"אנחנו מסודרים כלכלית", חני מכריזה בפני שלומי, אחרי עוד מופע שהשיב אותו אליה לפנות בוקר ספוג עשן. "עכשיו צריך לעצור".
משמעות העצירה ברורה. לאפסן פעם נוספת את הגיטרה או לשמור אותה רק לאותם ערבים שבהם הוא מרדים את מנור, ועתה התמעטו בחסות ההופעות הרבות. מבחינתה העצירה היא חבל הצלה למשפחתם; עבורו היענות לדרישתה היא השלכתו מגן העדן. 
"חני", הוא משיב בשקט, "עכשיו הרבה יותר קשה לעצור. כשביקשת ממני לחזור להופיע, התרעתי. ידעתי כמה אתקשה לעזוב שוב".
מים רבים אולי לא יכבו את האהבה, אך נהר המעריצות הגועש יְכַסֶּהָ. חיי הלילה מתקיימים במקביל לחיי המשפחה, אינם דרים יחד. חני לא תוכל לשאת זאת עוד.
"אתה חייב להפסיק להופיע", היא שבה ותובעת ממנו.
"אבל חני", הוא ממאן לוותר. מתמרד נגד רוע הגזירה, "את זוכרת שביקשת ממני שאחזור להופיע? אמרתי לך שמוזיקה היא החיים שלי. שאני אמות על הבמה".

הספר אני אמות על הבמה מביא את סיפורו של הזמר והיוצר שלומי שבת סביב הדילמה שצרבה את חייו – המוזיקה או המשפחה. בכתיבה עלילתית וקולחת מתואר נתיב חייו: ההיכרות עם חני תוך התראותיה של אִימה מפני השלכות עתיד הקשר, הסימן הראשון לצדקת האם בדרמה סביב לידת בתם מנור, ויתורו של שלומי על המוזיקה בפעם הראשונה, והכרעתו המאוחרת השונה. כל זאת תוך תיאור הקשר הנפתל עם אחותו לאה, שיש בו הכול: משקעים, עזרה ברגעים קריטיים ואהבה גדולה. בשלב מתקדם של חייו מוצא עצמו שלומי באותו צומת הכרעות מימי בחרותו, אך עם הניסיון והחוכמה שצבר, יוכל לעשות מעין תיקון וגם למצוא את ייעודו האמיתי.

ההיסטוריה אינה נדיבה עם אנשי מעשה צנועים, וסגן הרמטכ"ל יקותיאל אדם היה אחד הבולטים שבהם.

הוא יזם ודחף ל"מבצע אנטבה", ול"מבצע אופרה" (הפצצת הכור בעיראק). הוביל בראש חטיבתו את המהלך העיקרי בקרב אבו עגילה במלחמת ששת הימים, שלמעשה הכריע את המערכה בחזית הדרום. הוא השיא תרומה דרמטית להקמת הסיירות "שקד" ו"שלדג". בראייה עתידית יוצאת דופן קידם ושילב טכנולוגיות חדשניות בצה"ל בדור מפקדים שהתקשה להבין את התועלת שבהן (סימון מטרות בלייזר, מחשוב מערכות לחימה, טילים מונחים, שידורי וידיאו חיים מכטב"מים). ובכל אלה, לאחר ששככה ההמולה, בעוד חבריו לצמרת צה"ל והמדינה נהנו מליטופה הנעים של התקשורת, הוא חזר חרש לעבודתו כאילו העניין אינו נוגע לו, לא כתב ולא התראיין. קותי טרח ללא הרף על ביטחון המדינה, הרבה יותר מכפי שדאג שמעשיו ייזכרו.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, נקלע קותי לקרב עם מחבלים שבמהלכו נהרג. הוא המפקד בדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל שמת בקרב. מדוע התעקש להיכנס אל תוך לבנון אף שזמן קצר קודם לכן עדכן אותו ראש הממשלה בגין כי ימונה לראש המוסד? מה משך אותו דווקא למקום בו ארבו הורגיו?

כדי להבין זאת צריך להכיר את האדם, את עומק מחשבתו ומהלכיו, , ואת תהפוכות יחסיו עם האיש שלא נתן לדבר לעצור בעדו – אריק שרון – שנהפך לחבר קרוב בחיים האישיים ובקרבות, ושהשפיע על גורלו לטוב אך בעיקר לרע.

"הספר עושה צדק מאוחר עם האלוף קותי אדם... קותי היה מפקד בכל רמ"ח איבריו אשר דאג לביטחון המדינה. ראוי שמעשיו ייזכרו בתולדות ישראל."
– שר הביטחון, האלוף יואב גלנט

"קותי – האיש והסיפור – משלב את כל מה שהפך את ישראל למה שהיא: אהבת הארץ מתוך הכרתה, נכונות להקרבה, חשיבה מקורית וחדשנות. והכול תוך כדי צניעות נדירה וגורל שהוא מעורר השראה וטרגי כאחד."
– ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק

"קותי הוא מדמויות המופת של מדינת ישראל. הנוער הישראלי יוכל להכיר דרך הספר את אישיותו הצנועה, את היצירתיות שלו ואת פעילותו הייחודית. קותי פעל בזירות הקריטיות בכל מערכות ישראל וגילם את ערכי האחריות והמנהיגות."
– ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט

מתן וילנאי היה מהמפקדים הבולטים בתולדות צה"ל. הוא לחם במלחמות ישראל ובלא מעט מבצעים מיוחדים בשטח האויב. לאחר שסיים את שירותו הצבאי כסגן הרמטכ"ל שימש כשר בממשלות ישראל וכשגריר בסין.

בספר ידעתי את ארצי הוא מתאר את עלילות מסע חייו, שהחל בבית פטריוטי בירושלים, המשיך לשירות צבאי מלא מחויבות ואמונה והגיע עד הכפרים הנידחים של סין, וכל זאת בשפה פשוטה, מלאת הומור ורצופת תובנות שלרוב נסתרות מעיני רובנו בנוגע לחיים הציבוריים, למאבק התמידי בין דרך ארץ לקרייריזם, לאחורי הקלעים של הפיקוד בצה"ל ולהנהגת המדינה. בד בבד הוא פורש בפנינו מפת דרכים של האתגרים הגדולים, הן הביטחוניים והן החברתיים, שעדיין ניצבים בפני מדינת ישראל.

יהושע בן נון, דוד המלך, יואב בן צרויה, המכבים, הקנאים, שמעון בר כוכבא. ההיסטוריה היהודית משופעת בסיפורים על לוחמים ומפקדים יהודים שנלחמו, ניצחו ולעתים גם הובסו ונפלו בקרב — הכול בשמו של האל ובשמו של עם ישראל. במונחים של תקופתם הם היו כולם לוחמים דתיים.

במשך 1,800 שנה, מאז כישלון מרד בר כוכבא, הצירוף "לוחם דתי" לא היה רלוונטי. רק המאבק לעצמאות, עידן המחתרות והקמת צה"ל זימנו יהודים דתיים לשדה הקרב במסגרת צבא יהודי; ולוחמים דתיים, בעיקר מקרב הציונות הדתית, הפכו שוב למציאות. בשלושת העשורים האחרונים אף החלו הכיפות הסרוגות לפרוץ אל שדרות הפיקוד ואל יחידות העילית של צה"ל, ובהמשך להוביל כמה מהן.

"סרוגים בקנה" מביא את סיפורה של תופעה מעניינת זו, סוקר את עולמן של ישיבות ההסדר, המכינות הקדם־צבאיות והמדרשות, מתאר את היקפה האמיתי של השפעת הרבנים על חיילים דתיים ודן, בין היתר, בפולמוס בדבר שילובן של חיילות בצבא. זהו ספר חשוב ואקטואלי, המציג לקוראים את הפנים ואת השמות של כמה ממייצגיו הבולטים של דור הכיפות הסרוגות בצה"ל, אנשים שאחראים במידה רבה לשינוי פניו של הצבא בדור הבא.

יניב מגל הוא כתב ועורך בעיתון "גלובס" בעשור האחרון. גדל בקדומים להורים שנמנו עם ראשוני תנועת "גוש אמונים" ולמד בישיבה התיכונית בקרני שומרון. מגל "יצא בשאלה" במהלך בגרותו אך נותר קשור למגזר שממנו בא.