מכה על חטא

סאם

 

 

״נאמר לי שנפגשנו בלונדון, מר לֶרוּ, אבל אינני זוכרת אותך,״ היא אומרת ומנסה לזקוף את גווה, ליישר את המקומות המסרבים להתיישר.

״נכון. אכן נפגשנו. אבל פגישה קצרה.״ וזה לא היה בלונדון, בעצם, אלא באמסטרדם. היא זוכרת טקס הענקת פרסים בלונדון שבו לא נכחתי. אני זוכר את הכנס באמסטרדם שאליו הוזמנתי לשאת דברים, כחוקר צעיר ומבטיח שמתמחה ביצירתה. היא אחזה אז בידִי באופן שובה לב. היא צחקה והתנהגה כנערה והיתה קצת שתויה. הפעם אני לא רואה שום סימן לשכרות. מעולם לא פגשתי בה בלונדון.

היתה, כמובן, גם הפעם ההיא.

״אנא, קראי לי סאם,״ אני אומר.

״העורך שלי אומר עליך דברים טובים. אבל אני לא אוהבת את המראה שלך. אתה נראה טיפוס מתורבת,״ היא אומרת, מרפה קצת את שפתיה אחרי ההברה האחרונה, וטורי שיניה נפרדים. לשון אפורה מבצבצת לרגע.

״לא ידעתי את זה,״ אני אומר, ומסמיק בעל כורחי.

״אתה באמת טיפוס מתורבת?״ היא מפשקת שוב את שפתיה, ושיניה מנצנצות. אם זה נועד להיות חיוך, זה לא נראה כמו חיוך.

״אני חושב שלא.״

״אני לא זוכרת את פניךָ. גם לא את הקול שלך. אין לי ספק שהייתי זוכרת את הקול הזה. את המבטא הזה. לדעתי לא ייתכן שנפגשנו. לא בגלגול הזה, כמו שאומרים.״

״זאת היתה פגישה קצרה מאוד.״ אני כמעט מזכיר לה שהיא היתה שתויה אז. היא מעמידה פנים שאין לה עניין בפגישה הנוכחית, אבל בחזות המשועממת שלה ניכר מאמץ רב מדי.

״עליך לדעת שהסכמתי לפרויקט הזה בגלל לחץ כבד. אני אישה זקנה מאוד, אבל זה לא אומר שאני עומדת למות בקרוב. אתה, למשל, בהחלט עלול למות לפנַי, ואף אחד לא ימהר לכתוב את הביוגרפיה שלך. אתה יכול להיהרג בתאונה היום אחר הצהריים. להידרס בכביש. או כשיחטפו לך את המכונית.״

״אני לא איש חשוב.״

״נכון.״ שמץ של גיחוך מבצבץ בזווית אחת של פיה. ״קראתי את המאמרים שלך, ואני לא חושבת שאתה אידיוט. ובכל זאת, אני לא ממש אופטימית.״ היא נועצת בי את עיניה ומנענעת בראשה. ידיה מונחות על מותניה והיא נראית מגושמת קצת, על כל פנים מגושמת יותר ממה שאני זוכר.

״הייתי בוחרת בעצמי את כותב הביוגרפיה שלי, אבל אני לא מכירה אף אחד שיסכים לקחת על עצמו את המשימה הזאת. אני סיוט.״ יש איזה רמז דק לילדותיות הנערית שראיתי אצלה באמסטרדם, משהו שמזכיר פלירטוט, אבל לא ממש, כאילו היא מקווה להיראות מושכת בעינֵי כל גבר רק משום שהוא גבר. עלי להודות שעדיין יש בה איזשהו יופי.

״אני בטוח שרבים היו קופצים על ההזדמנות,״ אני אומר, והיא נראית מופתעת. היא חושבת שאני מחזיר לה פלירטוט, ומחייכת חיוך שנראה כמעט אמיתי.

״ואני לא הייתי בוחרת אף אחד מהם.״ היא מנידה את ראשה, כמו מורה נוזפת, ולוטשת את עיניה ממרומי האף המפורסם. אני אולי גבוה, אבל היא גבוהה ממני, ענקית ממש. ״הייתי כותבת את האוטוביוגרפיה שלי, אבל זה נראה לי כמו בזבוז זמן. מעולם לא כתבתי על חיי. אני לא ממש מאמינה שיש ערך בזה שאדם כותב על חייו. למי אכפת מהגברים שאהבתי? למי אכפת מחיי המין שלי? למה כולם רוצים לדעת מה עושָה סופרת במיטה? אני מניחה שאתה מצפה לשבת.״

״איך שאת מעדיפה. אני יכול לעמוד.״

״אתה לא יכול לעמוד כל הזמן.״

״אני יכול, אם זה מה שאת רוצה,״ אני אומר ומחייך, אבל הלך הרוח הפלרטטני חלף. היא מזעיפה פנים, מצביעה על כיסא עם משענת ישרה ומחכה עד שאתיישב, ואז בוחרת לעצמה כיסא בצד האחר של החדר, כך שאנחנו נאלצים לנהל דו־שיח בצעקות. חתול עובר וקופץ אל חיקה. היא מזיזה אותו ומעמידה אותו בחזרה על הרצפה.

״החתול לא שלי. הוא של העוזרת האישית שלי. אל תכתוב בספר שאני גברת שמגדלת חתולים. אני לא. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני משוגעת זקנה שמגדלת חתולים.״ על גב ספריה המוקדמים יש תמונה — תצלום ששימש את יחסי הציבור בעשר השנים הראשונות של הקריירה שלה: היא מחזיקה בו גור ברדלס, פיו פעור, לשונו משתרבבת החוצה כמו הלשון שלה כעת. זה מעלה על הדעת תינוק יונק, או קורבן של שבץ.

״המו״ל הבריטי שלי התעקש על הברדלס הטיפשי הזה,״ היא עתידה לספר לי אחר כך, ״כי זה מה שסופרת אפריקאית אמורה להחזיק — חיית בר צמודה לחזה שלה, והיא מיניקה את היבשת... כל הפנטזיות האימפריאליות השחוקות האלה.״

״איך אתה צופה שזה יתנהל?״ היא שואלת עכשיו. ״אנא, אל תצפה שאתן לך גישה למכתבים וליומנים שלי. אני מסכימה לשוחח איתך, אבל אין לי שום כוונה לנבור ולהוציא מסמכים ואלבומים משפחתיים.״

״חשבתי שנתחיל בסדרה של ראיונות.״

״כדי שנרגיש בנוח?״ היא שואלת. אני מהנהן, מושך בכתפי, מוציא מכשיר הקלטה דיגיטלי קטן. היא משמיעה נחרת בוז. ״אני מקווה שאתה לא מצפה שניהפך לחברים במהלך הסיפור הזה. אני לא אצא איתך לטייל בגן שלי או לבקר במוזיאונים. אני לא 'יוצאת לשתות'. אני לא אעניק לך מחוכמת הזִקנה. אני לא אלמד אותך איך לחיות חיים טובים יותר. זה קשר מקצועי, לא סיפור אהבה. אני אדם עסוק. אני עומדת לפרסם ספר חדש בשנה הבאה, 'מכה על חטא'. אני מניחה שאצטרך לתת לך לקרוא אותו, בבוא הזמן.״

״אני מכבד ומקבל כל מה שתחליטי.״

״כמו שאמרתי, קראתי את המאמרים שלך. אי־אפשר לומר שאתה לגמרי טועה.״

״אולי תוכלי לתקן כמה מהטעויות שלי.״

קלר לא פתחה את הדלת בעצמה כשהגעתי. מארי, העוזרת האישית בעלת עיני החיפושית, הוליכה אותי אל חדר אורחים שהשקיף על הגן הקדמי וכביש הגישה הארוך, על החומה ההיקפית הגבוהה בצבע בז' שעליה סבך חוטי תיל שעוצבו ונצבעו כך שייראו כמו קיסוס מטפס, ועל השער החשמלי שחוסם את הכביש. מצלמות אבטחה ניטרו את האחוזה. קלר בחרה לקיים את הריאיון הראשון בינינו בחדר קר. אולי זה חדר האורחים היחיד שלה. לא — בבית גדול כל כך יש בוודאי חדר אחר, טוב יותר, שפונה אל הגנים האחוריים ואל ההר המתנשא מעל העיר. היא תיקח אותי אליו בפעם הבאה, או שאיכשהו אצליח לגלות אותו בעצמי בעתיד.

פניה צרות יותר מכפי שהן נראות בתצלומים שלה. אם לפני חמש שנים, באמסטרדם, היתה מלאוּת בלחייה, הרי שבינתיים בריאותה התערערה, ועכשיו פניה סדוקות, כמו קרקעית של אגם בשעת בצורת. אין שום דמיון למה שרואים בתצלומים, אפילו לא באחד. נחשול שערה הפראי והבלונדיני הכסיף, ואף על פי שנעשה קלוש ויבש, עדיין יש בו משהו מזוהרו הישן. בטנה התרחבה. היא כמעט ישישה, אבל לא נראית בגילה האמיתי — היא נראית יותר בת שישים מאשר בגיל שלה, יהיה אשר יהיה. עורה שזוף, ובקו הלסת שלה יש קשיחות פלסטית. למרות הגבנון הקל שעל גבה, היא משתדלת להישאר זקופה. אני חש הֶבזק של זעם לנוכח הגאוותנות שלה. אבל אין זה תפקידי לשפוט אותה. היא מי שהיא. אני פה למטרה אחרת.

״אני מקווה שהבאת איתך אוכל ושתייה. אני לא מתכוונת להאכיל אותך בזמן שאתה ניזון ממני. תוכל להשתמש בשירותים שבקצה המסדרון מצד שמאל. זכור בבקשה להוריד את המושב כשתסיים. זה יעורר בי חיבה כלפיך.״ היא מצמצמת את עיניה ונדמית שוב כמגחכת, אבל איני מצליח להבין אם היא מתלוצצת או מדברת ברצינות.

״אתה מתכוון להקליט את השיחות האלה?״

״כן.״

״וגם לכתוב תוך כדי?״

״כן.״

״זה מופעל?״

״כן. זה מקליט.״

״ובכן?״

״אני די צפוי. הייתי רוצה לפתוח בהתחלה,״ אני אומר.

״לא תמצא שום רמזים בילדות שלי.״

״אם תסלחי לי, לא זה העניין. אנשים רוצים לדעת.״ האמת היא שכמעט שום דבר לא ידוע על חייה, מלבד העובדות הדלות שפורסמו ברבים ומעט הדברים שהיא הואילה בטובה לחשוף בראיונות קודמים. הסוכן שלה בלונדון פירסם תקציר ביוגרפי רשמי של עמוד אחד לפני חמש שנים, כשההתעניינות בה גאתה. ״סבא וסבתא משני הצדדים היו איכרים.״

״לא. סבי מצד אבי היה בעל חוות יענים. הסבא השני היה קצב.״

״והורייך?״

״אבי היה עורך דין, סנגור. איש מבני משפחתו לפניו לא למד באוניברסיטה. אמי היתה בלשנית, אשת אקדמיה. כמעט לא ראיתי אותם. היו נשים — נערות — שטיפלו בי. די הרבה נערות. אני חושבת שאבי סיפק לא מעט שירותים מקצועיים לשם שמים.״

״האם זה השפיע על ההשקפה הפוליטית שלך?״

היא נאנחת ונראית מאוכזבת, כאילו לא הבנתי בדיחה כלשהי.

״אין לי השקפה פוליטית. אני לא אדם פוליטי. ההורים שלי היו ליברלים. צפוי היה שגם אני אהיה ליברלית, אבל אני חושבת שהורי היו 'ליברלים' בדרכם המאולצת של רבים כל כך מבני דורם. מוטב שנדבר במושגים של שמאל וימין, או של פרוגרסיביות ורגרסיביות, או אפילו של דיכוי. אני לא מאמינה בקביעוֹת מוחלטות. אוריינטציה פוליטית היא אליפסה, לא רצף. אם תרחיק די הצורך בכיוון אחד, תמצא את עצמך בערך במקום שבו התחלת. אבל אלה עניינים פוליטיים. והלוא פוליטיקה היא לא הנושא שעל הפרק, נכון?״

״לא בהכרח. אבל האם את סבורה שכסופרת קשה למתוח ביקורת על הממשלה?״

היא משתעלת ומכחכחת בגרונה. ״לא, ודאי שלא.״

״אני מתכוון לשאול — האם העובדה שאת סופרת מקשה עלייך יותר למתוח ביקורת על הממשלה?״

״מקשה עלי יותר ממה?״

״יותר מאשר אילו היית אזרחית פרטית, למשל.״

״אבל אני כן אזרחית פרטית, כפי שכינית זאת. מניסיוני למדתי שממשלות לא שמות לב במיוחד לדברים שיש לאזרחים פרטיים לומר, אלא אם כן הם אומרים אותם פה אחד.״

״אני מניח שמה שאני מנסה לשאול —״

״ובכן, שאל.״

״מה שאני מנסה לשאול הוא, האם את חושבת שקשה יותר למתוח ביקורת על הממשלה הנוכחית?״

״ודאי שלא. העובדה שהיא נבחרה באופן דמוקרטי לא מבטיחה לה חסינות מביקורת.״

״האם את חושבת שספרות בדיונית היא כלי חיוני לאופוזיציה פוליטית?״ אני מתחרט על השאלה בו־ברגע שהיא יוצאת מפי, אבל כשאני יושב מולה, כל השאלות שניסחתי בזהירות במשך חודשים של הכנות, נראות לי בלתי אפשריות.

היא צוחקת, וצחוקה מתחלף בהתקף נוסף של שיעולים וכחכוחים בגרון. ״יש לך דעה משונה מאוד לגבי מטרותיה של הספרות הבדיונית.״

אני מבקש להרוויח זמן, וחש את עיניה הנעוצות בי כשאני מעיין במבוך הרשימות שלי. לתומי שיערתי לי שהכול יתנהל בצורה חלקה. אני מחליט לשאול אותה על אחותה. אי־אפשר להתכחש לחשיבות של ההיבט הפוליטי במקרה הזה. בעודי מנסה לנסח בראשי את השאלה, היא שבה ומכחכחת בגרונה, כמו אומרת: ״נו, אתה מוכרח להשתפר״, ואני מתפרץ ושואל עוד שאלה שלא התכוונתי לשאול.

״האם היו לך אחים?״

״אתה יודע מה התשובה, מר לֶרוּ. זה קרה בעיצומה של תקופה סוערת. עניין שהתפרסם בפומבי. אבל אני בשום אופן לא מוכנה לדבר על אחותי.״

״אפילו לא רק על העובדות?״

״העובדות הידועות מתועדות ברשומות בית המשפט ובאינספור גזירי עיתונים. אין ספק שקראת אותם. הכול קראו אותם. הוא פעל לבד, כך הוא אמר. בית המשפט גילה שהוא לא פעל לבד, אף על פי שאיש מלבדו לא נעצר. כמו רבים־רבים אחרים, הוא מת כשהיה במעצר של המשטרה. שלא כמו רבים־רבים אחרים, הוא אכן ביצע פשע — מכל מקום, הוא מעולם לא הכחיש את זה. אין לי מה להוסיף בעניין הזה מלבד עדות אישית על החוויה שעוברת משפחה של קורבן, ובכך אין שום דבר חדש. כולנו יודעים כמה אנשים סובלים כשבן משפחה מת מוות לא צפוי ואלים. אין שום הבדל מהותי בין הסבל שחוֹוה משפחתו של אדם חף מפשע שנרצח לבין הסבל שחוֹוה משפחתו של פושע שמוצא להורג. זה חיתוך בבשר החי. זאת כריתת איבר. שום תותבת לא תוכל לשמש תחליף. המשפחה נעשית נכה. זה כל מה שאני מבקשת לומר.״

 

אף על פי שזאת אמורה להיות רק פגישתנו השנייה, קלר לא יכולה או לא רוצה לראות אותי היום. לכן, במקום זאת, אני מחליט לנסוע אל ארכיון הכֵּף המערבי. אני חונה ברחוב רוֹלנד, ומהנהן אל שומר המכוניות שיושב בצִלה של משאית. הוא מחייך אלי חיוך כנוע ומשמיע רחש כלשהו של הסכמה. אני מגלה שאני מתוח כל הזמן, מצפה לגרוע מכול. בשדה התעופה עוד הייתי אדם זר, אבל שבוע לאחר מכן, אתמול בשוק, כבר הייתי תושב מקומי. מעל תצוגה של חסות, פנתה אלי אישה אחת וציפתה לתשובה. לפני עשור אולי הייתי מוצא את המילים הנכונות. נאלצתי לנענע בראשי. חייכתי והתנצלתי, הסברתי שאני לא דובר את שפתה ואני לא מבין אותה. Ek is jammer. Ek praat nie Afrikaans nie. Ek verstaan jou nie.1 שכחתי יותר מדי מהאפריקאנס שפעם ידעתי, ולכן אני לא יכול להשיב. לא ידעתי מה לומר על החסה או על הדג. היא נראתה מופתעת, ואז משכה בכתפיה והתרחקה ממני, תוך שהיא ממלמלת לעצמה בקול, בהניחה שאני מבין את שפתה אבל מסרב לדבר בה.

הארכיונים ממוקמים מזה כעשרים שנה בבית סוהר לשעבר. שומר המכוניות מביט בי כשאני עולה במדרגות וחולף בין סורגיו הירוקים של שער ישן הקבוע בחומה היקפית מהמאה התשע־עשרה. בפנים יש שולחנות פיקניק בלויים וצמחייה, ואותו אגף חדש — בניין בתוך בניין. אני נרשם בדלפק הקבלה, מניח את תיקי בארונית, ונושא את הציוד שלי אל אולם הקריאה. האישה שמאחורי הדלפק, גברת סטיוארט כלשהי, לא מבינה בהתחלה מה אני מחפש. כשהיא מבינה היא נראית מעט מבוהלת, אבל מהנהנת ומבקשת שאתיישב בזמן שהיא תשלח מישהו לחפש אחר התיקיות. כל משפטיה נחתמים בטון גבוה, בנימה שתוהה על הכול מבלי לתהות ישירות. לפני שנים אחדות היה הצוות מניח לי לחפור בעצמי בערמות — מזלם של אחדים מחברַי שפר עליהם, והם גילו כך דברים שלא היו אמורים לגלות. עכשיו הכול מסודר יותר ומקצועי יותר, אבל גם קצת פחות מעורר תקווה.

האנשים האחרים באולם נראים כולם כחובבי גניאלוגיה שחוקרים את ההיסטוריה המשפחתית שלהם. כשנוחתת על שולחני ערמת התיקיות החומות המוטבעות בחותמת אדומה עזה, אני חש כיצד האחרים נועצים בי מבט, תוהים מָהֵן התיקיות האלה שמעניינות אותי, אלה שעדיין נושאות את אותה החותמת, אף שהן כבר לא חסויות. אני שולף את המצלמה והחצובה שלי, ומצלם דף אחרי דף לאורך כל שעות הבוקר.

בצהריים, שתי נשים מאולם הקריאה ניגשות אלי כשאני שוהה בלובי.

״אתה עובד על אילן יוחסין?״ שואלת אחת מהן, וקולה גבוה כקולה של גברת סטיוארט.

״לא. אני פה בשביל ספר. אני מעיין במסמכים של המועצה לביקורת על פרסומים. הצנזורה.״

״הו!״ אומרת השנייה ומהנהנת. ״מעניין!״

אנחנו משוחחים במשך כמה דקות. אני שואל אותן על אודות מחקרן. הן אחיות, והן מנסות להתחקות אחר אבות אבותיהן, תרות אחר ההרמנוס־סטפנוס הנכון או הגרטרואידה־מגדלנה הנכונה, בין אנשים בעלי שמות זהים שחיו לאורך מאות שנים.

״בהצלחה עם המחקר שלך,״ אומרת הראשונה כשאנו נפרדים על מדרגות הכניסה, ״אני מקווה שתמצא את מה שאתה מחפש.״

 

אני משלם לשומר המכוניות סכום שנראה לי הולם. תמיד נדמה שזה פחות מדי או יותר מדי. מאוחר יותר אני שואל את גרג מה דעתו. אני סומך על דעתו, משום שאני מכיר אותו מאז שהיינו שנינו סטודנטים בניו יורק, ומשום שהוא החבר האחרון שלי בארץ הזאת שעדיין מפגין מוסריות ומודעות חברתית. כשסיפרתי לו שאני חוזר, ושאשתי תצטרף אלי בהמשך השנה כדי להתחיל בעבודתה החדשה ביוהנסבורג, גרג התעקש שאגור אצלו ככל הנדרש בזמן שהותי בקייפטאון.

״זה אף פעם לא יכול להיות יותר מדי, מפני שהם זקוקים לזה יותר ממך,״ הוא אומר, ומיטיב את ישיבת בנו על ברכיו. ״נגיד, אם המכונית השכורה שלך נגנבת או מישהו גונב את הרדיו או את כיסוי הגלגל — אתה חייב להגיד לעצמך: מי שלקח את זה זקוק לזה יותר ממני. זאת הדרך היחידה שבה תוכל לחיות בשלום עם עצמך.״

״אני ממש לא רוצה שזה ייראה כמו נדבה.״

״תחשוב על כל המזדיינים האלה שנותנים להם רק חמישים סנט בלי שזה יזיז להם. כסף הוא לא עלבון. אין שום דבר רע בנדבה. לא הכול צריך להיות תשלום על מתן שירות, ולא משנה באיזה שירות מדובר. ואם אתה תייר, אתה חייב לתת להם קצת יותר.״

״אני כבר לא חושב על עצמי כעל תייר. אני תושב חוזר עכשיו.״

״במשך הרבה זמן לא היית תושב מקומי, סאם, וזה לא משנה איזו חולצה אתה לובש או מה המוזיקה שאתה שומע. ומי יודע אם תישאר לאורך זמן? החוזה של שרה אמור להימשך — כמה זמן — שמונה־עשר חודשים בלבד?״

״שלוש שנים, אם היא תרצה.״

״ואז תעברו למקום אחר. כך שאתה תייר. אתה לא צריך להרגיש רע בגלל זה. רק תזכור את זה.״

״וכמה אתה נותן?״

״לא, תִראה, העניין הוא שאני נותן פחות ממה שאני מצפה ממך לתת, כי אני נותן בכל יום, וכך עשיתי במשך שנים. אני מעסיק מטפלת שמגיעה שישה ימים בשבוע, גנן שמגיע פעמיים בשבוע, עוזרת בית שמגיעה שלוש פעמים בשבוע, ואני נותן שקיות מרק לזקן שמגיע אל שער הבית שלי בכל יום שישי. אני מממן את הלימודים של ילדֵי עוזרת הבית שלי והמטפלת שלי. אני קונה את מדֵי בית הספר שלהם. אני מממן את הטיפולים הרפואיים שלהם. אז כשאני חונה בעיר, אני לא נותן לשומרי מכוניות סכום שווה לזה שאני מצפה ממך לתת, כי אני נותן כבר הרבה כל כך, וגם זה, אתה יודע, לא מספיק. אגב, אני כבר לא נותן אוכל לאנשים שמגיעים אלי הביתה, חוץ מהאיש הזקן, מפני שהוא אף פעם לא שיכור. ככה שאני אחד מהבני־זונות האלה שאני שונא. אבל אתם, התיירים, אתם חייבים לתת קצת יותר.״

הוא מדבר במהירות כשבנו משחק בחרוזים הכרוכים סביב צווארו. ״דילן, אל תמשוך בחרוזים של אבא.״ הוא נושא אלי את עיניו ומחייך. ״חשבתי שכדאי שנלך לווֹטֵרְפְרוֹנט2 היום אחר הצהריים. נפתח שם דוכן מיצים חדש, ומתחשק לי לעשות קניות. נשאיר את דילן עם נוֹניאמֶקוֹ. נוכל ללכת לסרט אחר כך.״

 

יום נוסף. קלר מוליכה אותי אל אותו החדר שבו ערכנו את הריאיון הראשון שלנו. הפעם היא לחצה על זמזם הפתיחה של השער החשמלי ופתחה לי בעצמה את דלת הכניסה. העוזרת האישית שלה נמצאת כנראה ביום חופש. אנחנו יושבים שוב על אותם הכיסאות. החתול חולף בחדר, אלא שהפעם הוא בוחר לזנק אל חיקי ולא אל חיקה. הוא מגרגר, מזיל ריר על מכנסי הג'ינס שלי ונועץ את טפריו ברגליים שלי.

״חתולים אוהבים אנשים טיפשים,״ אומרת קלר בפנים חסרות הבעה.

״אפשר לחזור אל אחותך?״

״ידעתי שלא תניח לנורה להישאר מתה.״ היא נראית סחוטה, שחוקה מעייפוּת אפילו יותר מבפעם הראשונה. אני יודע שלעסוק בסיפור על אחותה זה לסטות מהדרך הראשית. זה לא הסיפור האמיתי שבו אני מעוניין, אבל ייתכן שזאת דרך שבה אוכל להגיע אל הסיפור הזה, בסופו של דבר.

״האם אחותך היתה תמיד אדם פוליטי?״

״אני חושבת שהיא ראתה בעצמה אדם א־פוליטי, כמוני. אבל זה לא ממש הוגן לומר את זה. אני לא אדם א־פוליטי. אני אדם פוליטי באופן פרטי. אבל מי שבוחר בחיים ציבוריים — בין אם בגלל קריירה ובין אם בגלל חברוּת בארגון או קשר נישואים — זה עניין אחר לגמרי. היא בחרה בחיים ציבוריים כשנישאה לדמות ציבורית.״

״וחיי סופרת אינם חיים ציבוריים?״

״לא,״ היא אומרת ומחייכת — בהתנשאות או שמא (אני מחמיא לעצמי) בהנאה מתרגיל ההתחמקות שלה. ״כדמות ציבורית, זה היה מעשה לא מוסרי לנקוט עמדה א־פוליטית בארץ הזאת בזמנים ההם. היא היתה קורבן לתמימות שלה. היא היתה צריכה לדעת שהיא מסכנת את החיים שלה. אבל היא היתה הבת הבכורה. ההורים שלנו עשו טעויות. אולי הם השאירו אותה בוכה בעריסה ולא הרגיעו אותה. או שנהגו בנוקשות במקום להפגין אמון. היא תמיד התמרמרה על כך שלי הרשו לגלח את הרגליים ולמרוח אודם כשהייתי בת שלוש־עשרה, ללבוש חצאיות קצרות, לחמצן את השפם הילדותי שלי. זה היה ברור שהמגבלות שחלות עליה לא חלות עלי, והיא היתה ערה לכך. ההורים שלנו לא שיחררו ממנה את הרסן אף לא לרגע, עד שהיתה בת שש־עשרה. היא לא למדה באוניברסיטה. הנישואים היו עבורה נתיב בריחה מהרודנות של ההורים, שהוביל אל שלטון רודני עוד יותר. לי המזל האיר פנים יותר.״

״למדת בחוץ־לארץ.״ אני יודע את כל זה. אני מניח את היסודות. כל השאר ייבנה עליהם.

״כן. הייתי בפנימייה פה, ואז באוניברסיטה באנגליה. אחר כך היתה לי תקופת שחייתי באירופה.״

״ואז חזרת הביתה, בתקופה שבה רבים בתנועת ההתנגדות לאפרטהייד — בייחוד סופרים — החלו לִגלות מהארץ.״

״נכון. זה היה לפני שפירסמתי בכלל. רציתי לחזור, להיות חלק מהאופוזיציה כפי שהיתה אז.״

״את נוטרת טינה לאלה שהיגרו?״

״לא. לחלק לא היתה ממש ברירה. הם הוחרמו, איימו עליהם או על המשפחות שלהם, וחלק נכלאו בבתי סוהר. או שהיו כאלה שנסעו לתקופה קצרה — ללמוד מעבר לים — וגילו שבשל פעילותם הפוליטית הם לא יכולים לחזור, וכאלה שפשוט הבינו שקל יותר, במובנים רבים, לחיות באנגליה או באמריקה או בקנדה או בצרפת, וטוב שכך הם עשו, אני מניחה, אם זה מה שהם רצו, אם זה מה שהם חשו שהם צריכים לעשות למען עצמם. עלי לא איימו, במשך רוב הזמן, ולכן נשארתי פה — כלומר, חזרתי ונשארתי. יש איזו מטרה לכל סדרת השאלות הזאת? במה היא יכולה להעיד עלי?״

כשנפגשנו באמסטרדם היא היתה שיכורה מגילויי הערצה ומכמויות אדירות של שמפניה. בשל כך היא היתה נדיבה וגלוית לב, או שמא נדמתה כזאת רק משום שהיתה רחוקה מהבית ומחוזרת. היא העמידה פנים שזהו יום הולדתה, ולקחה בקבוק שמפניה ענקי מדוכן הקבלה של הכנס. במלון המשמִים שבו שהתה, היא התחננה באפריקאנס מקרטעת בפני הקונסיירז' שייתן לה כמה כוסות מהמסעדה כדי שתוכל להרים כוסית עם חבריה הישנים והחדשים. הקונסיירז' ניסה שלא לגחך למשמע המבטא שלה, אבל בסופו של דבר היא השיגה את מבוקשה.

אני נמניתי אז עם החבורה שלה, הייתי אחד החברים החדשים. בהתחשב בשמפניה, זה לא מפתיע אותי שהיא שכחה את הפגישה הראשונה שלנו, או שהיא מדמיינת שהפגישה נערכה בלונדון, בטקס חלוקת פרסים ולא בכנס. היא אישה זקנה. הזיכרון שלה ודאי אינו מושלם.

ובכל זאת, קשה לי ליישב בין המחברת שאת היצירות שלה אני מעריך כל כך — זו שנטלה את כף ידי בתנועה כה חיננית באמסטרדם — לבין דמותה של האישה שיושבת מולי עכשיו. לעג גלוי נשקף מפניה. הוא מעורר הבזק זיכרון שאני מדחיק מיד. אני לא יכול להרשות לעצמי לחשוב על העבר. עדיין לא.