תקלה בקצה הגלקסיה

 

הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח היתה כשאודליה עזבה עם הילד. עבדתי אז כמנקה כלובים בקרקס הרומני שבדיוק הגיע העירה. את הכלובים של האריות גמרתי בחצי שעה, וגם את של הדובים, אבל הכלובים של הפילים היו סיוט. הגב שלי כאב והעולם כולו הריח מחרא. החיים שלי היו הרוסים וריח החרא הלם אותם. באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב הפסקה. תפסתי לי פינה מחוץ לכלוב וגילגלתי לעצמי סיגריה. אפילו לא שטפתי ידיים לפני.

אחרי כמה שכטות שמעתי מאחורי שיעול קטן, מלאכותי. זה היה מנהל הקרקס. קראו לו איז'ו והוא זכה בקרקס במשחק קלפים. לרומני הזקן שהיה הבעלים המקורי של הקרקס היו שלוש מלכות אבל לאיז'ו היתה רביעייה. הוא סיפר לי את הסיפור הזה ביום ששכר אותי. "מי צריך מזל כשיודעים לרמות," הוא אמר לי וקרץ. הייתי בטוח שאיז'ו ינזוף בי שלקחתי הפסקה באמצע העבודה אבל הוא בכלל לא נראה כועס. "תגיד," הוא אמר לי, "רוצה להרוויח אלפייה קלה?" הינהנתי והוא המשיך: "בדיוק הייתי בקרוואן של אישטוואן, הפגז האנושי שלנו. הוא שיכור לגמרי. לא הצלחתי להעיר אותו וההופעה אמורה להתחיל בעוד רבע שעה..." כף ידו הפשוטה של איז'ו ציירה באוויר מסלול של פגז שהסתיים כשאצבעותיו הגוצות נקשו על מצחי, "אני נותן לך אלף במזומן אם אתה מחליף אותו."

"אף פעם לא ירו אותי מתותח," אמרתי ולקחתי עוד שאיפה מהסיגריה. "בטח שכן," אמר איז'ו, "כשאשתך עזבה אותך, כשהבן שלך אמר לך שהוא לא רוצה לראות אותך יותר כי אתה אפס, כשהחתול השמן שלך ברח. תבין, בשביל להיות פגז אנושי אתה לא צריך להיות גמיש או זריז או חזק, רק מספיק בודד ואומלל." "אני לא בודד," מחיתי. "באמת?" גיחך איז'ו, "אז תגיד לי — עזוב סקס, מתי בפעם האחרונה מישהי חייכה אליך?"

לפני ההופעה הלבישו אותי בסרבל כסוף. שאלתי ליצן זקן אחד עם אף אדום ענקי אם אני לא צריך לעבור איזו הדרכה לפני שיירו אותי. "מה שחשוב," הוא מילמל, "זה שתרפה את הגוף שלך. או שתכווץ אותו, אחד מהשניים. אני לא זוכר בדיוק. וגם צריך להקפיד שהתותח יהיה מכוון ישר קדימה, כדי שלא יחמיץ את המטרה." "וזהו?" שאלתי. גם בסרבל הכסוף עדיין הסרחתי מצואת פילים. מנהל הקרקס הגיע וטפח לי על השכם. "תזכור," הוא אמר לי, "אחרי שיורים אותך למטרה אתה חוזר מיד לבמה, מחייך ומשתחווה. ואם, חס וחלילה, כואב לך, או אפילו נשבר לך משהו, אתה חייב להחזיק בפנים, חייב להסתיר את זה, שהקהל לא יראה."

הקהל נראה ממש מאושר. הוא הריע לליצנים שדחפו אותי לתוך לוע התותח, והליצן הגבוה עם הפרח שמשפריץ מים שאל אותי, שנייה לפני שהדליק את הפתיל, "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? זאת ההזדמנות האחרונה שלך להתחרט." הינהנתי והוא אמר, "אתה יודע שאישטוואן, הפגז האנושי הקודם, מאושפז עכשיו בבית חולים עם שתים־עשרה צלעות שבורות?" "הוא לא," אמרתי, "הוא רק קצת שיכור. הוא ישן עכשיו בקרוואן שלו." "מה שתגיד," נאנח הליצן עם הפרח המשפריץ והדליק את הגפרור.

בדיעבד אני חייב להודות שהזווית של התותח היתה חדה מדי. במקום לפגוע במטרה עפתי כלפי מעלה, פערתי חור ביריעת האוהל המתוחה והמשכתי לעוף לשמים, גבוה־גבוה, קצת מתחת ליריעת העננים השחורים שכיסתה אותם. עפתי מעל קולנוע הדרייב־אין הנטוש שאודליה ואני היינו רואים בו סרטים פעם; מעל גינת המשחקים שבעלי כלבים ספורים הסתובבו בה עם שקיות ניילון מרשרשות, וביניהם גם מקס הקטן, שבדיוק שיחק בכדור וכשחלפתי מעליו הביט מעלה, חייך ונופף לי לשלום; מעל רחוב הירקון, שבשוליו, מאחורי מתקן הפחים של השגרירות האמריקאית, ראיתי את טייגר, החתול השמן שלי, מנסה לתפוס יונה. כמה שניות אחר כך, כשנחתתי במים, קומץ האנשים שהיו בחוף נעמדו ומחאו לי כפיים, וכשיצאתי מהים בחורה צעירה עם פירסינג באף הושיטה לי את המגבת שלה וחייכה.

כשהגעתי בחזרה לרחבת הקרקס הבגדים שלי עדיין היו רטובים והכל מסביב כבר היה חשוך. האוהל היה ריק, ובמרכזו, ליד התותח שממנו נוריתי, ישב איז'ו וספר את הכסף בקופה. "פיספסת את המטרה," הוא רטן, "ולא חזרת להשתחוויה כמו שסיכמנו. אני מוריד לך על זה ארבע מאות שקל." הוא הושיט לי כמה שטרות מקומטים, וכשקלט שאני לא לוקח אותם תקע בי מבט מזרח אירופאי נוקשה ואמר, "מה אתה מעדיף, גבר? לקחת את הכסף או לריב איתי?" "עזוב אותך מכסף, איז'ו," קרצתי לו וצעדתי לעבר לוע התותח, "בוא, עשה טובה לחבר ותירה אותי שוב."