29 בספטמבר 1998, 23:40
מעתה והלאה, הכול ידוע לכם.
קְרֵדוּל1 גרַאן־דוּק הרים את העט ומבטו נח על מימיו הצלולים של הביבר הענקי. במשך שניות אחדות עקבו עיניו אחר מעופה המיואש של שפירית, שעלתה לו כמעט אלפיים וחמש מאות פרנקים לפני פחות משלושה חודשים. זן נדיר, מן הגדולות ביותר בעולם ונראית כמו העתק מדויק של אבותיה הפרהיסטוריים. השפירית הארוכה התעופפה מזכוכית אחת לאחרת, בלב נחיל קדחתני של עשרות שפיריות אחרות. אסירות. לכודות.
1 Credule בצרפתית: תם, פתי המאמין לכל דבר; כאן מופיע כשם פרטי (כל ההערות הן של המתרגמת).
כולן חשו שהן עומדות למות.
העט שב ונגע בנייר. ידו של קרֵדול גראן־דוק נעה בעצבנות.
במחברת הזאת תמצתּי את כל הרמזים, כל העקבות, כל ההשערות. שמונה־עשרה שנות חקירה. הכול רשום במאה הדפים האלה. אם קראתם אותם בתשומת לב, אזי תדעו בדיוק כמוני. אולי טביעת העין שלכם חדה משלי? אולי תפנו לכיוון שאני הזנחתי? אולי תמצאו את המפתח, אם הוא אכן קיים? אולי...
מדוע לא?
לגבי, זה נגמר.
העט התרומם, רטַט מעל הדף. עיניו הכחולות של קרדול גראן־דוק נדדו בשנית אל זכוכית הביבר החלקה, ותעו לעבר האח שלשונות אש ארוכות כילו בה פקעת של עיתונים, ניירות וקופסאות אחסון מקרטון, לפני שהסתכלו בפעם האחרונה על המחברת. העט החליק.
מוגזם לומר שאין לי חרטות או ייסורי מצפון, אבל עשיתי כמיטב יכולתי.
קרדול גראן־דוק נעץ מבט ממושך באותה שורה אחרונה שכתב, אחר כך סגר לאִטו את המחברת הירקרקה.
עשיתי כמיטב יכולתי, חזר ואמר לעצמו, סוף־סוף מרוצה מן המסקנה.
23:43
הוא הניח את העט בכלי חרס שניצב לפניו, תלש פתקית צהובה מימינו והדביק אותה על כריכת המחברת. לאחר מכן שב והושיט את ידו אל כלי החרס. אצבעותיו אחזו בטוש שהיה שם, והוא כתב על פיסת הנייר, במשיכות עבות, עבור לילי. אחר כך הדף את המחברת אל קצה שולחן הכתיבה וקם.
מבטו של גראן־דוק השתהה רגעים אחדים על שולחן העבודה: לוחית נחושת נצצה עליו. הוא קרא באירוניה, קרדול גראן־דוק, בלש פרטי. חיוך מפוכח הצטייר על פניו. במשך זמן רב קראו לו כולם גראן־דוק, הדוכס הגדול, ועתה איש לא השתמש עוד בשמו הפרטי המגוחך. איש, חוץ מאמילי ומארק ויטראל. וגם זה היה מזמן, כשהיו צעירים יותר. לפני נצח נצחים.
גראן־דוק הלך למטבח. הוא העיף מבט אחרון בכיור מפלדת האל־חלד, במרצפות המתומָנות הלבנות, בארונות הסגורים העשויים עץ בהיר. כל אביזר היה מסודר להפליא, ממורק, מונח במקומו; כל סימן לחיים קודמים נמחה בקפידה, כמו בית שכור המושב לבעליו. גראן־דוק היה קפדן, עד הסוף היה קפדן, עד נשמת אפו האחרונה. הוא היה מודע לתכונתו זאת. היא שפכה אור על דברים רבים. על הכול, למעשה.
הוא הסתובב, פסע לעבר האח עד שחש את חומה מלחך את ידיו. הוא התכופף והטיל לתוכה שתי קופסאות אחסון. אחר כך נרתע לאחור כדי לא להיפגע ממַתז הניצוצות.
המבוי הסתום...
הוא הקדיש אלפי שעות חקירה לפרשה הזאת, עד לפרט הקטן ביותר... כל הרמזים, הרשימות, החקירות, נגוזו עתה בעשן. עקבות החקירה כולה נעלמו תוך שעות אחדות בלבד.
שמונה־עשרה שנות חקירה, לשווא.
איזו אירוניה...
כל חייו התכנסו אל אותה שריפה, שהוא היה העד היחיד לה.
23:49
בעוד ארבע־עשרה דקות ימלאו ללילי שמונה־עשרה שנים, באופן רשמי לכל הפחות... מי היא? עדיין לא ידע בוודאות. סיכוי אחד משניים, כמו ביום הראשון. עץ או פלי.
ליז־רוז או אמילי?
הוא נחל כישלון. מתילד דה קַרוויל בזבזה כסף רב, שמונה־עשרה שנות משכורת, לשווא...
גראן־דוק התקרב לשולחן העבודה ומזג לעצמו עוד יין לבן. בקבוק יין בן חמש־עשרה, מתוך הסדרה המיוחדת של מוניק זֵ׳נוֵוז, שבסופו של דבר אולי היה הזיכרון הטוב היחיד מכל החקירה הזאת. הוא חייך כשקירב את הכוס אל שפתיו. לא היה במראהו שמץ מן הקריקטורה של הבלש השתיין המזדקן, הוא נראה יותר כמו הטיפוס החסכן המחלץ משקה ממרתפו בהזדמנויות נדירות. והערב, יום הולדתה של לילי, היה הזדמנות. מה גם שהיו אלה רגעי חייו האחרונים.
הבלש רוקן את כוס היין הלבן בלגימה אחת.
היתה זאת אחת מאותן התחושות שהוא ביכה, טעם היין הלבן שאין דומה לו זרם בעורקיו, שרף את קרביו בכאב ענוג, השכיח ממנו להרף עין את אותו הדיבוק, אותה התעלומה הלא־פתורה שהקדיש לה את חייו.
גראן־דוק הניח את הכוס על שולחן העבודה, הרחיק מעליו את המחברת הירקרקה והתלבט אם לפתוח אותה בפעם האחרונה. הוא הביט בפתקית הצהובה, עבור לילי.
היא כנראה תישאר, המחברת הזאת, מאה העמודים שערך ושכתב בימים האחרונים... בשביל לילי, מארק, מתילד דה קרוויל, ניקול ויטראל, בשביל השוטרים, עורכי הדין, כל מי שיחפוץ לצלול אל התהום...
קריאה מכשפת, ללא צל של ספק. יצירת מופת של ממש, חקירה בלשית עוצרת נשימה... הכול היה בה...
למעט הסוף...
הוא כתב ספר בלשי שהעמוד האחרון כמו נתלש ממנו, מותחן שחמש שורותיו האחרונות נמחו.
הונאה...
הקוראים העתידיים ללא ספק יחשבו שהם פיקחים ממנו, נחושים ממנו... יחשבו שהם, הם יפתרו את התעלומה.
אחרי הכול, הרי גם הוא האמין בכך... הוא תמיד חש בוודאות שראיה אכן קיימת, שהמשוואה ניתנת לפתרון, שהוא החמיץ דבר־מה. זאת היתה הרגשה, בסך הכול הרגשה, אך עיקשת כל כך... הוודאות הזאת היא שהחזיקה אותו בחיים עד כה, עד היום, יום הולדתה השמונה־עשר של לילי, שיחול בעוד עשר דקות... ואולי זה רק התת־מודע שטיפח בו את האשליה ובלבד שלא ייתפס לייאוש מוחלט, כי לא היה דבר אכזרי מהחיפוש האינסופי אחר מפתח לבעיה שאין לה פתרון...
עשיתי כמיטב יכולתי, חזר הבלש וקרא. עכשיו, כל השאר לא עוד מעניינו.
גראן־דוק העיף מבט אחרון סביב החדר. הוא התאפק מלהשיב למקומם את הבקבוק הריק ואת הכוס המלוכלכת, ובפעם האחרונה חייך לעצמו. השוטרים והרופאים הפתולוגים, שבעוד שעות אחדות יגהרו על גופתו, לא ישימו לב לכוס הלא־נקייה. דמו ומוחו ייקוו עד מהרה לשלולית צמיגית על שולחן המהגוני ועל רצפת הפרקט הממורקת. הכול יתלכלך. אם היעלמותו לא תתגלה מיד, מה שבוודאי יקרה (למי יחסר, אחרי הכול?), צחנת גופתו היא שתזעיק את השכנים. הגופה תהיה כבר במצב ריקבון מתקדם, תטבול בצואת חרקים זוללי נבלות שיתענגו על סעודתם.
בדיוק כך, חשב גראן־דוק.
הוא התכופף והטיל אל תוך האח פיסת קרטון קטנה שחמקה מן הלהבות.
המחווה האצילית האחרונה שלו.
גראן־דוק פנה לאטו לכיוון מכתבת המהגוני שניצבה בפינה מול האח. הוא פתח את המגירה האמצעית והוציא מנרתיק העור אקדח מאטֶבָּה שנראה כמו חדש ושמתכתו האפורה נצנצה באור. ידו של הבלש חיטטה במעמקי המגירה ויצאה משם עם שלושה כדורים בקוטר 9 מילימטר.
גראן־דוק חייך. הוא סובב את התוף בתנועה מיומנת והכניס בעדינות את הכדורים אל הקנה.
הוא אמנם היה שתוי למדי, אבל כדור אחד יספיק, גם אם ירעד, גם אם יהסס. הוא ללא ספק יצליח להצמיד את הקנה לרקה, להדק חזק וללחוץ.
הוא לא יכול לפספס, אפילו לא עם שישים ושניים הסנטיליטרים של יין הזורמים בדמו.
הוא הניח את האקדח על השולחן, פתח את המגירה השמאלית, הוציא ממנה עיתון, גיליון ישן מאוד ומצהיב של ״ל׳אֶסט רפובליקן״. במשך חודשים רבים הגה במעמד המבעית שיביים, בפולחן הסמלי שיעזור לו לשים קץ לעניין, להתעופף מעל למבוך לתמיד.
23:54
דפי נייר אחדים עוד התפתלו תחת האש המלחכת באח. מבטו של הבלש נדד אל הביבר ואל זמזומן הנוגה של השפיריות. ההזנה החשמלית נקטעה לפני שלושים דקות. ללא חמצן, ללא מזון, השפיריות לא ישרדו אפילו שבוע... ולחשוב שבזבז הון עתק כשקנה את הזנים הנדירים ביותר, הקדומים ביותר; במשך שנים הוא השקיע שעות רבות בתחזוקת הביבר, דאג להזין את השפיריות במיני חרקים זעירים, לחזקן, לזווגן, וכשנסע למשימה מיוחדת אף הזמין מישהו לשמור עליהן.
כל המאמצים האלה כדי להניח להן למות, גם להן...
בסופו של דבר זה נחמד, חשב גראן־דוק, להחליט לגבי החיים והמוות של הזולת, להגן כדי להיטיב לשפוט, להפיח תקווה כדי להיטיב להקריב. לשחק עם הגורל, כאֵל ערמומי ובלתי־צפוי... אחרי ככלות הכול, הלוא גם הוא עצמו היה קורבן של סדיסט מעין זה...
קרדול גראן־דוק התיישב על הכיסא שמאחורי שולחן הכתיבה, והדף את המחברת הירקרקה אל שפת השולחן מחשש שטיפות הדם יכתימו אותה.
הוא פתח את גיליון ה״ל׳אֶסט רפובליקן״ והניח אותו לפניו על השולחן. גיליון מיום 23 בדצמבר 1980. הוא שב וקרא את העמוד הראשון של העיתון. ״נס הניצולה מהר טֵריבְּל״.2
2 בצרפתית: ההר הנורא. היום הוא שייך לקנטון היורה, בשווייץ.
הכותרת חלשה על כל העמוד הראשון של העיתון. מתחתיה, בתצלום מטושטש למדי נראו צללית של שלד מטוס מרוסק, עצים עקורים, שלג שהוכתם בצעדי המחלצים. מתחת לתצלום, שורות אחדות דיווחו על האסון:
אסון ההתרסקות של מטוס האיירבוס 5403 איסטנבול־פריז, על צלעות הר טריבּל, בגבול צרפת־שווייץ, בלילה שבין 22 ל־23 בדצמבר. מאה שישים ושמונה מתוך מאה שישים ותשעה הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו במקום או נשרפו למוות. היחידה שניצלה באורח נס היא תינוקת בת שלושה חודשים שנפלטה מן המטוס ברגע ההתרסקות, לפני שהוא התלקח.
גראן־דוק הרים את עיניו. הוא עומד למות. הוא יתכופף מעט לפנים ויירה לעצמו כדור בראש. הוא יקרוס על העמוד הראשון של העיתון. דמו יצבע את התצלום המנציח את הדרמה שהתרחשה לפני שמונה־עשרה שנים ויתמזג בדמם של מאה שישים ושמונה הנספים. וכך ימצאו אותו, בעוד ימים אחדים, בעוד שבועות אחדים. איש לא יְבַכֶּה את לכתו... בוודאי לא משפחת קרוויל... בני ויטראל יחושו אולי צער מסוים... אמילי, מארק. בעיקר ניקול.
שיא האירוניה.
ימצאו אותו וימסרו ללילי את המחברת הזאת, את ספר חייו הקצרים. את צוואתו.
גראן־דוק הביט בפעם האחרונה בבבואתו שהציצה אליו מלוחית הנחושת. הוא היה כמעט גאה. בסופו של דבר, זה היה סוף הגון, טוב יותר מכל השאר.
הוא קיבל את ההזדמנות שלו, אם לנקוט לשון המעטה: שמונה־עשרה שנות חקירה...
23:57
הגיעה השעה.
הוא הניח לפניו בעדינות את גיליון ה״ל׳אסט רפובליקן״, קירב מעט את כיסאו ונטל בכף יד מיוזעת את קת האקדח.
זרועו התרוממה, לאטה.
מגע הקנה הקר על רקתו העביר בו צמרמורת, והוא נרתע. אבל הוא היה מוכן. האלכוהול סייע לו.
הוא ניסה לשכוח מהכול, לא לחשוב על הכדור הצמוד לראשו, הכדור שעמד לחדור לגולגולתו...
לא לחשוב יותר על שום דבר, לנעוץ את עיניו ברִיק.
אצבעו לפתה את ההדק. רק ללחוץ, והכול ייגמר.
לעצום את העיניים או לפקוח אותן?
אגל זיעה ניגר על מצחו וטפטף אל העיתון.
לפקוח אותן ולגמור עם זה.
גופו נרכן, עיניו ננעצו בעיתון שנח עשרים סנטימטרים מתחתיו. הוא הביט בפעם האחרונה בתצלום של גוף המטוס המפוחם, בדמותו של הכבאי הניצב בחזית בית החולים מוֹנְבֵּליאָר, ובגוף הקטן והכחול כל כך שנשא בעדינות בזרועותיו. התינוקת שניצלה באורח נס.
האצבע המורה התהדקה על ההדק.
23:58
הבלש השפיל את עיניו הריקות מהבעה, ובהה במילים השחורות שמילאו את העמוד הראשי של העיתון הישן. הכדור עמד לנקב את רקתו, ללא שמץ התנגדות. הוא רק היה צריך לכופף מעט את אצבעו, עוד קצת, עוד מילימטרים אחדים. מבטו קפא לעד; המילים השחורות של העיתון הצטללו, כעַצְמִית מצלמה מכוּונת, כחלון אחרון המשקיף על העולם, לפני שהכול שוקע בערפל.
האצבע. ההדק.
העיניים פקוחות לרווחה.
הבלתי ייאמן הִכה כרעם בגראן־דוק, כמו מכת חשמל רבת עוצמה שהלמה בו לפתע.
מה שראו עיניו היה בלתי־אפשרי. זה היה ברור כשמש!
האצבע הרפתה אט־אט מן הלחיצה.
בתחילה חשב גראן־דוק שמדובר בתעתוע, בהזיה שמותו הקרב גרם לה, מנגנון הגנה פרי מוחו...
לא!
מה שהוא ראה, מה שהוא קרא בעיתון היה אמיתי לחלוטין. זה הצהיב מעט עם השנים, נמחק מעט, אבל לא הותיר מקום לספק.
הכול היה שם.
רוח הבלש שבו נכנסה לפעולה. במהלך השנים הוא גיבב כל כך הרבה השערות, מאות, אבל עכשיו הגיע לידיו קצה חוט, והוא רק היה צריך למשוך בו עד שהכול יוּתר בפשטות מפתיעה.
הכול הפך נהיר, ברור...
הוא הוריד את האקדח, ולא הצליח להבליע צחוק של טירוף.
הוא הביט בשעון.
23:59
עדיין לא היה יכול להאמין למראה עיניו. ידיו רעדו. צמרמורת חלפה בכל גופו.
הוא הצליח!
פתרון התעלומה היה טמון כאן, בעמוד הראשי של העיתון, מאז ומתמיד. הוא המתין בסבלנות: בשום פנים ואופן לא היה אפשר לגלות את התשובה לפני שמונה־עשרה שנים. כולם קראו אותו, את העיתון הזה, הסבירו אותו בפרוטרוט, ניתחו אותו, אלף פעמים, ועדיין איש לא היה יכול לנחש, לא ב־1980 ולא במשך כל השנים שחלפו מאז.
הפתרון קפץ לעיניו... עם תנאי אחד.
תנאי אחד בלבד. הזוי לחלוטין.
התנאי: לפתוח את העיתון כעבור שמונה־עשרה שנים!
