צבי אמיתי

תרגמה מרוסית והוסיפה אחרית־דבר: נילי מירסקי

שתי הנובלות מאת גוגול, הסופר שנאבוקוב קרא לו "גדול האמנם שהוציאה רוסיה מקירבה עד היום", הן משיאי הגרוטסקה־הקומית. "מעשה במריבה שרב איוון איוונוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ'" הוא מופת כתיבה שהיא בעת ובעונה אחת סאטירה חברתית חריפה ואף קאריקטורה גאונית ומצחיקה ביותר, מתורגמת ביד־אמן, של השחיתות, השיפלות והנוולות האנושית בכל הזמנים.

'נפשות מתות' – הרומאן הגאוני והמדהים על התוהו-ובוהו של ההבלוּיות והעמדות-הפנים שמהן עשויה, טלאי על גבי טלאי, הרֵיקוּת של המצב האנושי; פסגת יצירתו של "האמן הגדול ביותר שהוציאה מתוכה רוסיה עד עצם היום הזה" (כפי שכתב עליו נאבוקוב), פסגה שלמרגלותיה שוצפת התהום הפרטית המסויטת של המחבר – 'נפשות מתות' זה מוגש כאן לקוראים הישראלים בתרגום עדכני, מבריק ורענן, של רִנה ליטוין, ולראשונה בעברית עם "החלק השני".

אין שחר לשמועה שהרומאן ("הפואמה") 'נפשות מתות' הוא סאטירה ריאליסטית, לוחמנית, על החברה הרוסית המסוימת של המחצית הראשונה של המאה ה-19 (ואת מי היא מעניינת היום?). הספר מתרחש בעולם הגוגולי האבסורדי, המצחיק עד אימה והמתנהל על-פי חוקיות מעוקמת משלו. רק במקרה התחפש כאן עולם זה לפרובינציה רוסית נידחת, אשר טרם קם סופר שיוכל להתחרות בגוגול בהמצאות המוזרות שהוא מביים בתוכה כמין מֶיֶרהוֹלד עולמי. ולא הפרובינציה הזו, ולא בעלי-האחוזות שבה, הם הנושא "הסודי" של הספר. "המפתח לסוד הוא רק בנפשו של המחבר", טען גוגול-עצמו.

צ'יצ'יקוב, גיבור הספר, נודד בין האחוזות הכפריות וקונה בחצי-חינם "נפשות מתות", כלומר: צמיתים שכבר מתו, אך במובנים רבים הם חיים לא פחות מבעליהם החיים. מה יוצא לו מזה? על כך נפוצות בעיר שמועות למכביר, האחת מופרכת מחברתה. אבל השמועה הנראית כמופרכת ביותר (שמפיצות בעיקר נשים), זו האומרת שהנפשות המתות הן רק הסוואה לרומאן שצ'יצ'יקוב (החרד עד מוות מנשים) מנהל עם בתו של מנהל המחוז, ולכוונתו לברוח עימה – שמועה זו דווקא משיקה לאמת עמוקה...

*

ניקולי וסילייביץ' גוגול (1852-1809), מגדולי הסופרים הרוסיים, נחשב לאחד מיוצרי הפרוזה הספרותית הרוסית המודרנית ומגדולי הסופרים הקומיים הרוסים במאה ה-19.

'נפשות מתות' העסיק את גוגול במשך כל פרק חייו האחרון. את הספר כתב כשהתגורר באיטליה במהלך שלוש-עשרה שנות נדודים מיוסרות על פני אירופה (וארץ ישראל, עליה כתב: "ראיתי את הארץ מבעד לדוק של חלום"), בהן היה שרוי בהלך רוח דתי מיסטי, חי חיי נזירות והתייסר בחיבוטי אמונה מענים. אך הוא לא הצליח למצוא מזור לנפשו יותר משהצליח למצוא מזור לגופו החולה.

ברקע של 'נפשות מתות' היתה אמורה לעמוד 'הקומדיה האלוהית' של דנטה: החלק הראשון הוא "הגיהינום", השני הוא "הפּוּרגָטוֹריוּם" (כור-המַצרֵף), והשלישי הוא "גן-העדן". ב-1845 קם גוגול ושרף את רוב כתב-היד של פרקי החלק השני שכתב עד כה. לאחר מכן כתב אותו מחדש, ובתחילת פברואר 1852 כבר היו בידו כל אחד-עשר הפרקים של החלק השני בנוסח סופי. בלילה שבין ה-10 ל-11 בפברואר – בנסיבות שמתוארות בהערות הביוגרפיות המצורפות לספר – שרף גוגול את כתב-היד הנקי של כל הכרך השני. למחרת טען שהתכוון לשרוף דברים אחרים, אך השטן דחף אותו. כעבור עשרה ימים הוא מת.

אך הוא לא השמיד לגמרי את החלק השני: ארבע מתוך חמש המחברות שהשאיר כללו את ארבעת הפרקים הראשונים של הנוסח האחרון, והמחברת החמישית כללה חלק מסיום החלק השני, אך בנוסח ישן יותר, הנוסח שנשרף ב-1845. וכך, החל מ-1855 מופיע 'נפשות מתות' בכל רחבי תבל, ומתורגם שוב-ושוב, בכפיפה אחת עם חמשת הפרקים הללו של החלק השני. שני תרגומיו הקודמים לעברית לא כללו חלק זה, ולמעשה טענו שאינו קיים. התרגום החדש של רִנה ליטוין מציג סוף-סוף את 'נפשות מתות' בגרסתו המלאה.

רבים רואים בניקולאי ואסילייביץ' גוגול את גדול כותבי הפרוזה הרוסית בכל הזמנים ("כולנו יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול", אומרים שאמר דוסטוייבסקי; ונאבוקוב קרא לו "גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקירבה עד היום"). ספר זה מביא את כל הסיפורים הפטרבורגיים של גוגול, שנכתבו במשך שבע שנים, בשנות השלושים של המאה ה-19. "האדרת" ו"האף" הכלולים בו (יחד עם "רשימותיו של מטורף", "שדירת נייבסקי" ו"הדיוקן") הם לא רק פיסגת יצירתו של גוגול, אלא הם גם מיצירות הספרות החשובות שנכתבו אי-פעם. הגרוטסקה הגוגולית, תערובת של אימה, צחוק ואבסורד, חוגגת כאן במלוא פראותה. פטרבורג התעתועית הפרטית שלו, שבה כל הקצוות פרומים, מוקמת כאן על הנייר, מתמסמסת שוב ושוב, ומיד מוטלאת בטלאי, ובמיוחד כשאין לטלאי במה להיאחז, כשכבר קשה לדלות משם איזה דבר שלא השתבשה צורתו, שהרי בלילה – השד עצמו מדליק את הפנסים רק כדי להאיר הכל באור האשליה. פטרבורג זו, יותר משהיא עיר ריאלית היא עולם מנופץ להמון רסיסים, שעורבבו "בלי תבונה". כל המישמועים שמספקים אנשיה, ושמספק המספר, וגם אלה שהוסיפו מבקרים וקוראים במשך 150 שנה, אינם אלה נפילה בפחים של "כאילו" ושל "אחיזת עיניים". בקפיצה גדולה מגשר גוגול בין הסיפור הרומאנטי נוסח הופמן לבין קאפקא והפוסט-מודרניזם. מבין קפלי האדרת שלו יצא לא רק דוסטוייבסקי, אלא גם חלק ניכר מן הפרוזה המודרנית – קאפקא, נאבוקוב, מארקס, סאראמאגו, לנדולפי ורבים אחרים. תרגומה העדכני של נילי מירסקי הוא חגיגה מיוחדת בפני עצמה. הנוסח הראשון של הסיפור "הדיוקן", שפורסם לראשונה ב-1835 בספרו של גוגול 'ערבסקות', מופיע באנתולוגיה 'שבעה סיפורי דיוקן'. גוגול כתב את הסיפור מחדש ופרסם את הנוסח המאוחר ב-1842, במהדורת כתביו המקובצים. נוסח אחרון זה מופיע בקובץ 'סיפורים פטרבורגיים'.