נשיקה איטלקית

אוּבֶרטוּרָה

 

 

1 במאי 1949

רוֹזֶטוֹ וַלפוֹרטוֹרֶה, איטליה

 

בריזה קרירה הרעידה את פעמוני הרוח הישנים במרפסת הצמודה לחדר השינה של השגריר. צלצול פעמוני הזכוכית העדינים נשמע כמו צלילי השקת כוסות קריסטל לחיי זוג צעיר שנישא זה עתה.

ארמון האבן היה מבנה מפואר לפני המלחמה, עם גג רעפי טֶרה קוֹטה, רצפות שיש ודלתות עץ כבדות ומגולפות. מכיוון שניצב על הפסגה הגבוהה ביותר של רוזטו וַלפוֹרטוֹרֶה, הוא היה מרשים, כמו מגדל פעמונים, רק שלא היו בו לא מגדל ולא פעמונים. הוא נקרא ״פאלאצו פִיקוֹ רֶגָאלֶה״ מפני שהגבעות שגלשו מטה, אל הכביש שהוביל צפונה לרומא, היו מנוקדות בעצי תאנה. בקיץ היו העצים שופעים וירוקים, עמוסי פרי סגול. בחורף, קצות הענפים החשופים, שנעטפו בחבישת שק, נראו כמו אגרופים מורמים של חברי ארגון ״החולצות השחורות״ של מוסוליני.

סיניורה אליזבטה גוּאָרדינפנטֶה, אשת השגריר, ארזה בקפידה את מדי השרד של בעלה. אליזבטה היתה קטנה ושחורת שיער, ועיניה דמו לכתמי דיו שחורים, עם קשתית שמילאה את רוב שטחן. עצמותיה ושפתיה היו עדינות, כמו אלה של קרובי משפחתה שמוצאם צרפתי ושבאו מצפון איטליה.

היא גללה את האבנט האדום־ירוק־לבן לפקעת הדוקה בצורת שבלול, כדי שלאחר פתיחתה יהיה המשי מונח לרוחב חזהו של השגריר בלי אף קמט. היא הצמידה את עיטור הכבוד ואת צמת הסאטן הזהובה לז'קט הכחול ואז חיברה בכפתורים את החפתים המעוטרים לשרוולים. היא תלתה את הז'קט על קולב מרופד והכניסה אותו לשקית מבד מוסלין רך, כאילו השכיבה תינוק בתוך שק שינה. היא הפנתה את תשומת לבה למכנסיים, קיפלה אותם על קולב עץ ויישרה את הפסים המבריקים שנמתחו לאורך הצד החיצוני של כל מכנס לפני שהכניסה אותם לשקית מוסלין נפרדת.

הרעיה תלתה את הבגדים בתיבת מסע שניצבה פתוחה, ערכה רשימת מלאי וספרה שישה זוגות גרביים, כולל שלושה שהיא תיקנה לפני האריזה. היא בדקה את נעלי הלכה השחורות, כל אחת מהן נתונה בשקית נפרדת עשויה מעור צבי, ושלפה את השמאלית. היא מצאה כתם על חרטום הנעל ושפשפה אותו עד ברק בשולי סינרה. היא עטפה ספל גילוח מעץ, כדור סבון קטן ותער בתוך מגבת מגולגלת ומהודקת היטב ותחבה את הצרור בתוך הנעל לפני שהכניסה אותה בחזרה לתיבת המסע.

אליזבטה בחנה את התכים המושלמים בשולי הגופייה של בעלה, שהיא תיקנה בעזרת רצועת משי שנלקחה מהקומבינזון שלה, כדי לאחות את האריג המתפורר. כשווידאה לשביעות רצונה שבעלה מצויד בכל הדרוש לו לנסיעה שלפניו, תלתה בתוך התיבה שקיק רשת קטן מלא ניצני לבנדר ריחניים ושבבי קליפת ארז והידקה אותו בשני קשרים. איש לא שם לב לדברים הקטנים שהיא עשתה בשביל בעלה, אבל היא עשתה אותם בכל זאת, כי היא ידעה שיש להם חשיבות.

היא סגרה בנקישה את המכסים על סדרה של תיבות תכשיטים מרופדות קטיפה שהכילו חפתי שרוולים מזהב של הצבא האיטלקי, סיכת עניבה תואמת ושתי מדליות שהוענקו לאביו של השגריר אחרי מלחמת העולם הראשונה, על ״אומץ לב בקרב״ ו״שירות מבצעי״. היא השאירה את מדליית הזהב ממלחמת העולם השנייה על שולחן הלילה. זאת היתה מתנה מהשגריר הקודם, שהיה להוט להיפטר ממנה מכיוון שנשאה את דיוקנו של בניטו מוסוליני חרוט בצד אחד, עם סמל המציין דרגת סרן בצבא איטליה בצד השני.

חורף 1949 היה זכור לרע מכל החורפים. מפולת בוץ שנגרמה משיטפון של נהר פוֹרטוֹרֶה ניתקה את תושבי הגבעות למשך כמה חודשים. הצבא האיטלקי גייס משלחת הצלה להביא אספקה ותרופות לתושבים, אבל גדוד החמורים והעגלות לא הצליח להגיע לכפר כי וִיָה קפֶּלָה דֶלָה קוֹנסוֹלציוֹנֶה, כביש הגישה היחיד לכפר, נשטף לגמרי. במקום להציל את תושבי הכפר, אנשי הגדוד כמעט איבדו את חייהם כשהחליקו מטה לאורך המדרון התלול לאפיק המלא עד גדותיו.

אנשי הכפר איבדו כל תקווה עד בוא האביב. השמש, שנעלמה ברוב חודשי החורף, פרצה פתאום והציפה את העיירה בנהרות אור כמו קרני הזהב על טס לחם הקודש בכנסיית סנטה מריה אסוּנטָה.

״זהו זה, בטי.״ קרלו גוארדינפנטה עמד בפתח חדר השינה שלהם לבוש בחליפה האחרת היחידה שהיתה לו, חליפת צמר חומה תפורה לפי מידה עם דשים רחבים, חולצת התכלת הטובה ביותר שלו ועניבת פסים בצבעי ורוד ושמנת. אשתו היטיבה את קשר העניבה ותחבה לכיס החזה שלו את הכרטיס הלוך ושוב ואת המברק המאשר את הגעתו.

קרלו היה איטלקי דרומי טיפוסי במזגו אבל לא בהופעתו. הוא נטה להתלהב כמו שכניו אבל לא חלק איתם את צבעם הים־תיכוני השחום. היו לו פנים מנומשות של איכר מן הצפון, כפות ידיים גדולות של גבר שיכול לאחוז במחרשה, וגובהו, מטר תשעים, שיווה לו חזות של גנרל. כתפיו הרחבות זיכו אותו בכינוי ״ספּאדוֹנֶה״, חרב ארוכה.

״הכול מוכן בשבילך.״ בטי הביטה בעיני בעלה. באור הבוקר הבהיר הן היו בצבע הגלים הרכים של נמל גנואה, ירוקות יותר מכחולות. שׂערו החום־אדמדם היה זרוע שיבה פה ושם, מוקדמת מדי לגבר בן שלושים ושמונה ותזכורת לכל מה שעבר עליו. השנים האחרונות עברו על קרלו בדאגה לאזרחי המחוז שלו ובתסכול על הנחשלות שלהם, ומחיר החרדה ניכר היטב במראהו. קרלו היה רזה כל כך עד שאליזבטה היתה צריכה לנקב שני חורים נוספים בחגורתו ולהתאים בעצמה את הלולאות. היא הוסיפה כיסוי מתכת קטן לקצה החגורה כך שהתיקון לא ניכר.

״איך החגורה?״ היא משכה בלולאה.

הוא טפח על לוחית הנחושת וחייך. היה לקרלו רווח בין השיניים הקדמיות, מה שנחשב בכפר סימן למזל, כי אילו רצה, היה יכול להכניס ביניהן מטבע, וזה יבטיח לו עושר כל ימי חייו. אבל קרלו לא הרגיש בר־מזל, וכל תקווה לשגשוג נגוזה בדרך לרומא.

קרלו חיפש את המזל בכל מקום שהיה יכול למצוא אותו.

״זה אמור לייצג סגנון איטלקי חדש?״

״למה לא?״

הוא נשק לאשתו על לחייה. הוא לקח את ארנק הכסף, פתח אותו וספר את הלירות. ״יש כאן עוד. הלכת לכומר?״

״אישה חכמה שמה כסף בצד ולא מספרת לבעלה.״

״אמא שלך חינכה אותך כמו שצריך.״

״לא אמא שלי, אמא שלך,״ אמרה בטי בחיוך.

קרלו טפח על אחוריה של אשתו. ״תארזי את ה'איל דוצ'ה'.״

״אוי, קרלו. האמריקאים שונאים אותו.״

״אני אַראה את הצד עם הסמל. הפרצוף שלו יהיה מול הלב שלי. אולי הממזר המנוול הזה יעשה פעם משהו טוב בשבילנו.״

״הכי טוב יהיה להתיך אותו ולמכור.״

״ככל שיהיה עלי יותר זהב אני איראה יותר חשוב. החזה שלי צריך לשקשק כמו טמבורין.״ קרלו סגר את התיבה והושיט אותה לאשתו. ״La bella figura,״ אמר. דמות יפה.

״וָה בֶּנֶה. בסדר.״ אליזבטה לקחה את המדליה משולחן הלילה, הניחה אותה עם האחרות ונעלה אותן בכספת שבתוך תיבת המסע.

קרלו משך אליו את אשתו. ״כשאני אחזור הביתה, אנחנו נצבע את הווילה.״

״צריך כאן יותר מצבע.״ אליזבטה הביטה סביב. כאחראית על משק הבית היא היתה רגישה לקוצר ידה למלא את חובותיה. היו סדקים בטיח, כתמי חלודה במקומות שהתקרה דלפה, חוטים פרומים בשולי הווילונות, ומה שהפריע לה יותר מכול, ריבועים של עץ לבוד שכיסו את החלונות והחליפו את הזגוגיות שהתנפצו ברוחות החזקות. אליזבטה נאנחה. החלונות היו אחד הדברים המהממים ביופיים בבית. הזכוכית הגלית הדקורטיבית נשלחה מוונציה, אבל כעת נראו הריבועים הנעדרים כמו שיניים חסרות שפוגמות בחיוך יפה. ״הבית שלנו זקוק לנס.״

״תכניסי את זה לרשימה, בטי.״ קרלו חיבק אותה.

״לא נחיה מספיק שנים כדי לתקן את כל מה שצריך תיקון.״

קרלו לא התייחס בקלות ראש למינויו ל״שגריר מחוז פוֹגָ'ה ומחוז קָפּיטָנָטָה דָה אָפּוּליָה״, וגם לא ראה את תפקידו כסמלי בלבד. הוא רצה להביא תועלת כלשהי, אבל שום כספים לא נלוו לכבוד, ומעט מאוד הטבות. בכל רחבי איטליה, מהים התיכון עד לים האדריאטי ומצפון לדרום, כספי תוכנית ההבראה הוקדשו להחלפת צינורות מים, לשיקום תחנות החשמל ולבניית מפעלים חיוניים.

מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לרוזטו וַלפוֹרטוֹרֶה ולכפרים קטנים כמוהו. בגלל הניתוק הכפוי בחודשי החורף לא הצליח קרלו להגיע לרומא ולהתחנן לעזרה. המכתבים שהצליחו לעבור נענו בתגובה מנומסת, שהסבירה שיש צרכים דחופים יותר במקומות אחרים.

הכנסייה הקתולית יעצה לו לגייס את אנשי העיירה שיעשו את העבודה בעצמם, אבל הצעירים נטשו את רוזטו וַלפוֹרטוֹרֶה. חלקם מתו במלחמה, והיתר היגרו לנאפולי למצוא עבודה לאורך חוף אמָלפי או מזרחה, אל החוף האדריאטי, לעבוד על אוניות הסוחר. אבל רוב בני העיירה היגרו לאמריקה, שהיתה בה עבודה בשפע במפעלי פלדה, בבתי חרושת ובבניין. בני המשפחות שנותרו מאחור היו עניים מכדי לקחת סיכון וזקנים מכדי לִרצות. לא משנה לאן הפנה קרלו את מבטו, הוא ראה רק חיים עגומים. הוא קיווה למצוא סימן לכך שמזלם עומד להשתנות, וכשסימן כזה לא הופיע, הוא רקם עוד תוכנית אחת אחרונה להציל את העיירה.

השמש שטפה את העיירה באור לבן בשעה שקרלו, בחליפה ובמגבעת פדורה, ואליזבטה, בכובע קש, מעיל פשתן ונעלי העור השחורות הטובות שלה, יצאו מביתם. הזוג המהודר נסך ביטחון על רקע הכפר ההרוס: גגות הרעפים תוקנו בחיפזון בלוחות עץ לא תואמים, קירות האבן העתיקים התפוררו לחצץ, ומהמורות עמוקות נפערו ברחובות האבן.

המשרת הזקן שיצא בעקבותיהם הלך בראש מורכן בעודו לועס טבק ונשא על כתפו את תיבת המסע כאילו היתה חסרת משקל וכאילו הוא עדיין בחור צעיר.

אנשי העיירה מילאו את הרחובות כדי לאחל לשגריר דרך צלחה ונופפו באוויר בענפי ברוש ירוקים וארוכים כמו בדגלים. קרלו הרים את כובעו וקד לאנשים, מקבל את עידודם וחיבתם כמו לגימות מים צוננים לנשמתו החרֵבה. נשים פרצו קדימה והושיטו לו מכתבים במעטפות חתומות, שאליזבטה אספה בשביל בעלה והבטיחה להן שהוא עצמו ימסור את המכתבים כשיגיע ליעדו.

המשרת הניח את תיבת המסע על עגלה שנצבעה זה מקרוב בצהוב עז שנועד, בין היתר, להסיט את תשומת הלב מהחמור התשוש הרתום לה. גם החמור היה מקושט לכבוד הנוסע החשוב, ואל הרסן שלו נקשרו סרטים בצבעי ורוד וירוק. קרלו חייך, כשחשב שהקישוטים על החמור דמו מאוד לכובע חדש על ראש אישה זקנה, הסחת דעת זמנית מבעיה מעיקה.

השגריר טיפס והתיישב על הספסל הפתוח של העגלה. תרועת גיל הדהדה ברחובות כשאליזבטה הושיטה לבעלה את צרור המכתבים, והוא הרים אותם גבוה באוויר. קרלו גחן כדי לתת לאשתו נשיקת פרידה.

הקהל נחצה לשניים כשהעגלה נעה בכבדות במורד הרחוב. אליזבטה צעדה ברגל מאחור ובני העיירה הלכו מאחוריה בעוד העגלה היטלטלה ברחובות. כמה ילדות זרקו עלי ורדים וזימרו, ״נשיקה לקרלו!״ בזמן שהאמהות רצו לצד העגלה והושיטו אליו את ידיהן. הנשים התרגשו כשקרלו בחר בהן, לחץ את ידיהן ונשק להן.

האב דֶה ניסקו, בגלימת כמרים שחורה, התווה את סימן הצלב כשהעגלה חלפה על פניו. העגלון וקרלו הרכינו את ראשיהם והצטלבו.

כשהגיעו לכניסה אל העיירה, אם צעירה ניגשה אל העגלה והרימה אליו את התינוק. קרלו הושיט את ידיו אל התינוק וערסל בזרועותיו בעדינות את הצרור המחותל בלבן. הוא אימץ את התינוק אל חזהו ונשק ללחיו.

אליזבטה מחתה דמעה למראה בעלה האוחז בתינוק. זאת היתה תמונה של החלום הכי גדול שלה.

היו זמנים ברוזטו וַלפוֹרטוֹרֶה שהרחובות היו מלאים בעגלות ילדים. היו מאה תינוקות בעיירה לפני המלחמה. עכשיו הם היו נדירים כמו התינוק האחד הזה. המחשבה הזאת דִרבנה את קרלו לקדם את תוכניתו.

העגלה עברה בשער הכניסה לעיירה, והקהל עצר והריע.

״האנשים אוהבים אותך,״ אמר הנהג.

״הם אוהבים אותך כשהם צריכים אותך.״

״וכשהם לא צריכים?״

״הם מוצאים מישהו חדש.״ השגריר משך את שולי הכובע מעל עיניו. ״איך הכביש?״

״אם נהיה זהירים, נצליח להגיע.״

״בזמן?״

״אני חושב שכן. המכונית מחכה לך בפוג'ה.״

״יש בה מספיק דלק?״ שאל קרלו באירוניה.

״תלוי בתשר שהנהג יקבל.״

״ושאתה תקבל.״ קרלו חייך.

״אני לא עובד בשביל הכיף, אדוני השגריר.״

״אף אחד לא.״

״איטליה שכחה אותנו. כל הכסף הולך לרומא. מילאנו. אפילו בולוניה לקחה נתח מכספי תוכנית הפיצויים.״

״למסילות ברזל.״ קרלו לא היה מעוניין לדבר פוליטיקה עם העגלון. הוא ידע טוב מאוד שהאנשים שלו נשכחו. ״התחנה בבולוניה חשובה.״

״כמובן, אבל גם אנחנו. האיכרים מאכילים את האנשים, אבל הם מרעיבים אותנו. הם שכחו את הכפרים ומצילים את הערים.״

״אתה יכול להגביר מהירות?״

״לא אם אני רוצה להשאיר את הגלגלים על העגלה. הכביש שלך הוא הכי גרוע שראיתי.״

״תודה רבה,״ אמר קרלו והציץ בשעון הכיס שלו. ״אסור לי להחמיץ את האונייה בנאפולי.״

״איך המזל שלך?״

״השמש זורחת וחשבתי שהיא לעולם לא תזרח שוב, אז הייתי אומר שהמזל שלי טוב.״

השגריר היה בדרכו לאמריקה, והוא יזדקק למזל.

קרלו הסתובב להעיף מבט אחרון על העיירה. הגבעות היו תלים של בוץ שחור, מנוקדים במעט ענפים ירוקים מלאי תקווה. הגזעים הדקים של עצי התאנה שרדו ופילסו את דרכם בעקשנות באדמה כמו נציגים של התקווה עצמה. ערבוביית הבתים על ראש הגבעה הצטיירה על רקע השמים התכולים כמו גיבוב של צלחות סדוקות על מדף. לא הכול אבד, אבל מה שנשאר אולי לא יספיק להציל את ביתו.

קרלו ראה את אשתו נדחפת בתוך הקהל כדי להעיף מבט אחרון בעגלה. הוא נופף לה. אליזבטה הניחה את ידה על לבה, מה שהגביר את נחישותו לחזור כגיבור אבל גם גרם למדקרה בקרביו.

פניה של אליזבטה היו התמונה האחרונה שייקח איתו קרלו בדרך לנאפולי, שם יעלה על אונייה שתביא אותו לאמריקה, ואז יעשה את דרכו לעיירה קטנה בפנסילבניה שבה נמצא, כך האמין, המפתח להצלת רוזטו וַלפוֹרטוֹרֶה. הוא שמע שבאמריקה, כל מה ששבור ניתן לתיקון, ויש פתרון לכל בעיה, והכסף זורם כמו יין מתוק במסיבה שאין לה סוף.

השגריר קרלו גוארדינפנטה עמד לראות במו עיניו מהי האמת, ואם ארץ התקוות והחלומות תעניק לו משהו מאלה כדי שיוכל להציל את הכפר. ואת האנשים שאהב.