אני שומעת את מגי כאילו מקריאה את הספר… משהו בשצף, בבטחון העצמי ועם זאת ברורה גם הפגיעות והחיים בצל מחלה. האמיתות שלה לגבי החיים מדויקות וגורמות להרהר שוב ושוב במהי הנורמה ומה זה אומר לקחת חלק בנורמות האלה של חיינו. היא מצליחה לערטל אותנו בין מרצון ובין אם בכח ולגרום להבין שלפעמים כולנו רוצים להיות פחות קונפורמיים ולאפשר לאלתר אגו שלנו להשתלט על הדברים.

חווית קריאה חריגה ושונה, מעין עינוי ארוך אבל כזה שאי אפשר להתנתק ממנו. מצאתי את עצמי חושבת על ג׳וד במהלך הימים בהם קראתי. רצון עז להגיע לסוף הספר ו״לסיים״ עם זה ומצד שני קושי להיפרד. הדמויות כל כך עשירות שאתה מרגיש שאתה חולק איתן את חייהן. הטראומה היא בלתי נסבלת ומלווה בכל גלגול החיים, משחזרת את עצמה ולא מרפה. העצבות היא תהומית במיוחד נוכח העובדה שלא ניתן להציל אדם מעצמו. לפרקים הרגשתי שהסופרת נהנית קצת לאמלל אותנו הקוראים, לזעזע ואולי בתקופה הנוכחית קשה להכיל זעזוע לשם עצמו כי יש לנו כל כך הרבה ממנו לצערנו במציאות היומיומית פה.

עברו כמעט שלושה חודשים מאז השבעה באוקטובר וזה הספר היחיד שהצלחתי לקרוא. לאט לאט להתמסר למילים הכתובות ולאפשר לשקט לרגע קט לשכון בתוכי. כתיבה נהדרת. קשה להתנתק מהסיפור והדמויות.

אחד הספרים היפים שקראתי בשנים האחרונות. כתיבה מופלאה ממגנטת ומכשפת.

הקריינות מוצלחת הספר עצמו באיזשהו מקום קצת אכזב… העלילה היתה לא מהודקת מספיק והכתיבה עצמה לא מאוד מעוררת השראה או ייחודית לטעמי

להחליף את המים היה אחד הספרים שהכי הוקסמתי מהם ומסגנון הכתיבה ואילו בספרה הנוכחי הלכתי לאיבוד…. העלילה פתלתלה ולא מתגבשת לסיפור קוהרנטי עם מסר כלשהו …. ספר ארוך ומתיש לצערי