שריפות קטנות בכל מקום

"אין זה משנה אם תִקנו שטח לבנייה ליד האגם, או נחלה רחבת ידיים באזור הכפרי של שֵייקר הַייטס, או את אחד הבתים שמציעה החברה שלנו במבחר משכונות העיר — הרכישה שלכם תכלול מתקני גולף, רכיבה, טניס ושיט, מוסדות חינוך מצטיינים, וכן הגנה תמידית מירידת ערך הנכס ומשינויים לא צפויים."

 

מתוך מודעת פרסום של חברת ואן סְוֶורינגֵן,

יזמית ומפתחת מתחם שייקר וילג'

שבעיר שייקר הייטס 

 

 

 

"למעשה, אנשים בשייקר הייטס די דומים לאנשים בכל מקום אחר בארצות הברית. אז נכון שיש להם שלוש או ארבע מכוניות במקום אחת או שתיים, ונכון שיש להם בבית שני מכשירי טלוויזיה במקום אחד, וכשצעירה משייקר הייטס מתחתנת היא מזמינה לחתונה שמונה מאות איש ומְטיסה מניו יורק את להקת מֶיֶיר דייוויס (במקום לערוך חתונה למאה מוזמנים, עם להקה מקומית) — אבל כל ההבדלים האלה הם מינוריים ולא משמעותיים. 'אנחנו אנשים חברותיים, והחיים שלנו נפלאים!' אמרה לי לא מזמן אחת מתושבות המקום בקאנטרי קלאב של שייקר הייטס, וזאת אכן האמת: נראֶה שתושביה של אוטופיה זו מנהלים חיים מאושרים למדי."

 

מתוך הכתבה "החיים הטובים בשייקר הייטס",

מגזין "קוסמופוליטן", מרץ 1963 

 

 

1

 

 

 

כולם בשֵייקר הַייטס דיברו רק על זה באותו הקיץ: איך איזבּל, בת הזקונים של משפחת ריצ'רדסון, התחרפנה סופית ושרפה את הבית. לפני כן, באביב, השמועות עסקו כולן במיראבּל מֶק'קאלוֹ הקטנה — היא מֵיי לינג צ'וֹאוּ, תלוי לאיזה מחנה השתייכתם — וכעת, סוף-סוף, היה משהו שערורייתי חדש לדבר עליו. 

קצת אחרי שתים-עשרה בצהריים, באותה שבת של חודש מאי, שמעו הקונים בסופרמרקט הַיינֶן, בעודם דוחפים את עגלות הקניות שלהם, את יללת הכבאית הראשונה שעשתה את דרכה לעבר ברֵכת הברווזים. בשעה שתים-עשרה ורבע כבר ניצבו לאורך רחוב פּארקלנד ארבע כבאיות, בשוּרה אדומה ולא מסודרת, כשלמולן עולה באש בית משפחת ריצ'רדסון, על ששת חדרי השינה בו. כל מי שנמצא במרחק של קילומטר מהבית היה יכול להבחין בעשן המיתמר מעל צמרות העצים כמו ענן סערה שחור וסמיך. מאוחר יותר אנשים יאמרו שסימני האזהרה היו שם כל הזמן: שאיזי היתה קצת מסובבת. שתמיד היה משהו לא בסדר במשפחת ריצ'רדסון. שברגע ששמעו את הסירנות באותו הבוקר, הם ידעו שמשהו נורא קרה. בשלב הזה, כמובן, איזי כבר היתה נחלת העבר. היא הסתלקה ולא הותירה מאחוריה שום אדם שיגן על מעשיה, ולכן אנשים יכלו לומר — כפי שאכן אמרו — כל דבר שעולה על דעתם. אבל ברגע שהכבאיות הגיעו אל הבית, ואפילו זמן-מה אחרי שהשריפה כובתה, אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה. שכנים התקבצו ברחוב, קרוב ככל האפשר אל המחסום המאולתר — ניידת משטרה שהוחנתה לרוחב הכביש, מרחק כמה עשרות מטרים מהבית — ומשם יכלו לצפות בכבאים גוללים את צינורות הכיבוי כשעל פניהם מבטים עגומים שמעידים על כך שמדובר במקרה אבוד. מעבר לרחוב טבלו הברווזים את ראשיהם במי הברכה, בחיפוש אחרי מזון, והמהומה לא הפרה כלל את שלוותם.

גברת ריצ'רדסון עמדה על המדשאה שלצד המדרכה, כשהיא אוחזת את צווארון חלוק הבית הכחלחל שלה ומהדקת אותו אל צווארה. אמנם צהרי היום כבר חלפו, אך היא עדיין ישנה כשגלאי העשן החל לצפצף. היא נכנסה למיטה מאוחר מהרגיל והחליטה להאריך בשינה, כשהיא מתרצת זאת בכך שזה מגיע לה, אחרי יום קשה כל כך. ערב לפני כן היא צפתה, מחלון הקומה השנייה, בַּמכונית שעצרה בחזית הבית. שביל הגישה היה ארוך ומעגלי — כמו פרסת סוס שנמתחה בין המדרכה לבין דלת הכניסה אל הבית, ובחזרה — ולכן הרחוב היה במרחק של שלושים מטר לפחות, רחוק מכדי שתבחין בבירור בדברים. וחוץ מזה, אפילו בחודש מאי החושך כבר היה כמעט מוחלט בשעה שמונה בערב. אבל היא זיהתה את מכונית הפולקסווגן הקטנה בצבע חום-בהיר של הדיירת שלה, מִיה, שפנסיה זהרו בחושך. דלת הנוסע הקדמית נפתחה, ודמות צנומה הגיחה מהמכונית והותירה את הדלת פתוחה: זאת היתה פֶּרל, הבת המתבגרת של מיה. התאורה הפנימית האירה את חלל המכונית ושיוותה לה מראה של תיבת תצוגה, אבל המכונית היתה עמוסה בתיקים עד גובה התקרה, וגברת ריצ'רדסון בקושי הצליחה לזהות את צללית ראשה של מיה, עם אותה כרבולת פרועה על קודקודה. פרל רכנה אל תיבת הדואר, וגברת ריצ'רדסון שמעה בדמיונה איך דלת התיבה חורקת קלות, נפתחת, ואז נסגרת. אחר כך שבה פרל למכונית וסגרה את הדלת. פנסי הבלמים האירו באדום, ואז כבו, והמכונית נעה ונבלעה בחשכת הלילה. גברת ריצ'רדסון ירדה בתחושת הקלה אל תיבת הדואר, ושם מצאה זוג מפתחות על חישוק מתכת פשוט, בלי שום שם. היא תיכננה ללכת בבוקר המחרת אל הדירה השכורה שברחוב וינְסְלוֹ ולבדוק שהכול כשורה, אף על פי שידעה שהן כבר לא יהיו בה. 

זאת הסיבה שהיא הרשתה לעצמה להמשיך לישון, ועכשיו השעה היתה כבר שתים-עשרה וחצי, והיא עמדה על המדשאה שלצד המדרכה, בחלוק הבית שלה ובזוג נעלי הטניס של הבן שלה, טְריפּ, והתבוננה איך הבית שלהם נשרף כליל. כשהתעוררה לקול צווחותיו של גלאי העשן, היא רצה מחדר לחדר וחיפשה את טריפ, את לֶקסי, את מוּדי. היא פתאום הבינה שהיא לא חיפשה את איזי, כאילו כבר ידעה שאיזי אשמה בכל זה. כל החדרים היו ריקים, ולא היה בהם דבר מלבד ריח של דלק ומדורה קטנה בוערת בדיוק במרכזה של כל מיטה, כאילו ילדה מופרעת מתנועת הצופים הפכה את הבית למחנה. בזמן שהיא בדקה את הסלון, את חדר המשפחה, את חדר המשחקים ואת המטבח, העשן כבר החל להתפשט ברחבי הבית, והיא רצה סוף-סוף החוצה אל זעקת הסירנות הקרבה והולכת, שלוותה ביללות מערכת האבטחה הביתית. בחוץ, על שביל הגישה, היא הבחינה שהג'יפ של טריפּ לא נמצא, וכך גם האֶקספּלוֹרֶר של לֶקסי והאופניים של מוּדי, וכמובן — המכונית של בעלה. בדרך כלל הוא נסע בשבת בבוקר למשרד כדי להשלים שעות עבודה. מישהו יצטרך להתקשר אליו למשרד. ואז היא נזכרה שלקסי, תודה לאל, נשארה לישון ערב לפני כן בבית של סֶרינה ווֹנג. היא תהתה לאן איזי הלכה. היא שאלה את עצמה איפה הבנים שלה, ואיך תמצא אותם כדי לספר להם מה קרה. 

 

* * *

 

כשהאש כובתה כליל, התברר שהבית, למרות חששותיה של גברת ריצ'רדסון, לא ממש נשרף עד היסוד. החלונות נהרסו לגמרי, אבל מעטפת הלבֵנים של הבית נותרה על תִלה, לחה ומפוחמת ומעלה עשן, וכך גם רובו של הגג: רעפי האבן הכהים נצצו כמו קשקשים של דג שנשטף במים רבים. על בני משפחת ריצ'רדסון נאסר להיכנס אל הבית במשך כמה ימים, עד שהמהנדסים מהאגף לכיבוי אש יוודאו שהיסודות יציבים. אבל גם מהנקודה שבה עמדו על המדשאה — המקום הקרוב ביותר לבית שסרט ה"זהירות!" הצהוב התיר להם לעמוד — הם יכלו לראות שנותרו מעט מאוד דברים להציל מתוך הבית.

"אלוהים אדירים," אמרה לקסי. היא ישבה על גג המכונית שלה, שחנתה כעת מעבר לכביש, על המדשאה שליד ברֵיכת הברווזים. היא וסרינה עדיין ישנו, מכורבלות גב-אל-גב, על המיטה הזוגית של סרינה, כשדוקטור וונג ניער את כתפה קצת אחרי אחת בצהריים, ולחש, "לקסי. לקסי, מותק. קומי. אמא שלך התקשרה לפני רגע." הן נותרו ערות עד שתיים בלילה, דיברו — כפי שעשו לאורך כל האביב — על מיראבֶּל מק'קאלו הקטנה, התווכחו האם השופט צדק או טעה בפסיקתו, והאם ההורים החדשים שלה היו צריכים לזכות במשמורת, או שהיה צריך להשיב אותה לאמה הביולוגית. "לעזאזל, אפילו לא קוראים לה באמת מיראבל מק'קאלו," אמרה סרינה לבסוף, והן שקעו בשתיקה כבדה, מעיקה, עד ששתיהן נרדמו.

עכשיו לקסי צפתה בעשן המסתלסל מחדרה, החדר החזיתי שצפה אל הרחוב, וחשבה על כל מה שהיה בפנים ואבד לנצח. כל טי-שרט בשידת הבגדים שלה, כל זוג מכנסי ג'ינס בארון שלה. כל הפתקים שסרינה כתבה לה מאז כיתה ו', עדיין מקופלים בקפידה ושמורים בקופסת נעליים מתחת למיטה שלה. והמיטה עצמה, הסדינים והשמיכה שנשרפו והפכו לאפר. וצמיד הוורדים שהחבר שלה, בְּראיֶין, נתן לה במסיבה השנתית. היא תלתה אותו על שולחן האיפור שלה, ועלי הכותרת כהו ושינו את צבעם, מאדום עז לאדום-כהה. עכשיו לא נותר ממנו שום דבר חוץ מאפר. לקסי הבינה פתאום שבגלל הבגדים שלקחה איתה אל סרינה, מצבה טוב יותר ממצבם של שאר בני משפחתה: במושב האחורי של המכונית שלה היה תרמיל עם זוג מכנסי ג'ינס, מברשת שיניים. פיג'מה. היא הציצה על אחֶיה, על אמה שנותרה לבושה בחלוק הבית על המדשאה שליד הכביש, וחשבה: להם באמת אין שום דבר חוץ מהבגדים שלגופם, פשוטו כמשמעו. "פשוטו כמשמעו" היה אחד הביטויים המועדפים על לקסי, והיא השתמשה בו גם במקרים שבהם שום דבר לא היה פשוט. הפעם, לשם שינוי, השימוש היה מוצדק, פחות 

או יותר.

טריפּ, שעמד לצדה, העביר בפיזור דעת את ידו בשערו. השמש ניצבה ממש מעליהם, והזֵיעה זקרה את תלתליו באופן מוגזם. הוא שיחק כדורסל במרכז הקהילתי כששמע את יללת הכבאיות, אבל לא ייחס לה כל משמעות. (הבוקר הוא היה טרוד במיוחד, אבל למען האמת, סביר להניח שהוא לא היה שם לב אליהן כך או כך.) ואז, באחת בצהריים, כשכולם היו רעבים והחליטו להפסיק לשחק, הוא נסע הביתה. כפי שאופייני לו, אף שחלונות המכונית היו פתוחים, הוא לא הבחין בענן העשן הענקי שנע לעברו, והחל להבין שמשהו אינו כשורה רק כשראה שהרחוב המוביל לביתו חסום על ידי ניידת משטרה. אחרי עשר דקות של שכנועים, הוא הורשה סוף-סוף להחנות את הג'יפ שלו מול הבית, שם היו כבר לקסי ומודי. שלושתם ישבו עכשיו על גג המכונית בסדר יורד, כפי שהוצבו תמיד בתצלומים המשפחתיים, אלה שנתלו בעבר לאורך גרם המדרגות וכעת היו לפיסות של אפר. לקסי, טריפ, מודי: תלמידת כיתה י"ב, תלמיד כיתה י"א, תלמיד כיתה י'. הם הרגישו בחלל הריק שהותירה לצדם איזי — האחות הקטנה, הכבשה השחורה, הקלף המשוגע של המשפחה — זאת למרות העובדה שהיו בטוחים, שלושתם כאיש אחד, שהחלל הזה עוד ישוב ויתמלא.

"מה היא חשבה לעצמה?" מילמל מודי, ולקסי אמרה, "אפילו היא יודעת שהפעם היא עברה את הגבול, ובגלל זה היא ברחה. כשהיא תחזור, אמא תרצח אותה."

"איפה נהיה עכשיו?" שאל טריפ. רגע של שתיקה השתרר סביבם, כשהשלושה הירהרו במצבם.

"נשיג איזה חדר במלון או משהו כזה," ענתה לבסוף לקסי. "אני חושבת שזה מה שעשתה המשפחה של ג'וש טראמֵל." כולם הכירו את הסיפור: איך לפני הרבה שנים ג'וש טראמל, תלמיד כיתה י', נרדם עם נר בוער ושרף את הבית של הוריו. השמועה העיקשת בבית הספר התיכון היתה שזה לא היה נר אלא ג'וינט, אבל הבית הושחת כל כך, עד שלא היתה שום אפשרות לברר איך זה באמת קרה, וג'וש המשיך לטעון שמדובר בנר. אחרי אותו מקרה, ובמשך שנים רבות, כולם התייחסו אליו תמיד כאל "אותו דביל מגודל ששרף את הבית שלו". גם אחרי שג'וש סיים בהצטיינות את לימודיו באוניברסיטת אוהיו. מעכשיו, כמובן, השריפה בבית של ג'וש טראמל לא תהיה עוד השריפה המפורסמת ביותר בשייקר הייטס. 

"חדר אחד במלון? לכולנו?"

"לא משנה. שני חדרים. או שכולנו נהיה בסוויטות המלכותיות של ההילטון. לא יודעת." לקסי נקשה בציפורניה על בִּרכה. היא רצתה לעשן, אבל אחרי מה שקרה — וכשהיא חשופה למבטים של אמה ועוד עשרה כבאים — היא לא העזה להדליק סיגריה. "אמא ואבא יחשבו מה לעשות. הביטוח ישלם על זה." אף על פי שהיה לה רק מושג קלוש על האופן שבו מתנהלים עסקי הביטוח, זה נשמע לה הגיוני. בכל מקרה, זאת בעיה שמבוגרים צריכים לפתור, לא הם.

אחרוני הכבאים יצאו מהבית והסירו את המסכות מעל פניהם. רוב העשן כבר התפוגג, אבל תערובת מעיקה של חום ולחות נותרה לרחף באוויר, כמו בחדר אמבטיה אחרי מקלחת ארוכה ולוהטת. גג המכונית החל אף הוא להתלהט, וטריפ שילשל את רגליו על השמשה הקדמית, ובעט במגבים בקצה הכפכפים שלו. אחר כך הוא התחיל לצחוק.

"מה כל כך מצחיק?" שאלה לקסי.

"תתארי לעצמך את איזי רצה בתוך הבית ומדליקה גפרורים בכל פינה," הוא נחר בבוז. "הפסיכית הזאת."

מודי תופף באצבעו על גג המכונית. "למה כולם כל כך בטוחים שהיא עשתה את זה?"

"נו, באמת." טריפ קפץ וירד מהמכונית. "זאת איזי. הרי כולנו כאן. אמא כאן. אבא בדרך. מי חסר?" 

"איזי לא נמצאת כאן, אז מה? היא האדם היחיד שיכול להיות אחראי לזה?"

"היא יכולה בכלל להיות בנאדם אחראי?" קטעה אותו לקסי. "איזי?"

"אבא היה בעבודה," אמר טריפ. "לקסי היתה אצל סרינה. אני שיחקתי כדורסל באולם. אתה?"

מודי היסס. "אני רכבתי על האופניים לספרייה."

"נו. אתה רואה?" מבחינתו של טריפ, התשובה היתה ברורה. "האנשים היחידים שהיו בבית הם אמא ואיזי. ואמא ישנה."

"אולי היה קֶצֶר בבית? או אולי מישהו שכח את התנור 

דולק?"

"הכבאים אמרו שהיו שריפות קטנות בכל מקום," אמרה לקסי. "כמה מוקדי אש. ושיש סימנים לשימוש בחומר בעירה. שום סיכוי שזאת תאונה."

"כולנו יודעים שהיא תמיד היתה משוגעת." טריפ נשען לאחור על דלת המכונית. 

"כולכם תמיד נטפלים אליה," אמר מודי. "אולי בגלל זה היא מתנהגת כמו משוגעת."

מעבר לרחוב החלו הכבאים לקפל ולגלגל את צינורות הכיבוי אל תוך הכבאיות. שלושת ילדי משפחת ריצ'רדסון צפו בכבאים מניחים בצד את גרזניהם ומסירים מעל גופם את המעילים הצהובים המפויחים מעשן. 

"מישהו צריך ללכת ולהיות עם אמא," אמרה לקסי, אבל אף אחד לא זז.

אחרי דקה אמר טריפ, "כשאבא ואמא ימצאו את איז, הם עומדים לאשפז אותה לכל החיים במחלקה סגורה."

אף אחד לא חשב באותו הרגע על מיה ופרל, שזמן קצר לפני כן עזבו את הדירה השכורה שברחוב וינסלו. גברת ריצ'רדסון, שהתבוננה במפקד יחידת הכיבוי כותב בקפדנות הערות בפנקסו, שכחה לחלוטין מדיירותיה הקודמות. היא לא הזכירה את עניין העזיבה בפני בעלה או ילדיה. גם כשמודי גילה שהשתיים עזבו מוקדם יותר באותו הבוקר, הוא לא הבין בדיוק מה משמעות הדבר. בקצה רחוב פארקלנד, נקודה קטנה וכחולה — מכונית הב-מ-וו של אביהם — החלה להתקרב לעברם.

"מאיפה לך לדעת שהם ימצאו אותה?" שאל מודי.