זיכרונותי מקרקוב

מחוץ לגטו בזהות בדויה

וכך, בגיל 11-10 יצאתי מהתופת אל הלא נודע. המשאית יצאה מהגטו, עברנו את הגשר על הוויסלה ואחרי נסיעה ארוכה למדי הגענו לאזור של בתי מלאכה ואזור מגורים עני. בעצירה ראשונה, כנראה ליד מחסן כלשהו, הורידו חלק מהריהוט ולא הייתה לי הזדמנות לקפוץ החוצה. למזלי כבר החשיך לגמרי. עצרו אותנו לביקורת במקום נוסף כלשהו ולבסוף הגענו למחסן נוסף.
במחסן זה המשיכו לרוקן את המשאית עד שנוצר לי מעבר נוח החוצה. לא הייתי מסוגל לוודא על בטוח שאין אף אחד ליד המשאית, אבל ברגע שלא ראיתי ולא שמעתי בתחום הראייה שלי אף אחד אזרתי אומץ, ולאחר היסוס קצר ירדתי מהמשאית והתרחקתי מבלי להסתכל לאחור. משום מה לא הרגשתי כל פחד, הרגשתי שיצאתי לחופש.
אחרי שהתרחקתי מהמקום הסתכלתי לאחור ולא ראיתי כל תנועה או סימן שעוקבים אחריי. המשכתי להתרחק. המקום היה חשוך, המדרכה הייתה משובשת ומלוכלכת, בחלקים מהדרך לא הייתה כל מדרכה אלא רק דרך בין המבנים. רק בצומת אחד הייתה מנורת גז. ראיתי בתים מכוערים, הרוסים למחצה. הצצתי לחצרות וראיתי חורבות של בתים, סככות והרבה גרוטאות. הייתה זו שכונת עוני.
התחלתי להיכנס לחצרות לחפש מקום ללינה. תוך כדי חיפוש באחת החצרות הרגשתי בתנועה באחד החדרים שהיה הרוס למחצה וללא דלת.
קול די ידידותי שאל מתוך החדר: ״מי שם?״.
עניתי בפולנית ״Przyjaciel״, כלומר ״ידיד״. פירושו בסלנג פולני המקובל גם בין ילדים: ״אני ידיד ויש לי כוונות טובות״.
הקול מהחדר ענה: ״תתקרב, אל תפחד״.
התקרבתי, ראיתי מאורה טיפוסית של חסר בית.
האיש שאל אותי: ״מה אתה מחפש כאן, בני?״.
עניתי לו שברחתי מבית יתומים ואני מחפש מקום שינה. הוא הזמין אותי לבוא לישון על ידו. אחרי הבדידות של כמה ימים שמחתי מאוד להיות ליד יצור חי כלשהו. היה זה גבר, למעשה לא ראיתי את פניו. הוא נתן לי שמיכה ואמר לי לשכב על ידו. סיפרתי לו שאבא שלי ״פולקווניק״, לוחם גדול נגד הגרמנים, והוספתי ספק בגאווה ספק באיום שגם אני יודע להילחם.
הוא אמר לי :״ אל תפחד, לא תצטרך להילחם״.
נשכבתי על ידו ונרדמתי בתוך שניות.
התעוררתי מאוחר בבוקר במאורת חסר הבית. השכן שלי כבר לא היה, גם השמיכה שעליה שכבתי נעלמה ולתדהמתי ראיתי שהנעליים שלי נעלמו. התרמיל שלי היה פתוח למחצה והשכן שלי עשה בו חיפוש וגנב ממנו כמה מאות זלוטי. רעדתי כולי מקור, מכעס ומתסכול. נוסף לכל הצרות בחוץ ירד גשם. המזל שלי היה שהוא גנב ממני רק חלק קטן מהכסף מאחר שהיה מוסתר במקומות רבים. בסך הכל היו לי מעל ל-2,500 זלוטי. (כיכר לחם עלתה כ-3 זלוטי, צלחת מרק חצי זלוטי...). כך שהיה לי ״הון תועפות״ והייתי עשיר...
שמתי כמה מאות זלוטי בכיס פנימי של מעיל ועוד כמה עשרות שטרות קטנים בכיס חיצוני. זה היה כסף לשליפה מהירה. בדקתי את הסכין המוסתרת בכפפה. זו הייתה סכין קטנה שבה כפתור קטן שחרר את הלהב קדימה והלהב חדר דרך הכפפה ובלט כמה ס״מ. את הסכין הזו החזקתי ביד שמאל. הייתה לכך סיבה כפולה, קודם כל אני שמאלי והיד הזו אצלי יותר חזקה ושנית בדרך כלל היה מקובל להחזיק סכין ביד ימין כך שביד שמאל היה לי יתרון הפתעה.
החלטתי לחכות קצת עד שהגשם יפסיק לרדת, בינתיים ערכתי תצפית על החוץ. הרחוב היה ריק, לעתים רחוקות עברו בו אנשים או עגלות. ראיתי עגלות של איכרים המביאים תוצרת חקלאית לעיר וילדים בודדים, אולי הם בדרכם לבית ספר. עגלות האיכרים הציתו רעיון בראש: האיכרים בטח נוסעים לשוק כלשהו, אולי אוכל להגיע אתם לשם, לקנות לי אוכל ונעליים.
בינתיים, הגשם פסק אבל בחוץ היה רטוב ואין טעם ללכת עם גרביים או לקשור את הרגליים עם סמרטוטים או ניירות, לכן הורדתי את הגרביים והחלטתי ללכת יחף. שמתי לב שחלק מהילדים אשר עברו ברחוב היו יחפים, כך שללכת יחף לא יגרום לכך שאבלוט בשטח. ילדי האיכרים שישבו על עגלות האיכרים היו יחפים, אבל הייתה לי בעיה: לא הייתי רגיל ללכת יחף בעצמי.
יצאתי החוצה, ודאי נראיתי מאוד משונה עם המעיל המפואר שלי על רגליים יחפות וכובע גדול שבקושי אפשר היה לראות את הפרצוף שלי. עמדתי בחוץ, נפנפתי לשלום לאיכרים. פתאום ראיתי עגלה גדולה רתומה לשני סוסים ועמוסה לעייפה. בעגלה ישב איכר עם אישה.
סימנתי לעגלת האיכרים הגדולה לעצור וצעקתי שאני רוצה לעזור להם רק תמורת אוכל, שאני יתום, אבא שלי ״פולקובניק״ ואני יודע חשבון. האיכרים דיברו בסלנג שבקושי הבנתי. האישה ישר שאלה אותי איפה גנבתי את המעיל, אמרתי לה שאבא נתן לי אותו והיו לו עוד הרבה מעילים. האיכר סימן לי לעלות על העגלה. בדרך עצרנו בכמה רחובות, האיכר הוציא פעמון והתחיל להכריז על פריטי הסחורה שלו. אנשים ירדו מהבתים, התחילו להתעניין בסחורה ובמחיר. לפני זה האיכר אמר לי את המחירים לפי יחידות, לא היה לו משקל. תפוח אדמה עלה 10 ״גירוש״ ליחידה (גירוש אחד שווה מאית זלוטי), ראש כרוב 50 גירוש וכן הלאה.
נשים שירדו מהבתים, שאלו אם אני הבן של האיכר. הצעתי לאיכר לתת לי לדבר כי אני מכיר את השפה של העיר. עשיתי עבודה מאוד טובה והאיכר היה מרוצה. האיכר לא ידע כפל, ואם האישה לקחה כמה תפוחים הוא היה מוסיף למחיר תפוח, תפוח, תפוח. אמרתי לקונים שתפוח קטן עולה 10 גירוש וגדול 15. האיכר היה מאוד מרוצה מההברקה שלי, רק תהה כיצד יחשבן את זה. כאשר ראה איך אני מחשב את זה על המקום היה מלא התפעלות ואושר וכל הזמן דיבר עם האישה בשבחי. מאוד אהבתי את העבודה והשבחים שקיבלתי. לא תפסתי את הסיכון בלבלוט כל כך בשטח.
לבסוף הגענו לשוק די גדול, היינו כבר ממש בתוך העיר. לא ראיתי גרמנים בשוק אבל היו הרבה שוטרים פולנים. העמדנו את העגלה והתחלנו למכור. באו סוחרים שקנו כמויות גדולות ואנשים פרטיים. אני בלטתי בשטח בעיקר בגלל המעיל שלי, שוב אנשים התעניינו אם אני הבן של האיכר. האיכר ענה שאני ״Pacholek״ (עוזר בדרגה נמוכה...). אנשים התעניינו במעיל שלי והיו גם הערות עוקצניות.
לאחר זמן מה החלטתי להוריד אותו. כעבור עוד זמן הגיע איש אחד והציע לי לקנות את המעיל תמורת 100 זלוטי ועוד ייתן לי גם מעיל אחר. אמרתי לו שאני רוצה גם נעליים. הוא ביקש מהאיכר רשות לקחת אותי ואני נלוויתי אליו. לכל מי שהיה מוכן לשמוע דקלמתי על כך שברחתי מבית יתומים ואבא שלי פולקווניק, נילחם עם האנגלים נגד הגרמנים. חזרתי גם על כך שאבא אמר לי ש ״Pan Jezus״ ו״Matka Boska״ אוהבים אותי וישמרו עליי.
לפני עיניי עוברת התמונה אשר בה האיש הרוצה לקנות אצלי את המעיל הולך בצעדים גדולים ומהירים, אני על ידו יחף חצי הולך, חצי רץ ומדקלם את המנטרות על אבי הלוחם.
הגענו לבסטה גדולה לבגדים משומשים, בחרתי לי מעיל פשוט אבל מרופד היטב עם הרבה כיסים שהגיע לי קצת מעבר לברכיים. לגבי נעליים הייתה בעיה כי לא היו לו נעלי ילדים. בסוף בחרתי לי נעליים גבוהות, חצי מגפים עם שרוכים מאוד ארוכים וגדולים עליי בשניים שלושה מספרים (רוב הנעליים שהיו לו בבסטה היו בעשרה מספרים גדולים עלי). אני חושב שהנעליים שלקחתי היו נעלי אישה. נעליים גדולות מדי אצל ילדים לא היו דבר חריג מפני שרוב הילדים נהגו ללכת בנעליים הגדולות עליהם בהרבה מספרים.
חזרתי לאיכר שאתו באתי לשוק. פתאום שמתי לב שאני מעורר יותר מדי תשומת לב והחלטתי להסתלק מהמקום בהקדם. בינתיים ראיתי שלאיכר הביאו מאזניים תלויים על מנת שיוכל למכור במשקל. הוא התקשה מאוד לעשות חשבון אבל החלטתי לא להתערב על מנת לא לעורר עוד תשומת לב.
פתאום אשתו של האיכר פנתה אליי ושאלה אם אני רוצה לבוא איתם לכפר, יש להם שתי בנות יפות, ייתנו לי לאכול ואוכל להישאר אצלם ולעבוד עד גמר הקציר. לא כל כך הבנתי למה כוונתם בדיוק אבל בנימוס רב עניתי להם שאני רוצה להישאר קצת בעיר ואם הם עוד פעם יבואו לעיר נראה. הם אמרו לי מתי יבואו שוב לעיר ונפרדנו מבלי שנתנו לי לאכול כמובטח.
אני רוכש לי ידיד
קניתי לי כמה לחמניות, גבינה ושני תפוחי עץ. בשוק הסתובבו הרבה ילדים, חלקם עם הורים, חלקם לבד או בקבוצות. תפסתי לי פינה להתיישב והתחלתי לאכול. על ידי עבר ילד קצת גדול ממני. הילד תקע עיניים באוכל שלי. קראתי לו ושאלתי אם הוא רעב ואם הוא רוצה לאכול, ראיתי שהוא מאוד רעב ויש לו עיניים טובות. הזמנתי אותו לשבת על ידי, נתתי לו חלק מהאוכל שלי והרגשתי שקניתי לי ידיד. שמו היה יסיק, (Jasiek).
ראיתי שהילד עוד רעב, קמתי אתו וקניתי לשנינו צלחת כרוב גדולה. שאלתי אותו אם הוא רוצה שנהיה חברים, סיפרתי לו שאבא שלי לוחם גדול, שאני יודע להשתמש בסכינים ואוכל להגן עליו. ראיתי שהילד נקשר אליי ונותן בי אמון, הוא סיפר לי שגם אבא שלו היה חייל אבל נהרג במלחמה, הוא גר עם אמו ואחותו הקטנה. הוא לא אוהב ללכת לבית ספר ושייך לחבורת ילדים סודית מאוד אבל הוא לא יכול לספר לי עליה.
סיפרתי ליסיק על האבא שלי ועל מלחמתו כתף אל כתף עם פילסודסקי. התברר לי שהוא היה מודע היטב לדמותו והעריץ אותו, התגובה שלו הייתה ״Co ty mowisz״, כלומר ״מה אתה אומר?״. הייתי כבר מנוסה למדי כיצד רוכשים את אמונם של חברים. למדתי שילדים מאוד אוהבים לשמוע שבחים ולהיות גאים בהוריהם. אמרתי לו שאבא שלו בטח היה גם כן גיבור גדול ואם היה פוגש את אבא שלי לבטח הם היו חברים בדם.
יסיק הצטלב הרבה כמו כל ילד נוצרי וחזר על ״Jezus Maria, Matka Boska״. בכל פעם שהוא היה אומר את זה הצטלבתי ואמרתי ״יבורך שמם״. ההתנהגות הזו הייתה אצלי כבר לגמרי טבעית מבלי שחשבתי על כך. יסיק אמר לי שהכובע שלי נורא מצחיק, ועכשיו שמתי לב שהכובע באמת מצחיק, אבל יש בו גם סיכון עבורי מפני שהוא מבליט אותי. כמעט כל הילדים היו שמים על הראש כובע ״קסקט״ אופייני לפולנים. מצאנו עוד בסטה לבגדים משומשים, קניתי לי כובע קסקט ועתה נראיתי בדיוק כמו כל הילדים שהסתובבו בשוק.
לפנות ערב יסיק שאל אותי אם ברצוני להכיר את אמו. כמעט צעקתי ״בוודאי״, אבל התאפקתי ועניתי בנימוס שאשמח להכיר את אמו. הלכנו לביתו. יסיק גר בשכונת עוני מוזנחת, בדירה של חדר וחצי. אחותו כבת ארבע מיד הזכירה לי את אחותי למרות שהייתה מאוד שונה במראה. היא הייתה נוצרייה פולנייה טיפוסית, בלונדינית עם עיניים כחולות ואף סולד. למרות הסביבה המוזנחת הדירה בפנים הייתה נקייה ומסודרת. אמו של יסיק הייתה אישה קשת יום שעבדה בניקיון במקומות שונים. בבית היו תלויות תמונות של האבא.
יסיק סיפר לאימו את הסיפור שלי ושמתי לב שהיא כל הזמן הציצה בי בהערצה. ישבנו לאכול ארוחת ערב. בדרך לביתם היה לי השכל לקנות כל מיני מאכלים והבאתי אותם לאמו של יסיק. סיפרתי לאמו שחסכתי קצת כסף שאבא השאיר לי והחלפתי אותו לזלוטי הגרמני. חשבתי שאסור לי לתת לה לחשוש שפרנסתי תיפול עליה.
מאוחר יותר בערב אמרתי לאמו של יסיק שאלך לחפש לי מקום לינה. האישה הסתכלה מסביב ופתאום אמרה שאולי אשאר לישון אצלם. התחלתי להגיד שהדירה קטנה ואיני רוצה להפריע. אחרי ניסיון שכנוע ״נעתרתי״ להזמנתה. כל הזמן חששתי שפתאום יוותרו לי ויתנו לי ללכת. אמרתי שאשאר בתנאי שאשלם בעבור הלינה וארוחת הבוקר, טענתי שאבא לימד אותי שאסור לקבל דברים חינם.
סיכמתי שאשלם 4 או 5 זלוטי ללילה. בערב התרחצתי והחלפתי לבנים, לראשונה אחרי שבוע. האישה אמרה לי להשאיר את הלבנים שלי והיא תכבס לי אותם וגם את שאר הבגדים. חששתי שיבחינו ביהדותי. ידעתי שבתור יהודי יש לי משהו שונה ואבא הזהיר אותי בנידון ואמר לי לא להתפשט בפני זרים, ואם בכל זאת מישהו יראה וישאל להגיד שבגיל 4 עברתי ניתוח בגלל מחלה כלשהי שעכשיו איני זוכר את שמה.
באותה תקופה בפולין הייתה בעיית ילדי הרחוב. במלחמה כמיליון חיילים פולנים נהרגו או ברחו לחו״ל. נוסף לזה, כמיליון פולנים נחטפו לעבודה בגרמניה, אם נוסיף לכך כמיליון פולנים נוצרים שנרצחו על ידי הגרמנים, רובם גברים, מובן למה מאות אלפי ילדים ואולי מיליונים נשארו יתומים, בעיקר מאבא. כך קרה שהתופעה של ילדי רחוב יתומים הייתה מאוד נפוצה. בתי היתומים אשר הוקמו ברחבי פולין ענו רק באופן מאוד חלקי על הבעיה. מכאן שההופעה שלי כילד רחוב שברח מבית יתומים לא הייתה חריגה.
ישנתי על הרצפה על שמיכה אחת והייתה זו בשבילי מיטת מלכים. עוד קודם בערב ניסיתי בהצלחה רבה להתיידד עם הילדה, זה אפילו גרם לי לבעיה כי כאשר התרחצתי הילדה נורא רצתה לראות איך אני מתרחץ. כאשר התעוררתי בבוקר פתאום חששתי שמא דיברתי מתוך שינה. על מנת לבדוק זאת אמרתי ליסיק שבלילה שמעתי דיבורים, רציתי לבדוק את תגובתם, האימא שלו הגיבה שבטח חלמתי משהו ואף אחד בלילה לא דיבר.
במטרה לרכוש את לב הילדה הצעתי לאימא שלה שניקח אותה אתנו, נשחק איתה ויותר מאוחר נביא אותה למשפחה ששמרה עליה במשך היום. הילדה, בשם מירקה, שמחה מאוד. היא נקשרה אליי מפני שיצרתי אצלה הרגשה שאני דואג לה וכן שיחקתי איתה.
בחוץ היה מזג אוויר נפלא, קניתי לילדה גלידה וכדור, שיחקנו איתה במגרש משחקים ואחרי זה הבאנו אותה לאומנת שלה. הצעתי ליסיק שנלך לשוק וננסה להרוויח קצת כסף. שמתי לב שבשוק, מלבד שוטרים פולנים, הסתובבו הרבה סוכנים וכן אנשי גסטפו. עוד שיפרתי את ההתנהגות ואורח הדיבור שלי, נראיתי ונשמעתי כילד פולני טיפוסי. כך למשל, ילד פולני לא הלך ישר אלא קיפץ או התנדנד. במילים אחרות, יש לו סוג של הליכת ריקוד. כמו כן הרבה ילדים תוך כדי הליכה מזמזמים שיר או מצפצפים.
יסיק הזהיר אותי שלא אספר שאני חסר בית מפני שילדים חסרי בית נחטפים לבתי יתומים. עבדנו כמה שעות בעזרה לשני איכרים למכור את סחורתם, הרווחנו כל אחד כמה זלוטי וקיבלנו קצת לאכול. יסיק מצא עבודה בסיוע לנשים לסחוב חבילות, אני מצאתי עבודה באחת הבסטות שהעובד הקבוע בה לא הגיע לעבודה. הרווחתי עוד כמה זלוטי. ברוטינה זו של בילוי ועבודה בשוק ביליתי עוד כמה ימים.
ערב אחד, כאשר חזרנו התארחה בבית אישה שלא הכרתי. ישבנו לאכול ותוך כדי שיחה נודע לי שהאישה גם כן איבדה את בעלה במלחמה, אבל היא מבוססת כלכלית, עובדת כפקידה גבוהה בעירייה ולמעשה מטרת ביקורה היה לבחון אותי. יש לה דירה גדולה, שתי בנות קצת יותר גדולות ממני והן הולכות לבית ספר. היא מוכנה לאמץ אותי לניסיון ואם אסתדר עם הבנות שלה אוכל להישאר לגור אצלה.
היא הוסיפה כי יותר מאוחר היא תסדר אפוטרופסות עליי ואוכל להישאר אצלה עד אחרי המלחמה ובינתיים אוכל ללכת לבית ספר. עוד הוסיפה ספק בהומור ״אני והבנות זקוקות לגבר בבית״. איזה גבר, זה הצחיק אותי.
ההצעה שלה נראתה נפלא, הרי כל מטרתי הייתה למצוא מחבוא ולהציל את חיי. בחוש של חיית שדה הבורחת על נפשה הרגשתי את הסכנה הטמונה בהצעה הנדיבה. בלית ברירה הלכתי לבקר אצלה. עברו כבר יותר משבועיים מאז שראיתי בית נורמלי, חדר עם ספרים ומשחקים. כמה שהתגעגעתי לזה.שתי הבנות שלה היו מאוד חמודות והתייחסו אליי בחיבה, הן היו יותר בוגרות ממני והרבה יותר גבוהות. היות שהצגתי את עצמי כבן יחיד נזהרתי מאוד לא להזכיר פתאום שיש לי אחות בגילן.
הבנות אמרו לי שתמיד רצו שיהיה להן אח קטן. ישנתי אצלן כמה לילות. הבנות התייחסו אליי כמו אל בובה, הן רצו מאוד להכניס אותי לאמבטיה ולרחוץ אותי. אמרתי להן שהכומר בבית היתומים לימד אותנו שאסור להתפשט לפני אחרים ובפרט זה חטא להתפשט לפני בנות. הייתה לי עוד בעיה עם הבנות: הן כל הזמן היו מנשקות אותי, מה שלא אהבתי במיוחד. הדבר הכי מביך היה כאשר הבת הגדולה באה אליי ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תראה לי את הפיפי שלה ואם אני מוכן להראות לה את שלי.
בשלב זה של החיים שלי עדיין לא הבנתי את התפקיד המיני של הפיפי וראיתי בו רק אמצעי להשתין וידעתי שלא מקובל להציג אותו. היות שהיו לי שתי אחיות ואנחנו היינו גלויים במשפחה, ראיתי גם את אימא מתרחצת, כך שלראות פיפי של ילדה לא היה עבורי אטרקציה, אבל על מנת שלא לפגוע בה אמרתי לה כמובן שאני רוצה לראות. היא באה אליי, התפשטה לפניי, שאלה אותי אם הפיפי שלה יפה, אמרתי לה שכן ושהיא בכלל ילדה יפה מאוד.
מהאירוע הזה של הצגת הפיפי הבנתי שאם אלך לגור אצלם לא אוכל לאורך זמן להסתיר את הפיפי שלי, ראיתי את הסכנה והחלטתי להשתמט מהשידוך. למזלי הייתה להן איזו חופשה של כעשרה ימים, ייתכן שזה היה קשור בפסחא (איסטר, החג המקביל לפסח אצל הנוצרים) והן נסעו לקרובים בעיר אחרת.
בינתיים נשארתי לגור אצל יסיק, שילמתי שכר דירה, קניתי והבאתי כל יום מיני מאכלים על מנת לא ליפול לעול כלכלי על האישה הבודדה. בינתיים הייתי ילד עשיר והיה לי הרבה כסף. מהגטו יצאתי עם כ-2,700 זלוטי על גופי במקומות שונים וכן דולרים ודברי ערך, ונוסף לזה היו לי הכנסות מכל מיני עבודות מזדמנות.
אני מתקבל ל״חבורת סוד כמוס״
יסיק סיפר לי שהוא דיבר עם שני מפקדי ״החבורה הסודית״ והם מוכנים להעביר אותי מבחן קבלה לחבורה. פגשתי את מנהיגי החבורה בדירת מסתור בתוך בית הרוס למחצה אשר שימש את החבורה למפגשים וגם מקום לינה למי שנזקק לכך. התברר שהמפקדים היו שני נערים בני 14 – 16, הם באו למפגש בחליפות ומטופחים, הריחו מבושם והאמת היא שבעיניי נראו די מצחיקים. את הסיפור שלי הם שמעו כבר מיסיק ושאלו אותי מה אני יודע לעשות. אמרתי להם שאני יודע להשתמש בסכינים ויודע חשבון. ביקשו ממני להראות להם כיצד אני יודע להפעיל סכין ולנסות לדקור אחד מהם.
עתה, היה עליי לעשות הצגה מרשימה: הפעלתי את הסכין מתוך הכפפה השמאלית, ביד ימין שלפתי סכין קפיצית מהמכנסיים ועשיתי תנועה לדקירה בשתי הסכינים. זה מאוד הרשים אותם, אבל אמרו לי שבגלל הגודל שלי אני לא שווה הרבה ככוח לוחם. אם אני רוצה להתקבל לחבורה יהיה עליי להישבע לשמור סודיות ואהיה חייב למלא כל פקודה. הכינוי שלי יהיה ״Malutki״, פירושו קטנצ׳יק. באופן מעשי כינו אותי בצחוק ״פילסודסקי קטן״ או ״Maly Pilsudski״.
הכינוי של אחד ממנהיגי החבורה היה נמר, הצעתי לו לאמן גם את החיילים שלו בשימוש בסכינים.בקשר להתחייבות שלי לציית לכל פקודה אמרתי למנהיג החבורה שיש דברים שלא אוכל לעשות, כמו להרוג, לגנוב, לשקר ולפצוע קשה. בסכין אני מוכן רק לשרוט ולא לתקוע בגוף. הזכרתי להם שאלה דברים שישו ומריה הקדושה לא מרשים וכך לימד אותנו הכומר בבית היתומים. סיכמנו שרק במקרים מיוחדים אצטרך לעבור על האיסורים האלה.
עברתי את טקס ההשבעה. אמרו לי שלא אדע את שמותיהם האמיתיים של המפקדים, רק הכינויים שלהם: משהו כמו טיגריס ונמר. הם סיפרו לי שהחבורה עוסקת בין השאר בעבודות שליחות, כלומר להעביר חבילות למקומות מסוימים. כנראה שאלה היו מצרכים מהשוק השחור. על כל חבילה אקבל 2 זלוטי נוסף לטיפ ממקבל המשלוח.
התברר לי שהמפקדים מקבלים על כל חבילה 5 זלוטי ו-3 זלוטי גובים עבור הגנה עליי ושיחוד שוטרים. הם משלמים לשוטרים פולנים באזור כך שלא יטרידו אותנו ולא ינסו לחפש בחבילות. אם שוטר פולני עוצר אותנו עלינו להגיד שזה משלוח מ״נמר״. מעתה גם על הרווחים שלי מכל עבודה שאעשה, גם כזו שלא קיבלתי בתיווכם אני חייב לשלם להם מחצית הסכום ותמורת זה הם יעניקו לי הגנה.
לאחר התייעצות ביניהם אמרו לי שאוכל לעשות גם עבודות הרבה יותר מכניסות לאחר שאוכיח את עצמי בעבודות השליחות הפשוטות. לאחר טקס ההשבעה יסיק סיפר לי שהעבודות ״היותר מכניסות״ היו גניבה מחנויות, פריצה וגניבה ממחסנים, חטיפת תיקים וכייסות. נוסף לזה ישנה עבודה של מכירת אוכל ליהודים. את האוכל מביאים למקומות העבודה שלהם.
עוד עבודה מכניסה היא תפיסת יהודים. אם מוסרים את היהודי לשוטר או מביאים אותו למשטרה מקבלים 150 זלוטי. הייתה להם תורה שלמה איך מזהים יהודי ובדרך כלל דורשים מהיהודי 200 זלוטי תמורת אי הסגרתו למשטרה. הרגשתי את הסיכון הגדול בהשתייכות לחבורה זו, כל הזמן ריחפה הסכנה שיחשפו אותי ואהיה אני עבורם ההכנסה הגדולה. אבל בעיניי דווקא הסכנה וההימור אתגרו אותי ואהבתי את זה.
רציתי מאוד להודיע להורים שאני חי ושניצלתי. חשבתי אולי להצטרף לקבוצה המוכרת אוכל ליהודים במקומות עבודה שלהם אבל הייתה בזאת סכנה גדולה שמישהו מהיהודים יזהה אותי וזה עלול להסגיר אותי. בסופו של דבר ויתרתי על הרעיון. בשני השבועות הראשונים לשהותי אצל יסיק השתמטתי מללכת לכנסייה, אבל בשבוע השלישי כבר לא הייתה לי ברירה ובאותו יום ראשון בבוקר הלכתי לכנסיה מלווה במשפחת יסיק.
הייתה זו כנסייה שכונתית קטנה. אחרי המיסה עברנו לקבל את לחם הקודש, כאשר הגיע תורי הכומר בירך אותי בחמימות והתברר שהוא כבר ידע עליי. יסיק הצביע על איש אחד וסיפר לי שהאיש מלשין לגסטפו, שלא אספר לו שאבא שלי ״פולקווניק״ בצבא הפולני באנגליה.
בינתיים, האישה שלה שתי בנות חזרה. למשפחה שלה הצטרף איזה גבר שהיא ״צדה״ במקום כלשהו והאישה לא הזכירה עוד את הצעתה לאמץ אותי, אבל הזמינה אותי ואת יסיק לשחק עם הבנות שלה. היא התפלאה מהידע שלי בחשבון ובגיאוגרפיה ומכך שקראתי הרבה ספרים. פעם היא העירה, ״איזה חינוך טוב נותנים בבתי היתומים״.
הכומר מטיף לי שלא אסגיר יהודים
יום אחד, כאשר שיחקתי עם כמה מהחבורה בחוץ פתאום עבר איש אחד, הוא נתן בנו מבטים בצורה מחשידה כאילו שהוא מחפש מישהו. פתאום הרגשתי שהוא תוקע בי מבט, כאילו מצלם אותי. עקב לבושו המרושל ותנועותיו העצבניות המשדרות חוסר ביטחון הוא נראה לי כמו יהודי, והתחלתי לחשוד שהוא סוכן גסטפו המנסה לאתר יהודים מחוץ לגטו. הרגשתי את הסכנה שהוא יחשוף אותי, כמעט באופן אינסטינקטיבי נתתי צעקה תוך כדי הצבעה עליו ״הוא יהודי, לתפוס אותו״.
בתוך שניות כעשרה ילדים היו עליו, הפלנו אותו על המדרכה אבל תוך כדי המאבק הוא הספיק לתת שריקה במשרוקית. בתוך כמה דקות הופיעו שני שוטרים פולנים, צעקנו שתפסנו יהודי והם לקחו אותו למשטרה. ה״נמר״ עם עוד ילד התלוו לשוטרים על מנת לגבות את הפרס על תפיסת יהודי. לפי הנוהג הגיע לי חצי מהפרס היות שאני גיליתי את היהודי. כאשר ״הנמר״ חזר הוא נתן לי 50 זלוטי והסביר לי שקיבל רק מאה זלוטי היות שהיהודי הזה עובד בשביל הגסטפו.
קיבלתי פרסום על כך שתפסתי יהודי. לא הרגשתי עם זה טוב, אמנם, כאשר נתתי את הצעקה ״יהודי״ הייתי בטוח שהוא עובד בשביל גסטפו, אבל מה אם טעיתי? אולי באמת הייתי מסגיר יהודי. לפרסום זה היה עוד חיסרון, הרי היה לי מאוד חשוב להישאר בצל.
כשבועיים אחרי אירוע תפיסת היהודי ביקרתי בכנסייה. אחרי המיסה הכומר קרא לי ואמר שהוא רוצה לדבר אתי. הוא לקח אותי לחדר כלשהו בכנסייה. האישה העוזרת שלו הביאה לי עוגה, זאת הייתה אחת העוגות הטובות שאכלתי בחיים שלי. אחרי שיחה קצרה והטפה על החשיבות בעשיית מעשים טובים הוא אמר לי שמריה הקדושה, אם האלוהים, לא הייתה שמחה להסגיר יהודים לגרמנים.
הצטלבתי עם הזכרת האם הקדושה והזדעקתי כמעט באופן אינסטינקטיבי: ״אבל הוא היה יהודי סוכן של הגסטפו״. כמעט והוספתי שאם הוא היה סתם יהודי לא הייתי מסגיר אותו, אבל השתתקתי. אינני יודע כיצד הכומר הבין את הצעקה שלי, במועד זה לא תפסתי איזה סיכון גדול לקחתי על עצמי בפרסום שלי.
פתאום התחלתי להרגיש קרבה גדולה לכומר. הרי הוא התנגד להסגרת יהודים! הוא הטיף לי שאסור להסגיר יהודים! לא היה חסר הרבה והייתי קופץ על צווארו ומתודה על הסיפור שלי. אבל הצלחתי להתאפק ולשתוק. איזה אבסורד שכומר הטיף לי מוסר שלא יפה להסגיר יהודים.
לאחר המקרה הרביתי לחשוב על הכומר ועל כך שאולי אוכל להיעזר בו בעת צרה כי הוא אדם טוב. אפילו העליתי על הדעת לבקש ממנו שימצא לי מקום במנזר להסתתר בו. לא מימשתי את הרעיונות האלה. אחרי המלחמה הרביתי לחשוב על כך כמה הייתי רוצה לחזור ולפגוש את הכומר ולספר לו מה שעברתי וכמה שהוא עודד אותי.
תוך כדי הכתיבה והעלאת הזיכרונות אני חושב על יסיק, על אחותו הקטנה ועל אמו, על הגברת עם שתי הבנות שרצתה לאמץ אותי. הייתי רוצה לספר לבת שלה מדוע לא רציתי להראות לה את הפיפי שלי. לערוך פגישה עם ה״חבורה״ ולספר להם ובעיקר ל״נמר״ איך ״עבדתי״ עליהם. לפגוש את בעלי הבסטות בשוק ולשאול אותם: האם לא חשדו שאני יהודי?
כך עברו עליי מספר שבועות בתיאטרון האבסורד שבו שיחקתי בתפקיד הבן של ה״פולקווניק״, משתתף בפעילות ה״חבורה״, מבצע לעתים שליחויות תמורת 2 זלוטי + טיפ. לעתים השליחויות, ה״הובלות״, היו למשפחות גרמניות, ויש לציין שאלה נתנו את הטיפים הכי גדולים. ישנתי לעתים ב״מאורת החבורה״ כשומר. בשוק האיכרים הייתי ילד מפורסם מאוד, והסוחרים העסיקו אותי בשמחה בגלל ידיעת החשבון שלי.
געגועים למשפחה
בינתיים גברו אצלי הגעגועים למשפחה, גברה אצלי הרגשת הבדידות והחשש שמישהו יחשוף אותי. אחרי לבטים רבים החלטתי לשים קץ למצב שבו הייתי נתון כעת ולפנות לאחת הכתובות שאבא נתן לי. דבר ראשון, החלטתי לנסות לאתר את משפחת דויד הגדול. פתאום נשטפתי בגעגועים ובכמיהה לפגוש ולחבק את אחותי הקטנה שאותה לא ראיתי קרוב לשנה.
אבא הזהיר אותי לא לנסות להיכנס לבית של דודי מפני שהוא נמצא כל הזמן תחת מעקב של הגסטפו. הבית של הדוד היה קרוב לצומת הרחובות ״Starowislna״ ו״gertrudy״. החלטתי לנסות לאתר מישהו ממשפחתו של הדוד ולהעביר אליו מסר שאני זקוק לעזרה.
לאחר מחשבה הגעתי למסקנה כי להסתובב לבד באזור המגורים של הדוד יהיה מסוכן מאוד היות שהמקום נמצא במרכז העיר, אשר בו כל הזמן מסתובבים הרבה שוטרים לסוגיהם וגם סוכני גסטפו. אי לכך החלטתי לקחת לעצמי ליווי. אמרתי ליסיק ולאחד הילדים מה״חבורה״, בעל מראה ארי טוב, שיש לי משימה סודית ואני רוצה שהם יתלוו אליי כשומרי ראש. במשימה זו אפגוש מישהו שייתן לי כסף תמורת עבודה שעשיתי בשבילו, היות שזאת משימה חשובה מאוד אשלם לכל אחד מהם 5 זלוטי.
הם שמחו מאוד על המשימה, אולי בגלל המסתורין שבה. סמוך לצומת הרחובות כפי שציינתי קודם הייתה תחנת חשמליות גדולה. בהנחה שמשפחת הדוד משתמשת בתחנה החלטתי לצפות עליה ולנסות לזהות את אחד מבני המשפחה אשר יעבור בה. ביום הראשון של התצפית לא מצאתי אף אחד, ביום השני, זמן לא רב לאחר שהגענו לתצפית פתאום ראיתי את בת דודתי גניה יורדת מהחשמלית והולכת לכיוון הבית שלהם. התגברתי על ההתרגשות, הלכתי בעקבותיה וקראתי בשמה. היא הפנתה מבט אליי וברגע ראשון לא הכירה אותי.
אמרתי לה: ״אני לאוש!!״.
היא נדהמה. ״באמת זה אתה?״, שאלה אותי מבולבלת.
ישר זרקתי שאלה מה שלום אבא, אימא, גיז׳יה, שרנקה. היא אמרה לי שכולם בסדר, אמרתי לה לתת לי עכשיו כסף כי החברים שלי צופים עלינו. היא הוציאה ארנק ורוקנה אותו ליד שלי (כמה עשרות זלוטי).
אחרי זה אמרתי לה כמעט בטון של פקודה: ״תמצאו לי מקום מסתור״ .
גניה שקעה ברגעים ארוכים של מחשבה, לבסוף היא אמרה לי לבוא לאותו מקום בעוד שלושה ימים בשעה מסוימת. עד אז הם ינסו למצוא לי סידור כלשהו. ניפגש בצורה כזו שרק נחליף מבטים ולאחר מכן עליי ללכת בעקבותיה. לא לגשת אליה אלא רק כאשר תוציא ממחטה מהתיק שלה, תשים אותה על האף ותסתכל לכיוון שלי.
חזרתי לשני החברים שלי, עדיין החזקתי בידי את הכסף שקיבלתי. נתתי לכל אחד 5 זלוטי, נכנסתי אתם לקונדיטוריה וקניתי לכל אחד פרוסת עוגה גדולה לפי בחירתו וכוס סודה עם סירופ. הם היו שמחים ומאושרים - גם השתתפו במשימה סודית, הרוויחו כסף וקיבלו עוגה. השבעתי אותם בישו ובמריה הקדושה לא להוציא מילה אחת על המשימה שמילאנו.
דירת מסתור, חסידי אומות עולם
כעבור שלושה ימים, בשעה היעודה, הלכתי עם שני המלווים שלי למקום המפגש עם בת דודתי גניה. לקחתי אתי את התרמיל עם כל הנכסים שלי. הכסף שלי היה במקומות המסתור השונים, כמדומני שעדיין שמרתי על רוב הכסף אבל לא ספרתי ולא ידעתי כמה. אמרתי לשני המלווים שייתכן שהפעם אלך לאיזו תקופה, אבל לא יודע לכמה זמן. השבעתי אותם לא לספר דבר מפני שהם עלולים לקלקל לי את המשימה. נתתי לכל אחד 10 זלוטי והבטחתי להם שכאשר אחזור הם ימשיכו להיות שותפים שלי ועוד יקבלו הרבה כסף.
הייתי במתח נורא והייתה לי הרגשה שאנחנו מחכים במקום זה לנצח. פתאום הבחנתי בגניה הולכת לאורך המדרכה ברחוב סטארוויסלה (Starowislna). מבלי לחשוב שלפתי עוד כסף ונתתי לשני הילדים. הצטלבתי, אמרתי להם שישו ישמור עליהם, הבטתי בכיוון גניה ועשיתי תנועות על מנת שהיא תבחין בי.
לא הייתי בטוח שגניה אמנם הבחינה בי אבל התחלתי ללכת בעקבותיה. כעבור מרחק מסוים היא סובבה את הראש וראיתי שהיא מבחינה בי. המשכתי לצעוד בעקבותיה בהליכת ריקוד כאשר אני מצפצף ומצטלב מדי פעם, בעיקר כאשר עבר על ידי כומר או נזיר. שיחקתי היטב את הילד הנוצרי השובב והטוב.
עקבתי אחרי בת הדודה החוצה ממרכז העיר, הלכנו הרבה ומאחר שהייתי מרוכז במעקב אחריה לא שמתי לב באיזה אזור אנחנו נמצאים, בכל אופן זה היה רחוק ממרכז העיר. ברחוב מסוים הופיע זוג צעיר עם עגלת תינוק. גניה עצרה רגע על ידם, אמרה להם משהו, המשיכה קצת ללכת, עצרה והוציאה ממחטה. כאשר הגעתי אליה אמרה לי להצטרף לזוג עם העגלה.
כאשר הגעתי אליהם האישה לקחה אותי ביד, אמרה לי לשים את ידי על עגלת התינוק ולהוביל אותה. שני בני הזוג הלכו על ידי משני הצדדים. פתאום האישה הוציאה מהתיק חולצה של מלח והלבישה אותה עליי. כמו כן, היא שמה לי על הראש כובע מלחים. זאת הייתה חליפת מלחים מקובלת מאוד אצל ילדים.
תוך כדי ההליכה הילד התחיל לבכות, האישה אמרה לי להרגיע אותו ולהגיד לו ״שקט פוסי, בבית אני אשחק אתך״, ואמרה לי לשיר לו שיר ערש פולני ידוע. אחרי מספר דקות התחלתי באופן טבעי לתקשר עם הילד. הגענו לבית כלשהו, היות שהייתי מרוכז מאוד בילד ובכלל בכל האירוע המוזר וההזוי, לא שמתי לב באיזה רחוב אנחנו ומה מספר הבית. עלינו לקומה שלישית ועליונה בבניין, נכנסנו לדירה אשר גרו בה ההורים של האישה. אלה היו שני אנשים מבוגרים, אולי בסביבות הארבעים המאוחרות. אנשים אלה עתידים היו להסתיר אותי אצלם במשך מספר חודשים.
לזוג היה עוד בן שנראה לי כבן עשרים, כנראה לא נשוי אשר גר מחוץ לבית ההורים. לבת שלהם אשר ליוותה אותי לבית ההורים שלה קראו ״מיקה״. למיקה היה עוד בן אחד, צעיר ממני בשנה. את הבן הזה לא הכרתי היות שבזמן שביקר אצלם הסתתרתי בחדר שלי. פשוט לא סמכו עליו שיוכל לשמור על הסוד.
את זוג האנשים שהסתיר אותי לא הכרתי מקודם ולא ידעתי מי הם. אין לי מושג אם הם הסתירו אותי תמורת תשלום, מתוך אצילות נפש וגבורה או גם וגם. אציין כאן שעל הסתרת יהודי היה עונש מוות. נודע לי יותר מאוחר שאת המחבוא אצל האנשים האלה סידר לי הדוד דויד. לא נודעו לי פרטים נוספים על כך.
הכניסה המשונה שלי לבית הייתה הצגה מתוכננת היטב. הסיבה לכך הייתה שבקומת הכניסה גרה אישה אשר הייתה חשודה כמלשינה של הגסטפו וכל הזמן רחרחה מה נעשה אצל שכנים. על מנת להסתיר אותי מעין הרע התחפשתי לבן הגדול של מיקה. כל השכנים, כולל החשודה כמלשינה, התרגלו לכך שהוא בא לבקר לבוש בחולצה ובכובע מלחים.
זמן מה אחרי כניסתי לבית יצאו הבת מיקה עם משפחתה, וגברת מריה התחילה לערוך את הסידורים לשהותי בבית. קיבלתי חדר קטן שהיה ממוקם רחוק בקצה המסדרון ומכאן שהיה רחוק מהכניסה לבית ומחדר המגורים. מהחדר הזה הייתה גם יציאה לחדר השינה של הזוג. החדר שימש ללינה לילדי המשפחה והנכדים כאשר נשארו ללון אצל הסבתא. בחדר היה גם ארון גדול אשר שימש לאחסון דברים שונים ובעיקר מעילים. התברר לי שהתכוננו היטב לבואי והכינו לי מערכת שלמה של בגדים עליונים ותחתונים.
גברת מריה, איתה נשארתי בבית, החלה לטרוח סביבי על מנת לקלוט אותי ולקבוע את הכללים והסידורים המתאימים. דבר ראשון הכניסה אותי לאמבטיה חמה ואמרה לי שעל מנת להוריד ממני את כל הלכלוך עליי לשכב באמבטיה לפחות שעתיים. גברת מריה החליטה לזרוק את כל הבגדים הישנים שלי ובקושי עצרתי אותה על מנת להוציא מהם את הדברים האישיים שלי. קודם כל הוצאתי את הכסף. התברר שהיו לי עוד כ-2,200 זלוטי נוסף לכסף זר וחבילות תכשיטים. כאשר הוצאתי מהבגדים את כל הסכינים גברת מריה התחילה להצטלב. אמרתי לה שאלה רק למשחק ונגד גרמנים, על הכסף אמרה לי בהשתאות ״Pan jest bardzo bogaty״, כלומר, ״האדון הוא עשיר מאוד, בשביל כסף כזה בעלי צריך לעבוד הרבה חודשים״.
האמבטיה הייתה נפלאה, לבשתי את בגדיי החדשים ואחרי שבועות ארוכים ללא שינה נורמלית שכבתי לישון במיטה כמו נסיך. התעוררתי למחרת בצהריים ולאחר שאכלתי קצת התחלתי לחשוב במה אעסיק את עצמי. היה לי ברור שלא אוכל לצאת החוצה ולא אוכל לפגוש חברים, למעשה הייתי במעצר בית. הכנתי רשימה של קניות וביקשתי מגברת מריה לקנות לי כמה ספרים אשר את שמותיהם זכרתי בעל פה. כמו כן ביקשתי ממנה לקנות עבורי מחברות מכמה סוגים, מכשירי כתיבה ועפרונות צבעוניים, עט נובע ומספר משחקים להרכבה.
ביקשתי לא לקחת מדודי כסף לקניות האישיות שלי כי אני רוצה לשלם את הכל מהכסף שלי. למזלי מכשירי כתיבה, ספרים וצעצועים היו מאוד זולים. ספר עלה פחות מ-5 זלוטי כך שבמאה חמישים זלוטי בערך קניתי קרוב לעשרים ספרים, מחברות, מכשירי כתיבה ועפרונות צבעוניים.
בשלב יותר מאוחר ביקשתי שיביאו לי קטלוג ספרי קריאה וקטלוג של ספרי לימוד לכיתות ד׳ עד ו׳. הגרמנים סגרו את בתי הספר התיכוניים העיוניים והרשו רק לפתוח בתי ספר מקצועיים כך שלא היו ספרים עיוניים לבתי ספר תיכונים. לבעל הבית קראו יאצק ((Jacek, ספק אם זה היה שמו הרשמי. אותו יאצק היה אדם מאוד פשוט וצנוע, כמעט ולא דיבר, אליי הוא כמעט ולא התייחס. הוא עבד קשה וחוזר הביתה מאוחר בערב. הבת מיקה וכן אימה מריה לא עבדו.
בעלה של מיקה, פרנק, היה היחיד שעבד בעבודה אינטלקטואלית כלשהי. הוא היה אדם רציני ומלומד, ואתו יכולתי לנהל שיחות רציניות. הבן הצעיר, קובה, היה בחור חמוד, בעל הומור, כל הזמן התבדח, אהב לעשות צחוקים ושיחק אתי כל מיני משחקים. בין השאר שיחקנו שח ודמקה והוא עזר לי לעשות הרכבות. כל המשפחה נפגשה בדרך כלל ביום ראשון לארוחת צהריים, ונוסף לזה הילדים קפצו מדי פעם לביקור במשך השבוע.
בישראל של שנות החמישים התחילה הפעילות של הענקת הוקרה וציונים לאנשים אשר סיכנו את חייהם בהצלת יהודים. בשביל אנשים אלה נוצר הכינוי ״חסידי אומות העולם״. הם קיבלו פיצוי כספי, כבוד וזכויות מסוימות. באותה תקופה בשנות החמישים התחלתי לחשוב על כך שהאנשים האלה שהסתירו אותי ראויים לציון זה, אבל התברר לי שלא זכרתי את שם משפחתם ואת הכתובת כך שלא הייתה לי כל דרך להתקשר אתם.
השמות שידעתי היו שמות פרטיים וייתכן שהם היו רק כינויים. לו באותה תקופה, בשנות החמישים, הייתי נוסע לקרקוב סביר להניח שהייתי מצליח לאתר אותם. כאשר ביקרתי בפעם ראשונה בקרקוב בשנת 2003 הזיכרון של האזור והבית כבר נמוג אצלי לחלוטין ולא יכולתי לאתר את המקום. את בעלת הבית כינו בשם מריה, שהוא שם אמו של ישו. השם הזה היה מאוד נפוץ בפולין ולא הייתה בזאת כל נקודת אחיזה על מנת לאתר את המשפחה. איני יודע אם השם מריה היה שמה האמיתי או רק כינוי. בבית פניתי אליה בשם ״Pani Marija״ .
שהיתי במחבוא החמישה כוכבים שלי במשך שבועות ארוכים. אציין שכל הזמן הזה לא הרגשתי מאוים ולא חייתי בפחד. גם המשפחה, כפי שהרגשתי לא הייתה מודאגת, למרות האיום שבכל רגע בדרך כלשהי אני עלול להתגלות לגסטפו ואזי זה היה ממיט אסון נורא על כל המשפחה. הם תכננו מה לטעון במקרה שאתגלה וסיפור הכיסוי שלנו היה מבוסס על הכיסוי הרגיל שלי. הם יטענו שזה כל מה שהם יודעים עליי, שמצאו אותי ברחוב והחליטו לאמץ אותי. בפולין היו מיליון ויותר ילדים יתומים והיה מקובל לאמץ גם ילדים גדולים. כינו אותי בשם הכיסוי הרשמי שלי ״Brzerzyk״ או ״Malutki״ שפרושו קטנצ׳יק.
לאחר הארוחה המשפחתית הראשונה עשינו ״תרגיל פשיטה״, כלומר תרגלנו מה לעשות אם הגרמנים יפשטו על הבית על מנת לערוך חיפוש. הרחוב שלנו היה שקט מאוד, לעתים רחוקות עבר בו רכב ואם מכונית הייתה עוצרת ליד הבית היינו שומעים אותה מיד. כמו כן, ניתן היה לראות דרך החלון מי נכנס לבית. כנראה שלא במקרה בחרו את המחבוא בשבילי בקומה עליונה ובבית שיש בו עליית גג גדולה. עליית הגג שימשה מחסן, בית מלאכה ומקום לתליית כביסה.
התרגיל היה שבמקרה של פשיטה אני אברח לעליית הגג, אסתתר שם או לחילופין אעלה על הגג ואעבור לאורך הגגות לגג של בית אחר ועליו אסתתר עד יעבור הזעם. לשמחתי, לא נזקקתי להשתמש בתרגיל זה וגם במקרה של פשיטה רצינית של הגרמנים ספק אם זה היה עוזר, במקרה של פשיטה הגרמנים שמו גם חסימה על הגגות. במשך כל התקופה לא חזרנו עוד על התרגיל.
בתוך ימים לא רבים הייתי מסודר במחבוא המפואר שלי ומהר מאוד נכנסתי לשגרה של פעילות. רוב הזמן ישבתי בחדר שלי ולמדתי, קראתי ספרים וכתבתי. התחלתי לכתוב יומן וזאת בפעם המי יודע כמה. כתבתי מכתבים דמיוניים לאימא, לאבא, לנשיא רוזוולט, לרמטכ״ל של הצבא הסובייטי. על ספרים שקראתי הייתי כותב ביקורות והערות. כעבור מספר ימים כאשר צריכת ספרי הקריאה שלי גברה מריה רשמה אותי (כמובן בשם הנכד שלה) לספרייה ובכל כמה ימים החליפה לי את הספרים, בכל פעם הביאה שניים או שלושה. הספרנית הייתה מאוד סקרנית לפגוש את הילד הבולע כל כך הרבה ספרים.
ביקשתי גם לקנות לי כל מיני מכשירי כושר פשוטים כגון משקולות, מכשיר מתח ומזרן לעשיית תרגילים על רצפה. הטלתי על עצמי כל מיני משימות כגון מאה כפיפות ידיים, למדתי לעשות שפגט, לקום משכיבת פרקדן ע״י זריקת הרגליים מעבר לראש. יום אחד, קובה, הבן הצעיר, הביא לי שק אגרוף. התחלתי להתאמן באגרוף כמו משוגע וכבר החלטתי שבעתיד אהיה מתאגרף.
פוסיק התינוק שהיה בגיל קרוב לשנה והתחיל בניסיונות הליכה, מאוד נקשר אליי. לפעמים הגיע עם אמו באמצע שבוע נוסף לביקור הקבוע של המשפחה ביום ראשון, וישר חיפש אותי. אהבתי לשחק אתו, הרי לא היו לי הרבה חברים, ביקשתי לקנות בשבילו צעצועים וכל פעם כשהיה בא הפתעתי אותו עם צעצוע חדש. ביליתי אתו שעות לשמחת שנינו, ובעיקר לשמחת ההורים.
במקרים בודדים מיקה הביאה את בנה הגדול ביום ראשון לארוחה. במקרה זה הסתתרתי בחדר בכל זמן הארוחה. ביני ובין מיקה הבת נוצר קשר רגשי עמוק, אולי למרות או בגלל שהיה לה בן קרוב לגילי, היא מאוד אהבה אותי וכל הזמן אמרה שהבן הגדול שלה צריך אח כמוני. היא הייתה יותר צעירה מאמי ויתכן שמילאה אצלי את תפקיד האם. מאוד אהבתי כשהיא חיבקה ונישקה אותי, זה הפיג אצלי במקצת את הרגשת הבדידות.
משום מה דווקא עם מריה הסבתא, אשר איתה ביליתי כמעט את כל היום, לא נקשרו קשרי אהבה גדולים. היחסים היו טובים אבל קרירים. שמרתי מאוד על משמעת ועשיתי כל מאמץ לא להרגיז אותה ולא להעמיס עליה עול נוסף. כל הזמן הצעתי לעזור לה במטבח ובניקיון הבית, לשטוף כלים ולבשל.
״שעות האושר״ שלי היו בימי ראשון בצהריים, אז כל המשפחה התאספה אחרי שחזרו מהכנסייה. ניהלתי שיחות ארוכות עם פרנק, בעלה של מיקה. בהזדמנות ראשונה שאלתי אותו מה קורה בחזיתות המלחמה, היות שזה זמן ממושך, מאז תחילת חודש מרץ, לא הייתי מעודכן. נושא המלחמה היה הדבר שהעסיק אותי ביותר ושמחתי מאוד כאשר קיבלתי ידיעות על כך שהגרמנים נוחלים מפלות בכל החזיתות: בצפון אפריקה הגרמנים נכנעו סופית, מעל לשלוש מאות אלף חיילים גרמנים ואיטלקים נפלו בשבי. אלה היו ממיטב הצבא הגרמני. סיציליה נכבשה והאמריקאים התכוננו לפלוש ליבשת איטליה.
ברוסיה המשיכו להתנהל קרבות קשים ללא הכרעה והגרמנים סבלו אבדות כבדות. ערים גרמניות הופצצו, ברלין הופצצה כמעט מדי יום. יום יום נהרגו אלפי גרמנים. גם הגרמנים כבר לא האמינו בניצחון. האם יש סיכוי לשביתת נשק? קשה להעלות על הדעת שהיטלר יסכים לוותר על הכיבושים שלו, אין ברירה אלא להרוס את גרמניה עד היסוד.
הצבא הפולני השתתף בקרבות בכל החזיתות לרבות במסגרת הצבא האדום. בצבא הבריטי הפולנים השתתפו בלחימה בצפון אפריקה ובכיבוש סיציליה. חיל האוויר הפולני השתתף בהפצצות על גרמניה. ברדיו בי.בי.סי מפרסמים מדי פעם שמות חיילים וקצינים פולנים אשר קיבלו אותות הצטיינות.
מספר שבועות יותר מאוחר נודע לי על התבוסה הגרמנית בקורסק כאשר צבא גרמני אשר מנה כ-150 דיוויזיות, כמיליון חיילים, תקף את ה״בליטה״ של קורסק. אחרי שלושה שבועות של קרבות ״בבליטת קורסק״ הצבא הגרמני איבד יותר ממאה אלף חיילים ונחל תבוסה, הוא נאלץ להשאיר את רוב ציודו הכבד והחל בנסיגה טוטאלית תוך כדי פינוי כמאתיים אלף פצועים.
באותו המועד של התבוסה בקורסק האמריקאים והבריטים פלשו לאיטליה, מוסוליני נפל ואיטליה כמדינה וצבאה הפסיקו את הלחימה נגד בעלות הברית. כך בימי ראשון, בארוחה המשפחתית, התקיים, בין השאר, דיווח ודיון על מצב המלחמה. התחלתי לשמוע אצל הפולנים נימה של דאגה לאפשרות שפולין תיכבש ע״י ברית המועצות.
מדי פעם קיבלתי דרישת שלום מהמשפחה. כפי שנודע לי, לאבא הייתה עבודה טובה מאוד מחוץ למחנה פלשוב, במעבדה לבדיקת בדים המשמשים למדים וציוד צבאי. מאוד העריכו את עבודתו והוא קיבל תנאים מיוחדים. עקב עבודתו מחוץ למחנה יכול היה להביא אוכל נוסף למשפחה.
אמי ואחותי המשיכו לעבוד באותה חברה בשם מדריטש לייצור מדים וציוד צבאי. היה להן מעמד טוב במפעל והן נחשבו עובדות מקצועיות וחרוצות. סיפרו לי מפי דודי דויד על השמחה והאושר שהיו חלקם של אבא, אימא ואחותי, כאשר נודע להם, אחרי שבועות ארוכים, שאמנם ניצלתי מהגטו. סיפרו לי גם שכל הזמן ההורים האמינו שאצליח להימלט.
הייתי מודע היטב לסיכון שהמשפחה הפולנייה לקחה על עצמה בכך שהחזיקו אותי והערכתי זאת מאוד. אי לכך השתדלתי להיות ככל האפשר נחמד, לא להכביד ולנסות לעזור בכל דבר. בשלב מסוים החלטתי לבדוק את ה״אוצרות״ שאבא נתן לי. ראשית כל בדקתי את הדולרים, התברר שהיו לי כ-150 דולר בשטרות של 20, 10 ו-5. בחבילה השנייה היו שתי טבעות, אני מעריך שאלה היו טבעות יהלומים ועוד שלוש אבנים קטנות, סביר להניח שגם אלה היו יהלומים.
כמו כן הייתה עוד חבילה ובתוכה כמה מטילי זהב, אני מעריך ששקלו כעשרים גרם כל אחד. פתאום ובאופן אינסטינקטיבי צץ לי הרעיון לתת את אחת הטבעות במתנה למיקה. כמו כן, העברתי לכיס אחד שטר של 20 דולר ומטיל זהב אחד. את המתנה למיקה הענקתי בארוחת יום ראשון הקרובה. מיקה וכל המשפחה היו מאוד מופתעים. בתחילה היא כמובן לא הסכימה לקחת את המתנה. המצאתי סיפור שזאת טבעת שנתנה לי אימא לפני שנפרדנו והיא אמרה לי להעניק אותה למי שיעזור לי אחרי שאברח מהגטו.
כולם היו מאוד נרגשים מהסיפור, למיקה היו דמעות בעיניים והיא חיבקה אותי ממושכות. עשיתי עוד ג׳סטה נוספת: בעוד כמה ימים אמור היה לחול אחד החגים הנוצריים, נתתי למריה 100 זלוטי וביקשתי ממנה לקנות לארוחת החג אווז או תרנגול הודו ועוד כל מיני מעדנים. כעבור מספר ימים חגגנו את החג הנוצרי בארוחה מפוארת אשר נתרמה על ידי ״הנסיך הקטן״ שהם החזיקו.
הייתי הגיבור של החגיגה. בחגיגה זו כל בני המשפחה נפתחו לשיחה שוטפת על כל הנושאים שעמדו על הפרק. אפילו סבא יאצק השתתף בשיחה והתברר לי שאמנם הוא היה אדם חסר השכלה אבל מאוד שקול וחכם. מהחלפת דעות בין הצעירים הסתבר לי שהם חיו כל הזמן בפחד ובחוסר ביטחון, לאו דווקא בגללי.
הצעירים הפולנים היו נתונים כל הזמן לסכנה של חטיפה לעבודות כפייה בגרמניה, מאסר בחשד להשתייכות למחתרת או הפצת ידיעות בעיקר מרדיו בי.בי.סי וכד׳. יש לציין שגם לפולנים כמו ליהודים היו מעט מאוד זכויות, ועל עבירות של ״בטחון המדינה הגרמנית״ מספיק היה חשד קל על מנת להוציא אזרח פולני להורג או להעבירו למחנה ריכוז. למעשה, כל פולני אשר לא שיתף פעולה עם השלטונות היה בבחינת חשוד.
בשיחות אשר התנהלו בימי ראשון היו מספרים כל הזמן על אנשים שנחטפו ונעלמו. באחת הארוחות פרנק, בעלה של מיקה, סיפר לי על מרד גטו ורשה הגדול אשר פרץ בחודש אפריל 1943 ונמשך כחודש ימים. כולם דנו במרד בהתפעלות ובהערצה, עם הערה אנטישמית קטנה, ״אתה רואה שגם יהודים יודעים להילחם״. נגעו גם בשאלה ״מדוע בקרקוב היהודים לא התקוממו?״.
דובר על התנאים השונים בגטו קרקוב, שטח קטן, בתים קטנים ושליטה של הגסטפו על הנעשה בכל בית באמצעות מלשינים. בגטו קרקוב הייתה אמנם פעילות מזוינת של המחתרת היהודית (בעיקר נוער בני עקיבא), אבל הם פעלו נגד הגרמנים רק מחוץ לגטו וגם טשטשו את העקבות על מנת למנוע פעולות נקם נגד יהודים בגטו. בהקשר זה צוין שגם המחתרות הפולניות ביצעו פעולות מזוינות נגד הגרמנים מחוץ למרכזי אוכלוסייה מאותה סיבה. מאוד התרגשתי מהסיפור על מרד גטו ורשה והייתי מאוד גאה על כך שהנה אנחנו היהודים נלחמים.
בסוף שנת 1942 פעלה המחתרת היהודית בקרקוב. יחידה אחת של המחתרת היהודית אשר פעלה מחוץ לגטו והייתה לה דירת מסתור תקפה ברימונים ונשק אוטומטי את מועדון הלילה ״Cyganeria״, אשר שכן במרכז העיר סמוך לכיכר המרכזית רינק. הפעולה הייתה מאוד מוצלחת - עשרות גרמנים, בעיקר קצינים, נהרגו ונפצעו. מיד לאחר שהיחידה חזרה לדירת המסתור היא הוקפה על ידי הגרמנים ולאחר קרב קצר כולם נהרגו. זה היה גם מחדל של הגרמנים: הגסטפו ידע על המחתרת ועל דירת המסתור אבל על מנת לאסוף יותר מודיעין עקבו אחריהם ולא עצרו אותם. הפולנים בעיר ידעו היטב על הפעולה.
הסיכונים שהמשפחה לקחה על עצמה
לבית המארחים שלי באו לפעמים אורחים, בעיקר חברות של מריה וגם שכנות מהבית. בעת הביקור נסגרתי בחדר שלי וביליתי זמן בדממה מוחלטת. לא פעם ביקור האורחים היה נמשך שעות. גם כאשר מריה יצאה מהבית ונשארתי לבד בדירה נסגרתי בחדר. למרות שהיו לי כל הזמן עיסוקים שונים והתרכזתי בעשייה, השעות של שהייה בחדר נעול היו שעות קשות.
למקרה חירום, אם מישהו נכנס לבית או במקרה של חיפוש מבלי שהספקתי לעלות לעליית הגג היה לי מחבוא פרימיטיבי בתוך הארון. מאחורי המעילים בגובה של כחצי מטר הרכיבו מדרגה. הייתי אמור להיכנס לארון, לנעול אותו מבפנים ולעלות על המדרגה מאחורי המעילים. הוסתרתי שם גם על ידי וילון שנפרש מאחורי המעילים כך שהזזת המעילים לא הייתה מגלה אותי. הארון הוזז כשלושים ס״מ מהקיר והגוף שלי בלט מחוץ לארון, מוסווה היטב משני צדי הארון.
בכמה הזדמנויות שאלו אותי כיצד ברחתי מהגטו וכיצד שרדתי בשבועות עד שהגעתי אליהם. משום מה הייתי מאוד מאופק בסיפורים שלי, אבל מאוד עניין אותי מה הם יודעים על פעולות הגרמנים נגד היהודים, על חיסול הגטו ועל הטבח שנערך ברחובות הגטו לאור יום. התברר לי שהם ידעו הכל היטב. הם הזדעזעו בעיקר בגלל הובלת הגופות ברחובות קרקוב ושמועות על כך שגופות ילדים היו נופלות מהעגלות.
המארחים שלי ידעו גם על מחנות ההשמדה ועל תאי הגזים. הם הרבו לדבר על מעשי הזוועה נגד האוכלוסייה הפולנית. כאן יש לזכור שלמרות החיים הנורמליים לכאורה של הפולנים מחוץ לגטו הרי התנהל ללא הרף מסע של רצח נגד האינטלקטואלים הפולנים ונגד חשודים בהשתייכות למחתרת. כל הפרופסורים באוניברסיטאות וכל המורים בבתי הספר התיכוניים, פובליציסטים של עיתונים ורדיו, סופרים וכד׳ היו מטרות למסע רצח המוני. מחנה ההשמדה אושוויץ הוקם במקור כאתר להשמדת השכבה האינטלקטואלית הפולנית. בסה״כ נהרגו ונרצחו במלחמה כשלושה מיליון פולנים נוצרים.
עניין אותי מאוד מה היו המניעים של המשפחה הזאת לקחת על עצמם את הסיכון הנורא ולהסתיר אותי אצלם. לא הייתה לי כל ידיעה ממשית לכך: לא ידעתי אם שילמו להם ואם כן כמה, האם שילמו להם רק לצורך הוצאות שהיו להם עליי או שהיה גם פיצוי רציני על הסיכון. לא מצאתי כל ביטוי לכך שהם רודפי בצע, לא נתקלתי בכל ביטוי לכך שהם אוהבי יהודים או שהם הומניסטים ואידאליסטים הרואים במעשה שלהם משהו מוסרי או אצילי.
בשיחות ובהתבטאויות החופשיות שלהם היו הרבה ביטויים אנטישמים שגרתיים, והם לא הרגישו בביטויים אלה כל רע. כך למשל איימו על הילד שאם לא יאכל יבוא יהודי עם זקן ויאכל אותו. כאשר בהזדמנות מסוימת הצגתי את הכסף והאוצרות שלי, מריה העירה: ״ליהודים בכל מצב יש הרבה כסף״. חוץ מפרנק, בעלה של מיקה, הם לא היו אנשים משכילים, אני חושב שגמרו בקושי בית ספר יסודי אך יחד עם זאת הם היו אנשים פשוטים וטובים.
אני מדמיין לעצמי את הוויכוח שהתנהל אצלם כאשר החליטו לארח ולהסתיר אותי אצלם. שאלתי ותהיתי מה אני הייתי עושה אם הייתי במצבם? האם הייתי מוכן לקחת על עצמי את הסיכון הגדול למען מטרה אצילה ומוסרית? התשובה הקלה לכך היא שהחלטה כזו יכולה להתקבל אך ורק בזמן ובמקום האמיתי וזו אינה שאלה תיאורטית. כבר סיכנתי את חיי על מנת להציל או לעזור לאחרים, אבל האם הייתי מוכן לסכן את משפחתי ואת ילדיי? כמדומני שהתשובה היא: בספק! והם עשו זאת.
אני הופך למורה של קוביק
אהבתי מאוד את הבן הצעיר של המארחים שלי, קוביק. מצב הרוח העליז והשובב שלו הזכיר לי מאוד את דודי הצעיר, אחיו של אמי, באותו שם, קובה, (קוביק הוא שם חיבה). קוביק הרבה לספר בדיחות ובין השאר על יהודים, כגון: נוצרי נכנס לחנות של יהודי וקונה מצרכים. היהודי אומר 50 זלוטי, פתאום הנוצרי שולף מהכיס זקן ומדביק לעצמו, אז היהודי אומר לו: זה רק 40 זלוטי. הוא כלל לא הרגיש שבעצם הוא מפיץ אמירות אנטישמיות.
הכסף המזומן שהיה ברשותי הלך ונמוג, נשארו לי עוד כאלף זלוטי (שנחשב עדיין להון תועפות במושגים של הזמנים ההם). אבא אמר לי שאם אזדקק לעוד כסף אוכל למכור חלק מהאוצרות שלי. בשלב מסוים החלטתי לנסות לבצע זאת. בהזדמנות כאשר שהיתי עם קוביק לבד בחדר הבאתי 20 דולר ומטיל זהב אחד. שאלתי את קוביק אם יוכל למכור אותם עבורי. קוביק לא הופתע מהשאלה והרגשתי שדברים כאלה לא היו זרים לו. הוא אמר לי שאינו יודע כמה זה שווה. אמרתי לו שלא משנה בכמה הוא ימכור, 20% מהמכירה ייקח לעצמו וב-20% יקנה מתנות לכל המשפחה. קיוויתי שאקבל בין 100 ל 200 זלוטי.
קוביק שאל אותי מה זה אחוז. הסברתי לו וממש נתתי לו שיעור בחשבון ובאחוזים. הוא קיבל ברוח מאוד טובה את העובדה שאני יודע חשבון יותר טוב ממנו ואחרי המקרה הזה הוא בא אליי על מנת שאלמד אותו חשבון, כמובן שעשיתי זאת ברצון ובהתלהבות. לגבי חלוקת הכסף, בסופו של דבר מצאתי פתרון פשוט יותר, אמרתי לקוביק שאת הכסף שיקבל מהמכירה יחלק לחמישה חלקים, חלק אחד ייקח לעצמו, בחלק אחד יקנה מתנות למשפחה ושלושה חלקים יביא לי.
כך הפכתי מורה לחשבון. הייתי מאוד גאה, קוביק נהג לבוא אליי, לפעמים כמה פעמים בשבוע ויחד למדנו ושיחקנו. בהמשך חיי הבוגרים ובמיוחד בתקופת לימודיי בטכניון בחיפה עסקתי הרבה, בין השאר, בהוראה ובדרך כלל עשיתי זאת באהבה רבה. תמיד זכרתי את קוביק בתור ההתנסות הראשונה שלי כמורה. האימא של קוביק שמחה מאוד שקוביק לומד אצלי חשבון, היא לא ראתה בזה כל דבר חריג ומלמלה: ״יופי שאתה לומד, חבל שלא הקשבת למורים בבית הספר״.
קוביק סיפר לי שהוא עובד אצל הגרמנים בשדה תעופה קטן, לא זכור לי אם בתור מכונאי רכב או מטוסים. יש לו תעודה של עובד חיוני למאמץ המלחמה. תעודה זו מגנה עליו מחטיפה לעבודה בגרמניה. על העבודה בשדה התעופה הוא מקבל פחות מ-10 זלוטי ליום + מרק. הוא מרוויח הרבה כסף ממסחר בשוק שחור.
להפתעתי הגדולה, כעבור כשבוע קוביק סיפר לי שמכר את האוצרות שלי בערך ב-800 זלוטי, פי כמה יותר ממה שחשבתי. החלק שלי היה כ-480 זלוטי וכעבור מספר ימים, ביום ראשון הקרוב, הוא הביא את המתנות שעליהן הסכמנו: בשביל פוסיק הקטן קנה רכבת, כמובן שמסרתי לו אותה כמתנה ממני. למריה ומיקה קנה כל מיני תכשיטים פשוטים, בושם וגרביים. לגברים עניבות, חולצות וסיגרים.
כמו כן, קנה בשר שממנו מריה הכינה צלי מעולה שמילא את הדירה בריח נפלא עוד כמה שעות לפני הארוחה. ערכנו סעודה עליזה ונהניתי מהשבחים הרבים שהמטירו עליי על נדיבותי. סעודה זו הייתה שיא הכיף והאושר שחוויתי במסתור אצל משפחת מריה.
תחילת ההידרדרות והפרידה
אחרי שיא האושר הזה התרחשה ההידרדרות. פתאום התחלתי להרגיש במשפחה קצת עצבנות והסתייגות ביחס אליי. לא היה לי מושג מה קרה ומצדי עשיתי ככל יכולתי להיות נחמד, ממושמע ואהוב. אבל כנראה הדברים היו מעבר לכך, לא נאמר לי דבר אבל הרגשתי שהם לא מרגישים בנוח אתי ואולי קרה משהו שנתן להם סיבה לחשוש. התוספת למשבר הזה באה מהחלומות שלי.
בכל החודשים האחרונים כל הזמן שיחקתי אותה, הצגתי עצמי כגיבור גדול אבל בתוכי הייתי מלא חרדות, העמדתי פנים שאני שמח אבל בפנים רציתי לחבק את אמי ולפרוץ בבכי. במשך היום שיחקתי היטב את התפקיד ואפילו באמת הרגשתי שמח אבל בחלומות הייתה באה ההתפרקות.
מערך החלומות שלי התחלק לשתי קבוצות: ״חלומות טובים״ בהם הייתי מבלה רגעים שמחים ומאושרים עם המשפחה וחלומות זוועה בהם אני בורח, מסתתר, מנסים להרוג אותי ואני נלחם. פעם אפילו שלפתי סכין ודקרתי איש SS אשר צעד לעברי עם אקדח שלוף וחיוך נסוך על פניו. לאחר שדקרתי אותו הוא הפסיק לחייך ואמר לי ״אני אספר את זה לאבא שלך״. צעקתי לו בחזרה ״אבא היה מרשה לי״.
כאשר הייתי מתעורר מחלום טוב הייתי עושה מאמץ להירדם ולהמשיך לחלום. מחלומות הזוועה הייתי מתעורר פתאום, שמח שהתעוררתי ולפעמים עושה זאת בצעקה. לילה אחד התעוררתי מחלום זוועה ואני רואה את מריה עומדת מעליי ומנסה להרגיע אותי. הצעקה או הצעקות שלי (איני יודע אם הייתה זו הפעם היחידה שהם שמעו אותי צועק) כנראה הוסיפו על החשש שלהם.
אחרי המקרה אף אחד לא אמר לי דבר אבל הרגשתי ביתר שאת את אי הנוחות שלהם עד שהתרחש המקרה הבא: כפי שכבר סיפרתי כאשר היו מקבלים אורחים בבית נסגרתי בחדר שלי. ימים לא רבים אחרי מקרה הצעקה שלי הייתי סגור כדרכי בחדר כאשר אחת החברות של מריה באה לביקור. פתאום מריה קראה לי לצאת מהחדר, הציגה אותי בפני החברה, אמרה לי שזו חברת הילדות שלה ואין לחשוש ממנה ודרך אגב תוך כדי שיחה העירה שאני בקרוב עוזב אותם. הבנתי, זה היה שוק עבורי אבל לא אמרתי מילה.
מספר ימים לאחר מקרה ה״שכנה״, כאשר מיקה הבת באה לבקר, מריה קראה לי ושתיהן הסבירו לי שהיה מאוד נעים לארח אותי אבל בינתיים נוצר מצב שחברים ושכנים מרגישים בשינוי ושואלים שאלות. בעיקר יש להם בעיה עם בנה הגדול של מיקה, הוא כל הזמן שואל מדוע כבר חודשים לא ישן אצל סבתא, מדוע בימי ראשון ההורים לא לוקחים אותו לסבתא. הם סיפרו לי שהדוד שלי מצא עבורי מקום מסתור חלופי ובעוד כמה ימים אעבור למקום החדש. כמו כן הם סיפרו לי שייתכן שיותר מאוחר יעבירו אותי למנזר ושם אוכל לשחק גם בחוץ.
לא זכור לי שההודעה הרשמית על העברתי למקום מסתור חדש גרמה אצלי צער, עלבון או פחד למרות שכבר התרגלתי למקום והיה לי טוב. השגרה של ״מעצר בית״ לא דיכאה אותי ומצאתי במה להעסיק את עצמי מסביב לשעון. כבר פנטזתי איך האמריקאים יבואו לקרקוב וישחררו אותי.
בהגיע המועד לעזיבתי לא היו פרידות מרגשות. ביום עזיבתי רק מריה וקוביק היו בבית. קנו לי תרמיל חדש, מריה תפרה לי את ה״אוצרות שלי״ וחלק מהכסף לתוך בטנת המעיל. כמה מאות זלוטי הוכנסו לשני כיסים לשליפה מהירה. שאר הכסף הוסתר בכיסים מוחבאים במכנסים ובחולצה. לקחתי אתי סכין נשלפת אחת ואולר.