להרוג את הכלב השני

 

גרנו בצריף כחמש מאות, אולי שש מאות מטר מהים, אבל היה קשה להגיע אלינו. צריך היה ללכת על חול שהגיע מדי פעם עד לברכיים ואחר כך לחצות שדה מלא בעשבים גבוהים, קוצניים ויבשים כל־כך, עד שאף אחד לא היה חושב שהם יכולים לפרוח בכלל. כמו כל שאר הצמחים בארץ הזאת; פראיים, צבעוניים, ולפעמים פורחים ונובלים במהלך לילה אחד. אף אחד לא ידע את שמות העשבים האלה, ולאף אחד לא היה מושג למי שייך השדה הזה. לֶנָה, אשתו של גְרישָה, התעקשה שיש שם נחשים, למרות שאף פעם לא ראיתי שם שום נחש, ובכלל קשה היה לי להאמין שמישהו ירצה לחיות שם, בתוך כל החול והעשבים המתים האלה. אבל תמיד שוחחנו על הנחשים האלה ותהינו אם הם באמת נמצאים שם; וגם עכשיו, אחרי שהאוטובוס הלוהט עצר בתחנה בפתאומיות שהעיפה את הנוסעים הישנוניים קדימה. ירדנו בתחנה שלושתנו — גרישה, אני ועוד איזה זקן שגר לידינו. הלכנו דרך השדה ושוב פטפטנו על הנחשים. השעה היתה חמש אחרי הצהריים, אבל השרב לא נשבר; הים היה חלק ולא הגיעו ממנו שום רוח או אוויר קריר. בערימת המים הענקית הזאת לא היתה אף טיפה של רעננות בשבילנו, כשהלכנו על הגבעות בחול, כאילו בקצה סוף העולם.

"בשרב כזה הכי קל להצטנן." אמר הזקן שהזדחל לידינו. "דווקא בשרב כזה. אתה נכנס לצל, נושבת עליך קצת רוח ונגמר הסיפור. צריך מאוד לשים לב. ותמיד ללבוש מתחת גופייה, רבותי."

"אתה לא צריך גופייה, אדוני," אמר גרישה בכעס. "לך גם ככה זה כבר לא משנה."

אבל זה לא היה נכון; הקשיש הזה נאחז בחיים יותר חזק מאיתנו. היה לו איזה רעיון אידיוטי; האחיין שלו, או שאולי האחיין של אשתו, היגר לפני שנים לאמריקה והפך לבמאי מפורסם. זה היה סיפור אמיתי — הבחור הזה עשה המון סרטים טובים והרוויח מספיק כסף כדי לצָפות בשטרות שלו את קירות כל הצריפים בשכונה, שהיינו צריכים לצעוד עוד שלוש מאות מטר כדי להגיע אליהם. הזקן הזה הדביק על קירות הצריף שלו תמונות של האחיין: בילי באוטו שלו, בילי בצילומי סרט, בילי עם האישה, בילי עם הבן ושני פודלים שחורים כמו זפת; בילי בוונציה ובילי בקליפורניה. הוא כתב לו כל הזמן מכתבים ארוכים שבהם התלונן עלינו, על השכנים, על המשטרה ועל הטימטום של השלטונות ורמז לו בדיפלומטיות שלא היה מסרב לקבל ממנו עזרה. אבל בילי ענה רק לעיתים רחוקות למכתבים ומעולם לא שלח ירוקים. לכן המשיך הזקן לגזור מהעיתונים תצלומים של הגבר הגוץ והמקריח עם החיוך הקריר והדביק אותם על הקירות.

"נו," אמר גרישה ודחף לי מרפק בצד. "קיבלת כבר תשובה, אדוני?"

"אוח," אמר הזקן. הוא התנשם בכבדות אבל התאמץ ללכת בקצב שלנו, למרות שגרישה הלך כל כך מהר, שגם לי היה קשה. "הדואר הזה. ועוד עכשיו, כשאווירונים טסים כל כך מהר. קראתי בעיתון שבאיזו עיר בצרפת לקח למכתב ארבע־עשרה שנה להגיע מרחוב אחד לרחוב אחר. כולם השתגעו. פעם זה לא היה אפשרי."

"כן," אמר גרישה. "אבל אתה יודע, אדוני, למכתבים שלא נשלחו באמת לוקח המון זמן להגיע."

"אדוני, אתה חושב..." התחיל הזקן.

"אני לא חושב שום דבר," קטע אותו גרישה. "תמשיך לכתוב, אדוני. ותמסור גם כמה אנחנו מעריכים ומכבדים אותו.״

לפתע זינק כלב מתוך ערימת זבל והתחיל לקפוץ עלי ביללות — בעטתי בו בצד עד שהצלעות שלו שקשקו, אבל הוא לא עזב אותי. הוא רדף אחרי וקפץ לי על הברכיים ביללות ובנהמות, והריר שלו נותר על העשבים כמו קורי משי. בסוף גרישה סילק אותו עם אבן.

"של מי הכלב המחורבן הזה," אמר. "הוא עוד יתנפל לי על הילדה."

"אל תפחד," אמרתי. "הכלבים שונאים רק אותי. זה תמיד ככה. אף פעם לא עשיתי לאף אחד מהם כלום, וכל החיים הם מתנפלים עלי. כנראה שיש טיפוסים כאלה. פעם אחת רדף אחרי בולדוג איזה שני קילומטרים."

"עד כדי כך הם שונאים אותך?" שאל גרישה.

"ועוד איך," אמרתי נבוך, זו היתה האמת. "הייתי יכול להעביר חצי יום רק בלספר לך כמה סבלתי מהנבלות האלה."

ואז הופיע עוד אחד באמצע השביל, הוא הפיל את העצם שלו והסתער ישירות לעברי בעיניים פראיות ופרווה סומרת בעורפו. הוא יילל כאילו סוף העולם קרב ורק הוא לבדו צריך לבשר לעולם את העובדה המעציבה הזו. בעטתי בו באומץ ככה שהוא עף כמו כדור עד אמצע השדה — הבעיטה הזו הכאיבה אפילו לי. ואחר כך ייללו שניהם ביחד.

"נו," אמר גרישה. "כנראה שהם מריחים שאתה אדם טוב." הוא הסתכל עלי בסקרנות; זיהיתי אותה בעיניו המלוכסנות. "וזה תמיד היה ככה?" שאל.

"תמיד," אמרתי. "עוד לא היה אחד שאהב אותי."

אחר כך ישבנו לאכול ארוחת ערב: גרישה, אשתו לנה, אני והילדה שלהם בת השנתיים שנקראה על שם אימה וקראנו לה תמיד "לנקה הקטנה". באותו היום, לנה פתחה את פחית הבשר האחרונה ובהינו בשתיקה במחבת בזמן שהבשר שטוגן בה הלך והצטמצם ונראה יותר ויותר עלוב. הפּחית עלתה שתי לירות ושישים אגורות, אבל במחבת לא נשאר עכשיו כמעט כלום. בקושי מספיק לשתי נגיסות. אפילו חתול לא היה שבע מזה. שתקנו והסתכלנו אחד על השני, כבר כמעט אי־אפשר היה לראות את הבשר, ואז אמרה לנה בייאוש:

"לא יהיה מספיק לכולם. אני לא יודעת איך לחלק את זה."

"נו טוב," אמרתי, "אז אולי עכשיו אחרי שהתרוצצתי כל היום עם גרישה לחפש עבודה, אני אמור להיזכר פתאום שיש לי משהו נורא חשוב לסדר ולצאת החוצה? כן, גרישה?"

"תסלח לה," אמר גרישה. הוא הביט עליה בחומרה ועיניו המלוכסנות נעשו צרות עוד יותר. אחר כך פנה אלי. "היא לא אשמה. היא לא מסוגלת להבין."

"אני לא יודעת איך לחלק את זה," לנה שוב התעקשה.

"לא צריך," אמר גרישה. "מי רוצה בכלל לחלוק חרא כזה."

הוא הרים את המחבת מהגזייה, פתח בבעיטה את דלת הצריף והעיף החוצה את הבשר שהתפזר בתוך החשיכה, ומיד אחר כך שמעתי את הכלבים מתנפלים עליו בנהמות. כשישבתי ליד השולחן, בתוך הברק הצהוב של המנורה, נדמה היה לי שאני רואה איך הם זוללים ואיך צוואריהם הרזים והדוחים תופחים. אבל מובן שזו היתה רק הפנטזיה שלי; הם בלעו את הבשר בדממה, בבת אחת, כמו שבלעו כל מה שרק יכלו למצוא בשדה היבש הזה, שהיה מלא אשפה שלא ברור מאיפה הגיעה אליו, ובטח תישאר בו עד אחרית הימים.

"נו," אמר גרישה כשהניח בחזרה את המחבת במטבח. "פעם שאלו קוזאק: מה היית עושה אם היו בוחרים בך לצאר. הייתי גונב עשרה רובלים ובורח, הוא אמר ברוסית. אל תדאגי לנה. בכל מצב אפשר לאלתר משהו."

"אבל הילדה," אמרה לנה.

"כשהייתי בגילה, לא הייתי במצב טוב יותר," אמר גרישה.

בסוף שתינו רק תה ויצאנו מהצריף, גרישה ואני, ולנה נשארה בפנים. התיישבנו מחוץ לצריף, על החול שהיה עדיין חם, ועישנּו סיגריות. לרוחב הים התפזרו בחצי מעגל אוניות דייגים ואותתו אחת לשנייה באורות עמומים.

"תקשיב, גרישה," אמרתי. "דיברתי היום עם בחור אחד שרוצה לקנות ממני את האקדח. אני אמכור לו. מה אני צריך אקדח בכלל?"

"לא," אמר גרישה, "אל תמכור את הנשק."

"אמכור," אמרתי שוב. "זה לא מזיז לי."

"לא," הוא אמר. "נשק לא מוכרים. וחוץ מזה, זה כל מה שיש לך."

זו אכן היתה האמת. היו לי רק האקדח הזה שהבאתי איתי מאירופה, הברית החדשה ותצלום של זונה אחת ששמרתי רק כי היתה דומה לזונה אחרת שפעם קצת נדלקתי עליה. בעצם יכול להיות שבאמת אהבתי אותה. אבל זה לא היה חשוב עכשיו. הדבר החשוב היחיד היה שכבר חודשיים היינו שנינו מחוסרי עבודה. הפעם האחרונה שאכלתי ארוחת בוקר נורמלית היתה ביפו, בבית הסוהר. לא הייתי מסוגל לחשוב על אהבה — גרישה היה שונה, הוא היה רוסי ורוסים אף פעם לא נשארים אדישים.

אבל אני לא רוסי. שום דבר כבר לא הזיז לי, ואולי הגעתי כבר לאדישות שמעבר לייאוש ולזעם. אנשים לא באמת יודעים כמה כוח יש לאדישות, ואיך יום אחד הכול יכול להיות חסר משמעות — וטוב שהם לא יודעים.

"אתה שומע," פנה אלי גרישה, "הם שוב מסתובבים כאן." הוא הצביע לעבר החשיכה. ראיתי את העיניים הצהובות הרעות שלהם נדלקות וכבות כמו פנסים. "הם חושבים שאולי יקבלו עוד משהו."

"לא," אמרתי. "הם באים הנה אלי, רק אלי. אני נשבע לך, גרישה. רק אלוהים יודע למה הם שונאים אותי כל כך."

"מי כבר יכול להבין אותם," אמר גרישה בטון עצל.

הוא עישן את סוף הסיגריה ושאף אותה עמוק במומחיות. אחר כך העיף את בדל הסיגריה לחשיכה והסתובב אלי. משום מה היה נדמה לי, לא יודע למה, שהוא מסתכל עלי ביתר תשומת לב ובמבט קשוח

"אבל את הנשק — אל תמכור," הוא אמר.

שוב נשמע אחד מהם, השני חזר אחריו והם המשיכו וייללו ביחד אל הירח — אל הבועה הכתומה העצומה שריחפה לה מעל הים הבהיר והשקט. חשתי בהם כמו שהם מן הסתם חשו בי; חשתי בפרווה צרובת השמש שלהם ובנשימותיהם החריפות; ברעב התמידי שלהם ובזעם שהפנו כלפי, רק כלפי, כאילו אני בראתי את הארץ הזאת עם השדות שחרכה השמש; שדות בלי עצים, בלי צל, בלי חיות בר — חוץ מנחשים ועקרבים, שמהם פוחדים כולם. אני וגרישה ישבנו בדממה. שמענו את הקול של הים, אבל עדיין בלי שום רוח, ואת היללות הארורות של הכלבים האלה, שרצו בחשיכה והרעישו עם הרגליים שלהם בשדה מלא האשפה.

"נו, נו," אמר גרישה. "דבר כזה עוד לא ראיתי. אולי פעם הכנסת לאחד מהם והאחרים הריחו את זה, השד יודע איך."

"לא," אמרתי, "אני נשבע לך גרישה, לא. לא עשיתי להם כלום."

המשכנו לשבת ככה אולי עוד שעה. ואז הגיע האיש הזה במשאית שלו. אנחנו ישבנו על החול ליד הדלת, והוא ירד מתא הנהג, אפילו לא כיבה את האורות וניגש ישר אלינו.

"ערב טוב," הוא אמר.

הוא עמד מולנו והחזיק מתחת לבית השחי ערימה של בקבוקי בירה. לא ענינו לו. לא גרישה וגם אני לא. למרות שהיה חשוך ידענו בדיוק איך הוא נראה: גבר צעיר ובריא שכבר עבר את השלושים. הוא התחיל כבר להשמין והפנים שלו התנפחו לאיטן, דבר שפגע במראה הצעיר שלו אבל לא הפחית לו מתוחלת החיים. הוא פשוט זכה לתזונה טובה. אם היתה לו אישה היא היתה גאה בו. הבעיה היתה שלא היתה לו. הוא התחיל גם להקריח, היה לו קודקוד נוצתי כמו של תינוק, אבל יכלו לראות את זה רק באור יום. עכשיו הוא הריח כל כך חזק מבושם עד שנדמה היה כאילו בבת אחת פרחו שדות שלמים של פרחים בצבעי שמן.

"נו גרישה," אמר, "מה זה, אתה לא אומר שלום?"

"תעיף את הפרצוף שלך מכאן," אמר גרישה. "ואל תבוא הנה יותר, אני יודע מה אתה מחפש פה."

בקבוקי הבירה מתחת לבית השחי שלו השמיעו צליל נעים. הרגשתי צמא, כמעט כאב של ממש בגרון, ויכולתי להישבע שגרישה הרגיש אותו הדבר.

"שמע, גרישה," אמר ההוא. "תהיה לי עבודה בשבילך משבוע הבא. שלוש מאות חמישים לירות בחודש. זה אחרי באר שבע, רוצה?"

"ואתה תעבור כאן כל ערב," אמר גרישה, "ומדי פעם תיכנס אלי כדי לנוח קצת. וככה לפטפט טיפונת עם לנה שלי. ואני אקרע את התחת שלי בבאר שבע ואשלח לה כסף, מה?" הוא רצה לשחרר יריקה, אבל הבקבוקים שוב הרעישו, והגרון שלו התייבש. יצא לו מין צפצוף פראי ומצחיק וזה הטריף אותו. "תסתלק מכאן, נבלה, כלב ארור, פרצוף של גנב!" קילל גרישה ברוסית.

לא ראיתי כלום. הבקבוקים התנפצו על האבנים בחושך ופתאום הרגשתי ריח מר של בירה. זינקתי קדימה והצמדתי את המרפקים לפנים ואת הברכיים הרמתי קדימה. היה לי מזל — פגעתי לו בבטן בדיוק ברגע שהוא עמד להכניס לגרישה עוד אגרוף. הוא נאנח מכאב, אבל זה לא הזיק לו במיוחד — הוא היה בחור חזק, ראיתי איך הוא הרים את גרישה וזרק אותו כמו שמעיפים חתול, ולגרישה לא היה במה להתבייש. עכשיו הוא הסתער עלי באגרוף מורם כמו פטיש, אבל הצלחתי לחמוק ממנו, והוא שוב התנפל על גרישה והם התגלגלו על הרצפה והרעידו את קיר הדיקט של הצריף. קפצתי עליהם מאחור. שילבתי שתי ידיים ורציתי להרביץ לו בעורף, אבל שיניים חדות נשכו אותי לפתע פתאום ברגל, וזה מה שגמר אותי — הסתובבתי, והוא הכניס לי כזה אגרוף ללסת שהעיף אותי אל העפר, לתוך החבורה של הכלבים המייללים. היללות האלה היו כל מה שזכרתי. רק מאוחר יותר, כאילו מבעד לערפל, הגיע אלי הטרטור של המשאית המתרחקת.

אחרי רגע ארוך חזרתי להכרה; גרישה החזיק את ראשי על ברכיו וניגב לי את הדם מהשפתיים בממחטה. האוזניים שלי המשיכו לצלצל כאילו ירדתי ממטוס אחרי כמה שעות טיסה. ליקקתי את השפתיים, ניסיתי לקום, אבל לא הייתי מסוגל — הברכיים שלי כשלו והתמוטטתי בכבדות על הקרקע.

"כל זה קרה רק בגלל שהכלב הזה נשך אותי ברגל, גרישה," אמרתי בשיניים רועדות. "איבדתי את חוש ההתמצאות."

"זה עבר," הוא אמר.

"אחרת היינו כבר עושים ממנו קציצות," אמרתי. "רציתי להנחית לו אחת בעורף ואז הוא היה הולך לישון. אתה יודע גרישה, בשתי ידיים משולבות, ככה, כמו גרזן. איזה צנחן אחד לימד אותי את זה. אבל הכלב הארור הזה נשך אותי." הוא שתק, לא ענה, וראיתי רק את הפרופיל הקשוח שלו. "בכל מקרה הוא כבר לא יחזור לכאן," אמרתי. "חבל. היינו מכניסים לו כמו שצריך."

הוא הסתובב קלות לכיווני, ועיניו המלוכסנות והבהירות זרחו כמו עיני חתול.

"לא," הוא אמר. "לא היינו מכניסים לו. ואתה יודע למה? כי לא היינו מצליחים. ואתה יודע למה לא היינו מצליחים? כי כל אחד יכול לבעוט בשני חבר'ה שכבר כמה חודשים לא אכלו כמו שצריך." הוא שתק לרגע. "אבל אל תדאג," אמר. "הוא יחזור הנה. הוא יחזור הנה עוד פעם אחת. אבל זו תהיה הפעם האחרונה."

הוא נעמד ועזר גם לי לקום. הוא פתח את הדלת ודחף אותי אל תוך הצריף, ואז ראיתי באור הצהוב והחזק את הפנים שלו; את הלחי המנופחת ואת העין החבולה שבלטה החוצה. הרבה יותר מאוחר, כשכבר שכבתי בחושך במיטה, עדיין ראיתי את הפנים הפצועות שלו. שקעתי בשינה והתעוררתי פתאום כשנזכרתי בפנים שלו. עדיין ליוו אותי הצלצולים באוזניים והפנים שלו שוב הציצו מתוך החושך. נזכרתי פתאום בגרמני אחד שהיה לו על הכתף קעקוע של פני אישה ומתחת לו היה כתוב: "הכול יחלוף חוץ מפנייך." אלה היו מילים מכתבי הקודש, אבל הגרמני הזה שירת בצי הצרפתי, ולפני זה הוא חצה את המדבר עם רומל ולא עשה בעולם הזה הרבה דברים שקשורים לקדושה. אבל נדמה היה לי שהכוונה לא היתה לפנים המקועקעות של האישה, אלא לפנים של גרישה כמו שראיתי אותם לפני שעה: מוכים ונפוחים, עם עין בולטת ומגוחכת. לא יכולתי יותר להירדם, שמעתי את לנה בוכה ומאשימה אותו שבזבז מלא בשר, לא את הטיפונת שהיא טיגנה לנגד עינינו במחבת, אלא מלא, שרק אלוהים יודע לכמה ארוחות היה מספיק. ושמעתי אותה מתחננת שיעזוב אותה בשקט ויעיף ממנה את הפרצוף הנוראי שלו. ואחר כך, כשכבר הייתי על סף תנומה, שמעתי איך הוא הכניע את ההתנגדות שלה ואיך לנה בוכה מרוב השפלה. חשבתי לעצמי אז שגרישה בחור חזק, ושמה שקרה לפני שעה היה יוצא דופן, ואיכשהו נהניתי לשקוע בהאזנה לבכי שלה עד שנרדמתי. למחרת בבוקר התגלחנו מאוחר מהרגיל. גרישה הדביק לעצמו פלסטר על העין, אכלנו קערת קוואקר עם מרגרינה, גרישה נתן נשיקה ללנה הקטנה — שהיתה עדיין חמה מהשינה ומצוברחת — ויצאנו מהצריף. הזקן ההוא, שהיה לו אחיין באמריקה, כבר חיכה לנו. הוא נראה מטופח — מגולח, על הצוואר היה קשור לו משהו שנראה כמו עניבה, והמכנסיים הקצרים שלו גוהצו בקפידה. שנינו נראינו לידו כאילו באנו מהגיהינום, עם מכנסי החאקי המלוכלכים והחולצות ספוגות הזיעה שלנו. הזקן החזיק בידו מכתב.

"אתם הולכים לעבור על יד תיבת הדואר, רבותי," הוא אמר. "תהיו אדיבים ותעזרו לי," והוא הושיט לי את המכתב, שהיה עבה וכבד; הוא כתב אותו במשך חצי לילה תוך שהוא משתעל ומנגב את הדמעות. עמדתי לקחת אותו, אבל גרישה עצר בעדי.

"אדוני, אנחנו הולכים לכביש לחיפה," הוא אמר. "אין אף תיבה בדרך. תצטרך להגיע בכוחות עצמך."

הזקן עזב מתוסכל ואני הסתכלתי על גרישה.

"אלוהים ישמור, למה לכביש לחיפה?" שאלתי. "למה שנלך שלושה קילומטרים, אם האוטובוס עוצר לנו כאן ממש מתחת לאף?"

"נו אז מה," ענה גרישה. "לא ידעתי שיש לך עניין דחוף לסדר. לפעמים אפשר סתם ללכת. לפני תשע גם ככה לא נתפוס אף אחד."

"אבל זה שלושה קילומטרים, גרישה."

"מצוין," הוא אמר. "טיול כזה ירגיע את העצבים המתוחים שלך."

הלכנו דרך השדה אל הכביש והמשכנו לאורך שפת הים דרך חוף ענקי וריק, נקי ויפה, שהיה ריק מאדם, ואחר כך שוב טיפסנו במעלה הדרך, פנינו שמאלה והלכנו דרך שכונה שגרו בה רק דיפלומטים. היו שם בתים קטנים ומטופחים שהסתתרו בין עצים פורחים. מול כל שערי הבתים הונחו על המדרכה בקבוקי חלב. מדי פעם היו שם שלושה ואפילו ארבעה בקבוקים, עד שאפשר היה לחשוב שיש להם שם עדרים שלמים של ילדים. הרגשתי קצת נבוך בגלל לנה הקטנה וזרקתי מבט אל גרישה. ראיתי שגם הוא שם עין על בקבוקי החלב האלה, אבל העמיד פנים שזה בכלל לא מעניין אותו. התחשק לי להרים אבן ולנפץ את כולם, אחד אחד, בקור רוח ובלי לתת שום הסברים. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה, כי נסענו בתקווה לקמבן איזושהי עבודה — כמדי יום בחודשיים האחרונים.

ליד אחד הבתים האלה שהתאימו יותר לבובות מלבני אדם — הכול שם היה כל כך מטופח ובורגני — גרישה נעצר. הוא שלף מהכיס קופסונת פח עם דמות קפטן מזוקן. פתאום הוא התיישב לו ממש מתחת לגדר של הבית, נשען עליה בגבו ומתח את הרגליים כמעט עד אמצע הרחוב. "שב," הוא אמר, "נדליק לנו אחת."

התיישבתי על אבן לא רחוק ממנו. השעה היתה רק קצת אחרי שבע, אבל האבן כבר שרפה לי בישבן. גרישה ראה את זה וחייך.

"מה יש," הוא אמר, "אתה פוחד שתהפוך להם את כל הרכוש הזה? גם אז לא יקרה שום דבר."

"לא בא לי שמישהו פה יתחיל לצרוח עלי," אמרתי. אבל בכל זאת התיישבתי על יד גרישה ונשענתי גם אני על הסורגים. עישנו סיגריה ומיד הכול השתפר. השתרעתי ליד גרישה וחשבתי לעצמי שבארץ הזאת לא צריך הרבה כדי ליהנות מהחיים. בהתחלה, כשרק הגעתי לכאן, נדמה היה לי שאני לא אוהב את הארץ הזאת. אבל אחר כך, כשכבר יצא לי קצת להכיר אותה, חשבתי לעצמי שטעיתי. הטעות שלי היתה שאהבתי את הארץ הזו מבלי שידעתי. ואף פעם לא אפסיק לאהוב אותה — את השדות האלה, שמסתחררים מעליהם סילוני מים כמו נוצות, את פרדסי התפוזים שמריחים כל כך נפלא עד שאתה פוחד להאמין שזה אמיתי. ואת הגליל הרגוע ואת הכפרים האלה, שנתקלים בהם פתאום באמצע הדרך, והערבים מדברים שם עשר שפות — את כולן רע באותה המידה ובדיוק באותה קלילות ורצינות. אני מאמין ששם נמצא אלוהים ושהוא אף פעם לא עזב את המקום הזה. ואני אמשיך להאמין בזה גם אם יפקדו את הארץ הזו עוד עשרה אסונות חדשים, כי רק שם הרגשתי אותו. התחשק לי פתאום לספר את כל זה לגרישה, אבל כשהסתובבתי אליו הרגשתי שהלב שלי הולך להתפוצץ מרוב פחד. התחלתי להזיע ובמקביל נהיה לי כל כך יבש בגרון, כאילו שלא שתיתי אף פעם טיפת מים אחת בעולם הזה.

לפני עמד כלב ענקי כמו עגל, שנראה איום כמו שד, רק קרניים היו חסרות לו. הוא היה שחור כמו זפת ופרוע, היו לו כפות רגליים עבות ויכולתי לדמיין את הניבים בתוך המלתעות המרובעות שלו, מכוסות הפרווה. הכרתי את הכלבים האלה: זה היה שנאוצר ענק, גזע נדיר, יקר נורא. לפעמים משתמשים בכלבים האלה לציד, כי הם יודעים ללכת במים, והפרחחים האלה מהאס־אס השתמשו בהם בזמן המלחמה בתור כלבי שיטור — הם היו איומים יותר מזאבים ובוקסרים. ראיתי פעם איך אחד כזה זינק למישהו ישר אל הצוואר והעיף אותו אל הקרקע תוך שהוא קורע לו את הכתף בנגיסה אחת.

"נו טוב," אמרתי לגרישה. "המשך לא יבוא."