1958
הרבה דברים ראה הבית הזה וסודות רבים שמע, לחישות ליליות שנישאות על הרוח ומלטפות ארובות וגמלונים מחופים בצפחה, שנושבות בין חלונות שבכה ושבילים מרוצפים חצץ, שמבדרות את שיחי הוורדים ושושנות האלפים ומנשבות בין העצים של בוסתן הרטלנד הישן. אהבות שנמצאו ואבדו, כאב של מוות בטרם עת ומתיקות של מפגשים אסורים. דמעות של חצות ליל וצחוק של לילות קיץ, כל החלומות שנותר עוד לחלום וכל העולמות שנותר לגלות. הבית ידע את כולם, בלי לשאול שאלות, בלי למתוח ביקורת, ואת כולם שימר בין צללי קירותיו.
וכיום, החיים בהרטלנד עשירים בזיכרונות. המלחמה, והמוות שהביאה עמה, עדיין טריים במוחותיהם של כולם. ככלות הכול, זה לא כבר התאוששה אנגליה משנות הקיצוב, מהבתים שחרבו בהפצצות ומצריפי ניסֶן העגולים למחצה, זה לא כבר צמצמה את עיניה בהפתעה לנוכח מתקפה לא־צפויה של מותרות חדשים, של ממתקים בחנויות ושל מוזיקה חדשה ותוססת שבוקעת מכל עבר. אבל העתיד נראה עכשיו ורוד מתמיד, ואין זה פלא שכולם אוחזים בחיים בשתי ידיים, כל הצעירים של 58'; אין זה פלא שבית הקיט הכפרי הזה סחרר את ראשיהם מרוב הבטחה שיוכלו להשיג כל מה שרק ירצו.
ואולי זה הירח שמסחרר את הראשים הלילה, כשהוא תלוי כך כאילו ננעץ בשמים, נמוך מעל האורוות וקורן במלוא תפארתו אור כתום ומוזר.
כל שעליכם לעשות הוא להביט בו, בירח הזה, לטעום את בועות השמפניה המקפצות בתקרת החך, ולהריח את ריחו המשכר של גן הוורדים, ותחושו את זה עמוק בבטן, את טירוף הירח הנמהר הזה שמרמז על אפשרויות אין־קץ, שמלחשש באוזניכם כי העולם כולו שייך לכם. עששיות תלויות בכל מקום, מתנודדות מצד לצד ומבליחות בבריזה הקלה כמו נחיל גחליליות צבעוניות, והצלילים המלטפים של ״רגעי קסם״ מקיפים את הזוגות שמתנועעים וצוחקים ומעשנים ישובים על המעקה הנמוך של הרחבה הפתוחה ובידיהם וודקה גימלט ולימונדה לצינון לחייהם הסמוקות. אחת הנערות שנשכרו לשרת בערב ההוא עוצרת לרגע כדי לצפות במתרחש. היא ממלאת את קנקני הלימונדה ואת קערות הפונץ', מניחה על השולחן מגש חדש של מאפי פחזניות, ותוך כדי כך גם מתפעלת מכל אותם ילדי הזהב, ששום דאגה אינה רובצת על לבם פרט לחגיגת יום ההולדת הזאת, טקס המעבר של נערה בת שבע־עשרה מילדות לבגרות.
אבל שניים חסרים, שניים חמקו בחשאי מהרחבה הפתוחה, חצו את מגרש הקרוקט הנשכח ומוקף שושנות האלפים, וירדו בשבילי הגן שמתפתלים בין העצים כשידיהם לפיהם כדי להחניק את קולות צחוקם, ופה ושם גם אנקת כאב כשענף תועה סוטר לרגליהם החשופות. אחת מהם היא כלת השמחה, בת שבע־עשרה ממש היום, אף שבחייה הקצרים כבר ידעה לא מעט שיברון לב, והגרוע מכול עוד לפניה. אבל הלילה היא משילה מעליה כל פחד וכל דאגה, כי עמוק בתוכה היא יודעת שלעולם לא תדע עוד מתיקות של מפגשים אסורים ולילות מופלאים כמו ליל הקיץ הזה. ולכן גם היא אוחזת בחיים בשתי ידיים, ואיך אפשר להאשים אותה, כשהיא נצמדת בכל כוחה אל ידו של האיש שמחייך אליה זה ימים, חיוכים עצלים ונבוכים עם טיפות קטנות של מי ים שנתלו על ריסיו — חיוכים רחבים ותמימים בנוכחות אחרים, ומבטים נסתרים ומבטיחים ברגעים החטופים שנשארו לבדם בגן הוורדים של הרטלנד. הלילה היא אינה רואה את החיוך הזה בעיניו, היא רואה רק קרני ירח ועששיות־גחליליות, אבל היא מרגישה אותו קרוב אליה, קרוב כל כך, עד שעורו חמים כנגד זרועה וריחו מתערבב בניחוח של דשא שכוסח זה עתה, וגם בריחות הלילה האפלים והמסתוריים יותר של גן שממאן להיענות להפרעה שכזאת, גם אם זו אהבה ראשונה ודחופה כמו זו. כאן, בין העצים שבבוסתן, האוויר קריר יותר והנערה רועדת שלא מרצונה, ובאותו הרגע הוא כורך את זרועותיו סביבה, מצמיד אותה אל גופו ומרים את סנטרה אליו, ולרגע אחד החיים מושלמים.
אבל כפי שהבית יודע היטב, האוויר טומן בחובו צרות, שיכתימו בקרוב את החזות הזהובה של הקיץ המושלם, את זוהרו המשכר של הלילה הריחני. מאז ומתמיד ידע הבית לשמור על סודותיו, וגם הפעם הוא מסרב לחשוף את העתיד לבוא. במקום זה הוא נוצר את הזיכרונות החולפים מאהבתה הראשונה של הנערה הזאת ומכמין אותם לנצח.
