הרב לאו מתבלט כנואם וכמשמיע דברה של היהדות בנועם, גם באוזני ציבורים הרחוקים ממנה. עובדת היותו ניצול השואה הביאה אותו לעסוק הרבה בעניינים הקשורים בזכרה ובהנצחתה. לאו תומך בגישה המתירה המתת חסד פסיבית ומניעת טיפול פולשני בחולה סופני. כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל פעל לקיום קשר בין ראשי היהדות לבין ראשי הכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. גם לאחר סיום תפקידו כרב ראשי המשיך בפעילות הקשר בין הדתות.