שעברו עליי בשלבים השונים של חיי, ולעולם לעולם איני רוצה לחזור בזמן לאף אחד מהזמנים הללו, לא לשעות הנעימות ולא לשעות הקשות. די לי אם אני שבה אליהם מרצוני ועל פי בחירתי מעת לעת במחשבותיי. אני מעדיפה להתמקד בכאן ובעכשיו, לחיות את החיים שלי כעת במלוא משמעותם.
  • את מי היית רוצה לפגוש לשעה?
  • אם מדובר בחבר לדרך, מישהו שאני מקיימת אתו דיאלוג לאורך השנים ושכל פגישה שלי אתו היא המשכה של פגישתנו הקודמת, גם אם זו התקיימה לפני שנה או יותר, במקרה כזה פגישה של שעה היא מתנה. ואם אני נשאלת במי אבחר, הרי אני תמיד שמחה לפגוש את פרופ' יעקב רז, ותמיד מחכה לפגישות שלי אתו. אנחנו יכולים ללכת יחד ולשתוק שעה שלמה וזה יהיה שווה את השעה הזאת.
  • על מה אף אחד לא כותב, וחבל?
  • רק לאחרונה אנחנו מגלים עד כמה מעט נכתב, אם בכלל, על רפואת נשים. זה לא ספרות, נכון, אבל זה חשוב מאד לכתוב על כך, כי כמו שנשים הודרו ועדיין מודרות משדות פעולה רבים, הן מודרות גם משדה המחקר הרפואי. והרי מבנה הגוף של האישה שונה מאד ממבנה הגוף הגברי וגם המבנה ההורמונלי שונה. ובכל זאת, מרבית התרופות שנשים משתמשות בהן, נבדקו על גברים בלבד וכבר הוכח שחלק מהתרופות הללו לא רק שאינן מתאימות לנשים, אלא הן גורמות נזק לנשים. על כך, ועל רפואת נשים שכן מתחילה להיחקר בעשור האחרון והיא אמנם רק בחיתוליה ובכל זאת כבר מתחילה להצטבר, על כל אלה נכתב מעט מאד, וחבל.
  • כשיוצא לך ספר חדש, את באופוריה/ חרדה/ חופשה בקאריביים/ אחר (פרטי).
  • לפעמים אני בלחץ. מה יגידו עליו? איך הוא יתקבל? וכשאני ככה, בכל השאלות הללו, בכלל לא ברור לי למה פרסמתי את הספר. למה עבדתי עליו. למה טרחתי לפרסם אותו. את מי זה מעניין. ומה אכפת למישהו מה כתבתי. ולפעמים אני מרגישה סבבה. שהכל בסדר. שזה בידיים שלי. ואני עושה, עובדה שאני עושה, וזה מה שאני יכולה לעשות ואני אפילו די מצליחה לעשות מה שאני רוצה. ושככה זה. בטבעי. כתבתי, כי זה מה שאני עושה, כותבת, וזה דווקא מעניין לקרוא מה שכתבתי, יש שם נקודת המבט של העולם הרוחני שלי, ונקודת המבט של העולם הנפשי שלי, ונקודת המבט של העולם היומיומי, זאת טרילוגיה של אודיסאה אחת, זה מה שרציתי, עבדתי על הספר כי היה לי חשוב ועכשיו הספר בחוץ, הכל טוב, זה פשוט מאד, הספר אפילו קיבל פרס, ואפילו פרס חשוב, אז בכלל אין מה לדאוג, ועכשיו יש לי עניינים אחרים לכתוב עליהם ולטפל בהם, עניינים שאינם קשורים לספר, ואני אומרת לעצמי הכל טוב, תמשיכי הלאה. הספר, מה שיקרה אתו יקרה אתו, זה לא את, זה הוא, את שלך את כבר עשית, כתבת, זה כבר מאחורייך, פרסמת, גם זה מאחורייך, עכשיו זאת רק הדרך של הספר שלך לעולם. וזה מאד נחמד להרגיש ברגוע ככה.
  • אבל מה עם מקצוע? מה תבחרי אם ישלחו אותך עכשיו ללימודים?
  • נראה לי שמסקרן אותי כעת ללמוד כירולוגיה. אמי הייתה כירולוגית מעולה ששמה הלך לפניה, ואילו היה לי זמן הייתי שמחה להתפתח גם בכיוון זה.
  • מה השיא האישי שלך בשעות כתיבה רצופות?
  • כשאני במנזר או בשהות כתיבה, ואין לוחות זמנים שנכפים עליי, יש לי תמיד כוס מים על ידי ואני יכולה לכתוב ימים שלמים ולילות שלמים. מדי פעם אני צריכה לקום כדי למלא את הכוס במים מהברז ולהזיז את הרגליים. אני פוסעת בחדר הלוך ושוב, ניגשת תוך כדי הליכה למחשב להשלים מחשבה. גם במנזר וגם בשהות כתיבה אני ישנה מעט מאד, מקפידה לצאת מהחדר כדי לאכול משהו קל לארוחת בוקר, ולוקחת אתי לחדר פיתה. זה מספיק לי לכל היום. כשאני כותבת אני נוטה לשכוח לאכול. כשאני נזכרת שלא אכלתי דבר במשך כל היום, אני עושה הפסקה קצרה כדי לקחת משהו לפה. בבית, פעמים רבות כאשר מרוב ריכוז ועוצמת המשיכה לכתיבה אני לגמרי שוכחת לאכול, ניסן, בן זוגי, מזכיר לי שעליי לאכול. אבל אם אני לבד, אני עובדת רצוף בלי לאכול ובלי לשתות שתיה חמה ימים ולילות. בימים ובלילות כאלה אני מרגישה שלכתיבה שלי אין גבולות.
  • כושר גופני, מה את עושה בעניין?
  • שלוש פעמים בשבוע אני מתעמלת מוקדם בבוקר, כל פעם עם מורה אחרת, במסגרת התעמלות בקהילה. ניסן, בן זוגי, ואני הולכים ברגל למרכז הקהילתי, שם אנחנו פוגשים חברים וחברות שלנו שהכרנו לפני שנים רבות מאד, כשגידלנו כאן את הילדים שלנו, וכיום אנחנו נפגשים לטיולים, ללימוד תנ"ך, לצפייה בסרטים ועוד. אנחנו מתעמלים שעה וחוזרים ברגל הביתה. בימי שני אני נכנסת לרכב בשעה חמש ארבעים וחמש בבוקר, נוסעת לפגוש חברת ילדות אהובה ויוצאת אתה להליכה נמרצת שמתחילה בשש בבוקר ונמשכת לפחות שעה. אנחנו משוחחות תוך כדי הליכה ומשתפות במתרחש בחיינו. זוהי שעה של זיכוך הלב והנפש, שהרבה פעמים מלווה בתובנות משמעותיות. בימי רביעי בשעה שבע וחצי בערב אני נכנסת לרכב ונוסעת להרצליה ורוקדת שם בחוג מצומצם של חברים במשך שלוש וחצי שעות. אלה שעות של עונג, בהן אני נמצאת בפאזה קיומית אחרת, והן ממלאות אותי אהבה, אנרגיה ושמחה. הגוף שלי כל כך מרחף וכולי כל כך מרחפת שאני בכלל לא בטוחה שמדובר בכושר גופני.
  • איזה ספרים מבזבזים לך את הזמן אבל את מאפשרת להם את זה?
  • האמת היא שספרי פרוזה טובים ממש מבזבזים לי את הזמן, כי בזמן שאני קוראת אותם אני מתמזגת איתם ונבלעת לתוכם ונעלמת מהחיים שלי ומהיקום שלי וממי שאני, עד כדי כך שאני בקושי נושמת ולוקח לי זמן להתאושש אחר כך כדי לחזור לעצמי. במילים אחרות, ספרי פרוזה טובים מבריחים אותי, כלומר מסלקים אותי מעצמי ומשאירים אותי רק עם העצמי של הסופרים שכתבו אותם. אגב, זה לא קורה לי בספרי שירה טובים. בספרי שירה טובים אני נדרשת לנוכחות, אני לא נמחקת, אני נקראת לדגל, אני נמצאת הווה בכל שורה, בכל מילה, ברווח שבין מילה למיל, שבין שורה לשורה. זוהי קריאה שמשלבת את העולם הפנימי שלי בתוך העולם הפנימי של המשורר. ברור, אם כך, שאני מעדיפה ספרי שירה טובים על פני ספרי פרוזה טובים. הם מעשירים אותי באופן עמוק ולעולם איני מוצאת את עצמי נמחקת בקריאתם.
עוד ראיונות עם סופרים