מבוא
הרשות הפלסטינית שמה לה למטרה לשכתב את ההיסטוריה של ארץ ישראל ולהפיץ את ההיסטוריה המשוכתבת בעולם כולו, במטרה להוכיח שאין עם יהודי, שהיהדות היא דת בלבד, שהערבים הפלסטינים הם האוכלוסייה הוותיקה של הארץ וליהודים אין זכויות בארץ. הערבים הפלסטינים טוענים שהם חיים כאן כבר 1,300 שנים מאז הכיבוש הערבי של הארץ ב-640. אין שקר גדול מזה. זהו שכתוב של ההיסטוריה למטרות פוליטיות. מטרת התעמולה היא לשמוט את הבסיס לצדקת הקמתה של מדינת היהודים.
הרשות הפלסטינית ניסחה כמה אג'נדות במטרה להוכיח שאין עם יהודי וליהודים אין זכויות היסטוריות בארץ ישראל (1).
אחת האג'נדות הפלסטיניות אומצה על ידי פרופ' שלמה זנד, שפרסם ספר שכותרו: "מתי ואיך הומצא העם היהודי". הספר יצא לאור בעברית ותורגם ל-15 שפות. התזה של הספר מבוססת על שתי הנחות יסוד:
א. הרומאים לא ניהלו מדיניות הגליה והעם היהודי לא הוגלה מארצו. התנועה הציונית המציאה את "מיתוס הגלות". היהודים התאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי־מוסלמי (640-1099), כי לא רצו לשלם את מס הכופרים. הפלסטינים הם צאצאי היהודים והארץ שייכת להם.
ב. אין עם יהודי. הרעיון לקיומו של עם יהודי הוא המצאה של התנועה הציונית. היהודים החיים כיום אינם צאצאי היהודים הקדמונים אלא צאצאי מתייהדים וגרים בתקופה העתיקה, כאשר היהדות זכתה להשפעה. בימי הביניים נוספו מתייהדים. היהודים האשכנזים הם צאצאי כוזרים, היהודים הספרדים הם צאצאי שבט ברברי מצפון אפריקה והיהודים התימנים הם צאצאי ממלכת חיימר של תימנים שהתייהדו.
תזה א נדונה בספרַי "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" ו"מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, 640-1914. תזה ב נדונה בספרי "מתי ואיך נוצרה התפוצה היהודית" ואילו הספר הנוכחי מסיים את הטיעון בתזה א ועוסק בתקופת השלטון הבריטי, 1918-1948.
מטרת הכרך הראשון היתה להביא את ממצאי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי לגבי ההרכב האתני־דתי של אוכלוסיית ארץ ישראל מהכיבוש הערבי ועד 1914, כדי להפריך את התזה שהערבים הם תושביה הוותיקים של הארץ. מטרת הספר היתה להוכיח שרוב ערביי פלשתינה (המגדירים עצמם כפלסטינים מבחינה לאומית) הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ, בחלקם בעידוד השלטון הכובש בארץ מארצות ערב והאסלאם בטפטוף אטי, ובחלקם בשל האפשרויות התעסוקתיות משלהי המאה ה-19 ואילך. משלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה הפך הטפטוף לגלי הגירה של מהגרי עבודה מארצות ערב והאסלאם.
תרומת הכרך השני היא לחקר ההגירה הערבית לארץ בתקופת המנדט הבריטי: הובאו מחקרים ומסמכים הקובעים שבתקופת המנדט הבריטי היתה הגירה ערבית בלתי־חוקית משמעותית לארץ דרך הגבולות המשותפים לארצות ערב מבלי שממשלת המנדט ניסתה לפקח או לעצור את זרם מהגרי העבודה. ממשלת המנדט לא רק העלימה עין ואף השתדלה לגמד את ממדי ההגירה הבלתי־חוקית בפרסומיה ודיווחיה לחבר הלאומים ולוועדת פיל ולמשלחת האנגלו־אמריקאית, אלא נתנה הוראה לחיל הספר הירדני שפטרל לאורך הגבולות עם ארצות ערב, לא להפריע למהגרים הערבים להיכנס לארץ. מהגרי העבודה הערבים נמשכו לארץ בשל הפער בין אפשרויות התעסוקה ורמת החיים בארצם לבין פלשתינה המנדטורית.
הפרק הראשון מביא את הצהרת בלפור והמסמכים הנלווים שהביאו להחלטת חבר הלאומים להטיל על הממשלה הבריטית להכין את הקרקע לבית לאומי ליהודים. במסגרת הכנת הקרקע לבית לאומי הובטחה הגירה חופשית יהודית לארץ. הפרק עוסק במדיניות הכלכלית והסוציאלית של ממשלת המנדט, במדיניות ההגירה ובמדיניות הקרקעית. המדיניות הבריטית העדיפה אינטרסים אימפריאליים על מחויבותה לבית לאומי ליהודים. המדיניות החקלאית והסוציאלית קידמה באופן משמעותי את מצבה של האוכלוסייה הערבית.
הפרק השני עוסק בחקר מצבה הכללי של האוכלוסייה הערבית ובהיקף השיפור שחל בתנאי החיים, ברמת החיים ובהיקף שירותי הבריאות, הרווחה, התברואה והחינוך. הפרק בודק את מצבם של הפלאחים, האריסים והפועלים הערבים.
הפרק השלישי עוסק בשבטי הבדווים, שהתמקמו בחלקים שונים של הארץ עוד בשלהי התקופה העות'מאנית, בבדווים שחדרו לארץ בתקופת המנדט ובמדיניות ממשלת המנדט לגביהם. הבדווים נהנו מאהדת השלטון הבריטי. החדירה הבדווית לארץ היתה חלק מההגירה הבלתי־חוקית.
הפרק הרביעי עוסק בתופעת ההגירה הערבית־מוסלמית, הרכבה ומניינה. הפרק מביא ראיות על הגירה ערבית למישור החוף בין עזה לחיפה, היכן שהיה ריכוז גדול של התיישבות יהודית ואפשרויות תעסוקה, וכן סקר כפרים המעיד על הימצאותם של מהגרים מוסלמים בכפרים הערביים במישור החוף ועדויות על מוצאם של המוסלמים בארץ.
הפרק החמישי עוסק במחלוקת בין ההיסטוריונים לגבי שיעורי הריבוי הטבעי של המוסלמים, היקפה של ההגירה המוסלמית החוקית והבלתי־חוקית לארץ ובתנאים הכלכליים שעודדו הגירה שתרמה לגידול האוכלוסייה המוסלמית. כמו כן, הפרק מתייחס לחלקה של ממשלת המנדט בגידול האוכלוסייה המוסלמית.
הפרק השישי עוסק בקבוצות האתניות־דתיות העיקריות שהרכיבו את אוכלוסיית הארץ בתקופת המנדט.
הנושא העיקרי של הספר הוא ההגירה המוסלמית הבלתי־חוקית לארץ בתקופת המנדט, שפעלה ללא פיקוח וללא הפרעה, בשעה שאת ההגירה היהודית נעשה מאמץ לצמצם, מה שהביא לגידול משמעותי של האוכלוסייה המוסלמית.
הערה אקטואלית לסיום: הרשות הפלסטינית תרגמה את התעמולה נגד זיקת היהודים לארץ ישראל להחלטות במוסדות האו"ם. הדבר התאפשר במידה רבה בשל העובדה שיש למעלה מ-50 מדינות מוסלמיות המיוצגות באו"ם ובארגונים של האו"ם ובשל תופעת האנטישמיות.
הכוח האלקטורלי המוסלמי והערבי והמידע השקרי שהופץ על ידי התעמולה הפלסטינית ונקלט בעולם מאפשרים למחוק בהדרגה את היהודים מעברה של הארץ בארגון אונסק"ו של האו"ם. כך התקבלה החלטה השוללת כל קשר יהודי לקבר רחל, בטענה שהקבר הוא של שיח' ערבי. החלטה נוספת שוללת כל קשר יהודי להר הבית, דוחה את הטיעון ששם עמד בית מקדש יהודי וקובעת שזהו מקום קדוש לאסלאם בלבד. החלטה נוספת נישלה את היהודים גם מהכותל המערבי, השריד היחיד ממתחם בית המקדש מימי הבית השני.
ארגון נוסף שעושה שימוש בכוח האלקטורלי של המדינות המוסלמיות הוא "מועצת האו"ם לזכויות אדם". בארגון זה מתקבלות בקביעות החלטות אנטי־ישראליות. אחוז ההחלטות נגד ישראל הוא ללא כל השוואה לחלקן של החלטות הנוגעות למדינות דיקטטוריות הפוגעות בזכויות האדם בקביעות.
אבל המכשיר החשוב ביותר של הפלסטינים במאבקם בישראל הוא עצרת האו"ם, שם מתקבלות החלטות אנטי־ישראליות בכל עצרת. עצרת האו"ם דחתה את הכרזתו של הנשיא טראמפ שירושלים היא בירת ישראל, אף שבהכרזה נאמר בפירוש שגבולותיה של הבירה ייקבעו במשא ומתן בין הצדדים. המשמעות של ההחלטה היא אי־הכרה במערב ירושלים כבירת ישראל, כלומר שלילת הכרה בבירה למדינת היהודים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם ששום גורם פרט לארצות הברית אינו מכיר בבירתה.
אמצעי חשוב נוסף בידי הרשות הפלסטינית ליצירת דמוניזציה ודה־לגיטימציה לישראל הוא מערכת החינוך והתקשורת שלה. מחקרים שנעשו על תוכניות הלימודים מוכיחות שהמערכת אינה מחנכת לדו־קיום ולשלום אלא לשנאה ולשלילת זכותו של העם היהודי למדינה. הנוער הפלסטיני לומד שהיהודים הם קולוניאליסטים שבאו מאירופה ונישלו את אדוני הארץ הפלסטינים ממולדתם ומאדמתם.
