הסיפור של מיכאל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור של מיכאל

הסיפור של מיכאל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות

עידו אנג'ל

עידו אנג'ל (נולד ב-8 באוקטובר 1974) הוא סופר, במאי ויזם ישראלי.

אנג'ל נולד ברמת גן ולמד בתיכון ע"ש תלמה ילין, במגמת תיאטרון. שירת בתיאטרון צה"ל. למד קולנוע במדרשה לאמנות, שם לימד נרטולוגיה מאוחר יותר במשך 7 שנים. עבד 5 שנים כעורך בחברת החדשות של ערוץ 2. כתב וביים לטלוויזיה בארץ ובעולם. פרסם שני רומנים, נובלה, ספר נוער וסיפורים קצרים בכתבי עת שונים. בשנת 2010 הקים את "מיזנטרופ", חלל עבודה לכותבים, עצמאיים וסטודנטים בתל אביב.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2us42nfw
ראיון "ראש בראש"

תקציר

שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. עיניו חומות. הוא אדם רגיל. אלא שאסון נורא המזעזע עליו את עולמו, גורם לו לאבד את זיכרונו ואת זהותו וכופה עליו לצאת למסע ארוך, במרחב ובזמן, כדי להשיב לעצמו שליטה מחודשת בחייו. "הסיפור של מיכאל" לא עוסק רק במיכאל, אלא גם בסופר, עידו, הבודה את קורותיו. נוכחותו המתמדת של הסופר ביצירה מתגרה בהגדרות השגורות של הבדיון הספרותי ובוחנת את גבולותיו. כך, למשל, געגועיו לאהובתו שנטשה אותו מקשים על יכולתו להתמסר לכתיבה והמתח המתמיד בין ההתמסרות לכתיבה לבין ההתמסרות לאהבה מעמיד בסימן שאלה את המשך קיומו של מיכאל ושל סיפורו. שניהם, הסופר וגיבורו, סובלים מבדידות גדולה. המאמץ להתממשותה של פגישה מיוחלת, שהמילים ישמשו לה גשר לתנועה מתמדת בין מישורי קיום שונים: מאדם לאדם, מתרבות אחת לאחרת, מן הסיפור הבודד אל רשת אינסופית של סיפורים שונים ומשונים. עידו אנג´ל (1974) מתגלה ב"סיפור של מיכאל" כסופר מקורי, בשל, שנון ומתוחכם. כתיבתו קלה, מלאת הומור וספוגה באירוניה עצמית. הנימה המשחקית שבה הוא נוקט, המלווה בהבחנות דקות, משרה על הספר מרוחה של אגדה קסומה ובה בעת מעניקה לו צביון ריאליסטי ועומק רגשי. אנג´ל למד ולימד בחוג לקולנוע במדרשה לאמנות בית ברל והוא כתב וביים סדרת אנימציה לילדים. "הסיפור של מיכאל" הוא הרומן הראשון פרי עטו.

פרק ראשון

1

הוא הולך עכשיו ברחוב. השעה מעט אחרי חצות, קיץ, הרחוב הומה. הוא יצא מהסרט באמצע, אבל עדיין אינו רוצה לחזור הביתה. זהו יום רגיל.
שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. עיניו חומות. הוא נכתב בידי, אך אין לדבר חשיבות יוצאת דופן. שמי עידו, אני כמעט בן שלושים וחמש, אני לא גבוה או נמוך במיוחד, עיני חומות, ובכל זאת — אנחנו לא דומים. הוא לא מייצג אותי, או את חיי, או את מאוויי הפנימיים. אני כותב אותו ותו לא. אני כותב אותו וחושב: שתתקשר. וגם: שלא תתקשר. אחרת, איך אכתוב? זהו יום רגיל.
הוא אדם רגיל. זאת אינה תקופה מיוחדת בחייו וגם לא רגע חריג באותו היום. עוד מעט הוא ילך לקנות גלידה ויזרוק אותה לפני שתיגמר. הוא יתיישב על הספסל שבשדרה וייאנח, ויחייך לשמע האנחה שיצאה ארוכה מכפי שתיכנן, וגם למראה מבטו המשתאה של הכלבלב שעבר לפני הספסל עם בעליו. הוא לא נאנח מעצב או מפני שקשה לו באופן מיוחד. הוא מרוצה בסך הכול; אוהב את עבודתו, שמח בחלקו. אפילו ללבד התרגל כבר, אחרי שנתיים. הוא רק עייף, והאנחה הזו נועדה בסך הכול לאפשר לו להוציא את האוויר העודף שנותר בריאותיו אחרי שיצא מהסרט מוקדם מדי ולא סיים לאכול את הגלידה. עכשיו נגמר היום והוא ילך הביתה.
אני אצא אל הספסל מתחת לביתי, עם המחברת והעט, איאנח כיוון שהיא לא התקשרה, ולא אכתוב דבר.

 

 

 

 

2

למחרת, במשרד, מיכאל משוחח עם הבחורה החדשה. היא חייכנית ונאה. יש לה המון ציפיות מהמשרה החדשה, וגם מותניים צרים. מיכאל מציע שיאכלו יחד ארוחת צהריים, והיא משתתקת ומהנהנת. ההנהון שלה קטן ומסגיר את העובדה שלוּ היה מציע לה, נאמר, להיפגש בערב לכוס קפה, היא לא היתה מסכימה. מיכאל מתיישב לעבוד ומתלבט אם להזמין אותה לכוס קפה בכל זאת, רק כדי לבדוק אם האינטואיציה שלו תקפה.
אני מתלבט אם לתאר את חצי השעה שבין השיחה לבין ארוחת הצהריים. בחצי השעה הזו לא יקרה דבר בעל משמעות; מיכאל יעבוד על הפרויקט הישן של תחנת הכוח, בדיוק כפי שעשה בשלוש השנים האחרונות. זו איננה מטפורה, כשם שדבר מכל המוזכר כאן איננו כזה, לא שמו של מיכאל, לא הגלידה שלא סיים אמש, לא שמה של הבחורה החדשה: מריה. אני מתלבט מטעמי חסכנות בלבד. כך או כך לא צפוי לקרות דבר מה משמעותי בספר הזה, לכן ברירת המוץ מן הבר מסובכת וקשה עוד יותר — הרי אינני רוצה לתאר חיים שלמים, פשוטים ורגילים ככל שיהיו, בדיוק כפי שהם. כדי לעשות זאת יידרשו חיים שלמים.
בעוד מיכאל עובד, אני מניח את העט ואת ההתלבטות ומחליט: מחר אומר לה שאין טעם שניפגש יותר. מיד אני מתחרט, ועצב אופף אותי. אני מחליט לתאר את חצי השעה הזו, הרגילה, ולו כנקמה על החלטתי הקודמת, המשמעותית, ועוד אני מחליט: לא אכתוב יותר על עצמי.
מיכאל מקליד את הסיסמה למחשב. התוכנה עולה לאט, בדיוק בקצב הרצוי. עד לארוחת הצהריים עוד יספיק לבדוק היכן נכשלה אתמול מערכת האבטחה של תחנת הכוח, ולתקן את התקלה. מישהו נכנס אל התחנה אתמול בלילה, והמערכת לא התריעה על כך בזמן. מיכאל מקליד את הפקודות המשחזרות את מהלך המאורעות של ליל אמש. זו אינה הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, ומיכאל יודע בדיוק מה עליו לעשות. התוכנה מציגה לו את מהלך האירועים, את מצב המצלמות והאזעקות וכוח האדם, מהבוקר ועד לרגע שבו, משום מה, המערכת לא הצליחה לזהות את הכניסה. מיכאל מביט בנתונים. הכול נראה בסדר, לכאורה. הוא לא מצליח להבין מה השתבש. שוב הוא מריץ את התוכנה מן ההתחלה. הכול בסדר. ובכל זאת נרשמת פריצת אבטחה מעט אחרי חצות, בדיוק לפני שקנה את הגלידה. הוא מחליט להריץ את התוכנה לאחור, מרגע הפריצה ועד הבוקר. להפוך, או לבטל, את תלות האירועים ברצף הזמן. בשעה עשר ורבע הוא מגלה שחסרה לו חצי דקה. הוא לא יכול היה לעלות על זה לעולם לו שמר על הסדר הנכון של הדברים. חצי דקה הלכה לאיבוד במערכת האבטחה וגרמה לפער של חצי דקה מעט אחרי חצות, כשמערכת הגיבוי של התוכנה סוגרת את יומה ומתחילה לתעד יום חדש, בדיוק כמו יתרת האוויר ההיא, בריאותיו, שנפלטה מתוכו כשנאנח בשל סדריו שהשתבשו אתמול. הוא מעדכן את חצי הדקה האבודה אל רצף התוכנה ויוצא להפסקת הצהריים, מוטרד ועצבני מבלי לדעת למה. מריה, העובדת החדשה, נעלבת ממצב רוחו המרוחק והארוחה מתנהלת במהירות ובשתיקה, ועם סיומה הם פונים אל המשך יומם בתחושה לא נעימה ומנוכרת. רגע לפני שהם נכנסים למשרד הוא מתנצל על מצב רוחו הקודר ומציע לה להיפגש בערב לכוס קפה. היא מהנהנת והם נפרדים איש למשרדו.
אין כאן סיפור, ואין גיבור; מיכאל הוא אדם ככל אדם, אלא שהוא נבחר להופיע, ממש במקרה, בין דפיו של הספר הזה, מבלי שתהיה לכך משמעות נסתרת — ואולי אף לא גלויה. ובכל זאת, אפילו אני, שכותב את כל זה, מקווה לפתע, בסתר לבי, שיקרה דבר מה בין מיכאל למריה. אני חפץ בכך. עד כדי כך שאני ממהר לתאר אותה, כדי ללבות את התשוקה הזו ואולי אפילו להצדיק אותה:
מריה נשית ונמוכה.

עידו אנג'ל

עידו אנג'ל (נולד ב-8 באוקטובר 1974) הוא סופר, במאי ויזם ישראלי.

אנג'ל נולד ברמת גן ולמד בתיכון ע"ש תלמה ילין, במגמת תיאטרון. שירת בתיאטרון צה"ל. למד קולנוע במדרשה לאמנות, שם לימד נרטולוגיה מאוחר יותר במשך 7 שנים. עבד 5 שנים כעורך בחברת החדשות של ערוץ 2. כתב וביים לטלוויזיה בארץ ובעולם. פרסם שני רומנים, נובלה, ספר נוער וסיפורים קצרים בכתבי עת שונים. בשנת 2010 הקים את "מיזנטרופ", חלל עבודה לכותבים, עצמאיים וסטודנטים בתל אביב.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2us42nfw
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות
הסיפור של מיכאל עידו אנג'ל

1

הוא הולך עכשיו ברחוב. השעה מעט אחרי חצות, קיץ, הרחוב הומה. הוא יצא מהסרט באמצע, אבל עדיין אינו רוצה לחזור הביתה. זהו יום רגיל.
שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. עיניו חומות. הוא נכתב בידי, אך אין לדבר חשיבות יוצאת דופן. שמי עידו, אני כמעט בן שלושים וחמש, אני לא גבוה או נמוך במיוחד, עיני חומות, ובכל זאת — אנחנו לא דומים. הוא לא מייצג אותי, או את חיי, או את מאוויי הפנימיים. אני כותב אותו ותו לא. אני כותב אותו וחושב: שתתקשר. וגם: שלא תתקשר. אחרת, איך אכתוב? זהו יום רגיל.
הוא אדם רגיל. זאת אינה תקופה מיוחדת בחייו וגם לא רגע חריג באותו היום. עוד מעט הוא ילך לקנות גלידה ויזרוק אותה לפני שתיגמר. הוא יתיישב על הספסל שבשדרה וייאנח, ויחייך לשמע האנחה שיצאה ארוכה מכפי שתיכנן, וגם למראה מבטו המשתאה של הכלבלב שעבר לפני הספסל עם בעליו. הוא לא נאנח מעצב או מפני שקשה לו באופן מיוחד. הוא מרוצה בסך הכול; אוהב את עבודתו, שמח בחלקו. אפילו ללבד התרגל כבר, אחרי שנתיים. הוא רק עייף, והאנחה הזו נועדה בסך הכול לאפשר לו להוציא את האוויר העודף שנותר בריאותיו אחרי שיצא מהסרט מוקדם מדי ולא סיים לאכול את הגלידה. עכשיו נגמר היום והוא ילך הביתה.
אני אצא אל הספסל מתחת לביתי, עם המחברת והעט, איאנח כיוון שהיא לא התקשרה, ולא אכתוב דבר.

 

 

 

 

2

למחרת, במשרד, מיכאל משוחח עם הבחורה החדשה. היא חייכנית ונאה. יש לה המון ציפיות מהמשרה החדשה, וגם מותניים צרים. מיכאל מציע שיאכלו יחד ארוחת צהריים, והיא משתתקת ומהנהנת. ההנהון שלה קטן ומסגיר את העובדה שלוּ היה מציע לה, נאמר, להיפגש בערב לכוס קפה, היא לא היתה מסכימה. מיכאל מתיישב לעבוד ומתלבט אם להזמין אותה לכוס קפה בכל זאת, רק כדי לבדוק אם האינטואיציה שלו תקפה.
אני מתלבט אם לתאר את חצי השעה שבין השיחה לבין ארוחת הצהריים. בחצי השעה הזו לא יקרה דבר בעל משמעות; מיכאל יעבוד על הפרויקט הישן של תחנת הכוח, בדיוק כפי שעשה בשלוש השנים האחרונות. זו איננה מטפורה, כשם שדבר מכל המוזכר כאן איננו כזה, לא שמו של מיכאל, לא הגלידה שלא סיים אמש, לא שמה של הבחורה החדשה: מריה. אני מתלבט מטעמי חסכנות בלבד. כך או כך לא צפוי לקרות דבר מה משמעותי בספר הזה, לכן ברירת המוץ מן הבר מסובכת וקשה עוד יותר — הרי אינני רוצה לתאר חיים שלמים, פשוטים ורגילים ככל שיהיו, בדיוק כפי שהם. כדי לעשות זאת יידרשו חיים שלמים.
בעוד מיכאל עובד, אני מניח את העט ואת ההתלבטות ומחליט: מחר אומר לה שאין טעם שניפגש יותר. מיד אני מתחרט, ועצב אופף אותי. אני מחליט לתאר את חצי השעה הזו, הרגילה, ולו כנקמה על החלטתי הקודמת, המשמעותית, ועוד אני מחליט: לא אכתוב יותר על עצמי.
מיכאל מקליד את הסיסמה למחשב. התוכנה עולה לאט, בדיוק בקצב הרצוי. עד לארוחת הצהריים עוד יספיק לבדוק היכן נכשלה אתמול מערכת האבטחה של תחנת הכוח, ולתקן את התקלה. מישהו נכנס אל התחנה אתמול בלילה, והמערכת לא התריעה על כך בזמן. מיכאל מקליד את הפקודות המשחזרות את מהלך המאורעות של ליל אמש. זו אינה הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, ומיכאל יודע בדיוק מה עליו לעשות. התוכנה מציגה לו את מהלך האירועים, את מצב המצלמות והאזעקות וכוח האדם, מהבוקר ועד לרגע שבו, משום מה, המערכת לא הצליחה לזהות את הכניסה. מיכאל מביט בנתונים. הכול נראה בסדר, לכאורה. הוא לא מצליח להבין מה השתבש. שוב הוא מריץ את התוכנה מן ההתחלה. הכול בסדר. ובכל זאת נרשמת פריצת אבטחה מעט אחרי חצות, בדיוק לפני שקנה את הגלידה. הוא מחליט להריץ את התוכנה לאחור, מרגע הפריצה ועד הבוקר. להפוך, או לבטל, את תלות האירועים ברצף הזמן. בשעה עשר ורבע הוא מגלה שחסרה לו חצי דקה. הוא לא יכול היה לעלות על זה לעולם לו שמר על הסדר הנכון של הדברים. חצי דקה הלכה לאיבוד במערכת האבטחה וגרמה לפער של חצי דקה מעט אחרי חצות, כשמערכת הגיבוי של התוכנה סוגרת את יומה ומתחילה לתעד יום חדש, בדיוק כמו יתרת האוויר ההיא, בריאותיו, שנפלטה מתוכו כשנאנח בשל סדריו שהשתבשו אתמול. הוא מעדכן את חצי הדקה האבודה אל רצף התוכנה ויוצא להפסקת הצהריים, מוטרד ועצבני מבלי לדעת למה. מריה, העובדת החדשה, נעלבת ממצב רוחו המרוחק והארוחה מתנהלת במהירות ובשתיקה, ועם סיומה הם פונים אל המשך יומם בתחושה לא נעימה ומנוכרת. רגע לפני שהם נכנסים למשרד הוא מתנצל על מצב רוחו הקודר ומציע לה להיפגש בערב לכוס קפה. היא מהנהנת והם נפרדים איש למשרדו.
אין כאן סיפור, ואין גיבור; מיכאל הוא אדם ככל אדם, אלא שהוא נבחר להופיע, ממש במקרה, בין דפיו של הספר הזה, מבלי שתהיה לכך משמעות נסתרת — ואולי אף לא גלויה. ובכל זאת, אפילו אני, שכותב את כל זה, מקווה לפתע, בסתר לבי, שיקרה דבר מה בין מיכאל למריה. אני חפץ בכך. עד כדי כך שאני ממהר לתאר אותה, כדי ללבות את התשוקה הזו ואולי אפילו להצדיק אותה:
מריה נשית ונמוכה.