לס בהתחלה
מהמקום שבו אני נמצא, סיפורו של ארתור לֶס אינו רע כל כך.
הביטו בו: יושב לו רגל על רגל, טווסי, על ספת הקטיפה העגולה בלובי המלון, חליפה כחולה וחולצה לבנה, אחת מנעליו תלויה על כף רגלו, העקב משוחרר. תנוחה של אדם צעיר. צלליתו הצנומה היא אכן אותה צללית שהיתה לו בצעירותו, אבל בהתקרב גיל חמישים הוא דומה לאותם פסלי ארד בגנים ציבוריים אשר — פרט לברך אחת בת־מזל שלוטפה בידי תלמידים בסיור — מאבדים מצבעם עד שהם מוריקים כמו העצים. כך גם ארתור לס, שהיה פעם ורוד וזהוב מרוב עלומים, ודהה כמו הספה שעליה הוא יושב, טופח באצבע אחת על ברכו ונועץ מבט באורלוגין. האף הרומאי הארוך צרוב שמש (גם בניו יורק המעוננת של אוקטובר). השיער הבלונדיני הדהוי ארוך מדי למעלה, קצר מדי בצדדים — דיוקן של סבו. אותן עיניים כחולות מימיות. הקשיבו ואולי תשמעו את חרדותיו מתקתקות להן כשהוא נועץ מבט בשעון, שלרוע המזל הוא לא מתקתק. הוא עצר לפני חמש־עשרה שנה. ארתור לס אינו מודע לכך. הוא עדיין מאמין, בגילו הבשל, שמארחות של אירועים ספרותיים מגיעות בזמן וכי פקידי הקבלה מותחים במהימנות את קפיצי השעונים. הוא לא עונד שעון, הוא אדוק באמונתו. רק צירוף מקרים הוא שהשעון נעצר על שש וחצי, בדיוק השעה שבה אמורים לאסוף אותו לאירוע הערב. המסכן לא יודע, אבל עכשיו כבר רבע לשבע.
ובעודו ממתין, סובבת לה בחדר הלוך וסבוֹב בחורה בשמלת צמר חומה, זן נדיר של יונק דבש בטוויד, מאביקה קודם את קבוצת התיירים הזאת ואחר כך את ההיא. טובלת פניה במקבץ כיסאות, שואלת שאלה פרטנית, ואחר כך, לא מסופקת מהתשובה שקיבלה, טסה הצדה למצוא אחר. לס אינו מבחין בשיטוטיה. הוא ממוקד מדי בשעון המקולקל. הבחורה ניגשת לפקיד הקבלה, אחר כך למעלית, מבהילה קבוצת גברות בלבוש מוגזם, בדרכן לתיאטרון. נעלו של לס מקפצת מעלה־מטה. לו היה מטה אוזן, אולי היה שומע את שאלתה הקדחתנית של האישה, שמסבירה אולי מדוע, אף שהיא שואלת את כל הנוכחות בלובי, בשום רגע היא אינה פונה אליו:
"סלחי לי, את מיס ארתור?"
הבעיה — שלא תבוא על פתרונה בלובי הזה — היא שהמארחת סבורה שארתור לס הוא אישה.
ייאמר להגנתה שהיא קראה רק רומן אחד משלו, ספר דיגיטלי שלא היתה בו תמונת המחבר, והמספרת הנשית שבו היתה כה משכנעת בעיניה, כה אמינה, שהיא היתה בטוחה כי רק אישה יכולה לכתוב ספר כזה. היא הניחה ששם הסופרת הוא אחת מאותן מוזרויות של שמות אמריקאיים (היא עצמה יפנית). ובעבור ארתור לס מדובר בביקורת חיובית נלהבת ונדירה. לא שזה מועיל לו כעת, כשהוא על הספה העגולה, שמתוך טבורה החרוטי צומח דקל מלאכותי. שכן השעה עכשיו כבר עשר דקות לפני שבע.
ארתור לס נמצא כאן שלושה ימים. הוא בא לניו יורק כדי לראיין על הבמה את סופר המדע הבדיוני המפורסם הה"ה מַנדרֶן, ולציין את השקת ספרו החדש של הה"ה מַנדרֶן; ספר שבו השיב לחיים את דמות הרובוט השרלוק־הולמסי, פּיבּוֹדי, חביב הקהל. בעולם הספרים מדובר בכותרת ראשית, וסכומי כסף גדולים מצלצלים עכשיו מאחורי הקלעים. כסף נשמע בַּקול שהתקשר אל לס לפתע פתאום, משום מקום, ושאל אם הוא מכיר את יצירתו של הה"ה מנדרן ואם יהיה פנוי לריאיון. כסף בהודעותיה של היחצנית שהורתה ללס איזה שאלות אסור לו בשום אופן לשאול את הה"ה מנדרן (על אשתו, על בתו, על קובץ השירים שלו שזכה לביקורות עלובות). כסף בבחירת מקום האירוע, במודעות הפרסומת בכל רחבי הווילג'. כסף בדמות המתנפחת של פיבודי הנאבקת ברוח מחוץ לאולם. כסף אפילו במלון שבו שיכנו את ארתור, שם הוצגה בפניו קערת תפוחים "להנאתך" שמהם יוכל להתכבד בחופשיות בכל עת, יום ולילה, על־לא־דבר. בעולם שבו רוב האנשים קוראים ספר אחד בשנה, יש הרבה כסף בתקווה שזה יהיה הספר שיקראו וכי האירוע הערב ישגר את הספר לדרכו ברוב פאר. ועל מי השליכו את יהבם? על ארתור לס.
ואף על פי כן, הוא עוקב בצייתנות אחרי מחוגי השעון העומד. הוא לא רואה את המארחת העצובה לצדו. לא רואה אותה מסדרת את צעיפה ויוצאת מהלובי במכונת הכביסה של הדלת המסתובבת. ראו את השיער המקליש על פדחתו, את מצמוץ עיניו המהיר. ראו את אמונתו, אמונה של ילדים.
פעם, בשנות העשרים שלו, משוררת ששוחח איתה כיבתה סיגריה בעציץ ואמרה, "אתה כמו בן אדם שאין לו עור." משוררת אמרה את זה. אישה אשר למחייתה מקלפת את עורה בפרהסיה אמרה שלו, לארתור לס הגבוה והצעיר ומלא־התקווה, אין עור. אבל היא צדקה. "אתה צריך לפתח חספוס," חזר ואמר לו בימים ההם יריבו הוותיק קרלוס, אבל לס לא הבין למה הוא מתכוון. להיות מרושע? לא, לא, להיות מוגן, משוריין מול העולם. אבל הרי אי־אפשר "לפתח" חספוס, כמו שאתה לא יכול "לפתח" חוש הומור, נכון? או אולי לעשות כאילו, כמו איש עסקים נטול הומור שלומד בדיחות בעל־פה ונחשב "בדרן־על," ועוזב מסיבות לפני שנגמרים לו החומרים?
כך או כך — לס לא למד זאת מעולם. בשנות הארבעים לחייו, כל שהצליח לפתח היה הבנה עדינה לגבי עצמו, דומה למעטה הדק של סרטן רך־שריון. ביקורת בינונית או עלבון קל לא יפגעו בו, אבל לב שבור, שיברון לב אמיתי, עלולים לנקב את עורו הדק ולהקיז ממנו דם אדום וסמיך. איך זה שדברים רבים כל כך הופכים לשעמום בגיל העמידה — פילוסופיה, רדיקליות ומזונות מהירים אחרים — אבל שיברון לב מכאיב ומכאיב? אולי כי הוא מוצא מקורות חדשים לשיברון לב. אפילו פחדים ישנים ומטופשים לא הודברו מעולם, רק נעקפו מסביב: שיחות טלפון (עצבני כשהוא מחייג כאילו הוא מפרק פצצה מתקתקת), מוניות (מסתבך עם התשר ומזנק מהרכב כאילו ברח מחוטפיו), ושיחות עם גברים מושכים או עם סלבס במסיבות (עורך חזרות בירכתי מוחו על שורות הפתיחה שלו, רק כדי להבין שהם כבר נפרדים לשלום). עדיין יש לו הפחדים ההם, אבל בחלוף הזמן הם נפתרו למענו. אי־מיילים והודעות טקסט הצילו אותו מטלפונים לנצח. במוניות אפשר לשלם כעת בכרטיס אשראי. הזדמנות שהוחמצה מאפשרת גישה מחודשת ברשת. אבל לב שבור — איך ניתן להימנע ממנו, מבלי לוותר לגמרי על האהבה? בסופו של דבר, זה הפתרון היחיד שארתור לס מצא.
אולי זה מסביר מדוע השקיע תשע שנים באיש צעיר מסוים.
שכחתי לציין שמונחת בחיקו קסדה של קוסמונאוט רוסי.
אבל הנה טיפת מזל: מן העולם שמחוץ ללובי נשמעים צלצולים עדינים, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, אשר גורמים לארתור לס לזנק ממקומו. הביטו בו: נועץ מבט בשעון הבוגדני ורץ לדלפק הקבלה ושואל — סוף־כל־סוף — את השאלה מחויבת המציאות בנוגע לשעה.
"אני לא מבין איך יכולת לחשוב שאני אישה."
"אתה כותב כל כך מוכשר, מיסטר לס. הערמת עלי! ומה אתה מחזיק שם?"
"זה? בחנות הספרים ביקשו ממני ל —"
"השתגעתי על 'חומר אפל'. הזכיר לי ספרים של קָוַובּאטה."
"הוא אחד הסופרים האוהבים עלי. 'הבירה העתיקה'. קיוֹטוֹ."
"אני מקיוטו, מיסטר לס."
"באמת? אני אבקר שם בעוד כמה חודשים —"
"מיסטר לס. יש לנו בעיה..."
השיחה מתקיימת שעה שהאישה בחוּם מובילה אותו במעבר של אולם תיאטרון. האולם מקושט בעץ אחד, כמו זה שהגיבור מתחבא מאחוריו בקומדיות, השאר הוא לבנים צבועות שחור מבריק. לס והמארחת הגיעו בריצה מהמלון למקום שבו יתקיים האירוע, והוא כבר מרגיש את הזיעה הופכת את חולצתו הלבנה והעדינה לשקופה.
למה הוא? למה פנו לארתור לס? סופר זוטר שתהילתו היא על קשריו בימי עלומיו עם אסכולת הסופרים והאמנים של ראשֶן ריבֶר, סופר שהוא מבוגר מכדי להיות רענן, וצעיר מכדי להתגלות מחדש, סופר שמעולם לא ישב לידו נוסע במטוס ששמע על ספריו. נו טוב, לס יודע למה. התעלומה לא גדולה. הם ערכו חישוב: איזה סופר יסכים להתכונן לריאיון ומצד שני לוותר על תשלום? נחוץ מישהו נואש במיוחד. כמה סופרים אחרים מבּין מכריו אמרו "אין מצב"? עד לאן היו צריכים לרדת ברשימה כשמישהו אמר: "מה לגבי ארתור לס?"
והוא באמת אדם נואש.
מאחורי הקיר הוא שומע את הקהל קורא קריאות עידוד. כנראה להה"ה מנדרן. בחודשים האחרונים בלע לס בחשאי את יצירותיו של הה"ה מנדרן, אותן אופרטות חלל שבתחילה דחו אותו, בשפתן המזויפת ובדמויות הסטריאוטיפיות המגוחכות שלהן, ואז משכו אותו בזכות כישרון ההמצאה שבהן, ללא ספק גדול מזה שלו. הרומן החדש של לס, חקירה חמורת סבר של נפש האדם, נראה כמו כוכב זעיר בהשוואה לגלקסיות שהמציא האיש הזה. ועם זאת, מה יוכל לשאול אותו? מה אפשר בכלל לשאול סופר מלבד: "כיצד?" והתשובה, כפי שלס יודע היטב, ברורה מאליה: "לך תדע!"
המארחת מפטפטת על מספר המושבים, על כרטיסים שהוזמנו מראש, על מסע השיווק של הספר, הכסף, הכסף, הכסף: בין לבין היא מזכירה שהה"ה מנדרן לקה כנראה בהרעלת קיבה.
"עוד תראה," אומרת המארחת, ודלת שחורה נפתחת אל חדר בהיר ונקי שבו ערוכים נקניקים ובשרים על שולחן מתקפל. לצדו עומדת גברת לבנת שיער בלבוש שכבות, ומתחתיה: הה"ה מנדרן, מקיא לתוך דלי.
הגברת מסתובבת אל ארתור וסוקרת את קסדת החלל שלו: "מי אתה לעזאזל?"
ניו יורק, התחנה הראשונה במסע סובב עולם. תאונה, למען האמת, שהתרחשה תוך כדי ניסיונו של לס למצוא נתיב מילוט מסיטואציה לא נעימה. הוא גאה למדי שהצליח בכך. זאת היתה הזמנה לחתונה.
בחמש־עשרה השנים האחרונות נותר ארתור לס רווק. זאת אחרי תקופה ארוכה שחי עם המשורר המבוגר ממנו, רוברט בּראוּנבֶּרן, מנהרה של אהבה שאליה נכנס בן עשרים ואחת וממנה הגיח, ממצמץ מול אור השמש, בשנות השלושים לחייו. איפה הוא? במקום כלשהו לאורך הדרך אבד לו השלב הראשון של עלומיו, כמו שלב ראשון של רקטה, מרוּקן מתוכֶן, נָשר ונותר מאחור. והנה השלב השני. זה האחרון. הוא נשבע שלא ייתן אותו לאיש. הוא יתענג עליו. ייהנה ממנו לבדו. אבל: איך לחיות לבד ועם זאת לא להיות לבד? חידה שנפתרה בזכות האדם המפתיע ביותר: יריבו משכבר הימים, קרלוס.
אם שואלים אותו על קרלוס, לס תמיד מכנה אותו "אחד מחברי הוותיקים ביותר". את פגישתם הראשונה ניתן לתארך במדויק: יום העבודה, 1987. לס זוכר אפילו מה לבש כל אחד מהם: הוא, בגד ים סְפּידוֹ ירוק, קרלוס, אותו הדבר בצהוב־בננה. כל אחד מהם עם כוס יין לבן וסודה בידו, כמו אקדח, סוקרים זה את זה משני עברי המזח. שיר התנגן. ויטני יוסטון רוצה לרקוד עם מישהו. צל עץ סקוויה נופל ביניהם. לרקוד עם מישהו שאהב אותה. הו, רק תנו לי מכונת זמן ומצלמת וידיאו! להנציח את ארתור לס הוורוד־זהוב ואת קרלוס פֶּלוּ השרירי, השחום כאגוז, בימי צעירותם, כשהמספֵּר שלכם היה ילד! אבל מי צריך מצלמה? אין ספק שאותה סצנה ממש מוקרנת בראשו של כל אחד מהם כשמוזכר שמו של האחר. יום העבודה, יין וסודה, סקוויה, מישהו. וכל אחד מהם מחייך ואומר שהאחר הוא "אחד מחברי הוותיקים ביותר". כאשר ברור ששנאו זה את זה מן הרגע הראשון.
במחשבה שנייה, הבה ניסע במכונת הזמן בכל זאת, אבל עשרים שנה קדימה. ננחת באמצע העשור הראשון של המילניום החדש, בבית בגבעות סן פרנסיסקו, רחוב סַטורן. מהיצורים האלה שניצבים על קביים, קיר זכוכית חושף פסנתר כנף שמעולם לא ניגנו בו, וחבורה גדולה, גברית בעיקר, חוגגת עוד מסיבה בסדרת ימי הולדת ארבעים באותה שנה. ובאותה חבורה: קרלוס, עבה יותר, שבן זוגו זה שנים רבות הוריש לו נדל"ן כשהלך לעולמו, והוא הפך את המגרשים הספורים ההם לאימפריית נכסים, עם אחזקות מעבר לים בווייטנאם, תאילנד ואתר נופש מגוחך בהודו, שהשמועה על אודותיו הגיעה עד לאוזניו של לס. קרלוס: אותו פרופיל אומר כבוד, אבל אין זֶכר לבחור השרירי בספידו בננה. בשביל ארתור לס זה טיול קליל מהבקתה הקטנה שלו במדרגות וולקן, שם הוא גר כעת בגפו. מסיבה. למה לא? הוא בחר תחפושת לֶסית — ג'ינס וחולצת קאובוי, לא החולצה הכי נכונה — ועשה את דרכו דרומה על צלע הגבעה, לעבר הבית.
בינתיים, דמיינו את קרלוס על כס מלכות בדמות כורסת נצרים עם משענת זנב־טווס, מקבל את נתיניו. לצדו, צעיר בן עשרים וחמש, במכנסי ג'ינס שחורים, חולצת טריקו ומשקפי שריון צב עגולים ושיער שחור מתולתל: בנו.
הבן שלי, אני זוכר את קרלוס מספר לכולם כשהילד רק הופיע, בקושי בשנות־העשרה שלו אז. אבל הוא לא היה בנו — הוא היה אחיין שהתייתם מהוריו, ושוגר אל שאר בשרו בסן פרנסיסקו. איך לתאר אותו? גדול עיניים, שיער חום שהבהירה השמש והתנהגות תוקפנית באותם ימים, הוא סירב לאכול ירקות או לקרוא לקרלוס בכל כינוי אחר מלבד קרלוס. שמו היה פֶדֶריקו (אמא מקסיקנית), אבל כולם קראו לו פרדי.
במהלך המסיבה הביט פרדי מהחלון. הערפל מחק את מרכז העיר. באותם ימים כבר אכל ירקות, אבל עדיין קרא לאביו המאמץ קרלוס. בחליפתו הוא נראה רזה עד כאב, חזה שקוע, ואף שחסר לו מרץ נעורים, היו בפרדי כל תשוקות העלומים. היה אפשר לשבת עם שקית פופקורן ולצפות בסרטים הרומנטיים ובקומדיות שבראשו מוקרנים על פניו, ועדשות משקפי שריון הצב שלו הסתחררו עם מחשבותיו כמו קרומים ססגוניים של בועות סבון.
פרדי הסתובב כששמע את שמו. היתה זאת אישה בחליפת משי לבנה, חרוזי ענבר וסטייל קוּלי כמו של דיאנה רוס: "פרדי, מותק, שמעתי שחזרת ללמוד." איזה מקצוע הוא לומד? היא שאלה בעדינות. חיוך של גאווה: "מורה לספרות בתיכון."
זה גרם לפניה ללבלב. "אלוהים, כמה טוב לשמוע! אני כבר לא רואה צעירים שהולכים להוראה."
"להגיד לך את האמת, אני חושב שבעיקר הלכתי על זה כי אני לא אוהב אנשים בגיל שלי."
היא שלפה את הזית מהמרטיני. "זה יקשה עליך בחיי האהבה."
"כנראה. אבל אין לי ממש חיי אהבה," אמר פרדי, ולגם מהשמפניה שלו עד שסיים אותה.
"אנחנו רק צריכים למצוא לך את הגבר המתאים. אתה מכיר את הבן שלי, טום —"
מהצד: "האמת שהוא משורר!" קרלוס, הופיע עם כוס פשוטה של יין לבן.
האישה (הנימוס מחייב לערוך היכרות: קרוליין דניס, בתחום התוכנה. פרדי ילמד להכירה היטב) פלטה יבבה קלה.
פרדי סקר אותה בקפידה ושלח חיוך ביישני. "אני משורר נוראי. קרלוס פשוט זוכר שזה מה שרציתי להיות כשהייתי ילד."
"שזה בשנה שעברה," אמר קרלוס וחייך.
פרדי עמד ושתק. תלתליו השחורים נרעדו מדבר־מה שטלטל את מחשבותיו.
גברת דניס צחקה צחוק משובץ יהלומים. היא אמרה שהיא מתה על שירה. היא תמיד אהבה את צ'רלס בוקובסקי "וכל זה".
"את אוהבת את בוקובסקי?" שאל פרדי.
"אוי, לא," אמר קרלוס. "מצטער, קרוליין. אבל לדעתי הוא יותר גרוע ממני אפילו."
החזה של גברת דניס הסמיק, קרלוס משך אותה משם לראות ציור שצייר חבר ותיק מאסכולת ראשֶן ריבֶר, ופרדי, שלא היה יכול אפילו לבלוע את הירקות של שיחת חולין, התגנב אל הבר לעוד כוס שמפניה.
ארתור לס בדלת הקדמית, הקירות הנמוכים האלה עם דלת לבנה, קיר שמסתיר את הבית הבנוי במורד הגבעה מאחוריו, ומה אנשים יאמרו לו? הו, אתה נראה טוב. שמעתי עליך ועל רוברט. מי יקבל את הבית?
איך היה יכול לדעת שמעבר לדלת ממתינות לו תשע שנים?
"שלום, ארתור! מה זה, מה אתה לובש?"
"קרלוס."
אחרי עשרים שנה, ועדיין, ביום ההוא, בחדר ההוא: יריבים ותיקים מתייצבים לקרב.
לצדו: עלם מתולתל וממושקף, עומד בדום מתוח.
"ארתור, אתה זוכר את הבן שלי, פרדי..."
כמה קל זה היה. פרדי לא סבל את הבית של קרלוס, ולעתים קרובות, אחרי יום שישי ארוך של הוראה וניצול הֶפּי אַוּאֶר בבר עם חברים מהקולג', היה מופיע אצל לס, שיכור ולהוט לזחול למיטה למשך כל סוף־השבוע. למחרת היה לס סועד את פרדי החמרמר עם קפה וסרטי קולנוע ישנים עד שהיה מסלקו בבוקר יום שני. זה קרה מדי חודש לערך כשהתחילו, אבל הפך להרגל שבועי, עד לרגע שבו לס גילה שהוא מאוכזב כשערב שישי אחד הפעמון לא צלצל. כמה מוזר להתעורר בין סדיניו הלבנים החמימים, קרני שמש בין ענפי השיח המטפס, ולהרגיש שחסר לו משהו. בפעם הבאה שהם התראו הוא אמר לפרדי שהוא צריך לשתות פחות. ולא לדקלם שירה גרועה כל כך. והנה מפתח לביתו. פרדי לא ענה, פשוט הכניס את המפתח לכיסו והשתמש בו מתי שהתחשק לו (ולא החזיר אותו אף פעם).
מתבונן מן החוץ היה אומר: טוב ויפה, אבל החוכמה היא לא להתאהב. ושניהם היו צוחקים לשמע הדברים. פרדי פּלוּ וארתור לס? לפרדי לא היה כל עניין ברומנטיקה, כפי שראוי לכל הצעירים. היו לו הספרים שלו, וההוראה, והחברים, וחייו כגבר רווק. ארתור המבוגר והקליל לא ביקש דבר. פרדי חשד גם שאביו יוצא מדעתו על שהוא שוכב עם יריבו הוותיק של קרלוס, ופרדי היה צעיר דיו כדי ליהנות מעינוי אביו המאמץ. מעולם לא עלה על דעתו של קרלוס שאולי יוקל לו כשהבחור לא יהיה תחת אחריותו בלבד. ובאשר ללס, פרדי לא היה הטיפוס שלו אפילו. ארתור לס תמיד התאהב בגברים מבוגרים יותר. הם היו הסכנה האמיתית. אבל ילד שאפילו לא מכיר את שמות חברי הביטלס? הוא הסחת דעת; שעשוע; תחביב.
