התעורר, אדוני!

פרק 1

ג'יבס, המשרת שלי, משמיע את קריאת ההשכמה * תיאור פיזי של דודי אירווין, חולה האקדחים, וסקירה של תרגולת הבוקר שלו * אני נחפז להתרחץ ולתרגל יוגה * שפיכה מאוחרת של פחד

"התעורר, אדוני. התעורר," אמר ג'יבס.

"מה? מה העניין, ג'יבס?" אמרתי תוך כדי ריחוף אל מחוץ לערפילי נהר השכחה. חלמתי על חתול אפור שמכריע באגרופיו עכבר לבן, כמו נבל בסרט פילם־נואר. "חלמתי על חתול אפור, ג'יבס. בריון לא קטן."

"טוב מאוד, אדוני."

התחלתי לגלוש חזרה אל עימות החתול־עכבר. רציתי לראות את הבחור הלבן הקטן בורח. עיניו היו מתוקות מאוד, מתחננות. אבל ג'יבס כחכח בגרונו אחר כבוד, ואני חשתי כי בנוכחותו המרחפת קיימת דחיפות מיוחדת שדורשת מהאדון הצעיר לחלץ את עצמו מאחיזתם המגרה של החלומות. העכבר המסכן ייאלץ להיטרף. לא יהיה סוף טוב.

"מה קרה, ג'יבס?" שאלתי וכיוונתי עין ישנונית אל פניו האדיבות אך הסתומות.

"ישנם סימנים לכך, אדוני, שדודך אירווין כבר לא ישן."

רק בנסיבות מבהילות כאלה יבחר ג'יבס להפריע את חוסר המודעות החיוני שלי בן שמונה השעות. הוא ידע שכדי להיות שמח בבוקר עלי להימנע ככל האפשר ממגע עם הדוד האמור.

"גניחות מחדר השינה, ג'יבס? הוא הפסיק לחלום - כנראה על כלי נשק - ונועץ עכשיו מבט בתקרה, בעודו אוזר אומץ כדי להרוס יום נוסף?"

"התקדמותו אל תוך הבוקר נמצאת במצב מפותח מזה, אדוני."

"שמעת את פגיעת כפות רגליו ברצפה והוא יושב עכשיו על קצה המיטה בקהות חושים?"

"הוא על האופניים הנייחים שלו, מתפלל שחרית, אדוני." ג'יבס למד ממני כמה מושגים ביהדות.

"אל אלוהים!" אמרתי. "אנחנו אבודים, ג'יבס. זה אסון!"

כבר הייתי ער לגמרי עכשיו, והגעתי כמעט לשיא יכולותי החושיות, הצלחתי לשמוע את סיבובם של צמיגי האופניים, כמו גם את שירתו הזייפנית של דודי בעברית - חדר השינה שלו נמצא חמישה מטרים בלבד משלי בהמשך המסדרון.

"אתה חושב שיש מספיק זמן, ג'יבס?"

"יש מעט מאוד מקום לטעויות, אדוני."

לרוב אני אדם קר רוח ותקיף, אם יורשה לי להעיד על עצמי, אבל המצב הלא־נעים הזה, ועוד כל כך מוקדם בבוקר, זעזע אותי עד עמקי נפשי. זה כמה חודשים אני מקפיד על משמעת חמורה ועד כה הצלחתי כמעט בלי יוצא מן הכלל לא להיתקל בדודי לפני הצהריים.

"איך זה קרה?" שאלתי. לא רציתי להפנות אצבע מאשימה, אבל עד היום ג'יבס מעולם לא חיכה עד שדודי יגיע לאופניו הנייחים כדי להעיר אותי.

"דודך השכים מוקדם למדי, אדוני. השעה היא רק שמונה וחצי. סלח לי שאני אומר זאת, אבל במהלך השלבים הראשונים של תרגולת הבוקר שלו אני עצמי ביצעתי ביקור בשירותים."

"אני מבין, ג'יבס. מובן לגמרי." לא יכולתי לצפות לדריכות מוחלטת מהאיש - אחרי הכול, הוא היה המשרת שלי, לא חבר במשמר המלכה - ובנוסף הדוד שלי ערער סדרי בראשית בכך שיצא ממיטתו יותר משעתיים לפני הזמן. זו היתה סטיית תקן בלתי ניתנת לצפייה ולכן כשלה הגנתנו הטובה ביותר - ציתותיו הדרוכים של ג'יבס.

ובכן, הייתי בצרות, אבל אני אוהב לראות בעצמי איש מעשה כאשר נעות כל אמות הספים, ולכן השלכתי מעלי את השמיכות. ג'יבס, שצפה מראש כל תנועה שלי, הושיט לי את מגבת האמבטיה שלי, פשוט ברא אותה יש מאין, כמו שהוא נוהג לברוא דברים יש מאין בכל פעם שאני זקוק להם, וכך זינקתי ממרבצי בתחתוני בוקסר בלבד והשלכתי את עצמי לחדר האמבטיה, הצמוד לחדר השינה של דודי.

לי עצמי היתה תרגולת בוקר קבועה, אבל כדי להתחמק מאויבי המושבע היה עלי לבצע אותה בזריזות. לא התחשק לי למהר - ידעתי שזה יהפוך את היום למתוח - אבל מפגש עם קרוב משפחה עתיק לפני הצהריים הוא אפשרות גרועה יותר. עצבי יתרופפו לגמרי והיום כולו ירד לטמיון.

כדי למנוע התפתחות כזאת וכדי למפות כל תנועה שלי שיננו ג'יבס ואני את לוח הזמנים שלפיו פעל דודי מדי בוקר. הוא היה כדלקמן:

(1) אשתו של דוד אירווין, דודתי פלורנס - אחותה של אמי המנוחה - יצאה מהבית עם שחר כדי ללמד חינוך מיוחד בבית הספר התיכון המקומי, כפי עשתה בכל יום מימות השנה, היות שלימדה גם בקורסי הקיץ. למרות היותה בתחילת שנות השישים  לחייה היא עדיין עבדה קשה מאוד - מלאך בדמות אישה. דודי נפרד ממנה בכל בוקר אבל מיד שב ושקע בשינה. הוא היה בתחילת שנות השבעים לחייו ופרש מקריירה של מכירת כימיקלים לטקסטיל, אם כי בשעות אחר הצהריים נהג עדיין למכור ציוד לניקוי אקדחים על־קוליים לתחנות משטרה.

דודי היה מומחה לכלי נשק והחזיק בבית ארסנל קטן. הוא היה מוכן לליל בדולח נוסף או לפשיטה של האף־בי־איי במקרה של ביטול התיקון השני לחוקה.* למקרה של התקפת פתע הוחבאו אקדחים ברחבי הבית - מאחורי תריסים, בתוך צינורות חימום - והוא גם נשא לעתים קרובות אקדח בתוך הבית, רתום לירכו בנרתיק מיוחד. הוא קרא לזה "חבילה", ביטוי שככל הידוע לי נושא משמעות בעולם ההומוסקסואלי, אבל גם באגודת הרובים הלאומית, וזה נשמע לי הגיוני לחלוטין כי אין דבר פאלי יותר מאקדח - אפילו לא זין אמיתי, למרות שמן הסתם הזין האמיתי קדם לכלי הנשק.

[* התיקון השני לחוקת ארה"ב קובע את זכותם של האזרחים לשאת נשק.]

(2) בסביבות עשר ושלושים מדי בוקר הקיץ דודי משנתו. הוא גנח כמה פעמים ופיהק באון - מבחינה אקוסטית התנהגה בטנו הגדולה כסוג של מפוח. הוא היה גבר נמוך ועגול בעל שפם שחור כפחם וזקן לבן מאוד, חלוקה בלתי שגרתית של שיער פנים אשר שיוותה לו באופן בלתי טבעי ובניגוד לשורשיו היהודיים מראה של קדוש קתולי בהתהוות - מעין פדרה פּיֹו.* הדמיון התגלה לראשונה כאשר אישה איטלקייה מתוקה ואדוקה כמעט שהתעלפה בתחנת הרכבת המקומית ודחפה לידו כרטיס מנוילן שנשא את דיוקנו של אותו פּיוֹ, דודי פנה אז לארגון קתולי והשיג לעצמו כרטיס כזה, שמר אותו בארנקו כסוג של תעודת זהות ונופף בו בכל פעם שהיה במצב רוח משועשע בבית הכנסת או במטווח או בכל מושב לצים אחר שאותו נהג לפקוד. פּיוֹ נחשב לכמעט־קדוש בזכות פצעי הסטיגמטה שבהם ניחן - הוא דימם מכפות ידיו - ודודי אמר שתסמונת תעלת שורש היד שממנה סבל כתוצאה משנים של אחיזה בהגה כסוכן־נוסע, היתה הסטיגמטה שלו.

[* נזיר איטלקי הנחשב קדוש.]

(3) אז אחרי שתיים־שלוש דקות של פיהוקים מורטי עצבים ומחרישי אוזניים כפעמוני כנסייה, שנועדו לספק חמצן למערכות גופו החיוניות, נזרקו מעליו השמיכות. או אז היה מדליק רדיו קטן בצבע חרדל שקלט רק תחנה אחת - דיווח ממשלתי של מזג האוויר עשרים וארבע שעות ביממה. קולו של השדר היה משמים ומעורפל והוא הקסים את דודי במשך חמש עד עשר דקות ארוכות בכל בוקר.

(4) אחרי שעודכן לגבי התנאים המטאורולוגיים ניגש לבית השימוש והטיל את מימיו.

(5) אחרי הורדת המים חזר לחדרו והחל בתפילה - חמש־עשרה דקות בממוצע.

(6) אחרי התפילה הוא התרחץ - עשר דקות.

(7) אחרי הרחצה, בסביבות 11 בבוקר, ירד למטבח לאכול ארוחת בוקר: דייסת קוואקר מהירת הכנה, בננה בשמנת חמוצה, מים חמים עם לימון. בזמן שאכל את ארוחתו הבריאה קרא את הניו יורק טיימס והקשיב לחדשות של סי־בי־אס ברדיו המטבח, שהוגבר למלוא העוצמה. ארוחת הבוקר, בשל גודלו העצום של הניו יורק טיימס, היתה עשויה להימשך גם שעתיים, ולאחריה הוא יצא מהבית כדי להתמזג עם כוחות השיטור ולדבר על יתרונות השמירה על ניקיונו של קנה האקדח מאבק ומשמן.

זהו, אם כן, לוח הזמנים - והיה אם השכלתי לשחק נכון בקלפי, פירוש הדבר שסיימתי להתרחץ, לאכול ארוחת בוקר ולאפסן את עצמי בבטחה בחדרי עוד לפני הגעתו לשולחן המטבח. יש להודות שהרדיו ששידר סי־בי־אס בווליום מפוצץ לא היטיב עם עצבי ואף פלש לחדרי בזלזול משווע, אבל לפחות נמנע מגע פיזי ביני ובין קרוב המשפחה. כדי להיות ערוך כראוי, נפשית ופיזית, קל וחומר כדי לא להיירות או לחטוף מכת־כת, היתה דרושה לי בדידות בבוקר. אתם מבינים, בדידות היא מרכיב חיוני בעת יצירת אמנות, ואמנות במקרה שלי היא ספרות: הייתי עסוק בכתיבת רומן מפתח - רומן המבוסס על דמויות אמיתיות - וחשוב היה לי שיניחו לי לנפשי. ג'יבס אמנם הסתובב פה, אבל ג'יבס היה מאומן בלהיות בלתי נראה. מלמדים את זה בבית ספר למשרתים.

עם זאת, מפעם לפעם סטיתי מעט מלוח הזמנים שלי, ואז היינו, דודי ואני, חולפים זה על פני זה בגרם־שלוש־המדרגות שהוביל מהמטבח לחדרי השינה - זה היה בית קטן, דו־קומתי, במונטקלייר, ניו ג'רזי - היה זה אירוע בלתי נעים, אבל לא הרסני. הוא היה יורה בי מבט מצמית ומלא מורת־רוח, אבל התאורה בגרם המדרגות היתה חלשה, ולכן ערער אותי מבטו רק קצת, לא ממש.

רעה מאוד, לעומת זאת - וממנה הייתי חייב להימנע בכל מחיר - היתה שהייה במטבח בזמן ארוחת הבוקר של הדוד. לא רק שעיניו נתנו בי מבטים תכופים ומצמיתים והרעיפו עלי חיבה יוקדת כשל אויסטרים קפואים, הוא גם השמיע קולות לעיסה חודרי קרקפת שחוללו בי תגובה בלתי רציונלית. בלי כל ספק, הקולות שהשמיע היו מגונים, אבל התגובה שלי לא היתה במקומה. אני הייתי אורח בביתו - טוב, תושב קבע של ממש בחודשים האחרונים, הוא והדודה קיבלו אותי לביתם בתקופה קשה ונהגו כהורים. הייתי רק בן שלושים, צעיר יחסית, אבל אמי ואבי היו מתים כבר שנים רבות - ולכן היה עלי להפגין יותר סובלנות כלפי דוד אירווין. עם זאת, גיליתי שאין ביכולתי להתמודד עם זעקות ההישאבות של בננה רוויה בשמנת חמוצה אשר אחת דינה להיגרס בין שיניו הטוחנות ולשונו המצליפה. בכל פעם ששמעתי אותו אוכל עמוד השדרה שלי הפך לג'לי רוטט ובמשך שעות אחר כך לא הצלחתי להתרכז. וזאת הסיבה שבגללה מיפיתי בדייקנות כזו את לוח הזמנים שלו - ידעתי שחובה עלי לשמור מרחק מקרוב המשפחה!

אז בבוקר המדובר, יום שני השלושה בחודש יולי, שנת 1995, הייתי באמבטיה, עיסיתי את סנטרי והחלטתי שאין לי זמן להתגלח עקב המשבר המתהווה, גם אם היה זה כבר היום הרביעי ברציפות שבו ויתרתי על גילוח - מצב הרוח היה שפוף מעט, וכשמצב הרוח שפוף נדמה שכוחות הנפש שלי אינם מספיקים כדי להסיר את הזיפים מפני. זקן אדמדם החל להפגין נוכחות. לעת עתה דודי עדיין שר וגלגלי האופניים שלו הוסיפו להתנשף.

אבל אולי לא הבהרתי מספיק את העניין הזה עם האופניים. כדאי שאסביר שהיה זה הרגל מוזר של דודי להתפלל שחרית בעודו רוכב על אופניים נייחים, שהיו למעשה אופני נערות כחולים שנמצאו במכירה ביתית ושהונחו על גבי מתקן ייעודי שמנע מהגלגלים לגעת בשטיח של רצפת חדר השינה שלו. זה היה זוג דו־גלגלי חסר הילוכים שסיפק מעט מאוד התנגדות או אתגר למתאמן. הוא דיווש עליו שנים ונותר כבד כשהיה. לכל הפחות הוא ניסה. והתפלל. ואף על פי שלא היה יהודי דתי עטה על עצמו את הציוד הרשמי: טלית משי לבנה עם פסי תכלת וציציות על כתפיו, ועל מצחו וזרועו השמאלית תפילין - קופסאות ורצועות העור החביבות על יהודים בתפילות הבוקר שלהם. הקופסאות, כמו המזוזה, מכילות את קריאת שמע, ההוראות שנתן אלוהים למשה ושנמצאות בספר דברים. אחת ההוראות האבודות, לפי המסורת היהודית, היא "לא תצא מהבית בראש רטוב!" למרבה המזל, דיבר הבריאות החשוב הזה הועבר מדור לדור בעל־פה במשך אלפי שנים.

אז הדוד שלי היה מדווש ומתפלל, והטלית שלו כנראה היתה מתנפנפת מאחוריו כגלימה אם היה רוכב על אופניים אמיתיים אל מול הרוח ואיתני הטבע. הערכתי שהוא באמצע התפילה ומיהרתי להתיז על עצמי מים במקלחת. בדרך כלל אני נהנה להסתרח באמבטיה במשך חמש־עשרה דקות תמימות - אמבטיה מדיטטיבית במלח גופריתי היא התחנה הראשונה בתרגולת הבוקר שלי - אבל את התוכנית הזאת נאלצתי לזנוח.

בגפיים לחים עדיין רצתי אל חדרי כרוך במגבת, ובדיוק ברגע שסגרתי את דלת החדר נפתחה דלתו של הדוד והוא נכנס אחר כבוד לחדר האמבטיה. בעור שיני.

ג'יבס פרש את בגדי על המיטה - מכנסי חאקי רכים, עניבה ירוקה של "ברוקס־בראדרס" עם הדפס של עטים נובעים מרחפים וחולצה לבנה. מלבושי הכתיבה הרגילים שלי.

"תודה, ג'יבס," אמרתי.

"בבקשה, אדוני."

"כמעט התנגשתי בקרוב המשפחה במסדרון, אל תשאל. עוד שלושים שניות במקלחת והכול היה משתנה. נסתרות דרכי הגורל, לא כן ג'יבס?"

"כן, אדוני."

חשתי קרירות מסוימת נושבת מכיוון האיש, אבל המשכתי לשטוח את התיאוריה שלי. "כל חיינו אנחנו ניצלים מחבל התלייה בשניות האחרונות, ג'יבס."

"כן, אדוני. אם יורשה לי לציין, אדוני, לא התגלחת כבר ארבעה ימים." נחשף מקור יחסו המקפיא.

"הייתי מתגלח היום, ג'יבס, אבל אני מקמץ בתנועות. יש לנו לכל היותר עשר או חמש־עשרה דקות לפעולה." יכולתי לראות שג'יבס עדיין פגוע. ניסיתי להסביר: "הדוד שלי ערער את הסדר הטוב בכך ששינה בגסות את לוח הזמנים שלו. אני אתגלח מחר, מבטיח."

"טוב מאוד, אדוני."

פייסתי את הבחור ואז במהירות הדבקתי על עצמי את התלבושת אבל נמנעתי מהעניבה.

"עניבתך, אדוני," אמר ג'יבס.

"אין זמן, ג'יבס."

"תמיד יש זמן לעניבה, אדוני,"

"אני לא יכול להסתכן," אמרתי.

"דודך רק נערך ברגעים אלה לרחצה, אדוני. אני מאמין שיש מספיק זמן."

"לא, ג'יבס," אמרתי. "גם רציתי להגיד לך שאני לא אוהב לענוב את העניבה בזמן שאני מתרגל יוגה. במיוחד בתקופה הזו של השנה, בחום. מעכשיו אענוב את העניבה אחרי ארוחת הבוקר."

"כן, אדוני," אמר ג'יבס. קודם הגילוח ועכשיו העניבה. פצעתי אנושות את נשמת המשרת שלו. היה זה ללא ספק בוקר קשה בחיינו הביתיים. מסכן ג'יבס, אבל הוא חייב להתחיל להפגין יותר קור רוח.

פתחתי את דלתי לרווחה, שעטתי במורד המדרגות, טסתי דרך המטבח ופלטתי את עצמי אל מחוץ לדלת הכניסה, למרפסת הקטנה.

כאן ביצעתי את התרגילים היוגיים שלי. כל תרגולת הבוקר שלי (אמבטיה, יוגה, חוסר־תקשורת עם הדוד) נועדה להביא אותי להלך הרוח הנכון - רמת החומציות הרוחנית הנכונה, אם תרצו - כדי לעבוד על הרומן שלי. בדרך כלל עשיתי עשר ברכות שמש. הן ממש גורמות לדם לשכשך. אתה עובר באופן רציף מעמידה זקופה לשכיבה על הבטן, ובחזרה לעמידה. אופן הביצוע שלי את המהלך כלל פנייה למזרח והשתטחות מול השמש, שחדרה דרך צמרות עצי הקיץ והאירה אלפי עלים ירוקים ודמויי עיניים. ביתו של דודי קינן בנוחיות בתוך פיסה של יער מבודד - ניו ג'רזי היפהפייה, תמיד אמרתי, בעלת המוניטין הבלתי הוגנים. אני משוחד, כמובן, היות שגדלתי במדינת הגנים.*

[* כינויה של מדינת ניו ג'רזי.]

באותו בוקר, בגלל המשבר, צמצמתי את מספר ברכות השמש לאחת. אחריה נשכבתי על המרפסת - לא חששתי שמא מכנסי יתלכלכו, כי דודתי טאטאה אותה לעתים תכופות. עצמתי את עיני ומניתי עשר נשימות. אני תמיד עושה את זה אחרי ברכות שמש. גיליתי שמדיטציה בשכיבה מניבה רגשות שלווים יותר מישיבה בתנוחת הלוטוס.

הייתי שמח, עם זאת, לשבת במדיטציה כמו דגלאס פיירבנקס הבן,* ברגליים משוכלות, בשפם דק מעל שפתי ובמראה כללי מצודד, אבל אני חושש שהנשמה, שפועלת כמו ארובת אח, אינה זורמת כל כך טוב אם הרגליים שלובות.

[* שחקן אמריקאי וקצין צי מעוטר במלחמת העולם השנייה.]

בכל אופן, מחוזק בברכת שמש בודדה ובכעשר שניות של מדיטציה נכנסתי למטבח וראיתי את ג'יבס מפציע בדיוק בשנייה שבה נכנסתי, יכולת שהוא ממש מתמחה בה. הוא תמיד מופיע ואז מתמוסס ואז מופיע שוב בדיוק ברגע הנכון מבחינת הוראות הבימוי.

"מה מצב האופוזיציה, ג'יבס?" שאלתי.

"דודך מתלבש, אדוני. התנהגותו מצביעה על כך שהוא אמור להגיע לפגישה כלשהי תוך זמן קצר."

"אתה מתכוון לומר שהוא ממהר לאיפשהו?"

"כן, אדוני."

"בטח איזו פגישת חירום של אגודת הנשק הלאומית או הליגה להגנה יהודית."

"ייתכן, אדוני."

"אני חושב שעלי לסעוד בחדרי, ג'יבס. זה לא נעים, אני יודע. אבל זה הסיכוי היחיד שלנו."

"דעתי כדעתך, אדוני."

כל מה שאהבתי בבקרים שלי בניו ג'רזי היו ספל קפה, טוסט בחמאה, כוס מים ומדור הספורט של הניו יורק טיימס - לא לאכול אותו, כמובן, אלא לקרוא. אין דבר שאני נהנה ממנו יותר מאשר לשבת בשלווה ליד שולחן המטבח, לשנן את סטטיסטיקות הבייסבול ולנגוס בפיסת הטוסט הצנועה שלי. אבל באותו הבוקר היה עלי להקריב גם את זה.

דודתי פלורנס השאירה, כדרכה, קנקן קפה עבורי, אז מילאתי במהירות את ספל הקרמיקה הכחול החביב עלי ותחבתי את מדור הספורט תחת מרפקי - דודי לא התעניין בספורט ולכן לא יבחין בחסרונו. ג'יבס ארגן צלחת עם קצת לחם קר וחמאה. מהמטבח שעטנו במעלה שלוש המדרגות הקטנות, אני בהובלה, ג'יבס במאסף. הייתי קרוב לפסגה, במדרגה השנייה, כמעט בחוף מבטחים - חדרי נמצא במרחק מטר ועוד צעד בלבד - אבל דודי, בלי שראיתי, נדחף גם הוא לראש המדרגות מצידה הימני של הבמה. וכך, לא יותר מחצי שנייה מאוחר יותר - לכודים בחבל התלייה למרות הכול! - התרחשה ההיוועדות המצערת.

מבחינה פיזיקלית זה התרחש כך: ראשי, ואחריו כל גופי, התרוממו במעלה המדרגות וחדרו אל מישור הרחבה שמעל המדרגות, בדיוק בזמן שדודי ביצע פנייה חדה ומהירה שמאלה לכיוון מורד המדרגות, ואז הבטן שלו, ואחריה כל גופו, חדרו לאותו מישור. שני מישורים נחדרים. התנגשות חזיתית באוויר.

חרטום מטוסי נכנס בגוף מטוסו בעוצמה לא קטנה. האוויר נפלט ממנו, ואז נשאף פנימה בחריפות, ובעוד בטנו מתמוטטת מעט, הצוואר שלי, גבעול חלוש שכמותו, נדחף בכוח ובכאב אל תוך הכתפיים. כמו כן חדרה היישר אל נחירי עננת טלק־תינוקות שנפלטה מגופו, כמו רעל הנפלט מגופה של קרפדה נרמסת באמזונס. קרוב המשפחה, אתם מבינים, אהב לפדר את עצמו בנדיבות בטלק התינוקות של ג'ונסון־אנד־ג'ונסון אחרי האמבטיה, ואני כבר הספקתי לפתח אלרגיה קלה לריח. אתם יכולים לתאר כמה הרסני זה היה עבורי לקבל מנה מהאבקה הזו היישר אל תוך נחירי, אל מרכז בלוטות חוש הריח שלי. באופן מפתיע, למרות הכול, ייצבתי את עצמי על המדרגה השנייה, אחזתי ברעד במעקה הקטן, ובאורח פלא הקפה שלי לא נשפך. ג'יבס שיגר את עצמו בחזרה למטבח.

"אידיוט!" נשף דודי מתוך זקן הפדרה פיו שלו. "קלוץ שכמותך!"

ואז, כמו שקורה לי לעתים קרובות ברגעים של חרדה קיצונית, גופי הגיב באיחור בעווית ושפיכה של פחד. תמיד כשאני מפחד אני מציין לעצמי ברגע הראשון, באופן רגוע למדי או ישנוני, את הדבר המפחיד: או, תראה, אעיר לעצמי, עכברוש רץ במעלה הרגל - אירוע שבאמת קרה לי פעם בניו יורק, טראומה שמעולם לא התאוששתי ממנה - ורק אחרי שהעכברוש ביצע סיבוב פרסה לכיוון ההפוך וברח, כי קלט שאני בן אדם ולא מרזב, פתאום הבנתי מה קרה וצרחתי בקולי קולות.

אז בערך שתי שניות אחרי שדודי שאג "קלוץ שכמותך!" כלומר כאשר אפשר היה לומר שהסערה חלפה, רק אז הגבתי:

"לאאאא!" ייללתי בטמטום והנפתי באיחור רב את זרועותי מעלה כדי להגן על עצמי, וכך פלטתי מגופי - קצת כמו אדי הטלק של דודי - את ספל הקפה החם שלי, ובו ברגע ביטלתי את הפלא של הרגע הקודם. הקפה פיזר עצמו כמו שמיכה צורבת וחומה על חולצת הספורט הצהובה שלו, והיא, מחמת דקיקותה, לא מנעה את שליקתו.

"אלוהים!" הוא זעק בכאב, וידו נשלחה לבטנו.

"אני כל כך מצטער!" אמרתי והעפלתי אל המדרגה האחרונה בזמן שדודי נרתע לאחור.

"חטפתי כווייה?" הוא ספק תבע ספק ייבב והוריד את חולצתו. לאיש לא מגיע לקבל מקלחת של קפה. גם לא לדודים מפחידים.

התכופפתי לעבר הבטן שלו כדי לאבחן. שכבה עבה של שיער הגנה על הבטן, חלקה הגדול היה אפור ולא מעט ממנה הלבין מהטלק. העור שתחת השיער והטלק נראה בסדר גמור. אולי קצת ורדרד, אבל לא אדום־לוהט כמו במקרה של כווייה רצינית.

"אני חושב שאתה בסדר," אמרתי ורציתי להתחנן לסליחתו, אבל הוא נסוג לחדר האמבטיה, מועך באגרופו את החולצה כסמרטוט, ואני נשרכתי אחריו כמו אוויל. הוא הציץ בעצמו במראה, לקח מטלית רחצה והצמיד אותה לבטנו. הוא התאושש במהירות. יצור זקן וקשוח. הבטנו זה בזה דרך המראה. שערי הג'ינג'י־בלונדי המקליש נראה שברירי, כיאה למצבי הנפשי, והשפם שלו, כמו הטבעות מחליפות הצבעים מנעורי בשנות ה־70, נראה כאילו השחיר עוד יותר. עיניו היו קטנות כשל לובסטר, שזה ממש קטן. והן שיגרו מתוכן קרני מוות. בדרך כלל, כפי שציינתי קודם, הוא העדיף להתאבזר בעיניים דמויות אויסטרים קפואים, אפשרות רעה בפני עצמה. מכאן שהמעבר לעיני לובסטר לא בישר טובות - רפרטואר מבטי האימה שלו, שנלקח מעולמות הרכיכות והסרטנים, המשיך להתפתח בהתאמה לסלידתו ממני.

"אני מצטער שאני כזה אידיוט," לחשתי, ואז החלקתי במורד המסדרון כדי להתחבא בחדרי.