'"אוהבים רק את מה שלא בועלים במלואו".
'הכלואה' הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה יחד עם 'אלברטין איננה' חטיבה עצמאית בסאגת 'הזמן האבוד'. זהו הכרך החמישי מתוך שבעת כרכי המחזור במקור. הוא החל להיכתב בימי האבל של פרוסט על מותו של אלפרד אגוסטינלי, אהובו, נהגו ומזכירו, שנהרג במאי 1914, בתאונת טַיִס. פרטים רבים מחייהם המשותפים, שלא האריכו למעלה מחודשים בודדים, דומים להפליא לחיי המְסַפֵּר עם אלברטין, שנמשכו מן הסתיו אל האביב. העבודה הסופית על 'הכלואה' הסתיימה ערב מותו של המחבר ב־1922.
הספר נקרא כטריפטיכון: משני צדדיו יחסי מרסל עם אלברטין, ובמרכזו נגינת "השביעייה": יצירה עלומה של וֶנטֵיי, מורה לפסנתר שכוח־אל מקומברֶה, שתפוענח לאחר מותו, ותבוצע לראשונה בקונצרט הצפוי בטרקלין וֶרדוּרֶן. היצירה תנוגן בידי בן־חסותו של הברון דה שַׁרלוס, מורֶל, המשמש את שני המינים.
אלברטין, תמיד בתנועה, תמיד במנוסה, היא "אֵלת הזמן הגדולה". היא האופנה המשתנה תדיר והיא התשוקה והקפריזה. בקוטב המנוגד לה המוזיקה של וֶנטֵיי, הבנויה פראזות קבועות. הקומפוזיטור הנידח הוא החדשן לעד, הוא החי ההולך לפני המחנה.
התרגום העברי רואה אור בשנת המאה למותו של מרסל פרוסט (18.11.2022). קוראים בשפת המקור ובלשונות התרגומים צירפו למעגל האינטימי שלהם דמויות שעלו וירדו בסולם 'הזמן האבוד': הסבתא, האם, פרנסואז, סוואן, וֶרדוּרֶן, שַׁרלוס, וגם אלברטין. עם כל קריאה בהן דומה כי עודן משמשות פריזמה שמבעדה משתברת ומתבהרת לקוראים דמותם שלהם־עצמם. הם זוכים לקבל תצלום נפש משובץ בטבעת הזמן.
'"אוהבים רק את מה שלא בועלים במלואו".
'הכלואה' הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה יחד עם 'אלברטין איננה' חטיבה עצמאית בסאגת 'הזמן האבוד'. זהו הכרך החמישי מתוך שבעת כרכי המחזור במקור. הוא החל להיכתב בימי האבל של פרוסט על מותו של אלפרד אגוסטינלי, אהובו, נהגו ומזכירו, שנהרג במאי 1914, בתאונת טַיִס. פרטים רבים מחייהם המשותפים, שלא האריכו למעלה מחודשים בודדים, דומים להפליא לחיי המְסַפֵּר עם אלברטין, שנמשכו מן הסתיו אל האביב. העבודה הסופית על 'הכלואה' הסתיימה ערב מותו של המחבר ב־1922.
הספר נקרא כטריפטיכון: משני צדדיו יחסי מרסל עם אלברטין, ובמרכזו נגינת "השביעייה": יצירה עלומה של וֶנטֵיי, מורה לפסנתר שכוח־אל מקומברֶה, שתפוענח לאחר מותו, ותבוצע לראשונה בקונצרט הצפוי בטרקלין וֶרדוּרֶן. היצירה תנוגן בידי בן־חסותו של הברון דה שַׁרלוס, מורֶל, המשמש את שני המינים.
אלברטין, תמיד בתנועה, תמיד במנוסה, היא "אֵלת הזמן הגדולה". היא האופנה המשתנה תדיר והיא התשוקה והקפריזה. בקוטב המנוגד לה המוזיקה של וֶנטֵיי, הבנויה פראזות קבועות. הקומפוזיטור הנידח הוא החדשן לעד, הוא החי ההולך לפני המחנה.
התרגום העברי רואה אור בשנת המאה למותו של מרסל פרוסט (18.11.2022). קוראים בשפת המקור ובלשונות התרגומים צירפו למעגל האינטימי שלהם דמויות שעלו וירדו בסולם 'הזמן האבוד': הסבתא, האם, פרנסואז, סוואן, וֶרדוּרֶן, שַׁרלוס, וגם אלברטין. עם כל קריאה בהן דומה כי עודן משמשות פריזמה שמבעדה משתברת ומתבהרת לקוראים דמותם שלהם־עצמם. הם זוכים לקבל תצלום נפש משובץ בטבעת הזמן.
חמש רשימות שכתב מרסל פרוסט לעיתונות בסוף המאה ה-19 ועניינן זיכרונות אישיים ודעות על נושאי אמנות, תרבות וספרות. זהו תרגום ראשון לעברית של הרשימות הללו.
ברשימות אוטוביוגרפיות אלה, שקדמו ל"בעקבות הזמן האבוד", מתגלה פרוסט כסופר בעל הבחנה דקה ורגיש מאוד לפרטים, בעל יכולת תיאורית מופלאה המחייה את הטקסט עד כדי הפיכתו לתמונה תלת־ממדית כמעט.
חמש רשימות שכתב מרסל פרוסט לעיתונות בסוף המאה ה-19 ועניינן זיכרונות אישיים ודעות על נושאי אמנות, תרבות וספרות. זהו תרגום ראשון לעברית של הרשימות הללו.
ברשימות אוטוביוגרפיות אלה, שקדמו ל"בעקבות הזמן האבוד", מתגלה פרוסט כסופר בעל הבחנה דקה ורגיש מאוד לפרטים, בעל יכולת תיאורית מופלאה המחייה את הטקסט עד כדי הפיכתו לתמונה תלת־ממדית כמעט.
שני סיפורים מאת שניים מגדולי הסופרים הצרפתים בכל הזמנים – מופסאן ופרוסט. בשניהם מתוארים ברגישות שאין דקה ועמוקה ממנה מעשי רצח של הורים בידי בנים. הסיפורים חפים משיפוטיות ומביאים את הדברים לקורא באופן שיהא זה הוא שישפוט. באחרית הדבר מרחיבה ענת רנן את היריעה ומנתחת בכלים פסיכואנליטיים את כל אחד מהמקרים בנפרד ואת המשותף ביניהם – ובעצם לכולנו.
שני סיפורים מאת שניים מגדולי הסופרים הצרפתים בכל הזמנים – מופסאן ופרוסט. בשניהם מתוארים ברגישות שאין דקה ועמוקה ממנה מעשי רצח של הורים בידי בנים. הסיפורים חפים משיפוטיות ומביאים את הדברים לקורא באופן שיהא זה הוא שישפוט. באחרית הדבר מרחיבה ענת רנן את היריעה ומנתחת בכלים פסיכואנליטיים את כל אחד מהמקרים בנפרד ואת המשותף ביניהם – ובעצם לכולנו.
בנקודת-היציאה של המסע הגדול אל זמנה של החוויה הנפשית התענה מרסל הנער בשאלה אם ניחן בכישרון ספרותי. באמצע כרך זה, בשובו בשלישית מבית-מרפא לפריז – הפעם לפריז שאחרי מלחמת-העולם הראשונה, אל עולם שהשתנה כליל ואינו יותר מנשף של מסכות שהלביש הזמן – הוא כבר משלים עם הפרק הצחיח של חייו: הוא חסר נשמה של אמן.
אבל דווקא אז, באמצע הכרך האחרון, מגיעה במפתיע, בערב שבו הוא יוצא לבילוי חברתי, שורת חוויות של-מה-בכך, המחַכּכות מצב עכשווי בְּזיכרון שצץ באופן לא-רצוני. רגע של עבר פולש במלוא מלאותו האקראית לתוך רגע של ההווה, עד כי המספר אינו יודע באיזה משניהם הוא נמצא. ומן ההתגוששות של שני הרגעים הולכת ומזדקקת חוויה של אמת מהותית, הנמלטת מתהפוכות הזמן. ההתגלות הזאת, שבה נמצא לו והופך מוּחָש "הזמן האבוד", מבהירה לו את ייעודו. בעמודיו האחרונים של הכרך הוא חש כי הוא בשל להתחיל במפעל חייו, בכתיבת 'בעקבות הזמן האבוד'. הנער-שהיה הוא עכשיו הגבר השואל על סף מותו אם נותר לו זמן ואם בכוחו לכתוב את ספרו.
אחרי 2800 עמ' של 'בעקבות הזמן האבוד' הפך איפוא המספר לסופר, והתנועה המתמדת קדימה-ואחורה של מחזור הרומאנים כולו הופכת להיות בעמודים הבאים נקודת ההתחלה. הקוראים יתהו אם הספר שהם מחזיקים ביד הוא רק תוכנית האב הגדולה שמתווה האיש החולם להיות סופר, או שזו כבר היצירה עצמה; האם הכרכים הקודמים הם רק חומר ולבֵנים, או שמא הספר עצמו כבר כתוב בהם? הכרך המסיים-הפותח הזה ראה אור לראשונה ב-1927, יותר מארבע שנים לאחר מותו של פרוסט; אבל עוד ב-1920, לפני שנכתבה המחצית השנייה של המחזור, גילה פרוסט, במכתב, שהעמוד האחרון בכרך האחרון כבר כתוב זה שנים; כל סופו של הספר נכתב במקביל לכרך הראשון.
180 העמודים האחרונים של הכרך הם לא רק גולת הכותרת של כל יצירתו של פרוסט והדפים היפים ביותר שכתב. הם גם פסגת הישגה של הלית ישורון, המתרגמת. "על הסף" בין שתי שפות ושתי תרבויות היא ממציאה בשביל פרוסט עברית ייחודית שטרם היתה כמותה, קול רענן שבו מתחככות כל שכבותיה של העברית כדי להפיק עושר מנוקה מכל שומן, וחיוניות עכשווית מדויקת, רחוקה מן הדלות העילגת. התחביר האופייני לפרוסט "מוריד צבע" על העברית שלה, אך זו, מצידה, היא דוגמה להכרזתו של פרוסט ש"את יופיו של דבר מזהים בתוך האחר": היא מוסיפה למקור הרפתקה עברית מרתקת, שמקרינה עליו יופי חדש.
'הזמן שנמצא', הפרק המסיים של הסימפוניה הפרוסטיאנית, הוא רטרוספקטיבה. האם אפשר לקרוא אותו בנפרד? אפשר. כעת (ביוני 2012) נותר לנו להמשיך ולצפות להשלמת תרגומם של ארבעת כרכי "האמצע", ולשאול יחד עם המתרגמת, ועם פרוסט, זוכה פרס גונקור, "האם עוד יש לנו זמן?"
בנקודת-היציאה של המסע הגדול אל זמנה של החוויה הנפשית התענה מרסל הנער בשאלה אם ניחן בכישרון ספרותי. באמצע כרך זה, בשובו בשלישית מבית-מרפא לפריז – הפעם לפריז שאחרי מלחמת-העולם הראשונה, אל עולם שהשתנה כליל ואינו יותר מנשף של מסכות שהלביש הזמן – הוא כבר משלים עם הפרק הצחיח של חייו: הוא חסר נשמה של אמן.
אבל דווקא אז, באמצע הכרך האחרון, מגיעה במפתיע, בערב שבו הוא יוצא לבילוי חברתי, שורת חוויות של-מה-בכך, המחַכּכות מצב עכשווי בְּזיכרון שצץ באופן לא-רצוני. רגע של עבר פולש במלוא מלאותו האקראית לתוך רגע של ההווה, עד כי המספר אינו יודע באיזה משניהם הוא נמצא. ומן ההתגוששות של שני הרגעים הולכת ומזדקקת חוויה של אמת מהותית, הנמלטת מתהפוכות הזמן. ההתגלות הזאת, שבה נמצא לו והופך מוּחָש "הזמן האבוד", מבהירה לו את ייעודו. בעמודיו האחרונים של הכרך הוא חש כי הוא בשל להתחיל במפעל חייו, בכתיבת 'בעקבות הזמן האבוד'. הנער-שהיה הוא עכשיו הגבר השואל על סף מותו אם נותר לו זמן ואם בכוחו לכתוב את ספרו.
אחרי 2800 עמ' של 'בעקבות הזמן האבוד' הפך איפוא המספר לסופר, והתנועה המתמדת קדימה-ואחורה של מחזור הרומאנים כולו הופכת להיות בעמודים הבאים נקודת ההתחלה. הקוראים יתהו אם הספר שהם מחזיקים ביד הוא רק תוכנית האב הגדולה שמתווה האיש החולם להיות סופר, או שזו כבר היצירה עצמה; האם הכרכים הקודמים הם רק חומר ולבֵנים, או שמא הספר עצמו כבר כתוב בהם? הכרך המסיים-הפותח הזה ראה אור לראשונה ב-1927, יותר מארבע שנים לאחר מותו של פרוסט; אבל עוד ב-1920, לפני שנכתבה המחצית השנייה של המחזור, גילה פרוסט, במכתב, שהעמוד האחרון בכרך האחרון כבר כתוב זה שנים; כל סופו של הספר נכתב במקביל לכרך הראשון.
180 העמודים האחרונים של הכרך הם לא רק גולת הכותרת של כל יצירתו של פרוסט והדפים היפים ביותר שכתב. הם גם פסגת הישגה של הלית ישורון, המתרגמת. "על הסף" בין שתי שפות ושתי תרבויות היא ממציאה בשביל פרוסט עברית ייחודית שטרם היתה כמותה, קול רענן שבו מתחככות כל שכבותיה של העברית כדי להפיק עושר מנוקה מכל שומן, וחיוניות עכשווית מדויקת, רחוקה מן הדלות העילגת. התחביר האופייני לפרוסט "מוריד צבע" על העברית שלה, אך זו, מצידה, היא דוגמה להכרזתו של פרוסט ש"את יופיו של דבר מזהים בתוך האחר": היא מוסיפה למקור הרפתקה עברית מרתקת, שמקרינה עליו יופי חדש.
'הזמן שנמצא', הפרק המסיים של הסימפוניה הפרוסטיאנית, הוא רטרוספקטיבה. האם אפשר לקרוא אותו בנפרד? אפשר. כעת (ביוני 2012) נותר לנו להמשיך ולצפות להשלמת תרגומם של ארבעת כרכי "האמצע", ולשאול יחד עם המתרגמת, ועם פרוסט, זוכה פרס גונקור, "האם עוד יש לנו זמן?"
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
