הרחוב הלך ושקע.
כמו ספינה שכל מלחיה נטשוה.
רחוב השילוח שלי. כל השמשות שזרחו בו — כבו. כל הירחים שהציצו עליו — נגרעו ואינם.
בתחילה נעלמו הגגות, אחר כך המרפסות והחלונות, אז העצים והגדרות, ולבסוף האנשים. לרגע קפאו, אחר סובבו ראשם מצד לצד, העיפו מבט אחרון ונעלמו מן העין.
הקולות נעלמו, כבר לא נשמעו צלילי פעמון הנפט של אריה, נקישות מקל ההליכה של המכשפה הצולעת המכה על המדרכה, יללת חתולים מיוחמים, חריקות השערים בפתחי החצרות, שיחות השכנים בין המרפסות, חבטות השטיחים, קריאות האימהות בשעות הערב ושירת האלטע זאכן, הפסנתר הישן מוטל הפוך כמו גווייה ענקית שנשכחה.
הרחוב השתתק ונדם כמו סרט אילם ישן.
נעלמו ריחות עלי ההיביסקוס, ניחוח התינוקות אחרי שרחצו באמבט, ריחן המתוק של החלות היוצאות מתנורי מאפיית "נשר" שבמעלה הרחוב, ושל קציצות הקרפיון וכדורי הפלאפל שטיגנו זלמן ושווימר בקיוסק, של עוגיות השקדים וסירחונם של העורות הרטובים בסנדלרייה של ברונק.
ואז החלו גם האנשים להיעלם, הלכו ודהו עד שנעשו כמעט שקופים לגמרי: אליהו המחדד, שוש ספריי, יוסף פטרוזיליה, גברת גינזבורג המטרוניתא, שרגא התופרת השמנה, אברהמ׳לה השורק, חסיה נפטא, יושע הסדרן, אורה גזוזטרה, רוחמה עם תשע האצבעות, החברה הכי טובה שלי, ואפילו רוביק, הילד שאהבתי, הפסיק לכדרר בזריזות את הכדור ונגוז, כמו תצלום ישן שמאבד את צבעיו. הרחוב שלי, רחוב השילוח בחיפה, הלך והתפוגג, כמו אטלנטיס, האי האבוד שמעבר לעמודי הרקולס. וככל שהלך ונעלם, גם הכאב העלה ארוכה. הגליד. כמו צלקת שהזמן מיטיב איתה.
רק ילדה קטנה בפיג'מה רטובה, רגליה יחפות והיא מחזיקה בבובת ליצן אדומה, המשיכה לשוטט ברחוב שהלך ושקע באבק הזמן, מחפשת את אהוביה.
האמנתי שלעולם לא אחזור אליו. שאניח לו והוא ישקע לאטו.
עד שבערב סתיו אחד צילצל הטלפון הנייד.
"נעמי?" אמר הקול, "זה אני."
וכל החומות שסביבי החלו לקרוס.
נשארתי חשופה לרוח.
