היא אחזה במכתבים חזק בין ידיה ונזהרה שלא לקרוע את הבולים. ירד שלג, ובהונותיה קפאו מקור לאחר שנרטבו מבעד לסוליות הקרועות של מגפיה, אבל היא הוסיפה ללכת דרך היער לעבר העיירה וגוננה על המכתבים תחת מעילה כדי שלא יירטבו. רק עוד כמה צעדים, היא אמרה לעצמה שוב ושוב. זה היה שקר, אבל היא הוסיפה ללכת.
רק עוד כמה צעדים. רק עוד כמה.
היא צריכה רק להגיע העירה ולשלשל את המכתבים בתיבת הדואר שבשדרת וִין. היא צריכה רק לשלוח את המכתבים, והכול יהיה בסדר.
גם זה היה שקר, כמובן. אבל היא הוסיפה ללכת בשלג.
היא הגיעה אל פאתי קרחת היער, ושם, מבעד למערבולת של פתיתי שלג שהסתחררו באוויר באור השחר הוורוד־כחלחל, היא ראתה לפניה את הבניינים אדומי הגגות שעוד נותרו בעיירה.
שדרת וִין. היא כבר כמעט שם.
קנה האקדח הקר והפתאומי שנגע ברקתה הפתיע אותה כל כך, שהיא אפילו לא קראה בקול לפני שהאיש תפס בזרועה, והמכתבים נפלו מידיה על השלג הצח.
לוס אנג'לס, 1989
בפעם הראשונה שאני מגיעה אל משרדו של סוחר הבולים אני שוקלת אפילו לא לצאת מהמכונית. קר מאוד בבוקר הזה בלוס אנג'לס, קר במידה חריגה, ואין לי סוודר, ואני די בטוחה שממילא אני סתם מבזבזת כאן את הזמן שלי.
אבל מכונית הסטיישן שלי מלאה עד להתפקע במה שהיה פעם חדר התחביבים של אבי: דפים על גבי דפים של אלבומים, מלאים בבולים שפרושים תחת יריעות ניילון, ארגזים גדולים ושקופים מלאים במציאוֹת מחנויות יד שנייה, בעיקר מכתבים מצהיבים, שלא נשלחו או לא נפתחו אבל עוטרו בבול מאיזה עידן אחר. אם לא אפרוק את כל אלה כאן, אצטרך למצוא מקום לכל זה אצלי בבית. וחוץ מזה, אני מרגישה שאני חייבת לאבי לפחות לנסות לעשות משהו באוסף שלו. ובגלל המחשבה הזאת אני יוצאת מהמכונית ופותחת את דלת המטען של הסטיישן.
כשהייתי ילדה נהגתי להתלוות אל אבי בשיטוטיו בין חנויות יד שנייה ומכירות חצר ומכירות חיסול בסופי שבוע. עברנו על דברים שאחרים זרקו, בחיפוש אחרי מכתב ישן, או אולי אוסף לא רצוי של אספן שזה עתה הלך לעולמו. תמיד שאלתי אותו מה הוא מחפש, והוא הסתובב אלי ואמר בחיוך, "פנינה." זה מה שבולים הם בשבילו, פנינים. או היו, בעצם. או אבנים יקרות אחרות: יהלומים, אבני אודם, ברקת. הוא ראה בעצמו תכשיטן שיכול למצוא פגמים או יופי בדברים שבעיני רובנו נראים רגילים למדי. פעם אחת, אחרי שנסענו לחופשה משפחתית בוושינגטון הבירה וראיתי את "יהלום התקווה" במוזיאון הסמיתסוֹניאן, הוא הסתובב אלי ואמר, "זה מה שאני מחפש, קייט." אבל אני לא הייתי בטוחה שאבי ימצא אי־פעם אבן כזאת בחנויות יד שנייה בדרום קליפורניה.
לדברי אבי, "יהלום התקווה" של הבולים יהיה בול שהוא טעות. בול שיהיה נדיר מפני שהודפס מוקדם מדי או מאוחר מדי, או שנפלה בו טעות. ואני מתארת לעצמי שזה מה שכל הארגזים שגודשים את אחורי מכוניתי מסמלים באמת: את החיפוש שלו אחר איזו גדוּלה אקראית בינות לאלפי ריבועי נייר קטנים.
כשאני מסתכלת על בולים אני רואה רק נייר ודיו. בולים הם אמצעי להשגת מטרה, כלי עזר. הם מביאים את דברי הדואר שלי ממקום אחד לאחר, משלמים בשבילי חשבונות, לוקחים את מכתבַי אל חברתי הטובה ביותר, קארן, שעברה בקיץ שעבר לקונטיקט. ובזמן האחרון הם ניצבים מולי ונועצים בי מבט, שלושה פרחים קטנים בשורה, מודבקים על המעטפה החוּמה שקיבלתי מדניאל, ושהשארתי בלי לפתוח על השיש במטבח. הסוף של הכול. אני שונאת את הסופיוּת הזאת, ובגלל זה עדיין לא פתחתי את המעטפה.
אני בטוחה שאבי, שמעולם לא ממש חיבב את דניאל, היה ממש מתרגז על הבחירה בפרחים להתכתבות שכזאת. אבל אבי לא יודע. וגם אילו ידע, עכשיו אני די בטוחה שהוא לא היה זוכר.
*
משרדו של סוחר הבולים הוא חדר חסר כל ייחוד שתחוב בתוך מתחם קניות, ממש ליד המקום שבו כביש 405 חוצה את כביש 101, בקצה שֶרמן אוֹקְס. לא מקום שאני מצפה למצוא בו או לחלץ מתוכו שום פנינה. אבל אני כבר כאן; קבעתי פגישה. אני מרימה את הארגזים הראשונים מתוך המכונית ונכנסת פנימה.
הסוחר, בנג'מין גרוסמן, יושב מאחורי השולחן, שמכוסה בערבוביה כאוטית של ניירות, ובפינת החדר יש לו טלוויזיה קטנה בשחור־לבן. הוא צופה בחדשות הצהריים, והקריינית מדברת על ההפגנות שהתקיימו אתמול במזרח ברלין.
הוא מסיט את מבטו מהטלוויזיה כשאני נכנסת, אבל לא מכבה אותה. הוא צעיר יותר ממה שחשבתי אחרי שיחתנו בטלפון. איסוף בולים תמיד נראה לי כמו תחביב של זקנים, וציפיתי לסוחר קשיש. אבל בנג'מין נראה בגילי, באמצע שנות השלושים שלו, אולי בתחילת הארבעים. הוא מרכיב משקפי מתכת עגולים, ויש לו ראש מלא תלתלים חומים בהירים. "גברת נלסון?" הוא שואל.
אני עדיין לא בטוחה מה עלי לעשות בשם הנישואים שלי. "אתה יכול לקרוא לי פשוט קייטי," אני אומרת לו.
"טוב, קייטי," הוא אומר בהיסח הדעת. ממש לא אכפת לו איך הוא יקרא לי. הוא שולח יד ומתעסק עם האנטנה שעל הטלוויזיה כדי לסדר את התמונה לשביעות רצונו, ואני מרגישה שאני מפריעה לו, קוטעת משהו בביקורי כאן במשרד, אפילו שקבעתי פגישה.
"הממ... מה לעשות עם כל אלה?" אני מטלטלת מעט את הארגזים שבידי. הם כבדים.
"אה, סליחה. הנה. פשוט תשימי אותם כאן על השולחן." בנג'מין עוזב את האנטנה במנוחה וחוזר לשבת. אני מסתכלת על הבלגן שמקיף אותו. "איפה שתרצי," הוא אומר, ואני מניחה את הארגזים על גבי ערמת ניירות. הוא רוכן לפנים ולרגע מפשפש בהם בריכוז, ואני תוהה איך הוא נהיה סוחר בולים, מה בכלל צריך ללמוד באוניברסיטה כדי לפתוח בקריירה כזאת. היסטוריה? אני למדתי ספרות ואני עובדת במגזין לייף־סטייל, שבו אני מבקרת סרטים. זאת לא עבודה משתלמת במיוחד, אבל לפחות עד לא מזמן היא היתה די מהנה.
"אני אעבור עליהם," אני שמה לב שבנג'מין אומר. "ואז אתקשר אלייך ואגיד לך מה מצאתי." כבר סיפרתי לבנג'מין בטלפון על אבא שלי, על הזיכרון שהולך ובוגד בו, על האוסף שהוא כבר לא כשיר לטפל בו, ועל התעקשותו הנמשכת שיש כאן פנינים. כל השנים הוא אמר לי שכשיזדקן, האוסף יעבור לרשותי. והוא חזר ואישר זאת כשהעברתי אותו ל"וִוילוֹז" לפני כמה חודשים. אבל אני באמת לא יודעת מה אני אמורה לעשות עם כל זה. וזאת הסיבה שבגללה הבאתי הכול לכאן.
אני חוזרת למכונית כדי להביא עוד ארגזים, וכשאני נכנסת שוב למשרד בנג'מין מסיט שוב את עיניו מהחדשות ומרים את גבותיו. "יש עוד?" אני מהנהנת. "סליחה. אני אעזור לך לסחוב." הוא קם והולך בעקבותי אל מגרש החניה. "סליחה, לא ידעתי."
"זה בסדר," אני אומרת, כי אין לי חשק לפטפוטי נימוסים.
אבל בנג'מין ממשיך לדבר. "פשוט לא הבנתי כמה האוסף של אבא שלך גדול כשדיברנו בטלפון." הוא מציץ אל אחורי המכונית שלי.
"הוא בן שבעים ואחת," אני אומרת, בנימה שנשמעת חריפה יותר ממה שהתכוונתי. "זה פשוט... זאת אובססיה שיש לו כבר הרבה מאוד שנים." אבל אפילו בעודי אומרת את זה בקול, אני מרגישה ששבעים ואחת זה לא זקן כל כך. הרבה אנשים ב"ווילוז" מבוגרים ממנו, ואני לא מפסיקה לכעוס על העוול הזה; היעלמות הזיכרון שלו היא כמו אגרוף, אגרוף שהולם בי שוב ושוב ומותיר אותי חסרת נשימה.
"זה בדרך כלל ככה," אומר בנג'מין בטוב לב, כאילו הוא מבין, כאילו גם לו יש אותה אובססיה לבולים. כאילו אני המוזרה אם אני לא מבינה את זה. ואולי זה נכון.
אחרי שאנחנו פורקים את הארגז האחרון, בנג'מין גרוסמן אומר בפשטות, "תני לי שבוע. אולי שבועיים. אני אודיע לך מה יש לך כאן."
אבל אני מהססת לרגע לפני שאני הולכת, ותוהה מה היה אבי חושב על כך שאני משאירה את אוצרו היקר מכול אצל איש שמצאתי בדפי זהב תחת הכותרת "סוחרי בולים". התקשרתי לכל שלושת הסוחרים שהופיעו שם והשארתי להם הודעות. בנג'מין גרוסמן היה הראשון שחזר אלי. "אני אמורה לקבל איזו קבלה או משהו?"
בנג'מין מטלטל את ראשו, שולף כרטיס ביקור מתחת לערמה על שולחנו ונותן אותו בידי. "אתקשר אלייך כשאגמור," הוא אומר. ואז הוא מוסיף, "אל תדאגי. אני אטפל בהם יפה." כאילו הבולים הם פרחים, משהו שצריך לטפח באהבה.
"אני לא דואגת," אני אומרת. אני משאירה אצלו משהו שאפילו לא היה שלי מלכתחילה. אבל כשאני נכנסת למכונית, יוצאת ממגרש החניה ועולה שוב על כביש 405, אני לא מצליחה להתנער מתחושת הריקנות שתוקפת אותי פתאום.
.jpg)
