מורן נולדה בנס ציונה. היא הגדירה את עצמה ״ילדה שמחה לאללה״. עם השנים מצבו של אביה הלך והידרדר וכשהיתה בת 12 הוא מת, והשאיר אותה, את אחיה הגדול ואת אמה — לבדם. בקיץ שמלאו לה 13, היא פגשה את מי שיהיה בן הזוג של אמה והמתעלל הסדרתי בגופה ובנפשה. 

מורן עזבה את הבית, ועברה לגור אצל הדודים שלה לתקופה מסוימת. היא התחילה לצאת עם גבר שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. מורן סיפרה לו הכל. בתגובה, הוא הביא אותה מייד לתחנת משטרה.

בגיל 18, עם בגרות מלאה, היא התגייסה לצבא בגיוס רגיל והשלימה שירות מלא. בזמן שירותה, עשתה פסיכומטרי, וכשהשתחררה התקבלה ללימודי משפטים. באותה תקופה נראה היה שמורן עלתה על מסלול חיים נורמטיבי. אבל שנה לתוך הלימודים, היתה החמרה.

היה למורן חבר, והם גרו ביחד. מורן החליטה להיפרד ממנו. היא בישרה לו על כך, ויצאה מהבית. אבל לפני שהספיקה להעביר את חפציה, הוא בלע את כל הכדורים הפסיכיאטריים שלה. החבר מת, ומשפחתו האשימה את מורן בהתאבדות של בנם. מורן נכנסה לסחרור של דיכאון, ואחריו, לראשונה בחייה, התפרצה אצלה מאניה, שבעקבותיה החליטה לאשפז את עצמה. אחרי כמה שבועות, בלחץ הצוות בבית החולים, היא שוחררה. אבל הטיפול לא ממש הועיל. בלי יעד ובלי קורת גג, בלית ברירה, חזרה לאמא, חזרה הביתה, לדירה שבה גדלה. לאחר ניסיון התאבדות כושל ושיקום אורטופדי ממושך, היא נרשמה ללימודי כתיבה — תרפיה פרטית שמלווה אותה מאז שהיא קטנה.

ב–2004, כמעט עשור אחרי המשפט הפלילי, מורן החליטה לתבוע את המתעלל ואת אמא שלה, שלא נכללה בכתב האישום, בתביעה אזרחית.

ב- 2015, התחילו אצל מורן כאבים עזים ובלתי נסבלים בעקבות אותו ניסיון התאבדות שלא צלח. הכאבים רק הלכו והחמירו, מצבה הידרדר עד שכבר לא היתה מסוגלת לטפל בעצמה. היא החליטה לוותר על המאבק להשגת חיים נורמליים, והחליפה אותו במאבק חדש: המאבק על הזכות למות בכבוד. מורן פנתה לדיגניטס, וביקשה מהם לעזור לה לשים סוף לחייה באופן מבוקר, חסר כאב ובטוח.

מורן נפטרה ב 16.1.2017