אז: אמה
זאת דירה קטנה ומקסימה, אומר המתווך בהתלהבות כמעט משכנעת. קרובה לכל מה שצריך. ויש חתיכת גג פרטי שאפשר לעשות ממנו מרפסת שמש, בכפוף כמובן לאישור של בעל הבית.
נחמד, מסכים סיימון ומשתדל לא לפגוש במבטי. ידעתי שהדירה לא מתאימה לנו מרגע שנכנסתי וראיתי את הגג ברוחב שני מטרים מתחת לאחד החלונות. גם סיי יודע את זה, אבל הוא לא רוצה להגיד למתווך, לפחות לא כל כך מהר, כדי לא להיראות גס רוח. אולי הוא אפילו מקווה שאם אקשיב מספיק זמן לקשקושים המטופשים של האיש, אתחיל להסס. המתווך הוא בחור כלבבו של סיימון: חריף, חצוף, נלהב. הוא בטח קורא את המגזין שסיימון עובד בו. הם שקעו בפטפוטי ספורט עוד לפני שעלינו במדרגות.
וכאן יש לכם חדר אמבטיה בגודל מכובד, אומר המתווך. עם המון...
אין טעם, אני מתערבת, קוטעת את ההצגה המגוחכת. זה לא מתאים לנו.
המתווך מרים גבות. אתם לא יכולים להיות בררנים מדי במצב הזה של השוק, הוא אומר. הדירה הזאת תיחטף עד הערב. כבר קבענו להראות אותה היום לעוד חמישה אנשים, ועוד לא העלינו אותה אפילו לאתר שלנו.
היא לא מספיק מאובטחת, אני אומרת ביובש. שנלך?
יש מנעולים בכל החלונות, הוא אומר, ובדלת יש מנעול איכותי. תוכלו כמובן להתקין אזעקה, אם עניין האבטחה חשוב לכם במיוחד. אני לא חושב שבעל הבית יתנגד.
הוא מדבר מעלי עכשיו, ישירות לסיימון. חשוב לכם במיוחד. באותה מידה הוא כבר היה יכול להגיד, החברה שלך אוהבת קצת דרמות, מה?
אני אחכה בחוץ, אני אומרת ומסתובבת לצאת.
המתווך מבין שטעה ומוסיף, אם האזור בעייתי, אולי כדאי שתבדקו קצת יותר מערבה.
כבר בדקנו, אומר סיימון. הכול שם מחוץ לתקציב שלנו. חוץ מדירות בגודל של שקית תה.
הוא משתדל להסתיר את התסכול בקולו, אבל העובדה שהוא צריך לעשות את זה מרגיזה אותי עוד יותר.
יש דירה עם חדר שינה אחד בקווינס פארק, אומר המתווך. קצת מוזנחת, אבל...
ראינו אותה, אומר סיימון. אבל חשבנו שהיא קצת קרובה מדי לפארק. נימת קולו מבהירה שחשבנו זה בעצם "היא" חשבה.
או יש את ההיא בקומה שלישית בקילברן שבדיוק קיבלנו...
גם אותה ראינו. היה צינור ליד אחד החלונות.
המתווך נראה כלא מבין.
מישהו יכול לטפס עליו, מסביר סיימון.
טוב, עונת ההשכרות רק התחילה. אולי תחכו קצת.
המתווך מחליט כנראה שאנחנו בזבוז זמן, וגם הוא מתחיל להתקדם בכיוון הדלת. אני יוצאת ונעמדת במישורת המדרגות כדי שהוא לא יתקרב אלי.
כבר הודענו שאנחנו עוזבים את הדירה הישנה שלנו, אני שומעת את סיימון אומר. נגמרות לנו האפשרויות. הוא מנמיך את קולו. תקשיב, אחי, שדדו אותנו. לפני חמישה שבועות. שני גברים פרצו לנו לדירה ואיימו על אמה בסכין. אז אתה מבין למה היא קצת לחוצה.
אה, אומר המתווך. שיט. אם מישהו היה עושה את זה לחברה שלי, אני לא יודע מה הייתי עושה. תשמע, הסיכוי קצת קלוש, אבל אולי... קולו גווע.
כן? אומר סיימון.
אמרו לכם במשרד משהו על הבית ברחוב פולגייט 1?
אני לא חושב. זה משהו שרק עכשיו קיבלתם?
לא בדיוק. לא.
נראה שהמתווך מהסס אם להמשיך או לא.
אבל הוא להשכרה? מתעקש סיימון.
טכנית כן, אומר המתווך. וזה נכס מדהים. ממש מדהים. בליגה אחרת לגמרי מהדירה הזאת. אבל בעל הבית... אם נגיד שהוא קפדן, זה יהיה ניסוח ממש עדין.
באיזה אזור זה? שואל סיימון.
האמפסטד, אומר המתווך. טוב, בעצם אולי זה יותר בהֶנדון. אבל זה אזור ממש שקט.
אֶם? קורא סיימון.
אני נכנסת שוב פנימה. אפשר ללכת להעיף מבט. אנחנו כבר בחצי הדרך לשם.
המתווך מהנהן. אני אעבור במשרד, הוא אומר, נראה אם אצליח לאתר את הפרטים. למען האמת, עבר לא מעט זמן מאז שהראיתי אותו למישהו. לא כל אחד בנוי למקום כזה, סליחה על ההתחכמות, אבל נראה לי שאולי עליכם זה ממש תפור.
.jpg)
