כי היום עובר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כי היום עובר
מכר
מאות
עותקים
כי היום עובר
מכר
מאות
עותקים

כי היום עובר

4.6 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עדנה שבתאי

שבתאי למדה, בין השאר, הוראה, היסטוריה וספרות. שבתאי מעידה על עצמה שכבר בילדותה ובנעוריה בקיבוץ מרחביה, "בשבילי עולם הספרים היה המקום היחיד שבו הרגשתי שיש לי בית".

אלמנת הסופר יעקב שבתאי. רבות מפעולותיה מאז לכתו, מוקדשות להנצחה וקידום מורשתו. 

תקציר

היא היתה בת חמש־עשרה והוא היה בן שש־עשרה כשנקשרו חייהם ב־4 באוגוסט 1950; ועד למותו ב־4 באוגוסט 1981 היו להם שלושים־ואחת שנים של חיים סימביוטיים, שלעתים דמו יותר לים סוער מאשר לחוף מבטחים. על שנים אלה מספר הספר הזה בגילוי־לב, בלי טיוח.

 לקראת גיל שלושים פרצה אצל יעקב שבתאי, אוהב החיים והנאותיהם, תשוקת הכתיבה; מפזמונאי צמח למחזאי מצליח ולמחברם של קובץ סיפורים ושל שני רומאנים. בשבע־עשרה השנים שנותרו לו עד מותו בגיל 47 כפה על עצמו יום־יום, ביד ברזל, משמעת כתיבה מוחלטת – כתיבה מסתעפת ועתירת ניואנסים, אשר האתגר שהעמידה בפניו היה להרגשתו "כמו לטאטא את אלנבי מכיכר המושבות עד קולנוע מוגרבי במברשת שיניים". כתיבתו עשתה היסטוריה: הספרות העברית נחלקת לזו שהיתה לפני 'זכרון דברים' ו'סוף דבר' ולזו שאחריהם; שני הרומאנים שינו כליל את פניה.
 איך נעשה הצעיר התמים, הילדותי ושופע החִיות סוֹפר מהפכני, ההופך במשמעות החיים בצל הנוכחות המתמדת של המוות ההולך ומתקרב, הולך ומשתלט? איך התהוו יצירותיו בהקשר של חיי היום־יום שלו, עם המהמורות והמשברים? אחורי הקלעים של האירועים המשמעותיים של הספרות העברית נפרשים כאן, מלוּוים במכתבים אישיים, בתוכניות עבודה ובמסמכים נדירים.
 אבל הספר עוצר הנשימה הזה אינו ביוגרפיה של יעקב שבתאי מילדותו עד מותו – אלא הוא תולדותיו של קשר, קשר "פטאלי כל־כך", "כמו בין הברק לרעם". מותווים בו שני מסלולים, זה של עדנה שבתאי, המספרת, וזה של האיש שלה, מסלולים שהתפתלו, נקטפו זה אל זה, השתרגו, אך גם פנו זה נגד זה. שוב ושוב נבלמו בוויתורים כואבים הרצון והניסיונות של הכותבת לפרוש את מלוא מוטת כנפיה־שלה.
 מבין הדפים נודפת הארוֹמה של ישראל של פעם, בשנות החמישים, השישים והשבעים, שהספר הזה, כמו ספריו של יעקב שבתאי עצמו, הוא גם רקוויאם לה.

פרק ראשון

מתוך מכתב של יעקב שבתאי לעדנה שבתאי
 
עַל כְּתֵפֵךְ יָדִי תָּנוּח
וְצִלִּי עַל־יַד צִלֵּךְ פּוֹסֵעַ,
מִן הַיָּם עַכְשָׁו נוֹשֵׁב הָרוּחַ,
כִּי הַיּוֹם, יָפָתִי, עוֹבֵר.
 
יעקב שבתאי, מתוך "לפנות־ערב"
 
 
"אנחנו קשורים זה לזה אולי כמו הברק לרעם, או האור לחושך, או הים לחוף... ככה באופן פטאלי כל־כך ומוחלט כל־כך, ונפלא".

 

 מעגל ראשון: 1950-1954 

יחפים בשדות השלף

 

 

 

 

1

 

השלג המפתיע שירד בתחילת 1950 כיסה את כל עמק יזרעאל במעטה של לובן רך. אפילו מחטי האורנים בחורשה מול צריף המגורים שלנו הלבינו.

בבוקר לא היו לימודים. הלכנו קבוצה של בנים ובנות אל הר גבעת המורה, בוססנו בשלג עד מעל לקרסוליים, ומשכנו איתנו קרשים להחליק על השלג. בתצלום שהצטלמנו למזכרת על רקע הלובן הצח נשקפת אלי דמותי של אז, קטנה מכולם באמצע שורת העומדים מאחור, מחייכת חיוך מאושר. בסתיו מלאו לי חמש־עשרה, כל־כך רציתי כבר לחדול להיות ילדה, אבל כמעט דבר לא השתנה. והנה השלג הנדיר והלא־צפוי שעטף לפתע את העולם ביום ההוא כאילו הבטיח שפתאום הכל יכול להיות אחרת.

הקיץ שהגיע לקיבוץ מרחביה היה שוב לוהט, אך הקור הזוהר של השלג נמסך בחורף אל הגפנים, ויבול הענבים של אותה שנה היה מבורך במיוחד.

פגרת הקיץ היתה בעיצומה, ואנחנו, ילדי הקיבוץ, נקראנו לסייע בבציר. לגלות מוקדם בבוקר אשכול מתחבא בין העלים הרחבים, לזמור אותו במזמרה ולהניח בזהירות בסל העץ הרבוע - תענוג. כל בוקר עבדתי שעתיים בבציר, ובערב היתה לי משמרת במטבח ובחדר־האוכל של הקיבוץ, סדר־יום שהשאיר לי את רוב היום לקריאת ספרים, תאוות נפשי.

היה יום שישי הראשון של אוגוסט. לפנות־ערב ירדתי מגבעת המבצר הצלבני העתיק, שעליה נבנו במעגל בתי המגורים של חברי הקיבוץ. באחד מהם היה בית הורי - חדר עם מרפסת פתוחה ללא שירותים וללא ברז מים - דירה שאליה הייתי באה מדי יום שישי אחר־הצהריים לפגוש את אבי שחזר הביתה מעבודתו בתל־אביב. באוויר הכבד של בין־הערביים הידהדו קריאות הילדים ששיחקו על המדשאה הגדולה בחזית חדר־האוכל, ואני חלפתי כמעט במרוצה על המדרכה הצרה, מיהרתי למשמרת הערב. אבל לפתע עצר אותי משהו.

נער שנראה כגבר — גבוה, רחב־כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו, עמד שם לא רחוק מחבורת נערים ונערות ממחנה העבודה של השומר הצעיר בתל־אביב, שישבו על הדשא. עמד וגבו אליהם, כמתבדל בכוונה בעמידת סירוב, והִקשה את עורפו מול איש צעיר שניסה לדבר אליו.

לא קלטתי דבר ממה שנאמר ביניהם כשעצרתי שם במרחק - אולי לחצי דקה, אולי לנצח - מרותקת לעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו.

מאוחר יותר באותו ליל־שבת - במפגש חגיגי של הקיבוץ עם המנצח האורח של הפילהרמונית, דין דיקסון (אחד המנצחים האפרו־אמריקנים הראשונים, שבא לנצח על הפילהרמונית הישראלית, והגיע לשַׁבָּת בקיבוץ, מתוך סקרנות) - ראיתי אותו שוב. הוא התיישב לו עם אותה חבורה, מאחורֵי שורת הכיסאות שבה ישבתי אני עם חברתי נעמי. בדיוק מאחורַי ישב, השתובב כילד, שיעשע בדיבוריו את בני חבורתו, שר בהתלהבות סוחפת את "ג'ריקו", שהמנצח האורח לימד את כל הקהל, ודפק ברגליו בקצב על רגלי כיסאי שלפניו. עצרתי את נשימתי במבוכה.

למחרת נפגשנו שוב. הפעם בערב ריקודים עם האורחים מגדוד מרכז תל־אביב. כמעט לא ידעתי את נפשי כשהוא נכנס בין נעמי לביני במעגל השלישיות, תפס בחוזקה בידינו וטילטל אותן במרץ. הרגשתי כאילו אני עפה באוויר.

לאחר שהסתיימו הריקודים מצאנו את עצמנו שתינו לידו וליד בַּרקֶה חברו, שאותו הכרנו יומיים קודם, כשהתנדב לאמן אותנו, הבנות, בכדורסל. חצינו ברביעייה את החצר הגדולה בדרך אל בית־הקירור שבעברהּ האחר, לשתות חלב קר.

זה היה אחד מתענוגות הקיץ שלנו, ילדי הקיבוץ, לבוא בשעת לילה לבית־הקירור ולהגיר ישירות מברז המְכָל הענק חלב קר כקרח אל כלִי הפח שהיה תלוי על הקיר. אין פלא שהתענוג הזה קסם לנערים העירונים, שאליהם הגיע החלב בשנים ההן רק מכַּדֵי החלבן הנוקש על הדלת בהשכמת הבוקר. כשיצאנו משם וקשרנו שיחה בזוגות, התפצלו דרכינו.

שוטטנו לנו שנינו בשדרת הקזוארינות והברושים ושוחחנו על ההבדלים בין החיים בעיר לחיים בקיבוץ. אני הבעתי (בזהירות) את משיכתי לחיי העיר; ואילו יענקלה - כך אמר שקוראים לו כולם, פרט לבני המשפחה שקוראים לו י־קוב - התפעל דווקא מן "השלווה הכפרית" ומהשמיים המכוכבים. "תראי איזה שמיים. תראי את הכוכבים", חזר ואמר, "אף־פעם אי־אפשר לראות שמיים כאלה בתל־אביב".

כבר היה סמוך לאחת אחר חצות כשעמדנו לצאת מפרצה בשער המערבי של גדר הקיבוץ על־יד חורשת האיקליפטוס. אורו הלבן של הירח שעמד גבוה מעל לצמרות העצים הענקיים נשפך בכל מרחב השמיים, ולי לא היה מסתור מן הבושה שהציפה אותי כשהנער־הגבר הזה, שרק לפני שעה קצרה היה לי זר, אחז פתאום בידי ועזר לי לעבור בעד לפרצה לצד השער הנעול.

ככה, בעוד ידו אוחזת בידי, יצאנו שנינו אל המרחב הפתוח, ומשהו שכאילו חסם מפנַי את האופק נעלם באותו רגע והעולם נראה לי חדש ומופלא.

כביש עפולה בית־שאן התפתל לפנינו והכסיף בין שדות השלף, ואנחנו הפלגנו עליו בטיול, ומדי פעם מצאנו לנו מקום לשבת על אחד הגשרים הקטנים שמעל ערוצי הוואדיות בדרך.

עם קרנֵי השחר הראשונות הגיע רגע הפרידה. "אני אחשוב עלייך בדרך לתל־אביב", אמר. עוד קודם סיפר שבא רק לסוף־שבוע, בכלל לא רצה לבוא. "ולא תחזור?" שאלתי. "אולי", אמר, "אולי אחזור מחר". לא ידעתי מה יהיה מחר. ידעתי רק שחיי השתנו.

עדנה שבתאי

שבתאי למדה, בין השאר, הוראה, היסטוריה וספרות. שבתאי מעידה על עצמה שכבר בילדותה ובנעוריה בקיבוץ מרחביה, "בשבילי עולם הספרים היה המקום היחיד שבו הרגשתי שיש לי בית".

אלמנת הסופר יעקב שבתאי. רבות מפעולותיה מאז לכתו, מוקדשות להנצחה וקידום מורשתו. 

סקירות וביקורות

מסתובב כמו מכונת כביסה עדנה שבתאי כתבה ממואר מרתק ומאופק על בעלה הסופר יעקב שבתאי

קראתי בשקיקה את הממואר של עדנה שבתאי על חייה עם יעקב שבתאי. לא רק משום ששבתאי הסופר קרוב לליבי, אלא גם משום שהספר כתוב באיפוק ובענייניות. הוא רהוט, אלגנטי ועתיר מידע.

תחילתו ב-‭,1950‬ כשהשניים הכירו בקיבוץ מרחביה כבני-עשרה, והוא מתאר את ‭ 31‬שנותיהם המשותפות, עד מותו של שבתאי בגיל ‭ .47‬הם חיו במרחביה ובהמשך עברו לתל אביב - תקופה שלאורכה כתב שבתאי פזמונים, מחזות, תסריטים וכמובן את שני הרומנים הגדולים שלו, 'זכרון דברים' ו'סוף דבר'.

שבתאי, כפי שעולה מהספר, היה אדם מלא חיים וכריזמטי, אך גם ילדותי ותובעני. ולעיתים דיכאוני. "די מהר התחלתי להכיר את הצד האפל שלו. פתאום היה נסגר בתוך שתיקה קודרת לא רק לרגעים, גם לשעות. לפעמים אפילו לא ידעתי בגלל מה. מילה אחת, זיכרון של רגע שעבר בראשו - הספיקו". המשפט האחרון כאן מזכיר תיאורים וניסוחים מ'סוף דבר' - רומן אנטי-אוטופי שמבטא בווירטואוזיות היעדר תקווה לקיום אידילי, ואחת הסיבות לכך היא חוסר היציבות הבסיסי הזה של עולם הרגש. גם האובססיביות המאפיינת את גיבוריו של שבתאי מתגלה כאן כפרקטיקה יומיומית, כפי שמספר חברו מתקופת מרחביה: "הייתה לו תכונה, שהיה חוזר על דברים ונטפל למשהו ולא מרפה. מסתובב כל הזמן סביבו כמו מכונת כביסה".

ואם כבר אנטי-אוטופיה, הממואר הזה מבהיר גם את ההקשר הפוליטי שבתוכו צמח שבתאי, את "מיתוס הגאולה הקומוניסטי" בניסוחה של המחברת, של הקיבוץ. הפסימיזם העמוק שבא לידי ביטוי ביצירותיו קשור להתפוררות המשיחיות הקומוניסטית הזאת, ואת הרומנים של שבתאי יש להציב בצד רומנים מרחבי העולם שעסקו בהתפכחות דומה, כמו למשל 'מחברת הזהב' של דוריס לסינג.

המקרה של עדנה שבתאי הוא מקרה ייחודי של "אשת הסופר", משום שהיא עצמה אשת ספרות ומשום שהיה לה חלק מרכזי בעריכתו ובהבאתו לדפוס של 'סוף דבר', רומן שראה אור אחרי פטירתו של שבתאי. כל זה מעניק משקל יתר לתובנות שלה על תהליכי היצירה של שבתאי וגם להערותיה על הסצנה הספרותית שבתוכה פעל. כך שהספר הזה לא רק פורט את חייו ואת חייהם ("חיי עם יעקב שבתאי" היא כותרת המשנה של הספר) אלא בהחלט מוסיף מידע על יצירתו. גם הריחוק בזמן כנראה תרם תרומה גדולה לצלילות המבט ולניקיונו מאדי הרגשות - עניין שסבל ממנו ספרה המעניין אך מוצף הרגש של עדנה שבתאי מ-‭,1986‬ 'והרי את', גם הוא מעין ממואר בצורת רומן מפתח, שפורסם זמן קצר יחסית אחרי מות בעלה.

הוויתורים הרבים שעשתה בגלל תובענותו - כמו העובדה שנשאה לבדה בעול פרנסת המשפחה כמורה כדי לאפשר לשבתאי לכתוב - מתוארים בספר החדש בהרחבה. אבל גם הם נמסרים באופן ענייני ולא מקונן. כך גם כאב הבגידות - נושא טעון, כמובן, שנמסר כאן בכנות, תוך תיאור הסבל אך בלי השתפכות מיותרת ("למזלי, כבר משלב מוקדם במסע החיים המשותף של שנינו הייתה בי מעין ידיעה, מין תחושה לא-מוגדרת-במילים, שלהרוס קשר של אהבה באמצעות קנאה וחשד אפשר בכל רגע, ואילו לבנות יחסים של אהבה ואמון לוקח שנים"). את המאהבת האחרונה של שבתאי, דליה גוטמן, עדנה שבתאי לא אוהבת. זה אחד הרגעים הבודדים בספר של היעדר איפוק.

היכולת האנליטית של הממואר הזה באה לידי ביטוי, למשל, בתשובה של עדנה שבתאי לשאלה מדוע "פרצה" הכתיבה אצל יעקב בסביבות גיל ‭ .30‬"איך הגבר הסוער הזה, אוהב החיים והנאותיהם, שבעומק נשמתו נשאר תמיד ילד בן שלוש או ארבע, הושיב את עצמו ביד ברזל יום אחר יום שעות ארוכות ליד מכונת הכתיבה?" שבתאי מציינת שלוש התפתחויות, בגילים ‭ ,28-25‬שהשפיעו עליו מאוד: ראשית, קורס במאים של התנועה הקיבוצית בקיבוץ עינת שנשלח אליו. שנית, היעדרותה שלה מהבית במרחביה בשל לימודיה בסמינר הקיבוצים, היעדרות שאחרי התנגדותו העזה של שבתאי הביאה אותו לקחת חלק בחיי התרבות של מרחביה ולכתיבת פזמונים. ושלישית, כתיבת מחזה לחגיגת היובל של מרחביה ב-‭,1961‬ שהייתה בעלת השפעה מכריעה על עתידו הספרותי.

ויש כאן עוד המון פרטי מידע מעניינים. ביניהם גאוותו של שבתאי באביו, שהיה מנהל ב'סולל בונה' - עובדה חשובה שאינה מוכרת למי שניזון רק מהרומנים של שבתאי ומדמות האב העריץ או החלוש שמתגלה בהם. מעניין גם תיאור העיר תל-אביב שעקרו אליה השבתאים הצעירים ב-‭:1967‬ "היה קל מאוד ליצור קשרים חברתיים אז בתל-אביב, לאחר מלחמת ששת הימים. הייתה באוויר תחושה של פתיחות, במיוחד בין הצעירים". מעניינים תיאורי היחסים עם אורי זוהר (שבתאי כתב איתו את התסריט של 'עיניים גדולות' ולאחר מכן שיחק זוהר במחזה של שבתאי בתיאטרון חיפה). ומאלף, כמובן, לקרוא על תהליך כתיבת 'זכרון דברים' (והתקבלותו האיטית יחסית) ו'סוף דבר'.

אני חושב שיש קשר הדוק בין האובססיה המינית של חלק מגיבורי שבתאי, העניין הגדול שלהם בארוס, לבין פחד המוות שלהם מצד אחד, ותשוקת הגאולה שלהם מצד שני. הקשר בין חרדת המוות והיצריות, כמו גם הכנות של הממואר הזה, באים לידי ביטוי כשעדנה שבתאי כותבת, למשל, על החששות שעורר אצלם התקף הלב הראשון של בעלה, בגיל ‭ :37‬"איך נקיים את האינטימיות שלנו, שלגוף היה בה מקום כה חשוב, האם עתידה ההתעלסות להיות לו מקור סיכון?"

עוד 3 ממוארים של נשות סופרים:
לחיות עם גאון > סופיה טולסטוי
על דעת עצמו > נורית גרץ
‭My Life With John Steinbeck‬ > גוויין קונג'ר סטיינבק

אריק גלסנר
בתמונה: יעקב ועדנה שבתאי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 20/12/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
יענקלה שבתאי – סופר ומחזאי, עירוני וקיבוצניק עודד הון זמן הקיבוץ 06/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי" עושה כבוד לסופר תלמה אדמון מעריב ספרות 29/11/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

מסתובב כמו מכונת כביסה עדנה שבתאי כתבה ממואר מרתק ומאופק על בעלה הסופר יעקב שבתאי

קראתי בשקיקה את הממואר של עדנה שבתאי על חייה עם יעקב שבתאי. לא רק משום ששבתאי הסופר קרוב לליבי, אלא גם משום שהספר כתוב באיפוק ובענייניות. הוא רהוט, אלגנטי ועתיר מידע.

תחילתו ב-‭,1950‬ כשהשניים הכירו בקיבוץ מרחביה כבני-עשרה, והוא מתאר את ‭ 31‬שנותיהם המשותפות, עד מותו של שבתאי בגיל ‭ .47‬הם חיו במרחביה ובהמשך עברו לתל אביב - תקופה שלאורכה כתב שבתאי פזמונים, מחזות, תסריטים וכמובן את שני הרומנים הגדולים שלו, 'זכרון דברים' ו'סוף דבר'.

שבתאי, כפי שעולה מהספר, היה אדם מלא חיים וכריזמטי, אך גם ילדותי ותובעני. ולעיתים דיכאוני. "די מהר התחלתי להכיר את הצד האפל שלו. פתאום היה נסגר בתוך שתיקה קודרת לא רק לרגעים, גם לשעות. לפעמים אפילו לא ידעתי בגלל מה. מילה אחת, זיכרון של רגע שעבר בראשו - הספיקו". המשפט האחרון כאן מזכיר תיאורים וניסוחים מ'סוף דבר' - רומן אנטי-אוטופי שמבטא בווירטואוזיות היעדר תקווה לקיום אידילי, ואחת הסיבות לכך היא חוסר היציבות הבסיסי הזה של עולם הרגש. גם האובססיביות המאפיינת את גיבוריו של שבתאי מתגלה כאן כפרקטיקה יומיומית, כפי שמספר חברו מתקופת מרחביה: "הייתה לו תכונה, שהיה חוזר על דברים ונטפל למשהו ולא מרפה. מסתובב כל הזמן סביבו כמו מכונת כביסה".

ואם כבר אנטי-אוטופיה, הממואר הזה מבהיר גם את ההקשר הפוליטי שבתוכו צמח שבתאי, את "מיתוס הגאולה הקומוניסטי" בניסוחה של המחברת, של הקיבוץ. הפסימיזם העמוק שבא לידי ביטוי ביצירותיו קשור להתפוררות המשיחיות הקומוניסטית הזאת, ואת הרומנים של שבתאי יש להציב בצד רומנים מרחבי העולם שעסקו בהתפכחות דומה, כמו למשל 'מחברת הזהב' של דוריס לסינג.

המקרה של עדנה שבתאי הוא מקרה ייחודי של "אשת הסופר", משום שהיא עצמה אשת ספרות ומשום שהיה לה חלק מרכזי בעריכתו ובהבאתו לדפוס של 'סוף דבר', רומן שראה אור אחרי פטירתו של שבתאי. כל זה מעניק משקל יתר לתובנות שלה על תהליכי היצירה של שבתאי וגם להערותיה על הסצנה הספרותית שבתוכה פעל. כך שהספר הזה לא רק פורט את חייו ואת חייהם ("חיי עם יעקב שבתאי" היא כותרת המשנה של הספר) אלא בהחלט מוסיף מידע על יצירתו. גם הריחוק בזמן כנראה תרם תרומה גדולה לצלילות המבט ולניקיונו מאדי הרגשות - עניין שסבל ממנו ספרה המעניין אך מוצף הרגש של עדנה שבתאי מ-‭,1986‬ 'והרי את', גם הוא מעין ממואר בצורת רומן מפתח, שפורסם זמן קצר יחסית אחרי מות בעלה.

הוויתורים הרבים שעשתה בגלל תובענותו - כמו העובדה שנשאה לבדה בעול פרנסת המשפחה כמורה כדי לאפשר לשבתאי לכתוב - מתוארים בספר החדש בהרחבה. אבל גם הם נמסרים באופן ענייני ולא מקונן. כך גם כאב הבגידות - נושא טעון, כמובן, שנמסר כאן בכנות, תוך תיאור הסבל אך בלי השתפכות מיותרת ("למזלי, כבר משלב מוקדם במסע החיים המשותף של שנינו הייתה בי מעין ידיעה, מין תחושה לא-מוגדרת-במילים, שלהרוס קשר של אהבה באמצעות קנאה וחשד אפשר בכל רגע, ואילו לבנות יחסים של אהבה ואמון לוקח שנים"). את המאהבת האחרונה של שבתאי, דליה גוטמן, עדנה שבתאי לא אוהבת. זה אחד הרגעים הבודדים בספר של היעדר איפוק.

היכולת האנליטית של הממואר הזה באה לידי ביטוי, למשל, בתשובה של עדנה שבתאי לשאלה מדוע "פרצה" הכתיבה אצל יעקב בסביבות גיל ‭ .30‬"איך הגבר הסוער הזה, אוהב החיים והנאותיהם, שבעומק נשמתו נשאר תמיד ילד בן שלוש או ארבע, הושיב את עצמו ביד ברזל יום אחר יום שעות ארוכות ליד מכונת הכתיבה?" שבתאי מציינת שלוש התפתחויות, בגילים ‭ ,28-25‬שהשפיעו עליו מאוד: ראשית, קורס במאים של התנועה הקיבוצית בקיבוץ עינת שנשלח אליו. שנית, היעדרותה שלה מהבית במרחביה בשל לימודיה בסמינר הקיבוצים, היעדרות שאחרי התנגדותו העזה של שבתאי הביאה אותו לקחת חלק בחיי התרבות של מרחביה ולכתיבת פזמונים. ושלישית, כתיבת מחזה לחגיגת היובל של מרחביה ב-‭,1961‬ שהייתה בעלת השפעה מכריעה על עתידו הספרותי.

ויש כאן עוד המון פרטי מידע מעניינים. ביניהם גאוותו של שבתאי באביו, שהיה מנהל ב'סולל בונה' - עובדה חשובה שאינה מוכרת למי שניזון רק מהרומנים של שבתאי ומדמות האב העריץ או החלוש שמתגלה בהם. מעניין גם תיאור העיר תל-אביב שעקרו אליה השבתאים הצעירים ב-‭:1967‬ "היה קל מאוד ליצור קשרים חברתיים אז בתל-אביב, לאחר מלחמת ששת הימים. הייתה באוויר תחושה של פתיחות, במיוחד בין הצעירים". מעניינים תיאורי היחסים עם אורי זוהר (שבתאי כתב איתו את התסריט של 'עיניים גדולות' ולאחר מכן שיחק זוהר במחזה של שבתאי בתיאטרון חיפה). ומאלף, כמובן, לקרוא על תהליך כתיבת 'זכרון דברים' (והתקבלותו האיטית יחסית) ו'סוף דבר'.

אני חושב שיש קשר הדוק בין האובססיה המינית של חלק מגיבורי שבתאי, העניין הגדול שלהם בארוס, לבין פחד המוות שלהם מצד אחד, ותשוקת הגאולה שלהם מצד שני. הקשר בין חרדת המוות והיצריות, כמו גם הכנות של הממואר הזה, באים לידי ביטוי כשעדנה שבתאי כותבת, למשל, על החששות שעורר אצלם התקף הלב הראשון של בעלה, בגיל ‭ :37‬"איך נקיים את האינטימיות שלנו, שלגוף היה בה מקום כה חשוב, האם עתידה ההתעלסות להיות לו מקור סיכון?"

עוד 3 ממוארים של נשות סופרים:
לחיות עם גאון > סופיה טולסטוי
על דעת עצמו > נורית גרץ
‭My Life With John Steinbeck‬ > גוויין קונג'ר סטיינבק

אריק גלסנר
בתמונה: יעקב ועדנה שבתאי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 20/12/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
יענקלה שבתאי – סופר ומחזאי, עירוני וקיבוצניק עודד הון זמן הקיבוץ 06/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"כי היום עובר, חיי עם יעקב שבתאי" עושה כבוד לסופר תלמה אדמון מעריב ספרות 29/11/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
כי היום עובר עדנה שבתאי
מתוך מכתב של יעקב שבתאי לעדנה שבתאי
 
עַל כְּתֵפֵךְ יָדִי תָּנוּח
וְצִלִּי עַל־יַד צִלֵּךְ פּוֹסֵעַ,
מִן הַיָּם עַכְשָׁו נוֹשֵׁב הָרוּחַ,
כִּי הַיּוֹם, יָפָתִי, עוֹבֵר.
 
יעקב שבתאי, מתוך "לפנות־ערב"
 
 
"אנחנו קשורים זה לזה אולי כמו הברק לרעם, או האור לחושך, או הים לחוף... ככה באופן פטאלי כל־כך ומוחלט כל־כך, ונפלא".

 

 מעגל ראשון: 1950-1954 

יחפים בשדות השלף

 

 

 

 

1

 

השלג המפתיע שירד בתחילת 1950 כיסה את כל עמק יזרעאל במעטה של לובן רך. אפילו מחטי האורנים בחורשה מול צריף המגורים שלנו הלבינו.

בבוקר לא היו לימודים. הלכנו קבוצה של בנים ובנות אל הר גבעת המורה, בוססנו בשלג עד מעל לקרסוליים, ומשכנו איתנו קרשים להחליק על השלג. בתצלום שהצטלמנו למזכרת על רקע הלובן הצח נשקפת אלי דמותי של אז, קטנה מכולם באמצע שורת העומדים מאחור, מחייכת חיוך מאושר. בסתיו מלאו לי חמש־עשרה, כל־כך רציתי כבר לחדול להיות ילדה, אבל כמעט דבר לא השתנה. והנה השלג הנדיר והלא־צפוי שעטף לפתע את העולם ביום ההוא כאילו הבטיח שפתאום הכל יכול להיות אחרת.

הקיץ שהגיע לקיבוץ מרחביה היה שוב לוהט, אך הקור הזוהר של השלג נמסך בחורף אל הגפנים, ויבול הענבים של אותה שנה היה מבורך במיוחד.

פגרת הקיץ היתה בעיצומה, ואנחנו, ילדי הקיבוץ, נקראנו לסייע בבציר. לגלות מוקדם בבוקר אשכול מתחבא בין העלים הרחבים, לזמור אותו במזמרה ולהניח בזהירות בסל העץ הרבוע - תענוג. כל בוקר עבדתי שעתיים בבציר, ובערב היתה לי משמרת במטבח ובחדר־האוכל של הקיבוץ, סדר־יום שהשאיר לי את רוב היום לקריאת ספרים, תאוות נפשי.

היה יום שישי הראשון של אוגוסט. לפנות־ערב ירדתי מגבעת המבצר הצלבני העתיק, שעליה נבנו במעגל בתי המגורים של חברי הקיבוץ. באחד מהם היה בית הורי - חדר עם מרפסת פתוחה ללא שירותים וללא ברז מים - דירה שאליה הייתי באה מדי יום שישי אחר־הצהריים לפגוש את אבי שחזר הביתה מעבודתו בתל־אביב. באוויר הכבד של בין־הערביים הידהדו קריאות הילדים ששיחקו על המדשאה הגדולה בחזית חדר־האוכל, ואני חלפתי כמעט במרוצה על המדרכה הצרה, מיהרתי למשמרת הערב. אבל לפתע עצר אותי משהו.

נער שנראה כגבר — גבוה, רחב־כתפיים, ותלתלים שחורים שפוכים לו על מצחו, עמד שם לא רחוק מחבורת נערים ונערות ממחנה העבודה של השומר הצעיר בתל־אביב, שישבו על הדשא. עמד וגבו אליהם, כמתבדל בכוונה בעמידת סירוב, והִקשה את עורפו מול איש צעיר שניסה לדבר אליו.

לא קלטתי דבר ממה שנאמר ביניהם כשעצרתי שם במרחק - אולי לחצי דקה, אולי לנצח - מרותקת לעוצמה שקרנה ממנו ולכהות האפלה שבפניו.

מאוחר יותר באותו ליל־שבת - במפגש חגיגי של הקיבוץ עם המנצח האורח של הפילהרמונית, דין דיקסון (אחד המנצחים האפרו־אמריקנים הראשונים, שבא לנצח על הפילהרמונית הישראלית, והגיע לשַׁבָּת בקיבוץ, מתוך סקרנות) - ראיתי אותו שוב. הוא התיישב לו עם אותה חבורה, מאחורֵי שורת הכיסאות שבה ישבתי אני עם חברתי נעמי. בדיוק מאחורַי ישב, השתובב כילד, שיעשע בדיבוריו את בני חבורתו, שר בהתלהבות סוחפת את "ג'ריקו", שהמנצח האורח לימד את כל הקהל, ודפק ברגליו בקצב על רגלי כיסאי שלפניו. עצרתי את נשימתי במבוכה.

למחרת נפגשנו שוב. הפעם בערב ריקודים עם האורחים מגדוד מרכז תל־אביב. כמעט לא ידעתי את נפשי כשהוא נכנס בין נעמי לביני במעגל השלישיות, תפס בחוזקה בידינו וטילטל אותן במרץ. הרגשתי כאילו אני עפה באוויר.

לאחר שהסתיימו הריקודים מצאנו את עצמנו שתינו לידו וליד בַּרקֶה חברו, שאותו הכרנו יומיים קודם, כשהתנדב לאמן אותנו, הבנות, בכדורסל. חצינו ברביעייה את החצר הגדולה בדרך אל בית־הקירור שבעברהּ האחר, לשתות חלב קר.

זה היה אחד מתענוגות הקיץ שלנו, ילדי הקיבוץ, לבוא בשעת לילה לבית־הקירור ולהגיר ישירות מברז המְכָל הענק חלב קר כקרח אל כלִי הפח שהיה תלוי על הקיר. אין פלא שהתענוג הזה קסם לנערים העירונים, שאליהם הגיע החלב בשנים ההן רק מכַּדֵי החלבן הנוקש על הדלת בהשכמת הבוקר. כשיצאנו משם וקשרנו שיחה בזוגות, התפצלו דרכינו.

שוטטנו לנו שנינו בשדרת הקזוארינות והברושים ושוחחנו על ההבדלים בין החיים בעיר לחיים בקיבוץ. אני הבעתי (בזהירות) את משיכתי לחיי העיר; ואילו יענקלה - כך אמר שקוראים לו כולם, פרט לבני המשפחה שקוראים לו י־קוב - התפעל דווקא מן "השלווה הכפרית" ומהשמיים המכוכבים. "תראי איזה שמיים. תראי את הכוכבים", חזר ואמר, "אף־פעם אי־אפשר לראות שמיים כאלה בתל־אביב".

כבר היה סמוך לאחת אחר חצות כשעמדנו לצאת מפרצה בשער המערבי של גדר הקיבוץ על־יד חורשת האיקליפטוס. אורו הלבן של הירח שעמד גבוה מעל לצמרות העצים הענקיים נשפך בכל מרחב השמיים, ולי לא היה מסתור מן הבושה שהציפה אותי כשהנער־הגבר הזה, שרק לפני שעה קצרה היה לי זר, אחז פתאום בידי ועזר לי לעבור בעד לפרצה לצד השער הנעול.

ככה, בעוד ידו אוחזת בידי, יצאנו שנינו אל המרחב הפתוח, ומשהו שכאילו חסם מפנַי את האופק נעלם באותו רגע והעולם נראה לי חדש ומופלא.

כביש עפולה בית־שאן התפתל לפנינו והכסיף בין שדות השלף, ואנחנו הפלגנו עליו בטיול, ומדי פעם מצאנו לנו מקום לשבת על אחד הגשרים הקטנים שמעל ערוצי הוואדיות בדרך.

עם קרנֵי השחר הראשונות הגיע רגע הפרידה. "אני אחשוב עלייך בדרך לתל־אביב", אמר. עוד קודם סיפר שבא רק לסוף־שבוע, בכלל לא רצה לבוא. "ולא תחזור?" שאלתי. "אולי", אמר, "אולי אחזור מחר". לא ידעתי מה יהיה מחר. ידעתי רק שחיי השתנו.