לכל מי שמשעמם לו באוזניים: מומלץ לקריאה עם פסקול זה ברקע: לחץ כאן
1
רובּרט כּהן היה פעם אלוף האיגרוף במשקל בינוני של פרינסטון. אל תחשבו שאני כל־כך מתרשם מהתואר, אבל כהן החשיב אותו מאוד. הוא לא אהב איגרוף, לאמיתו של דבר הוא שנא את זה, אבל הוא למד להתאגרף, בכאב גדול ובאופן יסודי, כדי לכפר על רגשות הנחיתות והבושה שהוא הרגיש עקב כך שבפרינסטון התייחסו אליו כיהודי. הידיעה שהוא יכול להפיל כל אחד שהתנשא עליו גרמה לו מין נינוחות פנימית, למרות שבהיותו בחור חביב וביישן מיסודו, הוא מעולם לא נלחם מחוץ לזירת האימון. הוא היה התלמיד הכוכב של סְפַּיידֶר קֶלִי.* ספיידר קלי לימד את כל הג'נטלמנים הצעירים שלו להתאגרף כאילו הם במשקל נוצה, ולא חשוב אם הם שקלו חמישים וחמישה קילוגרם או מאה וחמישה. אבל כנראה שלכהן זה התאים. הוא באמת היה מהיר מאוד. הוא היה טוב כל־כך, שספיידר הזדרז לשלוח אותו לקרבות מול מתאגרפים כבדים ממנו, ושיטח לו את האף לצמיתות. זה הגביר את הסלידה של כהן מאיגרוף, אבל זה גם גרם לו מין סיפוק מוזר, וזה בלי ספק שיפר את האף שלו. בשנה האחרונה שלו בפרינסטון הוא קרא יותר מדי והתחיל להרכיב משקפיים. אף פעם לא פגשתי מישהו מהמחזור שלו שזכר אותו. הם אפילו לא זכרו שהוא היה אלוף האיגרוף במשקל בינוני.
[* מתאגרף אמריקאי אגדי שהפך למאמן ואימן גם את אלוף העולם ג'ק דמפסי (כל ההערות מאת המתרגם).]
אני לא בוטח באנשים פשוטים וישרים, במיוחד לא באלה שבסיפור שלהם אין סדקים, ותמיד היה לי חשד שאולי רוברט כהן לא היה מעולם אלוף איגרוף במשקל בינוני, ושאולי סוס דרך על הפרצוף שלו, או שאולי אמא שלו נבהלה או ראתה משהו, או שאולי הוא התנגש במשהו כשהיה ילד קטן, אבל בסופו של דבר מישהו אימת עבורי את הסיפור באמצעות ספיידר קלי. ספיידר קלי לא רק זכר את כהן. לעיתים קרובות הוא שאל את עצמו מה מעשיו.
מצד אביו, רוברט כהן היה בן לאחת המשפחות היהודיות העשירות ביותר בניו יורק, ומצד אמו - לאחת הוותיקות ביותר. בפנימייה הצבאית שבה למד כהכנה לפרינסטון, ושבה היטיב לשחק בעמדה האחורית בנבחרת הכדורגל, איש לא גרם לו לפתח מודעוּת גזעית. אף אחד לא גרם לו מעולם להרגיש יהודי, ולכן שונה במשהו מאחרים, עד שהוא הגיע לפרינסטון. הוא היה בחור נחמד, בחור חברותי, וביישן מאוד, וזה עשה אותו מריר. הוא הוציא את זה באיגרוף. הוא גמר את פרינסטון עם מודעות עצמית מייסרת ואף שטוח, והתחתן עם הבחורה הראשונה שהיתה נחמדה אליו. הוא היה נשוי חמש שנים, הוליד שלושה ילדים, הפסיד את מרבית חמישים אלף הדולרים שאביו הוריש לו לאחר שאמו קיבלה את יתר הנכסים בניכוי החובות, פיתח אופי דוחה למדי בעקבות חיי משפחה אומללים עם אשה עשירה; ובדיוק כשגמר אומר לעזוב את אשתו, היא עזבה אותו וברחה עם צייר מיניאטורות. חודשים ארוכים הוא חשב על פרידה מאשתו ולא עשה זאת משום שסבר כי יהיה זה אכזרי מצידו לשלול ממנה את עצמו, ולכן העזיבה שלה היתה הלם בריא ביותר.
הגירושים נכנסו לתוקף ורוברט כהן עבר לחוף המערבי. בקליפורניה הוא חבר לאנשי החוגים הספרותיים, ומאחר שעוד נותרה לו שארית מחמישים אלף הדולרים, תוך זמן קצר הוא מימן מגזין ביקורת אמנות. המגזין ראה אור לראשונה בעיירה כרמל בקליפורניה, ונסגר בפרובינסטאון במסצ'וסטס. כהן, שנחשב למשקיע בלבד וששמו הופיע בעמוד המערכת רק כחבר בוועדה המייעצת, נעשה באותו זמן העורך היחיד. זה היה הכסף שלו והוא גילה שהוא אוהב את הסמכות שבעריכה. הוא הצטער כשהמגזין נעשה יקר מדי והוא נאלץ לוותר עליו.
אבל בינתיים היו לו דברים אחרים לדאוג בגללם. תפסה אותו גברת אחת שקיוותה להתקדם עם המגזין. היא היתה חזקה מאוד, ולכהן לא היה סיכוי שלא להיתפס. חוץ מזה, הוא היה בטוח שהוא אוהב אותה. כשהגברת ראתה שהמגזין לא מתקדם, היא התחילה לבחול מעט בכהן והחליטה שאם כבר, אז כדאי לתפוס מה שיש לתפוס כל עוד נותר משהו, ולחצה עליו שייסעו לאירופה, שם יוכל כהן לכתוב. הם הגיעו לאירופה, שבה הגברת התחנכה, ונשארו שלוש שנים. במהלך שלוש השנים הללו, שאת הראשונה מהן בילו בנסיעות ואת שתי האחרונות בפריז, היו לרוברט כהן שני חברים, בְּראדוֹקְס ואנוכי. בראדוקס היה חברו הספרותי. אני הייתי חברו למשחק הטניס.
הגברת שתפסה אותו, שנקראה פראנסֶס, גילתה לקראת סוף השנה השנייה שהיופי שלה הולך ונשחק, ושינתה את הגישה שלה כלפי רוברט מרכושנות ונצלנות אדישוֹת, לנחרצוּת נחושה שעליו להתחתן איתה. באותה עת קבעה לו אמו של רוברט קיצבה, כשלוש־מאות דולר לחודש. אני לא מאמין שרוברט כהן הסתכל על אשה אחרת במשך אותן שנתיים וחצי. הוא היה מאושר למדי, מלבד העובדה, שכמו רבים מהאנשים שחיים באירופה, הוא היה מעדיף להיות באמריקה, והוא גילה את הכתיבה. הוא כתב רומן, וזה לא היה רומן באמת כזה גרוע כמו שהמבקרים קבעו מאוחר יותר, למרות שזה היה רומן דל מאוד. הוא קרא ספרים רבים, שיחק ברידג', שיחק טניס, והתאגרף באולם־התעמלות מקומי.
התוודעתי לראשונה לגישה של הגברת שלו כלפיו לילה אחד אחרי ששלושתנו סעדנו יחד. אכלנו בל'אוֶונוּ ואחר־כך הלכנו לשתות קפה בקפה דֶה ורסאיי. אחרי הקפה לגמנו כמה כוסיות קוניאק, ואני אמרתי שאני חייב לזוז. כהן דיבר על כך ששנינו ניסע יחד לטיול של סופשבוע. הוא רצה לצאת מהעיר לטיול רגלי רציני. הצעתי שנטוס לשטרסבורג ונעלה ברגל לסנט אוֹדִיל או למקום זה או אחר באַלְזָס. "אני מכיר בחורה בשטרסבורג שתראה לנו את העיר," אמרתי.
מישהו בעט בי מתחת לשולחן. חשבתי שזה במקרה והמשכתי: "היא גרה שם שנתיים ויודעת כל מה שיש לדעת על העיר. היא בחורה נהדרת."
מישהו בעט בי שוב מתחת לשולחן, וכשהסתכלתי ראיתי שהסנטר של פראנסס, הגברת של רוברט, מזדקר והפרצוף שלה מתקשח.
"בעצם," אמרתי, "למה לנסוע לשטרסבורג? אפשר לעלות לבְּרוּז' או לאַרְדֶנים."
כהן נרגע. לא בעטו בי שוב. אמרתי לילה־טוב ויצאתי החוצה. כהן אמר שהוא רוצה לקנות עיתון ושהוא ילווה אותי עד לפינה. "אלוהים," הוא אמר, "בשביל מה הזכרת את הבחורה ההיא משטרסבורג? לא ראית את פראנסס?"
"לא, מה יש לראות? אם אני מכיר בחורה אמריקאית שגרה בשטרסבורג, איך לעזאזל זה קשור לפראנסס?"
"זה בכלל לא משנה. כל בחורה שהיא. אני לא אוכל לנסוע, וזה הכול."
"אל תהיה טיפש."
"אתה לא מכיר את פראנסס. כל בחורה שהיא. לא ראית איך היא נראתה?"
"טוב," אמרתי, "אז בוא ניסע לסֶנְלִי."
"אל תכעס."
"אני לא כועס. סנלי זה מקום טוב. אנחנו יכולים להיות בגְראן סֶרְף, לטייל ביערות ולחזור הביתה."
"יופי, זה יהיה מצוין."
"טוב, אז נתראה מחר במגרשים," אמרתי.
"לילה־טוב, ג'ייק," הוא אמר ופנה לחזור אל בית־הקפה.
"שכחת לקנות את העיתון שלך," אמרתי.
"זה נכון." הוא הלך איתי עד לקיוסק בפינה. "אתה לא כועס, נכון, ג'ייק?" הוא הסתובב אלי עם העיתון ביד.
"לא, למה שאכעס?"
"להתראות בטניס," הוא אמר. ראיתי איך הוא חוזר לבית־הקפה, כשהוא אוחז בעיתון. אני די חיבבתי אותו ואין ספק שהיא עשתה לו את המוות.
