במשך שבע שנות כהונתו כנשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין ראה הכול: את ההתרחשויות הפוליטיות, את אובדן הרסן מצד המנהיגות הפוליטית, את התרבות המידרדרת והשחיתות הגוברת, ואת תהליך ההידרדרות של הדמוקרטיה הישראלית – זו שהביאה את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל לנקודת שפל. בנשיא על מים סוערים, מתאר ריבלין את אחורי הקלעים של התקופה הזו, את הניסיונות לפתור את האתגרים השלטוניים והמשפטיים, את ההתגייסות למניעת משברים דיפלומטיים, את המפגשים עם מנהיגי העולם, ואת הסיפורים המרתקים שמאחורי הכותרות הגדולות בעיתונים.

לצד הפוליטיקה והעשייה המדינית והלאומית, שוזר ריבלין בשפה ציורית וקולחת את קורותיו וקורות משפחתו – מראשית חייו בירושלים של לפני קום המדינה, דרך השירות הצבאי ושחרורה של העיר, הפיכת בית"ר ירושלים מקבוצה שולית לאימפריה שזוכה בתארים, עבור באהבתו הגדולה ומשפחתו, ועד לפוליטיקה המקומית והארצית, בשלל התפקידים הבכירים שביצע כחבר כנסת, כשר, כיושב ראש הכנסת ובסופו של דבר כנשיא. 

הספר שנכתב במשך כל תקופת הנשיאות ובשנתיים שלאחריה, הוא מסמך יוצא דופן, שחלקים בו הם מעין נבואה מצמררת שהתגשמה בינתיים, ויש בו גם את התקווה לעתיד – בת שנות אלפיים. 

ראובן (רובי) ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, אב לשני בנים ושתי בנות, סב לתשעה נכדים. זהו ספרו הראשון.

"אני תמיד אומר שיש לפעול חזק הסברתית למען המדינה כאילו הכול טוב בפנים, ובתוך המדינה צריך לפעול חזק לקידום חברה משותפת ולפתרון האתגרים הפנימיים כאילו הכל טוב בחוץ... כל דבר שעברתי במסע שלי עד כה הוביל אותי להבין שיש לי שליחות: לשנות, להשפיע, להביא קול אחר, כזה שלא היה במדינה עד היום, אבל הגיע הזמן שיהיה". 

יוסף חדאד נהפך לפנים מוכרות כמעט בכל בית בישראל. הוא ניצב עצמאית בחזית ההסברה, כבר שנים מעלה מדי יום פוסטים וסרטונים שגורפים מיליוני צפיות בכל העולם ולא מפחד להתעמת עם המתנגדים הכי גדולים של ישראל, גם במקומות המפחידים ביותר. אבל מה גרם לערבי שגדל בנצרת, בן למורה וכומר, להתגייס לצה"ל, לשרת בגולני (ולשרוד מפיצוץ טיל נ"ט של חיזבאללה) ולהפוך לכלי הדיפלומטי וההסברתי הכי חשוב במדינה? ויתרה מכך, לתת קול ללא מעט ערבים ישראלים שמעדיפים לשתוק, ולישראלים בכלל, מימין ומשמאל, שאוהבים את המדינה?

בתנו לי להסביר חדאד עונה על כל השאלות הללו, ועל עוד רבות אחרות, בכתיבה קצבית, היישר מהלב, מהבטן ומהקרביים, השזורה בהומור ייחודי ובהמון רגישות. בין תחנות ביוגרפיות בחייו שנעשו משמעותיות לעתידו, לבין אפיזודות מרגשות ומצמררות במסגרת מסעי ההסברה שלו, עולה ומתגבש לנגד עיני הקורא חזון אחד, פשוט וחד – חזון של מדינה יהודית ודמוקרטית, שבה יחיו יהודים וערבים בשותפות אמיתית; חזון שיהפוך את ישראל לטובה, חזקה ומאוחדת יותר.

הספרות ההיסטורית והתאורטית שנכתבה בשנים האחרונות מאפשרת התבוננות רבת עניין בסוגיית הסדרי השלום שחתמה ישראל עם מצרים וירדן. ספרות זו מהווה אתגר לדון בהתנהלותם הפוליטית של מנחם בגין ויצחק רבין כאירוע היסטורי מפרספקטיבה תאורטית. מה בתכונותיהם של השניים שעוצבו בשנות ילדותם ובגרותם גרם להם לפצח את הקודים האופרטיביים של הנשיא סאדאת והמלך חוסיין ולשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל ממלחמה להסדרי שלום? סוגיה היסטורית זו נדונה בהרחבה בספר זה לאורן של תאוריות מתחום המנהיגות והיא עשויה לעורר עניין רב אצל שוחרי הדעת.

באמצעות כלים תאורטיים של התנהגות אפקטיבית וקבלת החלטות מורכבות דן המחבר בסדרה של אסטרטגיות מתוחכמות שנקטו השניים בהצלחה שעשתה אותם ראויים לתואר קברניטי השלום. בשונה מההנחה הקלאסית הרואה בכישוריו האפקטיביים של המנהיג את הגורם המכריע להצלחתו, מצביע המחבר על חשיבות המוטיבציות הרגשיות ותחושת השליחות של המנהיג המניעות את כישרונותיו הקוגניטיביים.

הספר אינו רק סיפור היסטורי על קורותיהם ודרך התנהלותם הדיפלומטית של שני מנהיגי שלום דגולים. הוא כולל גם תובנות אקטואליות. התחושה של בגין ורבין שהם נושאים על כתפיהם את ההיסטוריה היהודית והישראלית הניעה אותם ליצור לישראל עתיד בטוח יותר. ייתכן שאנו זקוקים למנהיגים מסוגם. כישלון היישום של הסכם אוסלו והניסיון שלא צלח להניע שלום עם הסורים מהווים תמרורי אזהרה שכדאי ללמוד מהם.

המחבר מציב אתגר בפני תאורטיקנים שהדגשתם מרכיבים קוגניטיביים, ארגוניים ורגשיים בסגנונם של מנהיגים לוקה בחסר. הוא טוען שיש להשלימם במרכיבי הנעה תחושתיים ולבחון כיצד עוצבו כלקחים בעברם. סביבת השחקן חשובה משתי בחינות נוספות; אין להתעלם ממשתני התחרות הפוליטית וגם לא ממשתני הסביבה האופרטיביים שבו פועל השחקן.

ד"ר דניאל בן-חורין חוקר את המנהיגות הפוליטית ואת ביטוייה בסכסוך הערבי-ישראלי. הוא לימד באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל והוא מחברם של הספרים: מבט אחר; ענת חושבת פוליטיקה; חוכמת המהסס; חידת דיין. המאבק לשלום הוא ספרו החמישי.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים.

אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

פרופ' גדי היימן הוא חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בהיסטוריה דיפלומטית, במדיניות החוץ של ישראל, ובפן הבין-אישי בדיפלומטיה. הוא חיבר עד כה שלושה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים מובילים בתחום היחסים הבינלאומיים. 

פרופ' ליאור הרמן הוא חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בכלכלה פוליטית בינלאומית ובפוליטיקה של אנרגיה, אקלים וקיימות. הוא חיבר מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים מובילים והיה חוקר אורח באוניברסיטאות בצפון אמריקה, באסיה ובאירופה. לפני הצטרפותו לאקדמיה מילא  תפקידים אחדים באגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון ובאגף הבינלאומי במשרד האוצר, ובין היתר ניהל את היחסים הכלכליים עם האיחוד האירופי ועם ארגונים בינלאומיים נוספים.

"טנגו במלכוד הוא מסמך מרתק. הפרטים המובאים מזווית כל־כך בלעדית הם חלק חשוב מהנאת הקריאה בו. עדות כזו עשויה להיות רבת משקל, מעבר למה שאולי יתגלה בעוד שנים רבות במסמכי משרד החוץ, כאשר יגיע זמנם להיפתח לעיונו של הציבור."
- פרופ' חיים אבני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

"הספר כתוב בשטף ובצורה מעניינת – הוא מתאר את ההווי העלום של השירות הדיפלומטי, את עבודת הפרך היומיומית, המתחים, המרורים שיש לאכול מלוא חופניים, המקלות הננעצים בגלגלים פעם מכיוון השגריר ופעם מכיוון משרד החוץ; הבטחות שלא מתקיימות ומלחמות מיותרות שנאלץ הדיפלומט לנהל. הספר גם מראה איך אפשר לנצל את המעמד להיכרות עם מגוון אנשים מעניינים וכיצד אפשר לקדם באמצעותם נושאים חשובים. יש בו גם התייחסות לזווית הישראלית של מלחמת פוקלנד־מלווינס, שלא תוארה עד כה."
- שולמית גבע, מבקרת ספרות.

"הטקסט, הכתוב בסגנון קולח ובהרבה חוש הומור, מאפשר הצצה אל חייו של דיפלומט ישראלי. הקטעים המתארים את הפעילות וההיערכות בתקופת המלחמה באיי פוקלנד־מלווינס מעניינים ביותר, כמו גם תיאור השיחות והמפגשים עם הצמרת האינטלקטואלית של ארגנטינה."
- אריה דיין, הארץ.

מספרי המחבר: ידידות במבחן, כרמל 1998; פרשת לילהאמר – מיומנו של מעורב לא שייך, כרמל 2000; Convergente Diplomatice si Culturale, Presa universitara cluhana, 2002 (רומנית); בין אתמול למחר – על הקידמה לפי לסינג, הרדר וקאנט, כרמל 2004.

ההיסטוריה של מדיניות החוץ של ישראל היא תחום עיון אקדמי חדש. דפוסי סודיות שאפיינו את היישוב בתקופת המנדט הבריטי השתמרו גם לאחר הקמת המדינה והשפיעו על היקפו ועל טיבו של החומר ההיסטורי שנחשף לעיון, וממילא על העיסוק הציבורי בנושאי מדיניות חוץ. שיתוף הפעולה של התקשורת עם הממשלה מנע אף הוא חקירות, ונושאים רגישים לא נודעו לציבור. אפילו עניינים שאין הסודיות מחויבת בהם, כמו רכש הדלק, לא נחשפו בתקשורת. 

גורמים רבים מעכבים את המחקר ומעיבים עליו: החקיקה בתחום חשיפת חומרי הארכיונים בישראל והארכת משך האיפול, סירוב המדינה לחשוף תיעוד ביטחוני ועיכובים ניכרים בחשיפת המסמכים השמורים בארכיונים, אף שהחוק מורה על חשיפתם. מדיניות החוץ של מדינת ישראל יכולה להיחקר אפוא רק בהדרגה. 

בשנות התשעים של המאה ה־20 החל להתפרסם מחקר בתחום זה, ומאז הוא מוסיף להיכתב על בסיס מסמכים מסווגים שנחשפים אט־אט. ספר זה מתַכלל את הספרות המחקרית הקיימת ופורס יריעה כרונולוגית רחבה, החל במאה ה־19, בשורשיה ההיסטוריים של מדיניות החוץ של ישראל, וכלה בהסכמי אוסלו בשנת 1993. 

מדיניות החוץ של ישראל נועדה להבטיח קשרים ויחסים שיסייעו לה ויחזקו את קיומה ואת חוסנה – יעד־העל של המדינה. פתרון הסכסוך עם מדינות ערב ועם הפלסטינים היה אחת המטרות שנועדו להבטיח זאת, ולא חזוּת כל עשייתה הדיפלומטית. דיפלומטים ישראלים נרתמו להשגת יעדיה של ישראל, ולצדם פעלו אישים רבים אשר השפעתם על הדיפלומטיה הישראלית הייתה מכרעת, אף שלא מילאו תפקיד דיפלומטי רשמי. 

אורי ביאלר מניח בספר זה יסודות להבנת מרכיבים חשובים במדיניות החוץ של ישראל, מנתח אותה, על היבטיה והקשריה השונים, ופורס לפנינו את קורותיה של המדינה.

הדיפלומטיה היא מרכיב בלתי נפרד ממערך הביטחון הלאומי, אולם הדיפלומטיה הישראלית לא זכתה עד כה למחקר מקיף בכרך אחד. הספר הכוכב והשבט ממלא חֶסֶר זה עם סקירה היסטורית, הסברים מעמיקים ואנקדוטות משעשעות. הספר סוקר את הדיפלומטיה הישראלית בפרספקטיבה היסטורית רחבה - הכוללת את ממלכות ישראל, תקופת הגלות והתנועה הציונית - בשילוב סקירה עיונית מקיפה על המזרח התיכון, אירופה, ארצות־הברית, רוסיה, אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית, האו"ם, התפוצות ומקורות האנרגיה. ממבט־על ייחודי ומרתק מסביר המחבר כיצד שרדו היהודים לאורך הדורות, ומה הוביל את ישראל להישגים דיפלומטיים.

"כדי שישראל תפרח, ואף תשרוד, היא תצטרך להפיק את הלקחים שספר ייחודי זה מלמד על העבר."
ד"ר מרטין קריימר, המרכז האקדמי שלם.

"מרתק ומחדש."
ד"ר עזריאל ברמנט, המכון ליחסים בין־לאומיים בפראג.

"שאפתני ומקיף."
ד"ר יונתן ספייר, ג'רוזלם פוסט.

"ממלא נישה חשובה ומהווה ספר עזר מומלץ."
פרופ' ג'ראלד שטיינברג, אוניברסיטת בר־אילן.

"עם ידע אנציקלופדי, הספר המחדש והאקטואלי הזה מספק סקירה יוצאת דופן של נחישותה של ישראל לשרוד ולפרוח כנגד כל הסיכויים."
עו"ד הלל נוייר, מנכ"ל UN Watch

ד"ר עמנואל נבון הוא מנכ"ל אלנט (ELNET) ישראל, מרצה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטת תל אביב, עמית בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון ( JISS ) ופרשן בערוץ .i24news

"ספר זה מנתח בצורה יסודית ומרתקת את גרף היחסים בין ישראל לסעודיה בצמוד ובמקביל לכרוניקת האירועים במזרח התיכון ובזירה הגלובלית. ספרו של האני מרזוק מנתח באופן הולם את היחס בין השינויים המתחוללים בעולמה הפנימי של הממלכה לבין התמורות מחוצה לה. הספר מומלץ ביותר עבור כל המתעניין/ת בנושאי המזרח התיכון, שכן יש בו הסבר מעניין לגבי ההתנהלות הסעודית ופיתוחה של גישה סעודית שונה כלפי ישראל. תרומתו של הספר להבנת המציאות החדשה במזרח התיכון, המונחת לפתחה של ישראל, רבה והוא מספק חומר למחשבה ולמחקר עתידי בנושאים אלה."
-פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב

"ערב הסעודית כמדינה דתית ושמרנית, שלממסד הדתי בה יש משקל חשוב על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ, הייתה בלתי-מפוענחת. בשני העשורים האחרונים הממלכה הערבית עוברת תמורה משמעותית במספר מישורים. מרזוק מקלף שכבה אחר שכבה את צפונותיה של סעודיה ובכך הוא תורם רבות להבנת התהליכים בתוך ערב הסעודית והתהליכים המדיניים האזוריים והבינלאומיים המשפיעים על עיצוב מערכת היחסים המתפתחת בינה לבין ישראל. ניתוחו היסודי והמצויין של מרזוק מתייחס לשלושה נושאים חיצוניים שיש להם השפעה רבה על מדיניותה של סעודיה: היחסים עם ארצות הברית ובכלל זה לחצים אמריקאים, האתגר האיראני והסוגייה הפלסטינית. הספר הוא חובה לכל המתעניין במזרח התיכון בכלל, וביחסי ישראל עם מדינות ערב בפרט."
-פרופ' יצחק רייטר, נשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א)

האני מרזוק הוא יליד עוספיא. בשנת 2003 התגייס לצה"ל לחיל מודיעין השדה וביצע מספר תפקידי קבע ומילואים כקצין מודיעין. תלמיד לתואר שלישי בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באונ' חיפה, משמש גם כמנהל תחום בכיר להסברה בערבית במטה ההסברה הלאומי וממונה גיוון תעסוקתי במשרד ראש הממשלה.

במאי 1973 מונה השגריר (בדימוס) אליעזר פלמור ליועץ בשגרירות ישראל בנורבגיה. אחרי שששת חברי הקבוצה שחיסלה את אחמד בושיקי בלילהאמר נפלו לידי המשטרה, הוא נתבקש להקדים את יציאתו לאוסלו. במשך שנתיים ריכז את הטיפול בספיחי פרשת לילהאמר בבירה הנורבגית. הוא קיים קשר עם רשויות החוק, עם שלטונות בתי-הסוהר ועם הפרקליטים שהגנו על הנאשמים במשפטם. הוא בילה במחיצת האסירים עשרות שעות עד לשחרורם, והפעיל את מערכת הלחצים באוסלו, שהשיגה להם לבסוף חנינה.
פרשת לילהאמר – מיומנו של מעורב לא שייך מספר את סיפור השליחות יוצאת הדופן של דיפלומט שהוטל פתאום לעין הסערה וניצב בודד בחזית המערכה. יותר מכול חושף הסיפור הזה את הפן האנושי של הפרשה, שהסעירה בשעתה את העולם.
הספר מביא מפי מי שהיה מעורב באירוע הטרגי, מבלי שהשתייך למחולליו, תשובות על שאלות ותהיות שנשאלו במשך למעלה מעשרים וחמש שנה.

ספרים נוספים של המחבר:

• ידידות במבחן, הוצאת כרמל, ירושלים 1999
• פרנסואה מיטראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוצאת המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש ליאונרד דייוויס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1999

ב- 24 בספטמבר 1963 הגיע ללונדון ד"ר יעקב הרצוג, סגן המנהל הכללי של משרד החוץ, ויצא למרפאתו של רופא יהודי, הד"ר עמנואל הרברט. הרופא הודיע לו כי "צ'רלס" כבר הגיע, והוליכו לחדר צדדי. "צ'רלס" קם ממקומו, הרצוג קד לעומתו ולחץ את ידו. היה זה חוסיין מלך ירדן. זו היתה הפגישה הראשונה בין המלך חוסיין לבין נציג ישראלי. מסכת הפגישות החשאיות נמשכה תשע שנים, והרצוג בן-שיחו המוסמך של מלך ירדן. במקביל עסק הרצוג בפעילות חשאית מרתקת - הוא כרת ברית סודית עם האימאם של תימן בעת מלחמת-האזרחים, טווה קשרים עם הנוצרים בלבנון, וניהל כמוסים עם מנהיגים נוספים. לא במקרה נבחר ד"ר הרצוג לשליחויות החשאיות הללו. הוא נחשב לאחד האישים המזהירים בצמרת המדינה.

ד"ר הרצוג היה רב, תלמיד חכם ודיפלומט מוכשר, בנו של הרב הראשי לישראל ואחיו של נשיא המדינה לעתיד חיים הרצוג. הוא היה יועצם הקרוב של ארבעה ראשי ממשלה - משה שרת, דוד בן גוריון, לוי אשכול וגלדה מאיר - ציר בארצות-הברית, שגריר בקנדה ומנכ"ל משרד ראש-הממשלה. הרצוג זכה לפרסום נרחב בעקבות הוויכוח הנוקב שניהל עם הפרופסור ארנולד טוינבי, מגדולי ההיסטוריונים בעולם. בעת ביקור בקנדה המשיל טוינבי את היהודים ל"מאובנים", והשווה את פעולות צה"ל במלחמת-השחרור לפשעי הנאצים במלחמת-העולם השנייה. מבלי להיוועץ באיש, פנה אליו הרצוג והזמינו לוויכוח פומבי, המזכיר את הוויכוחים שניהלו רבנים יהודים הגד מלעיזים נוצרים בימי-הביניים. בעימות שנערך באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, הנחיל הרצוג לטוינבי תבוסה מוחצת, והפיח גאווה עמוקה בישראל ובקרב העם היהודי.

פרופסור מיכאל בר-זהר הקדיש שלוש שנים לכתיבת הביוגרפיה של ד"ר יעקב הרצוג, איש מופלא ורב-גוני, שחייו נקטעו לפתע.

במהלך תשעים שנותיו של המספר, עו"ד דב קולני, בתחומי המשפט, הספרות, האומנות, האקדמיה והדיפלומטיה, הוא נתקל באירועים והתרחשויות מוזרים, הזויים ומפתיעים. אלה העלו  בזיכרונו את המפגש -  פרי הדמיון - של בני האדם עם חייזרים מן החלל החיצון כפי שהוא מתואר בסרט "מפגשים מן הסוג השלישי"; מכאן שמו של הספר - "מפגשים מן הסוג הרביעי".

אלא שכל האירועים המתוארים בסיפורים הקצרים שבספר הם אמיתיים לחלוטין; המידע על "אבן סקון" שבכיסא ההכתרה, בסיפור יידיש ו-עברית בכנסיית ווסטמינסטר, על מלצרית בויילס השואלת על מפלגת הליכוד, היחלצות באיראן, מבוכה בתחרות הפסנתר, סין ה״היברידית״, פגישה עם טייסים סעודים באלבמה, ירושלמי בוכרי במנזר השתקנים, נערות חסודות והלוויות רבנים בשכונת מאה שערים בירושלים ועוד ועוד.  הסיפורים כולם יוצרים פסיפס ססגוני של רגעים  יוצאי דופן, מפעימים ומרגשים וגם מצחיקים ומתובלים לא פעם בהומור, תוך שיבוץ של אזכורים ותמונות מתחומי הספרות, האומנות, ההיסטוריה והמדעים, אשר מעשירים את המסופר. 

סיפורים סוחפים, הומוריסטיים, חובקי עולם ובעלי ממד נוסטלגי, שאי אפשר להרפות מהם ושכתובים ביד אומן ממש, ממקור ראשון. 
מתברר שהמציאות עולה על כל דמיון.

״סיפורי ׳פסיפס מאה השערים׳  - העלו בזכרוני את ימי ילדותי בירושלים״
פרופ' שלומית רימון-קינן, האוניברסיטה העברית (בדימוס)

״הסיפור על מסורת יהודית, עברית ויידיש במינזר ווסטמינסטר – מרתק״         
יצחק נוי, סופר ואיש רדיו (התוכנית ״שבת עולמית״)

החל בבריחה ממשמרות הסקוריטטה ברומניה, דרך ריקוד מקרי עם שגריר סוריה ועד ספיגת ביצים ועגבניות בפרצוף ממתנגדי השלום - הקריירה הדיפלומטית והפוליטית של קולט אביטל, שהחלה כמזכירה זוטרה במשרד החוץ, הביאה אותה למקומות המרגשים והמרתקים ביותר בעולם ולמפגשים האנושיים המטלטלים, המופרכים והמצמררים ביותר. היא עמדה בחוד החנית הדיפלומטי של מדינת ישראל בעת מלחמות, גלי פיגועים, הסכמי שלום וחילופי שלטון, ולאורך כל הדרך נאלצה להתמודד עם תרבות שוביניסטית שניסתה להצר את צעדיה. לבסוף הגיעה גם לפוליטיקה בתור חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה והיתה האישה הראשונה שהתמודדה לתפקיד הנשיאות.

בשפה צלולה, מלאת הומור דק ויכולת דרמטית חזקה, פורשת אביטל את כל מסלול חייה, מאז היתה ילדה בת עשר שעלתה מרומניה בלי לדעת כלל עברית, דרך מפגשים עם מנהיגי העולם ועד לשנים האחרונות, שבהן היא מקדישה את רוב מרצה לפעילות למען ניצולי שואה. בדרך ניפצה אביטל כמעט כל תקרת זכוכית שעמדה בדרכה, אך לא פעם נאלצה לספוג את הרסיסים. סיפורה הוא סיפור פטריוטי לא שגרתי, שיהיה מקור השראה לכל הדיפלומטים לעתיד ובמיוחד לנשים מביניהן.

במשך כ־30 שנה היתה לי הזכות לייצג את מדינת ישראל בעולם, והתמזל מזלי שמקום עבודתי השיק לתחביב הכי גדול שלי.
במו רגלי צעדתי את הצעדים הראשונים של נציג ישראלי רשמי אל מעבר לחומת ברלין, ימים ספורים לאחר שנפלה.
ברחובות בריטניה חשתי את עוצמת הכאב של אזרחיה עם מותה של מלכת הלבבות, הנסיכה דיאנה.
בספטמבר 2001 בוושינגטון הזדהיתי עם הכאב של ארצות הברית בימים שלאחר מתקפת הטרור ששינתה את פניה ואת דמותה.
לקחתי חלק פעיל בעשרות מבצעים מדיניים, בישראל ובעולם, חלקם במדינות שהשתיקה יפה להן. לעתים סללנו קשרים חדשים ולעתים שימשנו ידידים בשעת צרה.
ראיתי לנגד עיני כיצד נרקם חלום השלום עם הפלסטינים, וגם כיצד הוא מגיע אל שברו.
ישבתי במאות אולפני טלוויזיה ורדיו וניסיתי להעביר, בעברית, בגרמנית ובאנגלית, את עמדתה של מדינת ישראל ולספר על הישגיה חסרי התקדים.
ראיתי וחוויתי יום־יום את האפליה הממוסדת והמבנית כלפי ישראל בארגון האומות המאוחדות ודאגתי להשמיע את קולנו מעל כל במה אפשרית.
טעמתי ממיטב מטעמי תבל — מקוסקוס במרוקו, דרך כריכונים משולשים לצד כוס התה בארמון בקינגהאם ועד מזון מתחכם במסעדות ניו יורק. אף לא אחד מהטעמים האלה התעלה על חוויית הסלט וכיכר הלחם האחיד של סבתא שפרה בכפר הס.

במילים אלה מסכם רון פרושאור את שנותיו בשירות מדינת ישראל, שבמהלכן עשה את כל הדרך מצוער ועד לתפקידי מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל בבריטניה ובאו"ם.
בלשון קולחת וציורית מתובלת בהומור שוזר פרושאור את סיפור חייו בסיפורה של המדינה, לוקח את הקורא אל אחורי הקלעים של העשייה המדינית ומציג מסמך מרתק על יחסי החוץ של ישראל בארבעת העשורים האחרונים, תוך שהוא מקפיד להציג את "הקופסה", וגם את מה שמחוץ לה.

איתן בנצור — מנכ”ל משרד החוץ בתקופת כהונתם של השרים דוד לוי, אריאל שרון ובנימין נתניהו. 

בנצור, שהיה קודם לכן מזכירו המדיני של שר החוץ אבא אבן ומנכ”ל משרד החוץ, מביט לאחור על המהלכים לשלום שנעשו — או הוחמצו — באזור מאז החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם מ־ 1967 ; דרך דחיית יוזמת יארינג לשלום ב־ 1971 , שהיתה עשויה למנוע את מלחמת יום הכיפורים; ועד לתהליך אוסלו, שהיה למעשה הפניית עורף לתהליך מדריד — מתווה מדיני מבטיח לשלום אזורי במזרח התיכון.

בפרספקטיבה של שני דורות, בנצור מציע הערות והארות על ההישגים, על הכישלונות ועל מגוון המאפיינים שעיצבו את התהליך המדיני וקבעו את גורלו: מעוף ותעוזה מול אדישות, עשייה נלהבת מול זחיחות, אשליה מול ריאליזם, ראייה ממלכתית מול אמביציה אישית, מחדלים מול עשיית יתר, היעדר קשב וחוסר בראיית הנולד. ייבחן כאן גם המחיר ששילמנו על אי־עשייה, על קפיאה על השמרים, על בזבוז הנכסים המדיניים ועל הרצון בתהילה אישית.

לצד סוגיות כבדות משקל אלו תמצאו בספר גם לקט אנקדוטות וחוויות אישיות מרגעים גדולים לצד פכים קטנים מחייו של איש שירות החוץ, כמו גם סיפורים מההיסטוריה של יחסי החוץ של ישראל, כגון המגעים עם צפון קוריאה ומגעים גלויים וחשאיים עם מדינות ערב.

100 השנים האחרונות של ההיסטוריה הסוערת של מרכז אירופה מתוארות בנרטיב סוחף אך אינטימי, דרך קורותיו של בית אחד ותושביו השונים לאורך השנים.

כשנורמן אייזן נכנס לגור בבית השגריר בפראג, אותה בירה שאמו נמלטה ממנה לאחר השואה, הוא נדהם לגלות צלבי קרס חבויים מתחת לפריטי הריהוט בביתו החדש. סמלי גרמניה הנאצית הללו היו עדות לכך שאנחנו לא יכולים לברוח מעברנו.

מרגע הגילוי נפרש לנגד עינינו סיפורם המרתק ורב־התהפוכות של ארבעה מהאנשים יוצאי הדופן שזכו לקרוא למקום זה "בית". הסיפור שלהם הוא הסיפור של אירופה, על שלל הסערות והטלטלות שעברו על היבשת במאה האחרונה.

הארמון משך אליו אנשים אופטימיסטים ורומנטיים: החל בברון אוטו פֵּצֶ'ק, שבנה את הארמון אחרי מלחמת העולם הראשונה כמחווה לעירו האהובה וכביטוי לערכיו; עבור בגנרל הגרמני רודולף טוסאן, שכבש אותו במהלך מלחמת העולם השנייה; לאחריו לורנס סטַיינהַרדט, שגריר ארצות הברית הראשון לאחר המלחמה, שנשלח לפראג כדי לסייע בכינונה של דמוקרטיה ונאבק כדון קישוט לשמור על הארמון — ועל המדינה — מפני ידיים סובייטיות; וכלה בכוכבת הקולנוע הידועה שירלי טמפל, שב־ 1968 היתה עדה לאביב של פראג וכיהנה שם כשגרירה בזמן מהפכת הקטיפה ב־1989.

אייזן שוזר את סיפורו ואת הסיפור של אמו במארג האירועים ההיסטוריים, וכך סיפורם של האזרחים הפשוטים מוסיף גוונים מרהיבים לסיפור המרתק של המקום והתקופה.

"סיפור מרתק ומלוטש... 'הארמון האחרון' משופע בפוליטיקה, היסטוריה צבאית, פניני ארכיטקטורה ואנקדוטות... הסגנון הקליל והזורם של מר אייזן ועושר החומרים שבהם הוא עוסק הופכים את הספר לקריאה היסטורית מהנה ביותר". וול סטריט ג'ורנל

"מלאכת מחשבת... מרתק... נראה שלא למדנו מההיסטוריה, כיוון שגם היום אנחנו ניצבים בפני פוליטיקאים וארגונים לאומניים ואנטי־דמוקרטיים באירופה, שמגובים ומדורבנים על ידי רוסיה". וושינגטון פוסט

החל בשנות ה־80 של המאה ה־20 אנו עדים לעולם הולך ומשתנה המתאפיין, בין היתר, בכלכלה ניאו־ליברלית, בהגירה מוגברת ובטכנולוגיית מידע המתפתחת בקצב חסר תקדים. שינויים כמו אלה שוחקים את המבנה המדינתי המודרני, מאפשרים את כניסתם של שחקנים לא־מדינתיים למרכז התודעה הכלל־עולמית ומציבים אתגרי ביטחון חדשים, וביניהם: סכסוכים אתניים, מלחמות אזרחים, שימוש במערכות נשק אוטונומיות מבוססות רובוטיקה מתקדמת ומתקפות טרור במרחב הפיזי ובמרחב הסייבר. המאמרים המאוגדים בקובץ, פרי עטם של חוקרים צעירים ששולבו בתכנית המלגות ע"ש ניובאוור במכון למחקרי ביטחון לאומי , מציגים טענה לפיה השינויים בשדה המדיני, הכלכלי, הפוליטי והחברתי לצד אתגרי הביטחון החדשים מולם ניצבות מדינות "המערב" בעת הנוכחית, ובכלל זה מדינת ישראל, מייצרים סדר יום שונה לניתוח סוגיות של ביטחון ואסטרטגיה ואף מאתגרים את האופן בו אנו מגדירים מהו 'ביטחון לאומי'.

"דווקא נהניתי ומעולם לא פחדתי", כותבת מישל מזאל על שמונה השנים שחייתה בקהיר יחד עם בעלה, שגריר ישראל. בספר אישי מאוד ובהרבה הומור היא מספרת על המציאות שמאחורי הזוהר המדומה של החיים הדיפלומטיים בבירת מצרים. ההתמודדות היומיומית עם קשיי המקום והשפה, הדאגה לילדים המוצאים את עצמם לפתע באווירה עוינת, העמיתים הדיפלומטים הזרים שלא ממש מקבלים את הישראלים בזרועות פתוחות. וברקע, מקהלת כלי התקשורת המצריים התוקפים את ישראל ואת היהודים בטונים הולכים וגוברים. בכל זאת נפלה הסופרת שבי בקסמה של המדינה השכנה הגדולה, על חיי היום והלילה של קהיר והעם הסבלני והחייכן. דרך אינספור סיפורים ואנקדוטות היא מובילה אותנו אל מצרים "שלה", מצרים שלא הכרנו: נסיעות לאורך הנילוס אל כפרים נידחים שכאילו נשכחו בימי-הביניים, ביקור בערי הזבל המקיפות את קהיר ואף הצצה אל כפר המצורעים שליד הבירה – ומאידך הנשפים הנוצצים והחיים בחברה הגבוהה. בתוך כל אלה, מפגש מרגש עם שארית הקהילה היהודית המפוארת של מצרים המנסה לשרוד באווירה הקשה של היום.
מישל מזאל, ילידת צרפת, עלתה לישראל ערב מלחמת ששת הימים. מאז נדדה עם בעלה צבי, איש משרד החוץ, בארצות רבות ברחבי העולם. למצרים הגיעה לראשונה, בלוויית שלושת ילדיה, עם פתיחת השגרירות ב-1980. ב-1996 חזרה לבירת מצרים כ"אשת השגריר", שליחות אשר נמשכה חמש שנים.

ב-7 במאי 1945 נכנעה גרמניה בפני בעלות הברית, ״הרייך השלישי״ קרס ומלחמת העולם השנייה באה לקצה באירופה. במהלך המלחמה נרצחו כשישה מיליון יהודים בידי הגרמנים ובעלי בריתם.

ב-12 במאי 1965 כוננו הרפובליקה הפדרלית של מערב גרמניה וישראל, מדינת היהודים, יחסים דיפלומטיים מלאים. יוזמי תהליך הפיוס בין ״אומת הרוצחים״ ל״עם הנרצחים״ דיברו על צמיחתה של ״גרמניה אחרת״ מבין הריסותיה של גרמניה הנאצית.

חמישים שנה לאחר אותו פיוס היסטורי, גרמניה נתפסת בעיני ישראלים רבים כבת בריתה הגדולה ביותר של מדינתם. רחובות ברלין מלאים ישראלים. מדינאים ופוליטיקאים גרמנים מצהירים חזור והצהר על מחויבותם ההיסטורית לעם היהודי וכן לקיומה ולביטחונה של מדינת ישראל.

אך עד כמה מבוססות ראייה ישראלית זו וההצהרות הגרמניות הללו? האם גרמניה אכן למדה דבר מה מעברה? עד כמה חשובה לגרמניה מערכת היחסים עם ישראל, אם בכלל? ואיזה תפקיד ממלאת האנטישמיות בחיי היומיום בגרמניה של היום?

בספרו גרמניה, אחרת מברר אלדד בק, כתב "ידיעות אחרונות" בגרמניה מאז שנת 2002, את מערך התשובות לשאלות אלו ועוד רבות אחרות. במבט צלול ומפוכח ובשפה בהירה ומדויקת, תוך התבוננות היסטורית רחבה ומעמיקה ובעקבות ניסיון חיים אישי, משרטט בק בתבונה את דיוקנה הנוקב של גרמניה בימינו מנקודת המבט הישראלית והיהודית.

השחיין הוא מותחן ריגול קצבי ומפתיע הפותח צוהר למנגנונים, לאינטרסים ולאנשים המרכיבים את העולם הפוליטי המשתנה־תדיר של תחילת המאה העשרים ואחת.

1980, דמשק. כאשר פיצוץ עז מחריד את השכונה המנומנמת, סוכן הסי־אַיי־איי יודע שחייו השתנו לנצח. אהובתו, דיפלומטית שוודית, נהרגה מן הפצצה שנועדה לו. במצוקתו האדירה הוא עושה מעשה שיצטער עליו במשך עשרות שנים.

2013, אוּפְּסָלָה, שוודיה. בעוד מחמוד שמוש, דוקטורנט מוסלמי למשפטים, מתכונן לכנס של פרלמנט האיחוד האירופי, הוא מקבל אימייל אנונימי. מישהו שמכיר אותו משירותו הצבאי כצנחן מבקש להיפגש בבריסל ולמסור לו מידע מסווג הקשור לשירותם. מחמוד נעתר למפגש, ומבין באיחור כי נכנס למבוך קטלני.

קלרה ואלדן, עוזרת פרלמנטרית בפרלמנט האירופי, חוברת למחמוד, אהובה לשעבר, במנוסתו על חייו. כשהם נחושים לחשוף את המידע שכוחות כבירים להוטים לקבור, מגלים קלרה ומחמוד שאירופה אינה גדולה מספיק כדי להיעלם בה. בין בריסל לפריז, בין אמסטרדם לסטוקהולם, הם לומדים כי נאמנות ובוגדנות אינן צפויות לעולם. וכשטעויות העבר בסוריה הלוהטת מתמזגות עם איומי ההווה בשוודיה הקפואה, דבר אינו בטוח עוד.

יואקים זאנדר, עורך דין בפרלמנט האירופי שזהו רומן הביכורים שלו, הוכתר בשוודיה כשילוב מבריק בין סטיג לרסון לג’ון לה קארה.

הספר תורגם ל-26 שפות, וברבות מהן היה רב־מכר.

“זה אינו עוד רומן סקנדינבי אפל, זהו רומן מתח שאפתני ורחב יריעה עם עלילה סבוכה ודמויות חזקות.” הדיילי מייל

“ספר ביכורים מצוין.” טיימס 



מגדה גבלס, רעייתו של יוזף גבלס, מראשי השלטון הנאצי, התאבדה במאי 1945 בבונקר של היטלר, לאחר שהרעילה את ששת ילדיה. לא רבים יודעים כי מגדה גבלס ניהלה פרשיית אהבים סוערת עם חיים ארלוזורוב, האינטלקטואל היהודי, מהמנהיגים הבולטים במדינה שבדרך.

האם ייתכן קשר בין היחסים הללו לבין הירצחו של ארלוזורוב בחוף תל-אביב ב-16 ביוני 1933? אלה הן התעלומות שהרומן ההיסטורי שלפנינו, המבוסס באופן חופשי על דמויות שהותירו את חותמן על דפי ההיסטוריה, עוסק בהן

הספר מי רצח את ארלוזורוב? מתחקה אחר סיפור סבוך ומרתק, שרק היסטוריה טרגית יכולה לברוא את מרכיביו הבלתי נתפשים. בעלילה הנפרשת כסיפור בלשי וכרומן סוער על אהבה חופשית, פרועה וחסרת גבולות, מציע המחבר גרסה משלו לחייו ומותו של ארלוזורוב, וחושף פן לא מאוד מוכר בדמותו הציבורית: גבר כריזמתי, רודף נשים ונרדף על ידיהן.

מעל לכול עוסק הרומן במסלול חייה הפתלתל של מגדה פרידלנדר-קוואנדט-גבלס, אישה יפיפייה, שגברים נפלו שדודים לרגליה, ושטִבעהּ השטני הוביל אותה בנתיב שבין שאפתנות לטירוף. בין תשוקה לרוע.

טובּי נתן המתגורר בצרפת נולד בקהיר ב-1948. במשך חמש שנים הוא שימש כמנהל המכון הצרפתי (L'Institut francais) בישראל. הוא פרופסור באוניברסיטה, סופר ודיפלומט. הוא פרסם כעשרים עבודות בתחומי הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה ושישה רומנים.

"לנו הפולנים, אלה היו ימי מלחמה וכיבוש; להם, היהודים הפולנים, זה היה סוף העולם."

יאן קרסקי, "האיש שניסה לעצור את השואה", מתאר בספר חשוב ויוצא-דופן זה את פעילותו כלוחם ובלדר בכיר במחתרת הפולנית. קרסקי מספר בסגנון מרתק על חיי היום-יום בפולין המובסת, משימות השליחות הסודיות ברחבי אירופה הכבושה, בריחתו הנועזת משבי הגסטאפו, פגישותיו עם מנהיגי היהודים בגטו ורשה, והתגנבותו למחנה השמדה כדי להיות עד במו עיניו לפתרון הסופי. שיאו של הספר הוא שליחותו של קרסקי לבריטניה ואמריקה, לדווח למנהיגי העולם החופשי בעיצומה של המלחמה על המתרחש בפולין ועל שואת היהודים.

סיפורה של מדינה במחתרת התפרסם בארצות-הברית עוד לפני תום המלחמה, ועורר שם הד עצום. בשנים האחרונות ראה אור מחדש באנגלית ובצרפתית.

יאן קרסקי, פולני קתולי, הוא מגיבורי המאבק הפולני בנאצים, ומהבודדים שראו לחובה לסייע בכל דרך אפשרית גם לבני ארצם היהודים. על פעילותו ההירואית בתקופת המלחמה קיבל את תואר חסיד אומות העולם, אזרחות כבוד של מדינת ישראל, ואת העיטור האמריקאי הגבוה ביותר – מדליית החירות הנשיאותית.

עדותו של קרסקי, בספר זה ובראיון המפורסם עמו בסרט שואה של קלוד לנצמן, היתה למכרעת בהבנת אחת הסוגיות המטרידות ביותר של המלחמה: תגובתן – או חוסר תגובתן – של בעלות-הברית לשואה.

" המסמך המורכב והמרתק הזה הוא אבן מפתח בהיסטוגרפיה של מלחמת העולם השנייה והשואה. "

Le Figaro

" עדות יוצאת-דופן על חוסר האנושיות של האדם כלפי האדם, ויותר מכך - על האומץ המופלא הנחוץ כדי להתנגד לו. "

The New York Times

" קרסקי נתן לנו שיעור – על גבורה, תקומה, ומנהיגות חסרת פשרות. כל שוחרי החירות בעולם צריכים להכיר את סיפורו. "

ביל קלינטון

זה ספר שהופעתו בעברית התאחרה ב–70 שנה. אבל גם כיום הוא אחד מספרי הזיכרונות החשובים על תקופת הכיבוש הגרמני בפולין. הטרגדיה היהודית שזורה בסיפורו של קרסקי כחלק מכל ההיסטוריה הקשה של פולין תחת הכיבוש הנאצי, אבל עם זאת מקומה מרכזי. דווקא בשל כך הוא ראוי לתשומת לב מיוחדת, יותר מהרבה ספרי זיכרונות אחרים.

פרופ' דניאל בלטמן, הארץ

יאן קרסקי נולד בשנת 1914 בשם יאן קוזילבסקי. הוא למד משפטים ודיפלומטיה ועבד בשירות החוץ הפולני. הוא שירת בצבא הפולני כקצין תותחנים, ועם פרוץ המלחמה נשבה בידי הצבא האדום. קרסקי נמלט והצטרף לשורות המחתרת הפולנית. הוא שימש כשליח בין המחתרת בפולין והממשלה הגולה, בצרפת, ולאחר מכן בלונדון. ב-1940 קרסקי נתפס בידי הגסטאפו, עונה קשות, אך הצליח להימלט במבצע של המחתרת הפולנית. לקראת סוף שנת 1942 קרסקי התגנב לגטו ורשה, נפגש עם מנהיגי הגטו היהודים, ודיווח על התנאים הנוראיים בגטו. לאחר מכן התגנב קרסקי (מחופש לשומר) למחנה השמדה (קרסקי חשב כי הגיע לבלזץ, אך ייתכן שהיה זה מחנה אחר).

קרסקי נמלט למערב כדי לדווח למעצמות על הנעשה באירופה ועל השמדת היהודים. הוא נפגש עם שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, ובארצות הברית נפגש עם הנשיא רוזוולט (שהתעניין במצב הסוסים בפולין) ועם מנהיגים רבים אחרים. הם פיקפקו בעדותו וחשבו שהוא מגזים.

לאחר המלחמה קרסקי נשאר בארה"ב (המשטר הקומוניסטי בפולין רדף את יוצאי "ארמיה קריובה"), ולימד באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא התחתן עם פולה נירנסקי, יהודייה ניצולת שואה. קרסקי זכור לרבים הודות לראיון שערך איתו קלוד לנצמן בסרט שואה.

לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי זכה קרסקי לעיטורי כבוד רבים בפולין, שהכירה בגבורתו. בשנת 1982 זכה בתואר "חסיד אומות העולם" של יד ושם, ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום ב-1988.

יאן קרסקי הלך לעולמו בשנת 2000.