להקיף את השמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להקיף את השמש
מכר
מאות
עותקים
להקיף את השמש
מכר
מאות
עותקים

להקיף את השמש

4.5 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: עפרה אביגד
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 422 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 2 דק'

תקציר

* רומן היסטורי מרגש, המבוסס על מקרה אמיתי*
בֵּריל מרקהאם הקטנה, שנולדה באנגליה ועברה עם הוריה לקניה, ננטשת על ידי אמה בעודה פעוטה ומתחנכת על ברכי אביה בעזרת השכנים הטובים של המשפחה מבני שבט הקיפסיגיס. בריל, ילדת הטבע הפראית, מתבגרת והופכת לנערה עצמאית, אמיצה וחסרת מעצורים, שאוהבת בכל לבה את סביבתה הקשה אך מלאת הקסם. כאשר היא מגלה שכל מה שהכירה ואהבה הולך ומתפוגג, נסחפת בריל לסדרה של מערכות יחסים לוהטות אך הרסניות.
במקביל בריל נאבקת כדי לתפוס את מקומה בקהילת מאמני הסוסים בקניה, דבר שלא יעלה על הדעת באפריקה שבין שתי מלחמות העולם, ועד מהרה לוכדת הצעירה הנועזת את תשומת לבם של אנשי החוג הנוצץ של קניה, חבורה של אירופאים דקדנטים ובוהמיינים, שחיים על פי מערכת כללים משלהם. מי שכובש את לבה בסערה הוא דניס פינץ' האטון המחוספס ורב-הקסם, ואהבתם האסורה מסייעת לבריל להכיר את עצמה ואת ייעודה: להיות טייסת.
ספרה המטלטל של פולה מקליין, שעלילתו מתרחשת על רקע נופיה הקסומים של אפריקה המתעוררת, מתאר את קורותיה של אישה הרפתקנית ויוצאת דופן שהקדימה את זמנה. שיכרון החופש, המחיר שהוא גובה ונחישותה של הרוח האנושית מהלכים קסם על הקוראים שאינם יכולים לא להתאהב באישה החזקה, הרגישה והנחושה הזאת, שהיתה לסמל פמיניסטי.
פולה מקליין, מחברת רב-המכר "האישה מפריז", מעלה מן האוב את סיפורה של הטייסת האגדית שהיתה צלע במשולש אהבים שבו לקחו חלק גם צייד חיות הפרא דניס פינץ' האטון וקארן בליקסן, הלוא היא הסופרת איסק דינסן, מחברת רב-המכר הנודע "זיכרונות מאפריקה".

פרק ראשון

פתח דבר
 
4 בספטמבר 1936
אבּינגדוֹן, אנגליה
 
ה״וֵוגָה גָאל״ כחולה כמו נוצת טווס וכסופת כנפיים, מרהיבה יותר מכל ציפור שהכרתי, ואיכשהו זכיתי להטיס אותה. קוראים לה ״The Messenger״, השליחה, והיא תוכננה ונבנתה בקפדנות גדולה ובמיומנות רבה כדי לעשות את הבלתי־אפשרי - לחצות אוקיינוס בגיחה אחת אמיצה, שלושת אלפים ושש מאות מייל של גלים סוערים שחורים ורִיק - ולקחת אותי איתה.
אני עולה על סיפונה בשעת בין ערביים. במשך ימים ארוכים רבצו סערות מעל שדה התעופה, והאור עכשיו זעום וקלוש. הגשם מתופף בקצב על כנפי הגָאל והרוח הולמת במשבים מהצד, ובכל זאת אמרו לי שזה מזג האוויר הטוב ביותר שיהיה לי החודש. מזג האוויר מדאיג אותי פחות מהמשקל. הגאל נבנתה עם תושבת מיוחדת שיכולה לשאת תוספת דלק ושמן. מתחת לכנפיים ובצמוד לתא הטייס הותקנו מכלים היוצרים מעין חומה הדוקה סביב המושב שלי, ויש בהם מתגים שאני יכולה להגיע אליהם בשתי אצבעות כדי להחליף בין מכל למכל באמצע הטיסה. קיבלתי הנחיה להניח למכל אחד להתרוקן לגמרי ולסגור אותו לפני שאפתח את המכל השני, כדי למנוע היווצרות בועת אוויר. המנוע עלול לִכבות למשך רגעים אחדים, אבל הוא יתניע שוב. אני אצטרך לסמוך על זה. אני אצטרך לסמוך גם על לא מעט דברים נוספים.
לאורך כל מסלול ההמראה נקוות שלוליות, שכל אחת מהן גדולה כאגם קטן ומימיהן מקציפים עד לובן. רוחות נגדיות עזות נושבות ללא הרף, ועננים נמוכים מקדירים את השמים. קומץ עיתונאים וחברים נאספו לקראת ההמראה שלי, אבל מצב הרוח בהחלט עגום. כל מי שמבין לאשורו את המעשה שאני עומדת לעשות ניסה לשכנע אותי לא לעשותו. לא היום. לא השנה. השיא שאת רוצה לשבור יהיה קיים גם במזג אוויר ידידותי יותר - אבל כבר עברתי דרך ארוכה מכדי שאוכל לחזור בי עכשיו. אני מאפסנת את סל המזון הקטן שלי, תוחבת את בקבוקון הברנדי השטוח לכיס הירך בסרבל הטיסה ונדחקת לתוך תא הטייס שעוטף אותי כמו עור. יש לי שעון שקיבלתי בהשאלה מג'ים מוליסון, הטייס היחיד שניסה אי־פעם לבצע את המשימה המסוימת הזאת ויצא ממנה בחיים. יש לי מפה שמראה את מסלול הטיסה שלי מעל האוקיינוס האטלנטי, מאבינגדון לניו יורק, כל סנטימטר של מים קפואים שאעבור מעליהם, אבל לא את הריקנות, או את הבדידות, או את הפחד. אולם דברים אלה מוחשיים לא פחות, ואני אצטרך לטוס גם דרכם. היישר מבעד לטלטולים ולכיסי האוויר המחליאים, כי לא ניתן לשרטט על המפה מסלול שיעקוף את כל מה שאנו פוחדים מפניו. איננו יכולים לברוח משום חלק שבתוכנו, וטוב שכך. לפעמים אני חושבת שרק האתגרים שאנו מתמודדים עמם מלטשים אותנו, וגם משנים אותנו - מסלול המראה של קילומטר וחצי ושמונה מאות ושישים קילו דלק. גדודי עננים שחורים שנדחקים מכל פינות הרקיע והאור שגווע מרגע לרגע. אין שום סיכוי שאעשה את זה ואשאר כמו שאני.
אני מייצבת את עצמי ורוכנת מעל מוט ההיגוי, חולפת בשאגה על פני הצופים עם מצלמותיהם ואחר כך על פני שורת סימונים לעבר דגל אדום בודד שפירושו נקודת האל־חזור. יש לי קילומטר וחצי של מסלול המראה ולא סנטימטר אחד יותר. הגאל עלולה לא להצליח, כמובן. אחרי כל התכנון והדאגה והעבודה וגיוס האומץ, עדיין קיימת האפשרות המכרעת שהיא תישאר צמודה לקרקע, דומה יותר לפיל מאשר לפרפר, ושאני אכשל עוד לפני שהתחלתי. אבל לא לפני שאשקיע ברגע הזה את כל מה שיש לי.
אחרי מאה וחמישים מטר על מסלול ההמראה הזנב שלה מתרומם בכבדות. אני דוחקת בה להאיץ, חשה באחיזתו של כוח המשיכה, במשקלה הבלתי־אפשרי, מרגישה יותר משאני רואה שהדגל האדום מתקרב והולך. ואז הגאֵי הגובה והכיוון מתעוררים סוף־סוף לחיים, מניפים את חרטומה אל על והיא ניתקת מהקרקע - ישרה כמו חץ. בכל זאת פרפר. אנו מטפסות מבעד לגשם בשמים המחשיכים מעל סווינדון המשובצת בירוק ובאפור. לפנינו משתרע הים האירי, כל המים הכהים מאוד האלה המוכנים ללפות את לבי ולעוצרו. הכתם המנצנץ של העיר קורק. השחור המגושם של חצי האי לברדור. היבבות הבלתי־פוסקות של המנוע שעושה את העבודה שנועד לעשות.
החרטום שלי מנתר, אני מאיצה בכוח מבעד לדֶלֶף הרטוב, נדחפת מעלה, מטפסת לתוך רטט האוויר הלוחץ. אינסטינקט הטיסה טבוע בידַי וכך גם העבודה המעשית הקשורה בה, ונוסף על כך יש עוד משהו מסתורי וחיוני, התחושה שמאז ומתמיד נועדתי לעשות את המעשה הזה, לרקום את שמי ברקיע עם המדחף הזה, עם כנפי הבד המצופות לכה, שלושים ושש שעות בחשיכה.
 
עברו שנתיים מאז עלה הרעיון לאתגר הזה, בניֵירִי, בבר ״הקרנף הלבן״ הסואן שקירותיו מחופים לוחות עץ ארז. על צלחתי היו מונחים נתחי סטייק בקר זרויים פלפל שחור, חניתות אספרגוס חלוט, כל אחת מהן צרה כזרת, וקלרֶט עמוק־צבע מילא את כל כוסותינו. ואז, לקינוח, השליך ג'יי־סי קארבֵּרי כפפה. אף אחד לא הצליח לחצות את האטלנטי לבד מהצד הזה, מאנגליה לאמריקה, לא גבר ולא אישה. מה את אומרת, בֵּריל?
שנתיים קודם לכן נכשל מוליסון באותה קפיצה מעל המים, ואיש לא עשה מאז הרבה יותר מלדמיין את המטוס שיצליח לעבור את המרחק, אבל לג'יי־סי היה כל כך הרבה כסף שהוא לעולם לא יצליח לבזבז, והיה לו גם ניצוץ של מגלי ארצות כמו מגלן ופּירי. והנה יש כאן אוקיינוס עצום ממדים, אלפי קילומטרים של אוויר בתולי קפוא, גבול ברור שלא נחצה, ואין מטוס. רוצה לנסות? עיניו של ג'יי־סי נצצו כמו אבני חן. התבוננתי בזיק שניצת בהן וחשבתי שאשתו היפה מאיה היתה צריכה להיות כאן, לבושה במשי לבן עם שיער מטופח בתלתלים מושלמים, אבל היא מתה לפני שנים בשיעור טיסה פשוט ליד ניירובי, ביום שלא היתה בו שום רוח או בעיה של מזג אוויר. זה היה אסון התעופה הראשון שפגע קרוב אלינו, אבל לא האחרון. עוד רוחות רבות של מתים יקרים ללבנו הבליחו אלינו מהעבר, ניצוצות אור שריצדו על כוסות היין והזכירו לנו עד כמה פזיזים הם היו ועד כמה נפלאים. לא נזקקתי באמת לתזכורת. לא שכחתי את המתים האלה אפילו לרגע - ואיכשהו, כשפגשתי במבטו של ג'יי־סי הרגשתי שאני מוכנה להתקרב אליהם עוד יותר. כן, אמרתי, ואחר כך אמרתי זאת שוב.
 
לא עובר זמן רב עד שרסיסי האור האחרונים נשטפים משולי הרקיע המשוננים, ואז יש רק גשם וריח של דלק. אני טסה בגובה אלפיים רגל מעל פני הים, ושם אשאר במשך יומיים. עננים מעובים בלעו את הירח ואת הכוכבים - החשיכה מושלמת כל כך, עד שאין לי ברירה אלא לטוס בעזרת המכשירים, ואני מתנערת מהעייפות במצמוץ עיניים כדי להציץ בשעונים המוארים בקושי. אין לי מכשיר קשר, כך שקולו החזק של המנוע והרוח הנושבת על החרטום במהירות של ארבעים קשר מרגיעים אותי. גם פכפוך הדלק המיטלטל במכלים מרגיע, עד שכעבור ארבע שעות טיסה המנוע מתחיל לגמגם פתאום. הוא יורק ושורק ואחר כך גוֹוע. דממה. מחוג מד־הגובה מתחיל להסתחרר כלפי מטה במהירות מבהילה. המצב הזה מקפיא אותי במעין קהות חושים, אבל ידי יודעות מה לעשות גם כשהתודעה שלי נותרת מאובנת ודוממת. עלי רק להושיט יד אל המתג של שסתום הדלק ולהחליף את המכל. המנוע יתניע שוב. זה מה שיקרה. אני מייצבת את היד ומאלצת את אצבעותי למצוא את הזיז הכסוף. אני מוצאת אותו והוא משמיע קול נקישה מרגיע, אבל המנוע לא משתף פעולה. הגאל ממשיכה לאבד גובה, אלף ומאה רגל, ואחר כך שמונה מאות. נמוך יותר. העננים סביבי נפרדים להרף עין, ואני רואה נצנוץ מבעית של מים וקצף. הגלים מתרוממים, והרקיע האינסופי הודף מטה. אני מרימה שוב את המתג, מנסה לא לרעוד או להיתפס לבהלה. התכוננתי כמיטב יכולתי לכל אפשרות, אבל האם מישהו מסוגל באמת להתכונן למוות? האם מאיה היתה מוכנה כשהיא ראתה את הקרקע מתקרבת אליה ביעף? האם דניס היה מוכן, באותו יום נורא מעל ווֹי?
ברק מבזיק ליד הכנף השמאלית שלי, זוהר כמו קישוט חג מולד, מחשמל את האוויר - ופתאום יש לי הרגשה שכל זה כבר קרה בעבר, אולי פעמים רבות. אולי תמיד הייתי כאן, צוללת במהירות אל תוך עצמי. מתחתי גועשים מים אכזריים, מוכנים לקבל אותי, אבל אני חושבת על קניה. על בקעת השבר שלי - הר הגעש לוֹנגוֹנוֹט ולועו המשונן של הר הגעש מֵנֶנְגַאי. אגם נָאקוּרוֹ עם הבהובים ורודים של פלמינגו, המתלולים הגבוהים והנמוכים, מעיינות קֵקוֹפֵּיי והעיירה מוֹלוֹ, נג'וֹרוֹ והמדשאות המתנוצצות במועדון מותאיגה. נראה שלשם מועדות פני, אם כי אני יודעת שזה בלתי־אפשרי - דומה שהמדחף מפלח את השנים, מסובב אותי לאחור וגם קדימה עד אינסוף, משלח אותי לחופשי.
אה, אני חושבת, מסתחררת מטה דרך החשיכה, עיוורת לכול. איכשהו הסתובבתי ואני בדרך הביתה.

עוד על הספר

  • תרגום: עפרה אביגד
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 422 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 2 דק'
להקיף את השמש פולה מקליין
פתח דבר
 
4 בספטמבר 1936
אבּינגדוֹן, אנגליה
 
ה״וֵוגָה גָאל״ כחולה כמו נוצת טווס וכסופת כנפיים, מרהיבה יותר מכל ציפור שהכרתי, ואיכשהו זכיתי להטיס אותה. קוראים לה ״The Messenger״, השליחה, והיא תוכננה ונבנתה בקפדנות גדולה ובמיומנות רבה כדי לעשות את הבלתי־אפשרי - לחצות אוקיינוס בגיחה אחת אמיצה, שלושת אלפים ושש מאות מייל של גלים סוערים שחורים ורִיק - ולקחת אותי איתה.
אני עולה על סיפונה בשעת בין ערביים. במשך ימים ארוכים רבצו סערות מעל שדה התעופה, והאור עכשיו זעום וקלוש. הגשם מתופף בקצב על כנפי הגָאל והרוח הולמת במשבים מהצד, ובכל זאת אמרו לי שזה מזג האוויר הטוב ביותר שיהיה לי החודש. מזג האוויר מדאיג אותי פחות מהמשקל. הגאל נבנתה עם תושבת מיוחדת שיכולה לשאת תוספת דלק ושמן. מתחת לכנפיים ובצמוד לתא הטייס הותקנו מכלים היוצרים מעין חומה הדוקה סביב המושב שלי, ויש בהם מתגים שאני יכולה להגיע אליהם בשתי אצבעות כדי להחליף בין מכל למכל באמצע הטיסה. קיבלתי הנחיה להניח למכל אחד להתרוקן לגמרי ולסגור אותו לפני שאפתח את המכל השני, כדי למנוע היווצרות בועת אוויר. המנוע עלול לִכבות למשך רגעים אחדים, אבל הוא יתניע שוב. אני אצטרך לסמוך על זה. אני אצטרך לסמוך גם על לא מעט דברים נוספים.
לאורך כל מסלול ההמראה נקוות שלוליות, שכל אחת מהן גדולה כאגם קטן ומימיהן מקציפים עד לובן. רוחות נגדיות עזות נושבות ללא הרף, ועננים נמוכים מקדירים את השמים. קומץ עיתונאים וחברים נאספו לקראת ההמראה שלי, אבל מצב הרוח בהחלט עגום. כל מי שמבין לאשורו את המעשה שאני עומדת לעשות ניסה לשכנע אותי לא לעשותו. לא היום. לא השנה. השיא שאת רוצה לשבור יהיה קיים גם במזג אוויר ידידותי יותר - אבל כבר עברתי דרך ארוכה מכדי שאוכל לחזור בי עכשיו. אני מאפסנת את סל המזון הקטן שלי, תוחבת את בקבוקון הברנדי השטוח לכיס הירך בסרבל הטיסה ונדחקת לתוך תא הטייס שעוטף אותי כמו עור. יש לי שעון שקיבלתי בהשאלה מג'ים מוליסון, הטייס היחיד שניסה אי־פעם לבצע את המשימה המסוימת הזאת ויצא ממנה בחיים. יש לי מפה שמראה את מסלול הטיסה שלי מעל האוקיינוס האטלנטי, מאבינגדון לניו יורק, כל סנטימטר של מים קפואים שאעבור מעליהם, אבל לא את הריקנות, או את הבדידות, או את הפחד. אולם דברים אלה מוחשיים לא פחות, ואני אצטרך לטוס גם דרכם. היישר מבעד לטלטולים ולכיסי האוויר המחליאים, כי לא ניתן לשרטט על המפה מסלול שיעקוף את כל מה שאנו פוחדים מפניו. איננו יכולים לברוח משום חלק שבתוכנו, וטוב שכך. לפעמים אני חושבת שרק האתגרים שאנו מתמודדים עמם מלטשים אותנו, וגם משנים אותנו - מסלול המראה של קילומטר וחצי ושמונה מאות ושישים קילו דלק. גדודי עננים שחורים שנדחקים מכל פינות הרקיע והאור שגווע מרגע לרגע. אין שום סיכוי שאעשה את זה ואשאר כמו שאני.
אני מייצבת את עצמי ורוכנת מעל מוט ההיגוי, חולפת בשאגה על פני הצופים עם מצלמותיהם ואחר כך על פני שורת סימונים לעבר דגל אדום בודד שפירושו נקודת האל־חזור. יש לי קילומטר וחצי של מסלול המראה ולא סנטימטר אחד יותר. הגאל עלולה לא להצליח, כמובן. אחרי כל התכנון והדאגה והעבודה וגיוס האומץ, עדיין קיימת האפשרות המכרעת שהיא תישאר צמודה לקרקע, דומה יותר לפיל מאשר לפרפר, ושאני אכשל עוד לפני שהתחלתי. אבל לא לפני שאשקיע ברגע הזה את כל מה שיש לי.
אחרי מאה וחמישים מטר על מסלול ההמראה הזנב שלה מתרומם בכבדות. אני דוחקת בה להאיץ, חשה באחיזתו של כוח המשיכה, במשקלה הבלתי־אפשרי, מרגישה יותר משאני רואה שהדגל האדום מתקרב והולך. ואז הגאֵי הגובה והכיוון מתעוררים סוף־סוף לחיים, מניפים את חרטומה אל על והיא ניתקת מהקרקע - ישרה כמו חץ. בכל זאת פרפר. אנו מטפסות מבעד לגשם בשמים המחשיכים מעל סווינדון המשובצת בירוק ובאפור. לפנינו משתרע הים האירי, כל המים הכהים מאוד האלה המוכנים ללפות את לבי ולעוצרו. הכתם המנצנץ של העיר קורק. השחור המגושם של חצי האי לברדור. היבבות הבלתי־פוסקות של המנוע שעושה את העבודה שנועד לעשות.
החרטום שלי מנתר, אני מאיצה בכוח מבעד לדֶלֶף הרטוב, נדחפת מעלה, מטפסת לתוך רטט האוויר הלוחץ. אינסטינקט הטיסה טבוע בידַי וכך גם העבודה המעשית הקשורה בה, ונוסף על כך יש עוד משהו מסתורי וחיוני, התחושה שמאז ומתמיד נועדתי לעשות את המעשה הזה, לרקום את שמי ברקיע עם המדחף הזה, עם כנפי הבד המצופות לכה, שלושים ושש שעות בחשיכה.
 
עברו שנתיים מאז עלה הרעיון לאתגר הזה, בניֵירִי, בבר ״הקרנף הלבן״ הסואן שקירותיו מחופים לוחות עץ ארז. על צלחתי היו מונחים נתחי סטייק בקר זרויים פלפל שחור, חניתות אספרגוס חלוט, כל אחת מהן צרה כזרת, וקלרֶט עמוק־צבע מילא את כל כוסותינו. ואז, לקינוח, השליך ג'יי־סי קארבֵּרי כפפה. אף אחד לא הצליח לחצות את האטלנטי לבד מהצד הזה, מאנגליה לאמריקה, לא גבר ולא אישה. מה את אומרת, בֵּריל?
שנתיים קודם לכן נכשל מוליסון באותה קפיצה מעל המים, ואיש לא עשה מאז הרבה יותר מלדמיין את המטוס שיצליח לעבור את המרחק, אבל לג'יי־סי היה כל כך הרבה כסף שהוא לעולם לא יצליח לבזבז, והיה לו גם ניצוץ של מגלי ארצות כמו מגלן ופּירי. והנה יש כאן אוקיינוס עצום ממדים, אלפי קילומטרים של אוויר בתולי קפוא, גבול ברור שלא נחצה, ואין מטוס. רוצה לנסות? עיניו של ג'יי־סי נצצו כמו אבני חן. התבוננתי בזיק שניצת בהן וחשבתי שאשתו היפה מאיה היתה צריכה להיות כאן, לבושה במשי לבן עם שיער מטופח בתלתלים מושלמים, אבל היא מתה לפני שנים בשיעור טיסה פשוט ליד ניירובי, ביום שלא היתה בו שום רוח או בעיה של מזג אוויר. זה היה אסון התעופה הראשון שפגע קרוב אלינו, אבל לא האחרון. עוד רוחות רבות של מתים יקרים ללבנו הבליחו אלינו מהעבר, ניצוצות אור שריצדו על כוסות היין והזכירו לנו עד כמה פזיזים הם היו ועד כמה נפלאים. לא נזקקתי באמת לתזכורת. לא שכחתי את המתים האלה אפילו לרגע - ואיכשהו, כשפגשתי במבטו של ג'יי־סי הרגשתי שאני מוכנה להתקרב אליהם עוד יותר. כן, אמרתי, ואחר כך אמרתי זאת שוב.
 
לא עובר זמן רב עד שרסיסי האור האחרונים נשטפים משולי הרקיע המשוננים, ואז יש רק גשם וריח של דלק. אני טסה בגובה אלפיים רגל מעל פני הים, ושם אשאר במשך יומיים. עננים מעובים בלעו את הירח ואת הכוכבים - החשיכה מושלמת כל כך, עד שאין לי ברירה אלא לטוס בעזרת המכשירים, ואני מתנערת מהעייפות במצמוץ עיניים כדי להציץ בשעונים המוארים בקושי. אין לי מכשיר קשר, כך שקולו החזק של המנוע והרוח הנושבת על החרטום במהירות של ארבעים קשר מרגיעים אותי. גם פכפוך הדלק המיטלטל במכלים מרגיע, עד שכעבור ארבע שעות טיסה המנוע מתחיל לגמגם פתאום. הוא יורק ושורק ואחר כך גוֹוע. דממה. מחוג מד־הגובה מתחיל להסתחרר כלפי מטה במהירות מבהילה. המצב הזה מקפיא אותי במעין קהות חושים, אבל ידי יודעות מה לעשות גם כשהתודעה שלי נותרת מאובנת ודוממת. עלי רק להושיט יד אל המתג של שסתום הדלק ולהחליף את המכל. המנוע יתניע שוב. זה מה שיקרה. אני מייצבת את היד ומאלצת את אצבעותי למצוא את הזיז הכסוף. אני מוצאת אותו והוא משמיע קול נקישה מרגיע, אבל המנוע לא משתף פעולה. הגאל ממשיכה לאבד גובה, אלף ומאה רגל, ואחר כך שמונה מאות. נמוך יותר. העננים סביבי נפרדים להרף עין, ואני רואה נצנוץ מבעית של מים וקצף. הגלים מתרוממים, והרקיע האינסופי הודף מטה. אני מרימה שוב את המתג, מנסה לא לרעוד או להיתפס לבהלה. התכוננתי כמיטב יכולתי לכל אפשרות, אבל האם מישהו מסוגל באמת להתכונן למוות? האם מאיה היתה מוכנה כשהיא ראתה את הקרקע מתקרבת אליה ביעף? האם דניס היה מוכן, באותו יום נורא מעל ווֹי?
ברק מבזיק ליד הכנף השמאלית שלי, זוהר כמו קישוט חג מולד, מחשמל את האוויר - ופתאום יש לי הרגשה שכל זה כבר קרה בעבר, אולי פעמים רבות. אולי תמיד הייתי כאן, צוללת במהירות אל תוך עצמי. מתחתי גועשים מים אכזריים, מוכנים לקבל אותי, אבל אני חושבת על קניה. על בקעת השבר שלי - הר הגעש לוֹנגוֹנוֹט ולועו המשונן של הר הגעש מֵנֶנְגַאי. אגם נָאקוּרוֹ עם הבהובים ורודים של פלמינגו, המתלולים הגבוהים והנמוכים, מעיינות קֵקוֹפֵּיי והעיירה מוֹלוֹ, נג'וֹרוֹ והמדשאות המתנוצצות במועדון מותאיגה. נראה שלשם מועדות פני, אם כי אני יודעת שזה בלתי־אפשרי - דומה שהמדחף מפלח את השנים, מסובב אותי לאחור וגם קדימה עד אינסוף, משלח אותי לחופשי.
אה, אני חושבת, מסתחררת מטה דרך החשיכה, עיוורת לכול. איכשהו הסתובבתי ואני בדרך הביתה.