דניאל אפרתי

יהושע מסתתר משועשע מאחורי הקלעים של הנובלה הדיאלוגית הזאת ונוטש אותנו לנפשנו עם הדמויות, אך לא לפני שרקח עלילה מפולפלת של נְכלים רבניים סבוכים, בפאריז ובתל־אביב, עלילה שהוא מושך בחוטיה הצבעוניים ושודד למענה לפאריז חומרים מן הנובלה האיטלקית שלו, 'הבת היחידה', כדי להעמיד אותם לבסוף, כעבור שנים רבות, על ראשם בתל־אביב.
 
שלוש הדמויות שבחזית הסיפור הן אסתר אזולאי, אשה יהודייה עמוקת־אמונה שגדלה בפאריז וגוירה בלי־צורך, אשר אביה הנערץ הוא יהודי אלג'ירי, אך יש לה "גֶנים קתוליים" מצד אמה הצרפתייה שהתייהדה; הרב הש"סניק נסים שושני, אשר במשרדו ברבנות בתל־אביב תלויה גם תמונת הרב קוק לצד זו של עובדיה יוסף, והוא מסוגל לעתים למחשבות פרועות; ומזכירו, החוזר־בתשובה האשכנזי יחיאל ברקוביץ, שהרב בחר בו על מנת שיפתיע אותו באופן שספרדי לא יעז, מזכיר המשלים הכנסה כמוהל לתינוקות של מהגרים סודנים בדרום־העיר, המבקשים להבטיח עתיד לילדיהם. 

במפגש ביניהם מספרת אסתר לרב את סיפורה העצוב והכואב – סיפור אהבתה לדוִד משיח, שמזימתו של רב פריזאי, ותסבוכת הלכתית שיצר, הפכו אותו לטראגי. כעת היא מבקשת לנקום ולתקן.

ברעננות ומתוך חדווה מוליך אותנו יהושע ברומאן־הקצר הקרנבלי הזה אל גיבורה ומקום חדשים אצלו. רקֶלֶה לוצאטו האיטלקייה־יהודייה – בת יחידה ילדותית ומפונקת, שחיה עם משפחתה האמידה בעיר קטנה ליד ונציה – נושאת על כתפיה העדינות את מלוא העלילה, הווה הנמשך פחות משלושה חודשים. אלה נפתחים בימי ההיערכות לחג־המולד ולחגיגות של ערב השנה החדשה, שנת אלפיים – ימים של אווירת נצרות מתוגברת.

אווירת החג מלבה את בלבול הזהויות של רקֶלֶה, נכדתם של קתולי אדוק (הסב האהוב עליה) ושל יהודי ניצול מלחמת־העולם (שבימי המלחמה לבש זהות מדומה וכיהן ככומר בכנסייה כפרית נידחת). בעודה עסוקה בלימודי תפילות, מצוות ועברית לקראת חגיגת הבת־מצווה שלה באביב, מוצאים אותה מוריה מתאימה ביותר למלא את תפקיד אם־האלוהים בהצגת חג-המולד בבית־הספר, אך למגינת־לבה אוסר עליה אביה להשתתף בהצגה.

קריאת התיגר על כלובי ה"זהות" וה"שייכות", המאפיינת את הסיפורת של יהושע, מזינה בספר זה מבט קנטרני בזהות האתנית־דתית. יהושע מתגרה בה באמצעות בלילתה המגחיכה בניגודיה. לאורך כל הספר מתהלכת רקֶלֶה בין אינספור מראות אירוניות צבעוניות, שנשקפות מהן זהויות מעורבלות, עם "תוספת" של פרטים זרים. כושר ההמצאה המדהים של יהושע עולץ וחוגג כאן במיוחד בערבולים הללו.

רקֶלֶה, שעל ילדותה הולכת ומעיבה אֵימתה שתישאר לבד בעולם, בשל הגידול שהתגלה במוחו של אביה ("התוספת"), תסב את רוח־הקודש היהודית־נוצרית־פגאנית אל חייה האישיים, וכך "תמיד תישאר אני".

נוגה, גרושה ירושלמית בת ארבעים־ושתיים, נגנית נבל בתזמורת סימפונית בהולנד, עומדת במרכז הרומאן הזה, שהוא אולי הנינוח והמשעשע ביותר שכתב א.ב. יהושע עד כה. נשים היו תמיד חלק מן הדמויות המרכזיות ברומאנים של יהושע, אך את 'ניצבת' מובילה אשה מתחילתו ועד סופו: דרך תודעתה, הנמסרת בגוף שלישי, מסתננת ומתחוללת ההתרחשות.


לאורך חייה סירבה נוגה להביא ילדים לעולם - לדעתה היא יכלה ללדת, אך לא רצתה, והקוראים מוזמנים לתהות מדוע. לכן נפרד ממנה בעלה אוריה לפני כמעט עשור, למרות אהבתו האובססיבית אליה, שאינה שוככת גם היום, כשיש לו אשה שנייה וילדים.


חודשים אחדים לאחר מות אביה של נוגה מבקש ממנה אחיה התל־אביבי לקחת חופשה מן התזמורת שלה ולהגיע ארצה, כדי לשמור במשך שלושה חודשים על דירת ילדותם בירושלים, ובכך לאפשר לאמם להתנסות בדיור מוגן בתל־אביב, בקרבתו.


בשהות הזמנית הכפויה שלה בישראל מוצא האח לנוגה עיסוק - למלא תפקידים של ניצבת בסרטים, בסדרת טלוויזיה, ובאופרה "כרמן" המוצגת למרגלות המצדה. החוויה החדשה ורבת־הזהויות הזו מתחילה לסדוק את ביטחונה ודעתנותה של גיבורת הרומאן, שדימתה עד כה שגבולותיה ברורים ובטוחים, ומוגנים בתוך המוזיקה שהיא מבצעת. התפקידים האקראיים שאליהם היא נקלעת כניצבת־מזדמנת, המלווה עלילה של אחרים בלי "טקסט" בפיה, הולכים ומתגלים כמטפורות קנטרניוֹת להיבטים שלה־עצמה. ובעצם בכל הרפתקאותיה המפתיעות במהלך שלושת חודשי "הניסיון" מזמן לה העולם, בשכנות מקרית, שלל אירועים ודמויות שהיא תוכל לפרש כאותות הנוגעים לחייה, כאתגרים וכפנטזיות.


כושר הדמיון השערורייתי המפורסם של א.ב. יהושע חוגג כאן. האשה הסולידית ובעלת הגבולות תיקלע לסדרת מצבים פורצי גבולות והליכות נאוֹתוֹת. בזכותם הרומאן הזה כה חיוני, נמרץ ומשוחרר. בגללם יהפוך "הניסיון" של האם גם ל"ניסיון" של נוגה. בתוך הסימביוטיות העזה והמניפולציות ההדדיות שקיימות בין דמויות הרומאן הופכת הניצבות לשאלה עקרונית: מתי את רק סטאטיסטית פאסיבית בעלילה של מישהו אחר, ומתי את מובילת העלילה, הפועלת מתוך רצונך. נוגה תתקדם מניצבת לבעלת־עלילה, אך מבלי שא.ב. יהושע יכפה על קוראיו סיבתיות פסיכולוגית אחת, סכמטית. גם בכך ניכרת ב'ניצבת' חירות רוחו של רב־אמן.


אברהם ב. יהושע נולד בירושלים בשנת 1936, דור חמישי למשפחה ספרדית בירושלים. גדל ונתחנך בעיר הולדתו ולמד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. החל לפרסם סיפוריו ב-1957 ב'משא'. שימש כמורה בבתי-ספר תיכוניים. בשנים 1963 עד 1967 ישב בפאריס, בה לימד. כיום תושב חיפה ומשמש כמרצה בכיר לספרות באוניברסיטת חיפה.

יצירתו של יהושע זוכה להכרה רחבה, בישראל ובעולם. על מגוון יצירותיו זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובכללם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ישראל לספרות ופרס מדיסיס לסופר זר. העיתון ניו יורק טיימס תיאר אותו כ-"מין פוקנר ישראלי", בשל יכולתו המיוחדת לבטא ולהעלות על הכתב את "הלך הרוח" הישראלי העכשווי. ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בתרגומו האנגלי "The Woman from Jerusalem" נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה של הניו יורק טיימס ושל ה"פאבלישרס ויקלי" לשנת 2006. באפריל 2007 זכה בפרס הלוס אנג'לס טיימס על ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"‏. בשנת 2010 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של ערן ריקליס ובעיבודו של נח סטולמן. סגנונו מתואר כ"נוגד את זרם התודעה", ובעזרתו הוא מבקש להגיע לחקר מצבים שבהם היצריות האנושית מאיימת על אנשי תרבות מן היישוב.

יאיר מוזס, במאי קולנוע, מגיע לסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד עם רות, השחקנית הוותיקה שלו, לרטרוספקטיבה שעורכים שם לכבוד סרטיו. על הקיר מעל למיטתם במלון הוא מגלה רפרודוקציה של ציור לא-מוכר לו, שבו אשה צעירה מיניקה אסיר מבוגר. מוזס אינו מודע למסורת האירופית הארוכה של "החסד הרומי", אך הציור מממש לדעתו סצנה נועזת שהגה התסריטאי שלו, טריגָנו, אשר נועדה להתרחש בסרטם המשותף השביעי, לפני למעלה משלושים שנה. הסצנה בוטלה באמצע הצילומים בגלל המהומה שחוללה אז רות, אשר סירבה לבצע אותה. איך ומדוע נתלה עכשיו הציור בחדרם?

ביטולה של הסצנה בזמנו הביא לקרע סופי בין מוזס לבין טריגנו, התסריטאי של כל סרטיו הראשונים, ואף גרם לניתוק היחסים בין טריגנו לבין רות, אהובתו מנערותם בעיירת פיתוח בנגב. מאז אותו קרע "מוטלת" רות על מוזס, כחובה וכאשמה.

"הרטרוספקטיבה" – שמסיבות עלומות, מעוררות חשד, נבחרו לה ודוּבּבו לספרדית רק סרטים קדומים של מוזס, פרי שיתוף-הפעולה שלו עם טריגנו – אינה מסתיימת בספרד, וציור "החסד הרומי" עוד ישוב ויכונן את המשך הרומאן. חזרתם של מוזס ורות ארצה תהיה כרוכה בשיטוט פיזי ונפשי בעבר, שסופו להוליך לתיקון, כפרה ופיוס.

האירוניה המרחפת על-פני הרומאן, והדיאלוגים והמצבים הקומיים שממלאים אותו, יוצרים אקלים מצודד ומשעשע של "קומדיה", אבל מעֵבר לה הולך ומתפתח חשבון-נפש נוקב של מוזס עם עצמו, ככל שהוא הולך ומשיל את קליפותיו.

הדמיון הנועז של יהושע, במלוא לבלובו, ממטיר עלינו כאן סצנות מדהימות חדשות, עד לסיום, שבו יומר "החסד הרומי" ב"חסד ספרדי".

הספר זכה בפרס מדיסיס הצרפתי לספר הזר הטוב ביותר לשנת 2012.

יהודה קמינקא מגיע מארצות-הברית לישראל לתשעה ימים כדי להתגרש סוף-סוף מאשתו נעמי, המאושפזת זה חמש שנים במוסד לחולי-נפש. מעבר לאוקיינוס מחכה לו אשה חדשה ותינוק בבטנה. הדרמה המשפחתית, המתגלגלת אל שיאה בראשון של פסח, נמסרת לחלופין 'מפי' כל אחד מבני-המשפחה, כולל בני-זוגם, ואפילו המאהב הזמני של אחד הבנים, והכלב הוותיק הורציוס.

מהדורת 2010 של 'גירושים מאוחרים' היא נוסח מחודש, בתוספת פרק עשירי, של אחד הרומאנים המז'וריים והמרגשים של יהושע – מתחרה רציני ל'מולכו' ול'מר מאני'. פרופסור הרולד בלום, מחשובי המבקרים בארצות-הברית, כלל את 'גירושים מאוחרים' בצדק ברשימת היצירות של הקנון הספרותי המערבי במחצית השנייה של המאה-העשרים.

החזרתו לרומאן של הפרק העשירי, "הלילה האחרון", שהושמט ממהדורת 1982, היא החידוש העיקרי בנוסח הערוך-מחדש. פרק פארודי זה, שגיבורו הוא הכלב הורציוס המתרוצץ בעקבות 'המונולוג' שלו תוך כדי דיאלוגיוּת פולמוסית עם המחבר, נגנז באקלים הספרותי של שנות השמונים בשל אופיו הבלתי-ריאליסטי כביכול. אבל במבט לאחור, ולאור כתיבתו של יהושע ברומאנים שבאו לאחר 'גירושים מאוחרים', ברור ש"הלילה האחרון', המהַפֵּך את הרומאן כולו, אמור להיות חלק בלתי-נפרד ממנו. 

 העלילה המשפחתית של הספר והמאבק על חלוקת הבית מתחוללים בישראל חסרת גבולות מוגדרים. הקונפליקט הלאומי מרחף כרשת של מטאפורות מעל למונולוגים של הדמויות ומעל לגירושים הבלתי-אפשריים. דומה שיותר מבשנות השמונים מעלה היום הספר הרהורים נוגים על מציאות השואבת חיוניות ממצב של קונפליקט ואינה מסוגלת לחלק את הבית ולהציב גבולות.

דורות הקוראים שאינם מכירים את הספר יזכו בו לחוויה שכמעט אין לה מתחרות בספרות של השנים האחרונות, ומי שקראו אותו בעבר יופתעו עכשיו, במפגש עם הספר השלם, מרעננותו ומעוצמתו, והמבט ממרחק יזמן להם קריאה אחרת.

אשתו של מולכו נפטרה בתחילת הסתיו. הרומאן עוקב, לאורך שנה, אחר תהליך השתחררותו ממנה ומאבקו בה, תהליך שיש בו גם הזדהות עמוקה עמה. מות אשתו משחרר במולכו קפיץ שמעיף אותו למרחקים של ניכור, אך גם מוליך ללידה של תחושת חירות חדשה. ועם זאת, תוך השחרור הוא מוּבל בשלט-רחוק על-ידי הקשר עם אשתו. הוא מושך מן המוות כאב, ממשות וחיוניות כאחד, וניסיונותיו הכושלים להחיות את אשתו בנשים המחליפות אותה הם גם ניסיונות "לקום לתחייה" ולאחוז בשורשי עצמו. אורפיאוס מתפצל כאן לשניים. מולכו, איש פאסיבי המתבונן בעולם במשקפיים בִּי-פוֹקאליוֹת, מצוי בכפילות מתמדת של פחד וכמיהה, כאב ושימחה, מערבב התרגשות ואשמה. יהושע העמיד כאן את אחת הדמויות הבלתי-נשכחות בספרות העברית, ברומאן רב-פנים שקשה להניחו מן היד. במשאל שערך עיתון 'מעריב' (יוני 2007) בין אנשי ספרות מובילים – מבקרים, עורכים, מו"לים וחוקרי ספרות – נבחר "מולכו" בין עשרת ספרי הפרוזה "הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה".

בפיר המעליות של מגדל דירות תל אביבי משמיעות המעליות יללות פראיות ויבבה עצובה, ואולי קולות של עוגב. מדוע ועל מה נאנקות שם הרוחות, ומאין הן נשאבות? וגם מעלית ירושלמית פרטית, רק לקומה אחת, מתחילה להשמיע יללות של חתול מיוחם. 

אמוץ יערי הוא מהנדס שירש מאביו משרד לתכנון מעליות, והוא מנסה לפתור את תעלומת המעליות המייבבות, בעודו 'מופקד' על הטיפול בבני-המשפחה, שכן לראשונה בחייהם נסעה אשתו, דניאלה, לחו"ל לבדה, בלי השגחתו המגוננת, לכל התקופה של חג החנוכה. מנר שני ועד נר שמיני עובר יערי מבית לבית וממקום למקום כדי להיות "לא רק סבא ואבא מסור לכולם, אלא גם בן טוב" (לאביו בן התשעים).

דניאלה נסעה לטנזניה אל גיסה האלמן, ירמי – מנהלן במשלחת חפירות אנתרופולוגיות של מדענים אפריקנים, המחפשים באפריקה את חוליית המעבר מן הקוף אל האדם דרך "קרובי-משפחה" שנזרקו מן הדרך הראשית של האבולוציה ונתקעו ברחוב ללא-מוצא. לפני למעלה משנה מתה אחותה של דניאלה, ונסיעתה עכשיו אל ירמי היא כדי להתחבר אל האובדן וללבות את הכאב ואת האבל שהתעמעמו בשנה האחרונה. אבל האלמן שהיא פוגשת עסוק דווקא בשכחה. אחרי שנים של ניסיונות כפייתיים להעניק משמעות למות בנו, שנורה בטעות מאש חבריו במארב בטול כרם, הוא מבקש עכשיו להינתק ולהיפרד מכל השייכויות, החל במשפחה וכלה ב"כל הדייסה היהודית והישראלית".

112 פרקוני הספר פורשים לסירוגין, במעין דואט, את התהפוכות העלילתיות הבו-זמניות בחייהם של כל אחד מבני-הזוג, באפריקה ובישראל. והחיבור הזוגי והמשפחתי השברירי והחמקמק – המואר באש הנגדית ששולח כלפיו ירמי – מותווה כאן בעושר מרתק של פרטים מדויקים ובשלל היבטים לא-צפויים. כך הופך הספר לדואט ממשי של זוג שנשוי קרוב לארבעים שנה. דואט באוניסון? בקאנון? בקונטרפונקט? 
דמיונו הממריא והבלתי-נדלה של אברהם ב' יהושע, מצד אחד, וכושרו לתזמר לעילא פכים קטנים ועלילות-משנה, מצד אחר, עושים את הדואט גם לסימפוניה גדולה.

הכל מתחיל בפיגוע. אשה בשנות הארבעים שלה, בלי שום מסמך מזהה, נפצעה אנושות בשוק הירקות בירושלים, נאבקה במשך יומיים על חייה, ואחרי מותה שכבה אלמונית במדור המדים של בית-החולים, בהמתנה לבירור זהותה. בחיפוש נוסף בסל הקניות שלה התגלה תלוש משכורת של מאפייה גדולה בירושלים, קרוע ובלי שם. אבל העובדים והממונים במאפייה לא הרגישו בהעדרה של שום עובדת. מקומון ירושלמי עומד לתקוף את המאפייה על התנכרותה לעובדת שלה מתוך "חוסר אנושיות מזעזע." אבל הבירור במאפייה מגלה שהעובדת - לא-יהודייה מחבר-המדינות, מהנדסת במקצועה, שעבדה במאפייה כפועלת ניקיון, פוטרה לפני חודש, ורק בגלל תקלה ביורוקרטית המשיכה לקבל משכורת. אברהם ב. יהושע שוב מפתיע אותנו בעוצמת דמיונו, בתפניות הלא-צפויות ככל שמתקמת קריאתנו בספר; ועוד יותר ביכולתו הרעננה להוליך את כתיבתו לטריטוריות חדשות של הנפש ושל המציאות הכי עכשווית, וכל זה בשפע של פרטים דקים ומדויקים. זהו סיפור פותח מחיצות, המחדש את המרופט, תוך שהוא מהבהב בין הפסיכולוגיה האישית לבין האידיאולוגיה הלאומית, בין האינטימי לבין המטפיזי. הסרט שהופק על פי הספר זכה בפרס האוסקר הישראלי ובפרסים רבים בפסטיבלים ברחבי העולם.

זהו מסע אל שנת 999, בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שנייה בן-האלוהים. בן-עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסֵינה, עד לתוך העיירה הקטנה פאריס, והמשכו ב"תוספת יבשתית", עד לריינוס ולוורמייזא. כל זה בניסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין-תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת, שנותקה לפי תביעת האשה החדשה של האחיין, אלמנה אשכנזייה מוורמייזא, שכפל הנשים של הקרוב הצפון-אפריקאי מעורר בה רתיעה ואימה. בבית הפאריסאי של האחיין ואשתו עתיד בן-עטר לנחות עם כל הפמליה שלו, ובהתארחות שהולכת ונעשית משעשעת ומדהימה מתגלגלת ההתרחשות ל"משפט כפול". ה'מסע' הוא ניסיון מבריק לבדוק את אפשרות הדיאלוג בין קודים תרבותיים בתוך העם היהודי, המוסט אל ערב עלייתן של שתי תרבויות יהודיות גדולות – "תור הזהב" בספרד, ו"חכמי אשכנז". ולא פחות הוא מסע אישי של סוחר שמתגלה כ"פילוסוף של אהבה", המנסה להבין את החיים בתוך הכפילות המתוחה בין גבר לאשה ובתוכו עצמו. הדיאלוג המתוח בנקודת-התפר, הזימרה בדו-קוליות אמיתית – בלי למזג, בלי למהול, בלי להתיך בכוחניות לאחד – היא-היא הדבר שהספר מתמודד עמו. הדימיון שאין שני לו של יהושע, והאמפתיה שלו, חוללו רומאן מצחיק, מרטיט ועמוק, וגם הולידו בהמשך ספר-מסות ('מסות על תום האלף', הוצאת הקיבוץ המאוחד), ואופרה בעברית.

לאחר 'מר מאני' עטור הפרסים והתהילה הבינלאומית פונה א.ב. יהושע לנתיב אינטימי – אהבה מוזרה, "בלתי אפשרית", של גבר צעיר לאישה. דומה שיותר מבכל רומאן אחר של יהושע נסחף הקורא לדהור בקריאתו, ולא בכדי זהו הרומאן המצליח ביותר של יהושע. המספר הוא רופא-מתמחה הנאבק על מקומו במחלקה הכירורגית. הוא נקרא ללוות זוג הורים – לזר ואשתו דורי – להודו, להחזיר משם את בתם, שחלתה בצהבת קשה. המסע להודו תופס את חלקו הראשון של הרומאן, אך גלגוליו מחלחלים למלוא אורכו של הספר. בנג'י, הרופא הצעיר, הנוסע "כבן עם הוריו", עומד נפעם מול עוצמת הזוגיות של הזוג לזר, השונה כל-כך מזו של הוריו, ונשאב לאהבה "אבסורדית". ואכן, המנוע של הרומאן הוא "המסתורין" המוליך שני יצורים נפרדים לקשור את עצמם זה לזה בשלשלת אחת, בחיבור המעניק, לכאורה, חיוניוּת, הַמְרָאה, תחושת שיחרור – אבל הוא גם "קשר", דהיינו: שלשלת כובלת. הספר תוהה אחר השיוּט מזהות לזהות, אחר "עירוי-הדם" הסימביוטי הזה, אשר משנה את ה'אני' כמו בהתאהבות שזורמת פנימה "בלתי ניתנת לשליטה, וכמו ממקור חיצוני, כאילו היתה אינפוזיה של קוקטייל עשיר... שמטפטף בסתר לתוך מעמקי האורגניזם ומשנה את הנוסחה שלו". אבל אולי מונח "המסתורין" האמיתי של הספר דווקא במקום אחר, בקשר בין בנג'י למיכאלה, שהוא סיפור האהבה המוסתר של הספר – מיכאלה הנינוחה, הלא מתערבבת, המלווה ותומכת בסובלנות ואמפתיה, והסבורה שכל אדם אחראי לגורלו. הדרך שהיא מציעה אינה בדידות ואינה סימביוזה אלא קיום-יחד אגב אוטונומיה. "אין אנו שתי נשמות הקושרות ביניהן קשר נצחי, אלא רק שני נהרות זורמים, שבטוחים כל אחד בעומקו ובעצמאות האפיק שלו, ועל כן אין חשש שמימיהם יתערבבו קצת אלה באלה."

סיפוריו של א.ב יהושע, מבכירי הסופרים של ישראל בדור הזה, הפכו זה מכבר ל``קלאסיקה מודרנית`` של הספרות הישראלית. תריסר מטובי הסיפורים שפירסם יהושע, למן סיפור הביכורים ``מות הזקן``, שראה אור ב-1957, ועד ל``תחילת קיץ 1970`` ו``בסיס טילים 612`` שהופיעו בתחילת שנות השבעים, קובצו כאן לראשונה בכרך אחד ומאפשרים לקורא לעמוד על ההתפתחות והגיבוש של ההיבטים היחודיים והמרתקים המאפיינים את כתיבתו של מספר חשוב זה - מחברם של הרומנים ``המאהב``, ``גירושים מאוחרים``, ``מולכו``,``מר מאני`` ועוד.

אחד הרומאנים הגדולים של הספרות העברית החדשה. זהו ספר רחב-יריעה, רומאן ים-תיכוני על משפחה ספרדית לאורך כ-200 שנה, שסיפורה נחשף באמצעות 5 שיחות בנקודות צומת היסטוריות. המשוחחים (שהקורא נדרש להשלים את חלקו של אחד מהם בשיחה) "נשאבים" אל סיפור המשפחה ותוהים איש על חידת המאני שלו, המחליף זהות מדור לדור. חמשת החלקים מתקדמים "בכיוון הנגדי", מן ההווה לעבר, ורק לאחר שנקראו כולם יכול הקורא לעמוד על מלוא היחסים ביניהם, ולגלות בהם בדיעבד משמעויות והקשרים נוספים, שלא קלט במהלך הקריאה. זהו מסע אל לבירינת ה'שייכות' וה'זהות' ברב-קוליות של היבטים: משפחה, עדה, לאום, גזע, ועד להיסטוריה ולשורשים הקדם-היסטוריים. מעבר לפסיכולוגיות האישיות מתווה הספר נוסחה מסתורית, רשומה-מראש, של משפחה משובשת; כל מאני "ישן במיטתו" של אחד מקודמיו, מתחבר לזמן אחר, והוא רק "מתורגמן" או "מחליף", שהעילות לפעילותו הכפייתית הן תואנה למשהו אחר. הסטודנטית ממשאבי-שדה, הנאצי מכרתים, הקצין הבריטי מצבא אלנבי, איש המילואים ממלחמת לבנון והרופא היהודי מן הקונגרס הציוני השלישי, הם כולם אספקלריות תעתועים זה של זה, "שושלת" מדומה, "משפחה". זהו ספר נועז וסוחף, משעשע ורב-קסם. ב-1992 זכה 'מר מאני' בפרס "הרומאן הטוב ביותר" מטעם משרד החינוך והתרבות. במשאל שערך עיתון 'מעריב' ביוני 2007 בין אנשי ספרות מובילים – מבקרים, עורכים, מו"לים וחוקרי ספרות – נבחר הספר בין עשרת ספרי הפרוזה "הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה".