נעלמת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נעלמת
מכר
אלפי
עותקים
נעלמת
מכר
אלפי
עותקים
4.1 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

גיליאן פלין

גיליאן שיבר פלין (Gillian Flynn; 1971) היא סופרת אמריקנית, תסריטאית, מחברת קומיקס ומבקרת טלוויזיה לשעבר. שלושת הרומנים שפורסמו על ידי פלין הם ספרי המתח "חפצים חדים", "מקומות אפלים" ו-"נעלמת" (שעובד על ידי פלין לקולנוע והופק כסרט בבימויו של דייוויד פינצ'ר בשנת 2014).

תקציר

איימי וניק דאן הם הזוג המושלם — הם חברים בנפש; הם משלימים זה את משפטיו של זה; הם יודעים מה חושב השני עוד לפני שהוא פותח את הפה. אלא שביום נישואיהם החמישי נעלמת איימי מביתם, ועד מהרה ניק הופך לחשוד העיקרי. העובדה ששיקר למשטרה בכמה סוגיות מרכזיות בחקירה מקשה עליו לטעון לחפותו. הימים נוקפים — ואז שבועות — והטבעת סביב צווארו של ניק מתהדקת: מתברר שאיימי פחדה ממנו; שהמחשב שלו עמוס בפרטים הקשורים להיעלמה; שחשבון הבנק שלו מלא בתנועות לא מוסברות. ככל שהוא מתבצר בעמדתו כך מתמעטים האנשים שמוכנים להאמין לו. אולם השאלה המרכזית בעינה עומדת: אם ניק רצח את איימי, היכן החביא את הגופה? ואם לא — להיכן נעלמה אשתו היפה?

נעלמת, המותחן הפסיכולוגי עטור השבחים של גיליאן פלין, הוא דיוקן מצמרר וממכר של אהבה שיורדת מהפסים במהירות ובעוצמה של תאונת רכבת. בספר, שהמבנה שלו מתוחכם לא פחות משני גיבוריו, פלין בוראת עולם שמשתנה מפרק לפרק, שהאמת החולשת עליו מתגלה כאפלה ומצמררת בהרבה מכפי שניתן לדמיין. נעלמת היה לרב־המכר הגדול ביותר משני צדי האוקיינוס האטלנטי ב־ 2013 , ונחשב לספר שהגדיר מחדש את גבולות הז'אנר של המותחן הפסיכולוגי.

"חד כמו דוקרן קרח... חמקמק כמו כספית... מחניק כמו צינוק... זוהי הפריצה הגדולה של גיליאן פלין — ספר שתחכומו הגאוני יתגלה לכם ביתר שאת בקריאה שנייה." New York Times

"מותחן מן השורה הראשונה הדן בטיבה של זהות ובסודות שיכולים לשרוד ולפרוח אפילו במערכות היחסים האינטימיות ביותר." Time

"נעלמת מצליח לנסח אמת שחלקנו היינו מעדיפים לשכוח: לפעמים דווקא האויב שלך הוא זה שמוציא ממך את המיטב." Salon

גיליאן פלין היא סופרת אמריקאית הנמנית עם השורה הראשונה של סופרי המתח בני זמננו. ספריה הקודמים, "חפצים חדים" ו"מקומות אפלים", ראו אור בהוצאת "עם עובד".

פרק ראשון

ניק דאן

 

כשאני חושב על אשתי, אני תמיד חושב על הראש שלה. קודם כול, על הצורה שלו. בפעם הראשונה שראיתי אותה, ראיתי את העורף שלה, והיה בו משהו מקסים, בזוויות שלו. כמו גרעין תירס קשה ונוצץ או מאובן מאפיק הנהר. היה לה מה שהוויקטוריאנים היו מכנים "ראש מעוצב להפליא". אפשר היה לדמיין את הגולגולת בקלות.

הייתי מזהה את הראש הזה בכל מקום.

ואת מה שבתוכו. גם על זה אני חושב, על התודעה שלה. על המוח שלה, כל אותם פיתולים, והמחשבות שלה שעוברות הלוך ושוב דרך הפיתולים הללו כמו מרבי רגליים זריזים, אחוזי תזזית. כמו ילד, אני מדמיין את עצמי פותח את הגולגולת שלה, פורש את פיתולי המוח ובורר אותם, מנסה לתפוס וללכוד את מחשבותיה. על מה את חושבת, איימי? היתה השאלה ששאלתי יותר מכול במהלך חיי הנישואים שלנו, גם אם לא בקול, גם אם לא את האדם שהיה בכוחו לענות. אני מניח שהשאלות האלה מעיבות כענני סערה על כל חיי נישואים: מה את חושבת? איך את מרגישה? מי את? מה עשינו זה לזה? מה נעשה?

 

העיניים שלי נפקחו בבת אחת בשש בבוקר בדיוק. אני לא מדבר על רפרוף ציפורי של הריסים, על שיבה למודעות במצמוץ עדין, ההתעוררות היתה מכנית. נקישת עפעפיים מפחידה של בובת פיתום: רגע אחד העולם שחור, ואז - ההצגה מתחילה! שש אפס אפס אמר השעון - הדבר הראשון שראיתי, ישר מולי. שש אפס אפס. הרגשתי אחרת. רק לעתים נדירות התעוררתי בשעה עגולה כזאת. אני אדם של יקיצות אקראיות: 8:43, 11:51, 9:26. החיים שלי נטולי שעונים מעוררים.

בדיוק ברגע ההוא, שש אפס אפס, טיפסה השמש מעל קו אופק של עצי אלון ונחשפה במלוא הדרה הקיצי כאל זועם. בבואתה התלקחה על פני הנהר לעבר הבית שלנו, אצבע ארוכה ורועמת מצביעה עלי מבעד לווילונות חדר השינה הרפויים. מצביעה בהאשמה: ראו אותך. ועוד יראו.

המשכתי לשרוץ במיטה, המיטה מניו יורק בביתנו החדש, שעדיין כינינו "הבית החדש" אף שגרנו בו כבר שנתיים. זה בית שכור, ממש על גדות נהר המיסיסיפי, בית שזועק נובורישיות־פרוורים, מקום מהסוג ששאפתי אליו בילדותי בצד האחר של העיר, צד של בתים דו־מפלסיים מכוסים שטיחים צמריריים. בית שמיד נראה מוכר, גדול ומרשים כמו כל הבתים מסוגו, לא מאתגר, חדש, חדש, חדש, מהסוג שאשתי היתה מתעבת - ואכן תיעבה.

"לעקור את הנשמה שלי לפני שאני נכנסת?" היה הדבר הראשון שאמרה כשהגענו. זאת היתה פשרה - איימי עמדה על כך שנשכור בית, לא נקנה, בעיירת הולדתי הקטנה במיזורי, בתקווה נחושה שלא ניתקע כאן לאורך זמן. אבל הבתים היחידים להשכרה היו מקובצים בפרויקט הפיתוח הכושל הזה - עיר רפאים מיניאטורית של אחוזות בבעלות הבנק, מוכות מיתון ומוזלות, שכונה שנסגרה עוד לפני שנפתחה. זאת היתה פשרה, אבל איימי לא ראתה את זה ככה, ממש לא. בעיני איימי זאת היתה ענישה גחמנית שלי, סיבוב מרושע ואנוכי של הסכין. אני אגרור אותה כמו איש מערות לעיירה שנמנעה ממנה בכל תוקף, ואכריח אותה לגור בבית מהסוג שנהגה ללעוג לו. אני מניח שאין זו פשרה אם רק אחד מכם רואה בה פשרה, אבל בדרך כלל ככה נראו הפשרות שלנו. אחד מאיתנו תמיד כעס. איימי, בדרך כלל.

אל תאשימי אותי בעוול המסוים הזה, איימי. עוול מיזורי. תאשימי את הכלכלה, תאשימי את המזל הרע, תאשימי את ההורים שלי, תאשימי את ההורים שלך, תאשימי את האינטרנט, תאשימי אנשים שמשתמשים באינטרנט. פעם הייתי כותב. הייתי כותב שכתב על טלוויזיה וסרטים וספרים. פעם, כשאנשים עוד קראו דברים מודפסים, פעם, כשלמישהו עוד היה אכפת מה דעתי. הגעתי לניו יורק בסוף שנות התשעים, כשימי הזוהר נשמו את נשימותיהם האחרונות, אף שאיש לא ידע זאת בשעתו. ניו יורק היתה מלאה כותבים, כותבים אמיתיים, כי היו אז מגזינים, מגזינים אמיתיים, המון מגזינים. האינטרנט עדיין היה חיית מחמד אקזוטית שהוחזקה בפינת עולם המו"לות - נזרוק לה קצת בונזו, נראה אותה מקפצת בקצה הרצועה הקטנה שלה, איזו חמודה, אין סיכוי שהיא תהרוג את כולנו בשנתנו. תחשבו על זה: בתקופה ההיא, ילדים שהרגע סיימו אוניברסיטה היו מגיעים לניו יורק ומקבלים תשלום על כתיבה. לא היה לנו מושג שאנחנו פוצחים בקריירות שייעלמו בתוך עשור.

היתה לי עבודה במשך אחת־עשרה שנה ואז לא היתה לי, עד כדי כך מהר זה קרה. בכל רחבי הארץ מגזינים החלו לקרוס, להיכנע לזיהום הפתאומי שהפיצה הכלכלה הכושלת. כותבים (כותבים מהסוג שלי: כאלה שרוצים להיות סופרים, הוגי דעות מהורהרים, אנשים שהמוח שלהם אינו זריז מספיק לכתוב בלוגים או לשלוח לינקים או לצייץ בטוויטר, בקיצור קשקשנים זקנים ועקשנים) היו מחוסלים. דמינו ליצרנים של כובעי נשים או של שוטים לכרכרות - זמננו עבר. שלושה שבועות אחרי שנפטרו ממני, גם איימי פוטרה מהעבודה שלה, אם אפשר לקרוא לזה עבודה. (עכשיו אני מרגיש איך איימי מציצה מעבר לכתף שלי ומגחכת על כך שדנתי בכזאת אריכות בקריירה שלי, במזלי הרע, ואילו את החוויה שלה פטרתי במשפט אחד. וזה, כך היתה אומרת לכם, טיפוסי מאוד. כל כך מתאים לניק, היא היתה אומרת. זה היה הפזמון החוזר שלה, כל כך מתאים לניק ל... והמשך המשפט, הדבר שכל כך מתאים לי, היה תמיד גרוע.) שנינו, המבוגרים המובטלים, שרצנו שבועות בגרביים ובפיג'מות בבית האבן החום שלנו שבברוקלין, התעלמנו מהעתיד, פיזרנו דברי דואר שלא נפתחו על פני שולחנות וספות, אכלנו גלידה בעשר בבוקר ופרשנו לשינה כבדה בצהריים.

ואז יום אחד הטלפון צלצל. מהעבר האחר היתה אחותי התאומה. מרגו חזרה הביתה לפני שנה לאחר שגם אותה פיטרו בניו יורק - הבחורה תמיד נמצאת צעד אחד לפני, אפילו בענייני מזל מחורבן. מרגו התקשרה מנורת' קרתג' הישנה והטובה שבמיזורי, מהבית שבו גדלנו, ובעודי מאזין לקולה ראיתי אותה לנגד עיני בגיל עשר, בקארה כהה וסרבל קצר, יושבת על הרציף האחורי של סבא וסבתא שלנו, גופה רפוי כמו כרית ישנה, רגליה הרזות משכשכות במים, והיא צופה בנהר זורם על כפות רגליה הלבנות כדג, מרוכזת כל כך, רגועה ומיושבת לחלוטין אפילו בתור ילדה.

הקול של גוֹ היה חם וצרוד גם כשמסרה את החדשות הקשות: אמנו העשויה ללא חת גוססת. אבא שלנו כבר היה כמעט גמור - המוח (הנבזי) שלו, הלב (העלוב) שלו, שניהם הלכו והעכירו בעודו מדשדש לעבר האפור הגדול שמעבר. עכשיו נראה שאמא שלנו תגיע לשם לפניו. נשארו לה שישה חודשים, אולי שנה. היה ברור לי שגו הלכה להיפגש עם הרופא בעצמה, רשמה הערות בשקדנות בכתב היד המרושל שלה, וכעת נמלאו עיניה דמעות כשניסתה לפענח את מה שכתבה. תאריכים ומינונים.

"טוב, די, אין לי מושג מה כתוב כאן, זה תשע? זה נשמע הגיוני בכלל?" היא אמרה, ואני קטעתי אותה. היתה פה משימה, ייעוד שאחותי הושיטה לי בכף ידה כמו שזיף. כמעט פרצתי בבכי מרוב הקלה.

"אני אחזור, גו. אנחנו נחזור הביתה. זה לא בסדר שתעשי את כל זה בעצמך."

היא לא האמינה לי. שמעתי אותה נושמת מהעבר האחר.

"אני רציני, גו. למה לא? אין כאן שום דבר."

נשיפה ארוכה. "ומה עם איימי?"

את זה לא שקלתי מספיק לעומק. פשוט הנחתי שאצרור את אשתי הניו יורקית עם תחומי העניין הניו יורקיים שלה והגאווה הניו יורקית שלה, ואקח אותה מהוריה הניו יורקים - אותיר מאחור את ארץ המחר התזזיתית, המרגשת, של מנהטן - ואשתיל אותה בעיירה קטנה על גדת הנהר במיזורי, והכול יהיה בסדר.

עדיין לא הבנתי כמה מטופשת, כמה אופטימית, כמה, הו כן, כל כך מתאימה לניק, היתה המחשבה הזאת. לאיזו אומללות היא תוביל.

"איימי תהיה בסדר גמור. איימי..." זאת הנקודה שבה הייתי אמור להגיד "איימי אוהבת את אמא." אבל לא יכולתי להגיד לגו שאיימי אוהבת את אמא שלנו, כי גם אחרי שעבר כל כך הרבה הזמן, איימי בקושי הכירה את אמא שלנו. הפגישות המעטות שלהן הותירו את שתיהן מבולבלות. אחריהן היתה איימי מנתחת את השיחות במשך ימים שלמים - "ולמה היא התכוונה כשהיא אמרה..." - כאילו אמא שלי היא איזו איכרה משבט עתיק שהגיעה מהטונדרה בזרועות עמוסות בשר יאק נא וכפתורים לשם סחר חליפין, וניסתה להוציא מאיימי משהו שלא רצתה למכור לה.

איימי לא היתה מעוניינת להכיר את המשפחה שלי, לא רצתה להכיר את המקום שנולדתי בו, ובכל זאת, מסיבה כלשהי חשבתי שלחזור הביתה יהיה רעיון טוב.

 

הבל פה של בוקר חימם את הכרית, והחלטתי לחשוב על משהו אחר. היום הזה לא מתאים לספקות או לחרטות, היום הוא יום של עשייה. מלמטה שמעתי שוב צליל שאבד מזמן, איימי מכינה ארוחת בוקר. טורקת דלתות של ארונות עץ (הך־טראח!), מקרקשת במכלי פח וזכוכית (רינג־דינג!), מסיטה ובוררת סירי מתכת ומחבתות ברזל (ראז־שאז!). תזמורת קולינרית מכוונת כלים, מקרקשת במרץ לעבר הסיום הגדול, תבנית עוגה מתגלגלת ומתופפת על הרצפה, פוגעת בקיר בהלמות מצלתיים. משהו מרשים נברא שם, אולי קרפ, כי קרפים הם דבר מיוחד, והיום איימי תרצה להכין משהו מיוחד.

היום יום הנישואים החמישי שלנו.

צעדתי יחף אל קצה המדרגות, עמדתי והאזנתי בבהונות מחופרות בשטיח העבה מקיר לקיר שאיימי תיעבה עקרונית, וניסיתי להחליט אם אני מרגיש מוכן להצטרף אל אשתי. איימי היתה במטבח ולא ידעה מאומה על היסוסי. היא זמזמה משהו מלנכולי ומוכר. התאמצתי לזהות את הנעימה - שיר עם? שיר ערש? - ואז קלטתי שזה שיר הנושא של "מ.א.ש": "Suicide is Painless". ירדתי למטה.

השתהיתי בפתח וצפיתי באשתי. השיער שלה, הצהוב כחמאה, היה אסוף וקיפץ בעליזות כמו חבל קפיצה. היא מצצה בהיסח הדעת קצה אצבע שנכוותה וזמזמה סביבה. היא זמזמה בלי לשיר כי היא מספר אחת בהחרבת מילות שירים. באחד הדייטים הראשונים שלנו השמיעו ברדיו שיר של ג'נסיס, "She seems to have an invisible touch, yeah". ואיימי זימרה לה במקום, "She takes my hat and puts it on the top shelf". כששאלתי אותה מדוע חשבה שיש סיכוי כלשהו, ולו הקלוש, המעורפל, המופרך ביותר, שהמילים שלה נכונות, היא אמרה לי שתמיד חשבה שהאישה בשיר באמת אוהבת את הגבר כי היא מניחה את הכובע שלו על המדף העליון. באותו רגע ידעתי שהיא מוצאת חן בעיני, ממש מוצאת חן בעיני, הבחורה הזאת שיש לה הסבר לכל דבר.

מטריד להיזכר במשהו שמחמם את הלב אבל להרגיש קור מוחלט.

איימי הציצה בקרפים שרחשו במחבת וליקקה משהו ממפרק היד שלה. היה לה מראה מנצח, אשת איש של ממש. אם אחבק אותה בזרועותי, יהיה לה ריח של פירות יער ואבקת סוכר.

כשהבחינה בי אורב שם בתחתוני בוקסר מלוכלכים ושיער מזדקר כמו של טרול, היא נשענה על הדלפק ואמרה "שלום לך, חתיך."

מיצי קיבה וחרדה התגנבו ועלו בגרוני. חשבתי לעצמי, קדימה, לך.

 

הגעתי לעבודה באיחור רב. אחותי ואני עשינו מעשה מטופש כשחזרנו שנינו הביתה. עשינו את מה שתמיד אמרנו שנעשה. פתחנו בר. לווינו לשם כך כסף מאיימי, שמונים אלף דולר, סכום שפעם היה חסר משמעות עבורה אבל בשלב הזה כבר היה כמעט הכול. נשבעתי שאחזיר לה את הכסף, עם ריבית. אני לא אהיה גבר שלווה כספים מאשתו - הרגשתי שהשפתיים של אבא שלי מתעקלות בבוז מעצם הרעיון. טוב, יש כל מיני סוגים של גברים, היה ביטוי הגנאי המחמיר ביותר שלו, ואת חציו השני ביטא בשתיקה, ואתה מהסוג הלא נכון.

אבל באמת שזאת היתה החלטה מעשית, צעד עסקי נבון. גם איימי וגם אני היינו זקוקים לקריירות חדשות, זאת תהיה הקריירה שלי. היא תבחר את הקריירה שלה יום אחד, או שלא תבחר, אבל בינתיים תהיה לנו הכנסה בזכות שרידי קרן הנאמנות שלה. כמו המק'ווילה ששכרתי, כיכב גם הבר באופן סמלי בזיכרונות הילדות שלי - מקום שרק מבוגרים הולכים אליו, ועושים שם מה שמבוגרים עושים. אולי בגלל זה התעקשתי כל כך לקנות אותו אחרי שהפרנסה שלי נלקחה ממני. זאת היתה תזכורת לכך שבסופו של דבר אני אכן מבוגר, גבר בוגר, בן אדם מועיל, אף על פי שאיבדתי את הקריירה שבזכותה הייתי כל הדברים הללו. אני לא אחזור על אותה טעות, העדרים השופעים לשעבר של כותבי המגזינים ימשיכו ליפול טרף - לאינטרנט, למיתון, לציבור האמריקני שמעדיף לצפות בטלוויזיה או לשחק במשחקי מחשב או להודיע לחברים שלו באמצעים אלקטרוניים דברים כמו "איזה באסה שיורד גשם!" אבל אין אפליקציה שתחליף את התחושה של בורבון ביום חם בבר קריר וחשוך. העולם תמיד ירצה לשתות משהו.

הבר שלנו הוא בר פינתי, שהאסתטיקה שלו אקראית, עשויה טלאים טלאים. החלק הכי מוצלח בו הם המדפים הוויקטוריאניים שמאחורי הבר, שיש להם ראשי דרקונים ופני מלאכים שמגיחים מתוך עץ האלון - יצירה מפוארת בימים האלה של פלסטיק זול. שאר הבר, למען האמת, די מחורבן. מצעד העיצובים העלובים ביותר מכל העשורים: רצפת לינוליאום מתקופת אייזנהאואר, ששוליה מתעקלים כלפי מעלה כמו לחם קלוי שנשרף, קירות מחופים עץ מפוקפק היישר מסרטי הפורנו הביתיים של שנות השבעים, מנורות הלוגן עומדות, מחווה מקרית לחדר המעונות שלי משנות התשעים. התחושה הכללית היא ביתית ומוזרה - המקום נראה כמו דירה לשיפוץ, חביבה ומוזנחת, יותר מאשר כמו בר. ויש בו משהו עליז, אנחנו חולקים מגרש חנייה עם אולם הכדורת המקומי, וכשהדלת שלנו נפתחת, המולת הסטרייקים מלווה כתרועה את הלקוחות הנכנסים.

קראנו לבר "הבר". "אנשים יחשבו שאנחנו מתחכמים, במקום להאשים אותנו בפשיטת רגל יצירתית," טענה אחותי.

כן, חשבנו שאנחנו ניו יורקים מתוחכמים - שהשם הוא בדיחה שאיש מלבדנו לא יבין, לא כפי שאנחנו מבינים אותו. לא ברמת המטא. דמיינו לעצמנו את המקומיים מעקמים את האף, למה קראתם לו "הבר"? אבל הלקוחה הראשונה שלנו, גברת אפורת שיער במשקפי ביפוקל וטרנינג ורוד, אמרה "השם מוצא חן בעיני. כמו ב'ארוחת בוקר בטיפאני', כשלחתול של אודרי הפבורן קראו 'חתול'."

מאותו רגע הרגשנו הרבה פחות עליונות, וטוב שכך.

נכנסתי למגרש החנייה. חיכיתי לקול הסטרייק מאולם הכדורת - תודה לכם, תודה לכם, חברים - ויצאתי מהמכונית. התפעלתי מהסביבה, כי עוד לא מאסתי בנוף המאולף - סניף הדואר הגוצי העשוי לבנים צהבהבות שמעבר לרחוב (שהיה כעת סגור בשבתות), בניין המשרדים נטול היומרה שצבעו בז' קצת בהמשך הכביש (שהיה כעת סגור, נקודה). זאת לא היתה עיירה משגשגת, לא עוד, ממש לא. לעזאזל, אפילו השם שלה לא מקורי, היא אחת משתי קרתג' במיזורי - טכנית, העיירה שלנו היא נורת' קרתג', קרתג' הצפונית, שם שמתאים לעיר תאומה, אף שהיא רחוקה מאות קילומטרים מקרתג' האחרת והקטנה מבין השתיים. האמת היא שמדובר בעיירה קטנה וציורית בסגנון שנות החמישים שהתנפחה לפרוור סתמי בגודל בינוני, בשם מה שמכונה "קדמה". ועדיין, זה המקום שאמא שלי גדלה בו, ובו היא גידלה אותי ואת גו, ולכן הוא היסטורי. בכל הנוגע להיסטוריה שלי, לפחות.

בעודי צועד לעבר הבר על פני מגרש החנייה העשוי בטון ומלא עשבים שוטים, השקפתי לאורך הכביש וראיתי את הנהר. זה מה שתמיד אהבתי בעיירה שלנו, אנחנו לא ניצבים על איזה צוק מוגן שמשקיף אל המיסיסיפי - אנחנו ממש על המיסיסיפי. יכולתי לצעוד במורד הרחוב היישר לתוכו, צניחה קלה לעומק של מטר וכבר אני נסחף בדרכי אל טנסי. כל בניין במרכז העיירה נושא סימונים שנרשמו ביד לציון גובה המים בזמן ההצפות של 1961, 1975, 1984, 1993, 2007, 2008, 2011. וכן הלאה.

הנהר לא עלה על גדותיו כעת, אבל בהחלט זרם בדחיפות, בזרמים חזקים וסמיכים. לאורכו התקדם במהירות טור ארוך של גברים, עיניהם נעוצות בכפות רגליהם, כתפיהם מתוחות, צועדים בקצב קבוע לשום מקום. בעודי צופה בהם, הרים אלי פתאום אחד הגברים מבט ופניו מוצללות כחשכה מעוגלת. הסתובבתי.

הרגשתי צורך מיידי ועז להיכנס פנימה. עד שעברתי שישה מטרים, בעבע הצוואר שלי מזיעה. השמש עדיין היתה עין זועמת בשמים. ראו אותך.

הקיבה שלי התכווצה והחשתי את צעדי. הייתי זקוק למשקה.

גיליאן פלין

גיליאן שיבר פלין (Gillian Flynn; 1971) היא סופרת אמריקנית, תסריטאית, מחברת קומיקס ומבקרת טלוויזיה לשעבר. שלושת הרומנים שפורסמו על ידי פלין הם ספרי המתח "חפצים חדים", "מקומות אפלים" ו-"נעלמת" (שעובד על ידי פלין לקולנוע והופק כסרט בבימויו של דייוויד פינצ'ר בשנת 2014).

סקירות וביקורות

פחד ותיעוב באגם המושלם לירון סיני ynet 22/12/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
פסיפס מרתק, מותח ומלחיץ על חיי הנישואין דוד רוזנטל וואלה! 13/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

פחד ותיעוב באגם המושלם לירון סיני ynet 22/12/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
פסיפס מרתק, מותח ומלחיץ על חיי הנישואין דוד רוזנטל וואלה! 13/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
נעלמת גיליאן פלין

ניק דאן

 

כשאני חושב על אשתי, אני תמיד חושב על הראש שלה. קודם כול, על הצורה שלו. בפעם הראשונה שראיתי אותה, ראיתי את העורף שלה, והיה בו משהו מקסים, בזוויות שלו. כמו גרעין תירס קשה ונוצץ או מאובן מאפיק הנהר. היה לה מה שהוויקטוריאנים היו מכנים "ראש מעוצב להפליא". אפשר היה לדמיין את הגולגולת בקלות.

הייתי מזהה את הראש הזה בכל מקום.

ואת מה שבתוכו. גם על זה אני חושב, על התודעה שלה. על המוח שלה, כל אותם פיתולים, והמחשבות שלה שעוברות הלוך ושוב דרך הפיתולים הללו כמו מרבי רגליים זריזים, אחוזי תזזית. כמו ילד, אני מדמיין את עצמי פותח את הגולגולת שלה, פורש את פיתולי המוח ובורר אותם, מנסה לתפוס וללכוד את מחשבותיה. על מה את חושבת, איימי? היתה השאלה ששאלתי יותר מכול במהלך חיי הנישואים שלנו, גם אם לא בקול, גם אם לא את האדם שהיה בכוחו לענות. אני מניח שהשאלות האלה מעיבות כענני סערה על כל חיי נישואים: מה את חושבת? איך את מרגישה? מי את? מה עשינו זה לזה? מה נעשה?

 

העיניים שלי נפקחו בבת אחת בשש בבוקר בדיוק. אני לא מדבר על רפרוף ציפורי של הריסים, על שיבה למודעות במצמוץ עדין, ההתעוררות היתה מכנית. נקישת עפעפיים מפחידה של בובת פיתום: רגע אחד העולם שחור, ואז - ההצגה מתחילה! שש אפס אפס אמר השעון - הדבר הראשון שראיתי, ישר מולי. שש אפס אפס. הרגשתי אחרת. רק לעתים נדירות התעוררתי בשעה עגולה כזאת. אני אדם של יקיצות אקראיות: 8:43, 11:51, 9:26. החיים שלי נטולי שעונים מעוררים.

בדיוק ברגע ההוא, שש אפס אפס, טיפסה השמש מעל קו אופק של עצי אלון ונחשפה במלוא הדרה הקיצי כאל זועם. בבואתה התלקחה על פני הנהר לעבר הבית שלנו, אצבע ארוכה ורועמת מצביעה עלי מבעד לווילונות חדר השינה הרפויים. מצביעה בהאשמה: ראו אותך. ועוד יראו.

המשכתי לשרוץ במיטה, המיטה מניו יורק בביתנו החדש, שעדיין כינינו "הבית החדש" אף שגרנו בו כבר שנתיים. זה בית שכור, ממש על גדות נהר המיסיסיפי, בית שזועק נובורישיות־פרוורים, מקום מהסוג ששאפתי אליו בילדותי בצד האחר של העיר, צד של בתים דו־מפלסיים מכוסים שטיחים צמריריים. בית שמיד נראה מוכר, גדול ומרשים כמו כל הבתים מסוגו, לא מאתגר, חדש, חדש, חדש, מהסוג שאשתי היתה מתעבת - ואכן תיעבה.

"לעקור את הנשמה שלי לפני שאני נכנסת?" היה הדבר הראשון שאמרה כשהגענו. זאת היתה פשרה - איימי עמדה על כך שנשכור בית, לא נקנה, בעיירת הולדתי הקטנה במיזורי, בתקווה נחושה שלא ניתקע כאן לאורך זמן. אבל הבתים היחידים להשכרה היו מקובצים בפרויקט הפיתוח הכושל הזה - עיר רפאים מיניאטורית של אחוזות בבעלות הבנק, מוכות מיתון ומוזלות, שכונה שנסגרה עוד לפני שנפתחה. זאת היתה פשרה, אבל איימי לא ראתה את זה ככה, ממש לא. בעיני איימי זאת היתה ענישה גחמנית שלי, סיבוב מרושע ואנוכי של הסכין. אני אגרור אותה כמו איש מערות לעיירה שנמנעה ממנה בכל תוקף, ואכריח אותה לגור בבית מהסוג שנהגה ללעוג לו. אני מניח שאין זו פשרה אם רק אחד מכם רואה בה פשרה, אבל בדרך כלל ככה נראו הפשרות שלנו. אחד מאיתנו תמיד כעס. איימי, בדרך כלל.

אל תאשימי אותי בעוול המסוים הזה, איימי. עוול מיזורי. תאשימי את הכלכלה, תאשימי את המזל הרע, תאשימי את ההורים שלי, תאשימי את ההורים שלך, תאשימי את האינטרנט, תאשימי אנשים שמשתמשים באינטרנט. פעם הייתי כותב. הייתי כותב שכתב על טלוויזיה וסרטים וספרים. פעם, כשאנשים עוד קראו דברים מודפסים, פעם, כשלמישהו עוד היה אכפת מה דעתי. הגעתי לניו יורק בסוף שנות התשעים, כשימי הזוהר נשמו את נשימותיהם האחרונות, אף שאיש לא ידע זאת בשעתו. ניו יורק היתה מלאה כותבים, כותבים אמיתיים, כי היו אז מגזינים, מגזינים אמיתיים, המון מגזינים. האינטרנט עדיין היה חיית מחמד אקזוטית שהוחזקה בפינת עולם המו"לות - נזרוק לה קצת בונזו, נראה אותה מקפצת בקצה הרצועה הקטנה שלה, איזו חמודה, אין סיכוי שהיא תהרוג את כולנו בשנתנו. תחשבו על זה: בתקופה ההיא, ילדים שהרגע סיימו אוניברסיטה היו מגיעים לניו יורק ומקבלים תשלום על כתיבה. לא היה לנו מושג שאנחנו פוצחים בקריירות שייעלמו בתוך עשור.

היתה לי עבודה במשך אחת־עשרה שנה ואז לא היתה לי, עד כדי כך מהר זה קרה. בכל רחבי הארץ מגזינים החלו לקרוס, להיכנע לזיהום הפתאומי שהפיצה הכלכלה הכושלת. כותבים (כותבים מהסוג שלי: כאלה שרוצים להיות סופרים, הוגי דעות מהורהרים, אנשים שהמוח שלהם אינו זריז מספיק לכתוב בלוגים או לשלוח לינקים או לצייץ בטוויטר, בקיצור קשקשנים זקנים ועקשנים) היו מחוסלים. דמינו ליצרנים של כובעי נשים או של שוטים לכרכרות - זמננו עבר. שלושה שבועות אחרי שנפטרו ממני, גם איימי פוטרה מהעבודה שלה, אם אפשר לקרוא לזה עבודה. (עכשיו אני מרגיש איך איימי מציצה מעבר לכתף שלי ומגחכת על כך שדנתי בכזאת אריכות בקריירה שלי, במזלי הרע, ואילו את החוויה שלה פטרתי במשפט אחד. וזה, כך היתה אומרת לכם, טיפוסי מאוד. כל כך מתאים לניק, היא היתה אומרת. זה היה הפזמון החוזר שלה, כל כך מתאים לניק ל... והמשך המשפט, הדבר שכל כך מתאים לי, היה תמיד גרוע.) שנינו, המבוגרים המובטלים, שרצנו שבועות בגרביים ובפיג'מות בבית האבן החום שלנו שבברוקלין, התעלמנו מהעתיד, פיזרנו דברי דואר שלא נפתחו על פני שולחנות וספות, אכלנו גלידה בעשר בבוקר ופרשנו לשינה כבדה בצהריים.

ואז יום אחד הטלפון צלצל. מהעבר האחר היתה אחותי התאומה. מרגו חזרה הביתה לפני שנה לאחר שגם אותה פיטרו בניו יורק - הבחורה תמיד נמצאת צעד אחד לפני, אפילו בענייני מזל מחורבן. מרגו התקשרה מנורת' קרתג' הישנה והטובה שבמיזורי, מהבית שבו גדלנו, ובעודי מאזין לקולה ראיתי אותה לנגד עיני בגיל עשר, בקארה כהה וסרבל קצר, יושבת על הרציף האחורי של סבא וסבתא שלנו, גופה רפוי כמו כרית ישנה, רגליה הרזות משכשכות במים, והיא צופה בנהר זורם על כפות רגליה הלבנות כדג, מרוכזת כל כך, רגועה ומיושבת לחלוטין אפילו בתור ילדה.

הקול של גוֹ היה חם וצרוד גם כשמסרה את החדשות הקשות: אמנו העשויה ללא חת גוססת. אבא שלנו כבר היה כמעט גמור - המוח (הנבזי) שלו, הלב (העלוב) שלו, שניהם הלכו והעכירו בעודו מדשדש לעבר האפור הגדול שמעבר. עכשיו נראה שאמא שלנו תגיע לשם לפניו. נשארו לה שישה חודשים, אולי שנה. היה ברור לי שגו הלכה להיפגש עם הרופא בעצמה, רשמה הערות בשקדנות בכתב היד המרושל שלה, וכעת נמלאו עיניה דמעות כשניסתה לפענח את מה שכתבה. תאריכים ומינונים.

"טוב, די, אין לי מושג מה כתוב כאן, זה תשע? זה נשמע הגיוני בכלל?" היא אמרה, ואני קטעתי אותה. היתה פה משימה, ייעוד שאחותי הושיטה לי בכף ידה כמו שזיף. כמעט פרצתי בבכי מרוב הקלה.

"אני אחזור, גו. אנחנו נחזור הביתה. זה לא בסדר שתעשי את כל זה בעצמך."

היא לא האמינה לי. שמעתי אותה נושמת מהעבר האחר.

"אני רציני, גו. למה לא? אין כאן שום דבר."

נשיפה ארוכה. "ומה עם איימי?"

את זה לא שקלתי מספיק לעומק. פשוט הנחתי שאצרור את אשתי הניו יורקית עם תחומי העניין הניו יורקיים שלה והגאווה הניו יורקית שלה, ואקח אותה מהוריה הניו יורקים - אותיר מאחור את ארץ המחר התזזיתית, המרגשת, של מנהטן - ואשתיל אותה בעיירה קטנה על גדת הנהר במיזורי, והכול יהיה בסדר.

עדיין לא הבנתי כמה מטופשת, כמה אופטימית, כמה, הו כן, כל כך מתאימה לניק, היתה המחשבה הזאת. לאיזו אומללות היא תוביל.

"איימי תהיה בסדר גמור. איימי..." זאת הנקודה שבה הייתי אמור להגיד "איימי אוהבת את אמא." אבל לא יכולתי להגיד לגו שאיימי אוהבת את אמא שלנו, כי גם אחרי שעבר כל כך הרבה הזמן, איימי בקושי הכירה את אמא שלנו. הפגישות המעטות שלהן הותירו את שתיהן מבולבלות. אחריהן היתה איימי מנתחת את השיחות במשך ימים שלמים - "ולמה היא התכוונה כשהיא אמרה..." - כאילו אמא שלי היא איזו איכרה משבט עתיק שהגיעה מהטונדרה בזרועות עמוסות בשר יאק נא וכפתורים לשם סחר חליפין, וניסתה להוציא מאיימי משהו שלא רצתה למכור לה.

איימי לא היתה מעוניינת להכיר את המשפחה שלי, לא רצתה להכיר את המקום שנולדתי בו, ובכל זאת, מסיבה כלשהי חשבתי שלחזור הביתה יהיה רעיון טוב.

 

הבל פה של בוקר חימם את הכרית, והחלטתי לחשוב על משהו אחר. היום הזה לא מתאים לספקות או לחרטות, היום הוא יום של עשייה. מלמטה שמעתי שוב צליל שאבד מזמן, איימי מכינה ארוחת בוקר. טורקת דלתות של ארונות עץ (הך־טראח!), מקרקשת במכלי פח וזכוכית (רינג־דינג!), מסיטה ובוררת סירי מתכת ומחבתות ברזל (ראז־שאז!). תזמורת קולינרית מכוונת כלים, מקרקשת במרץ לעבר הסיום הגדול, תבנית עוגה מתגלגלת ומתופפת על הרצפה, פוגעת בקיר בהלמות מצלתיים. משהו מרשים נברא שם, אולי קרפ, כי קרפים הם דבר מיוחד, והיום איימי תרצה להכין משהו מיוחד.

היום יום הנישואים החמישי שלנו.

צעדתי יחף אל קצה המדרגות, עמדתי והאזנתי בבהונות מחופרות בשטיח העבה מקיר לקיר שאיימי תיעבה עקרונית, וניסיתי להחליט אם אני מרגיש מוכן להצטרף אל אשתי. איימי היתה במטבח ולא ידעה מאומה על היסוסי. היא זמזמה משהו מלנכולי ומוכר. התאמצתי לזהות את הנעימה - שיר עם? שיר ערש? - ואז קלטתי שזה שיר הנושא של "מ.א.ש": "Suicide is Painless". ירדתי למטה.

השתהיתי בפתח וצפיתי באשתי. השיער שלה, הצהוב כחמאה, היה אסוף וקיפץ בעליזות כמו חבל קפיצה. היא מצצה בהיסח הדעת קצה אצבע שנכוותה וזמזמה סביבה. היא זמזמה בלי לשיר כי היא מספר אחת בהחרבת מילות שירים. באחד הדייטים הראשונים שלנו השמיעו ברדיו שיר של ג'נסיס, "She seems to have an invisible touch, yeah". ואיימי זימרה לה במקום, "She takes my hat and puts it on the top shelf". כששאלתי אותה מדוע חשבה שיש סיכוי כלשהו, ולו הקלוש, המעורפל, המופרך ביותר, שהמילים שלה נכונות, היא אמרה לי שתמיד חשבה שהאישה בשיר באמת אוהבת את הגבר כי היא מניחה את הכובע שלו על המדף העליון. באותו רגע ידעתי שהיא מוצאת חן בעיני, ממש מוצאת חן בעיני, הבחורה הזאת שיש לה הסבר לכל דבר.

מטריד להיזכר במשהו שמחמם את הלב אבל להרגיש קור מוחלט.

איימי הציצה בקרפים שרחשו במחבת וליקקה משהו ממפרק היד שלה. היה לה מראה מנצח, אשת איש של ממש. אם אחבק אותה בזרועותי, יהיה לה ריח של פירות יער ואבקת סוכר.

כשהבחינה בי אורב שם בתחתוני בוקסר מלוכלכים ושיער מזדקר כמו של טרול, היא נשענה על הדלפק ואמרה "שלום לך, חתיך."

מיצי קיבה וחרדה התגנבו ועלו בגרוני. חשבתי לעצמי, קדימה, לך.

 

הגעתי לעבודה באיחור רב. אחותי ואני עשינו מעשה מטופש כשחזרנו שנינו הביתה. עשינו את מה שתמיד אמרנו שנעשה. פתחנו בר. לווינו לשם כך כסף מאיימי, שמונים אלף דולר, סכום שפעם היה חסר משמעות עבורה אבל בשלב הזה כבר היה כמעט הכול. נשבעתי שאחזיר לה את הכסף, עם ריבית. אני לא אהיה גבר שלווה כספים מאשתו - הרגשתי שהשפתיים של אבא שלי מתעקלות בבוז מעצם הרעיון. טוב, יש כל מיני סוגים של גברים, היה ביטוי הגנאי המחמיר ביותר שלו, ואת חציו השני ביטא בשתיקה, ואתה מהסוג הלא נכון.

אבל באמת שזאת היתה החלטה מעשית, צעד עסקי נבון. גם איימי וגם אני היינו זקוקים לקריירות חדשות, זאת תהיה הקריירה שלי. היא תבחר את הקריירה שלה יום אחד, או שלא תבחר, אבל בינתיים תהיה לנו הכנסה בזכות שרידי קרן הנאמנות שלה. כמו המק'ווילה ששכרתי, כיכב גם הבר באופן סמלי בזיכרונות הילדות שלי - מקום שרק מבוגרים הולכים אליו, ועושים שם מה שמבוגרים עושים. אולי בגלל זה התעקשתי כל כך לקנות אותו אחרי שהפרנסה שלי נלקחה ממני. זאת היתה תזכורת לכך שבסופו של דבר אני אכן מבוגר, גבר בוגר, בן אדם מועיל, אף על פי שאיבדתי את הקריירה שבזכותה הייתי כל הדברים הללו. אני לא אחזור על אותה טעות, העדרים השופעים לשעבר של כותבי המגזינים ימשיכו ליפול טרף - לאינטרנט, למיתון, לציבור האמריקני שמעדיף לצפות בטלוויזיה או לשחק במשחקי מחשב או להודיע לחברים שלו באמצעים אלקטרוניים דברים כמו "איזה באסה שיורד גשם!" אבל אין אפליקציה שתחליף את התחושה של בורבון ביום חם בבר קריר וחשוך. העולם תמיד ירצה לשתות משהו.

הבר שלנו הוא בר פינתי, שהאסתטיקה שלו אקראית, עשויה טלאים טלאים. החלק הכי מוצלח בו הם המדפים הוויקטוריאניים שמאחורי הבר, שיש להם ראשי דרקונים ופני מלאכים שמגיחים מתוך עץ האלון - יצירה מפוארת בימים האלה של פלסטיק זול. שאר הבר, למען האמת, די מחורבן. מצעד העיצובים העלובים ביותר מכל העשורים: רצפת לינוליאום מתקופת אייזנהאואר, ששוליה מתעקלים כלפי מעלה כמו לחם קלוי שנשרף, קירות מחופים עץ מפוקפק היישר מסרטי הפורנו הביתיים של שנות השבעים, מנורות הלוגן עומדות, מחווה מקרית לחדר המעונות שלי משנות התשעים. התחושה הכללית היא ביתית ומוזרה - המקום נראה כמו דירה לשיפוץ, חביבה ומוזנחת, יותר מאשר כמו בר. ויש בו משהו עליז, אנחנו חולקים מגרש חנייה עם אולם הכדורת המקומי, וכשהדלת שלנו נפתחת, המולת הסטרייקים מלווה כתרועה את הלקוחות הנכנסים.

קראנו לבר "הבר". "אנשים יחשבו שאנחנו מתחכמים, במקום להאשים אותנו בפשיטת רגל יצירתית," טענה אחותי.

כן, חשבנו שאנחנו ניו יורקים מתוחכמים - שהשם הוא בדיחה שאיש מלבדנו לא יבין, לא כפי שאנחנו מבינים אותו. לא ברמת המטא. דמיינו לעצמנו את המקומיים מעקמים את האף, למה קראתם לו "הבר"? אבל הלקוחה הראשונה שלנו, גברת אפורת שיער במשקפי ביפוקל וטרנינג ורוד, אמרה "השם מוצא חן בעיני. כמו ב'ארוחת בוקר בטיפאני', כשלחתול של אודרי הפבורן קראו 'חתול'."

מאותו רגע הרגשנו הרבה פחות עליונות, וטוב שכך.

נכנסתי למגרש החנייה. חיכיתי לקול הסטרייק מאולם הכדורת - תודה לכם, תודה לכם, חברים - ויצאתי מהמכונית. התפעלתי מהסביבה, כי עוד לא מאסתי בנוף המאולף - סניף הדואר הגוצי העשוי לבנים צהבהבות שמעבר לרחוב (שהיה כעת סגור בשבתות), בניין המשרדים נטול היומרה שצבעו בז' קצת בהמשך הכביש (שהיה כעת סגור, נקודה). זאת לא היתה עיירה משגשגת, לא עוד, ממש לא. לעזאזל, אפילו השם שלה לא מקורי, היא אחת משתי קרתג' במיזורי - טכנית, העיירה שלנו היא נורת' קרתג', קרתג' הצפונית, שם שמתאים לעיר תאומה, אף שהיא רחוקה מאות קילומטרים מקרתג' האחרת והקטנה מבין השתיים. האמת היא שמדובר בעיירה קטנה וציורית בסגנון שנות החמישים שהתנפחה לפרוור סתמי בגודל בינוני, בשם מה שמכונה "קדמה". ועדיין, זה המקום שאמא שלי גדלה בו, ובו היא גידלה אותי ואת גו, ולכן הוא היסטורי. בכל הנוגע להיסטוריה שלי, לפחות.

בעודי צועד לעבר הבר על פני מגרש החנייה העשוי בטון ומלא עשבים שוטים, השקפתי לאורך הכביש וראיתי את הנהר. זה מה שתמיד אהבתי בעיירה שלנו, אנחנו לא ניצבים על איזה צוק מוגן שמשקיף אל המיסיסיפי - אנחנו ממש על המיסיסיפי. יכולתי לצעוד במורד הרחוב היישר לתוכו, צניחה קלה לעומק של מטר וכבר אני נסחף בדרכי אל טנסי. כל בניין במרכז העיירה נושא סימונים שנרשמו ביד לציון גובה המים בזמן ההצפות של 1961, 1975, 1984, 1993, 2007, 2008, 2011. וכן הלאה.

הנהר לא עלה על גדותיו כעת, אבל בהחלט זרם בדחיפות, בזרמים חזקים וסמיכים. לאורכו התקדם במהירות טור ארוך של גברים, עיניהם נעוצות בכפות רגליהם, כתפיהם מתוחות, צועדים בקצב קבוע לשום מקום. בעודי צופה בהם, הרים אלי פתאום אחד הגברים מבט ופניו מוצללות כחשכה מעוגלת. הסתובבתי.

הרגשתי צורך מיידי ועז להיכנס פנימה. עד שעברתי שישה מטרים, בעבע הצוואר שלי מזיעה. השמש עדיין היתה עין זועמת בשמים. ראו אותך.

הקיבה שלי התכווצה והחשתי את צעדי. הייתי זקוק למשקה.