בראיון ל'פריז ריוויו' מ-1986 ניסח פיליפ רות את אחד המשפטים המצוטטים ביותר שלו: "כשביקרתי לראשונה בצ'כוסלובקיה, הבנתי שאני כותב בתוך חברה שבה לסופר הכל מותר וכלום לא משנה (everything goes ,(and nothing matters בעוד שבשביל סופרים צ'כים שפגשתי בפראג, כלום לא מותר והכל משנה" (nothing goes .(and everything matters
אולי הגעגוע המסוים לתקופה ולמקום שבהם האמנות נחשבה למשהו מסוכן, מסוכן כל כך עד שהשלטון פיקח עליה ואף הוציא להורג בגללה, הניע את ג'וליאן בארנס לכתיבת הספר הזה, 'המולת הזמן', על דמיטרי שוסטקוביץ' (1975-1906) - המלחין הרוסי הגדול ביותר בתקופה הסובייטית.
במה שמוגדר כ"ביוגרפיה בדיונית" בארנס מתמקד בשלוש נקודות בחייו של המלחין. הראשונה מתרחשת במחצית השנייה של שנות ה-,30 עידן "הטיהורים הגדולים". האופרה שכתב שוסטקוביץ', 'ליידי מקבת ממחוז מצנסק', לא מצאה חן בעיני סטלין. ב'פראבדה' היא הואשמה כיצירה ה"קולעת לטעמו הסוטה של הבורגני, במוזיקה הנוירוטית והתזזיתית שלה". שוסטקוביץ' גם הוקע כ"פורמליסט", כלומר ממוקד בצורה, באמנות-לשם-אמנות, ולא במתן שירות מוזיקלי לקהל הסובייטי, המותאם לטעמם של ההמונים.
כשהפטרון שלו, המרשל טוכאצ'בסקי, "טוהר" אף הוא, שוסטקוביץ' היה בטוח שזמנו הגיע. בארנס מתאר אותו עומד לילות שלמים בפתח המעלית בבניין שבו הוא גר, בידו מזוודה, מוכן ומזומן להילקח לחקירה ומשם אל הכדור בעורף, כדי שבתו הקטנה לא תצטרך להתעורר בבהלה. בלילות ההמתנה הללו אנחנו מלווים את מחשבותיו הנודדות לעברו הקרוב והרחוק.
מכאן עובר בארנס ל-.1948 שוסטקוביץ', שניצל בעור שיניו מהטיהורים, נוסע בראש משלחת מוזיקאים סובייטית לארה"ב. הוא יודע שנשלח לא כמוזיקאי, אלא כתועמלן. בלב כבד וחצוי הוא משמיץ במסיבת עיתונאים את גדול המלחינים הרוסים של המאה ה-,20 איגור סטרווינסקי, הנערץ גם עליו, שגלה ממולדתו לארה"ב. שוסטקוביץ' העדין, שתשוקתו הגדולה היא שיניחו לו ולמוזיקה שלו לנפשם, שסבור ש"גסות ורודנות כרוכות זו בזו", שמסתייג מטוסקניני בגלל האופי הרודני של עבודת הניצוח שלו – נאלץ להוציא מפיו מילים שאינו מאמין בהן ("דוגמה מובהקת לסטייה כזאת, שמע את עצמו אומר, היא יצירתו של איגור סטרווינסקי, שבגד במולדתו וגדע את עצמו מעמו... בכך הוא אישר את חוסר המשמעות והיעדר המהות ביצירותיו"). לימים, כותב בארנס, אמר שוסטקוביץ' שהבגידה הזו במוזיקה ובסטרווינסקי הייתה השעה הנוראה בחייו.
הרגע השלישי מגיע בתקופה הרגועה יחסית של שלטון חרושצ'וב. דווקא אז נתבע שוסטקוביץ' להשלים את "החזרה בתשובה" שלו ולהצטרף למפלגה הקומוניסטית, דבר שהקפיד להימנע ממנו לאורך כל שנות שלטון סטלין. נתבע – ונעתר לבסוף. בארנס מתאר אדם שאינו גיבור אבל גם אינו מתקרנף. הוא מתאר טרגדיה. שוסטקוביץ' סמך על האירוניה של הציבור, שיידע להפריד בין אמירותיו הגלויות בשבח השלטון למחשבתו הכמוסה או ליצירותיו, שאינן "אופטימיות" או "פרולטריות", כפי שתובע השלטון. אבל האירוניה כבר אינה עובדת, כפי שכותב יפה בארנס: "האירוניה, כך למד, רגישה לפגעי החיים והזמן כמו כל חוש אחר. אתה מתעורר בוקר אחד וכבר אינך יודע אם העמדת פנים; וגם אם כן, האם זה משנה בכלל, והאם מישהו שם לב. [...] ויש גבול לאירוניה. למשל, אי אפשר להיות מענה אירוני; או קורבן עינויים אירוני. בדומה, אי אפשר להצטרף למפלגה באירוניה".
הנזק שגרם הקומוניזם הרוסי לשאיפות הנאצלות באמת של הסוציאליזם הוא עצום. באופן ספציפי יותר, יחסם של הקומוניסטים לאמנות ולאמנים נראה לנו - בצדק - מפלצתי. אבל היום מאיימות על האמנות סכנות אחרות לחלוטין. תכליתה שוב אינה תמיד ברורה לנו, כפי שתעיד פריחתן של תיאוריות רלטיביסטיות ורדוקטיביות א-לה פייר בורדייה, שרואות באמנות משחק סנוביסטי של בידול והפרדה בין קבוצות חברתיות (ע"ע אייל גולן נגד אביב גפן).
באותו ראיון עם פיליפ רות, המשיך רות ואמר שהטריוויאליות של החיים במערב – בניגוד למשמעות הרת הגורל של כל מעשה, ולו קל, מאחורי מסך הברזל – היא כשלעצמה נושא ראוי לכתיבה, אתגר לסופר המערבי. באתגר הזה, בארנס – מחשובי הסופרים הבריטים, שכבר עסק בעבר, בספרים טובים יותר מזה, באמנים מפורסמים כמו פלובר – לא עומד כאן. הוא מעדיף את הזירה הלא-רלוונטית של רוסיה הסובייטית, שבה "כלום לא מותר והכל משנה" – זירה שקשה היה לחיות בה אבל קל למצוא בה הרואיות ומשמעות לאמנות – על פני השאלות המביכות יותר של זמננו, שבו נוח יותר לחיות.
קלישאה אינה רק צירוף מילים שחוק ומשומש. קלישאה יכולה להיות גם נושא שלם של רומן שנשחק זה מכבר. סופרים צריכים להקפיד, לכן, גם בבחירת נושאי כתיבתם. והעיתוי כאן כמובן קריטי. יש הבדל בין ספר שנכתב על משפטי מוסקבה ב-,1940 כמו 'אפלה בצהריים' של ארתור קסטלר, לבין ספר שיוצא ב2016- (שנת פרסומו של 'המולת הזמן' במקור). במובן זה, למרות רהיטותו, למרות התחקיר שנערך לצורך כתיבתו, למרות כמה משפטים יפים ומעוררי מחשבה – ספרו של בארנס הוא קלישאה אחת גדולה.
עוד 3 ספרים של ג’וליאן בארנס:
התוכי של פלובר1984 <
שולחן הלימון2004 <
תחושה של סוף2011 <
בתמונה: דמיטרי שוסטקוביץ'
מוזיקת נשמה
ג'וליאן בארנס הוא סופר חשוב אבל 'המולת הזמן' סובל מחוסר רלוונטיות
בראיון ל'פריז ריוויו' מ-1986 ניסח פיליפ רות את אחד המשפטים המצוטטים ביותר שלו: "כשביקרתי לראשונה בצ'כוסלובקיה, הבנתי שאני כותב בתוך חברה שבה לסופר הכל מותר וכלום לא משנה (everything goes ,(and nothing matters בעוד שבשביל סופרים צ'כים שפגשתי בפראג, כלום לא מותר והכל משנה" (nothing goes .(and everything matters
אולי הגעגוע המסוים לתקופה ולמקום שבהם האמנות נחשבה למשהו מסוכן, מסוכן כל כך עד שהשלטון פיקח עליה ואף הוציא להורג בגללה, הניע את ג'וליאן בארנס לכתיבת הספר הזה, 'המולת הזמן', על דמיטרי שוסטקוביץ' (1975-1906) - המלחין הרוסי הגדול ביותר בתקופה הסובייטית.
במה שמוגדר כ"ביוגרפיה בדיונית" בארנס מתמקד בשלוש נקודות בחייו של המלחין. הראשונה מתרחשת במחצית השנייה של שנות ה-,30 עידן "הטיהורים הגדולים". האופרה שכתב שוסטקוביץ', 'ליידי מקבת ממחוז מצנסק', לא מצאה חן בעיני סטלין. ב'פראבדה' היא הואשמה כיצירה ה"קולעת לטעמו הסוטה של הבורגני, במוזיקה הנוירוטית והתזזיתית שלה". שוסטקוביץ' גם הוקע כ"פורמליסט", כלומר ממוקד בצורה, באמנות-לשם-אמנות, ולא במתן שירות מוזיקלי לקהל הסובייטי, המותאם לטעמם של ההמונים.
כשהפטרון שלו, המרשל טוכאצ'בסקי, "טוהר" אף הוא, שוסטקוביץ' היה בטוח שזמנו הגיע. בארנס מתאר אותו עומד לילות שלמים בפתח המעלית בבניין שבו הוא גר, בידו מזוודה, מוכן ומזומן להילקח לחקירה ומשם אל הכדור בעורף, כדי שבתו הקטנה לא תצטרך להתעורר בבהלה. בלילות ההמתנה הללו אנחנו מלווים את מחשבותיו הנודדות לעברו הקרוב והרחוק.
מכאן עובר בארנס ל-.1948 שוסטקוביץ', שניצל בעור שיניו מהטיהורים, נוסע בראש משלחת מוזיקאים סובייטית לארה"ב. הוא יודע שנשלח לא כמוזיקאי, אלא כתועמלן. בלב כבד וחצוי הוא משמיץ במסיבת עיתונאים את גדול המלחינים הרוסים של המאה ה-,20 איגור סטרווינסקי, הנערץ גם עליו, שגלה ממולדתו לארה"ב. שוסטקוביץ' העדין, שתשוקתו הגדולה היא שיניחו לו ולמוזיקה שלו לנפשם, שסבור ש"גסות ורודנות כרוכות זו בזו", שמסתייג מטוסקניני בגלל האופי הרודני של עבודת הניצוח שלו – נאלץ להוציא מפיו מילים שאינו מאמין בהן ("דוגמה מובהקת לסטייה כזאת, שמע את עצמו אומר, היא יצירתו של איגור סטרווינסקי, שבגד במולדתו וגדע את עצמו מעמו... בכך הוא אישר את חוסר המשמעות והיעדר המהות ביצירותיו"). לימים, כותב בארנס, אמר שוסטקוביץ' שהבגידה הזו במוזיקה ובסטרווינסקי הייתה השעה הנוראה בחייו.
הרגע השלישי מגיע בתקופה הרגועה יחסית של שלטון חרושצ'וב. דווקא אז נתבע שוסטקוביץ' להשלים את "החזרה בתשובה" שלו ולהצטרף למפלגה הקומוניסטית, דבר שהקפיד להימנע ממנו לאורך כל שנות שלטון סטלין. נתבע – ונעתר לבסוף. בארנס מתאר אדם שאינו גיבור אבל גם אינו מתקרנף. הוא מתאר טרגדיה. שוסטקוביץ' סמך על האירוניה של הציבור, שיידע להפריד בין אמירותיו הגלויות בשבח השלטון למחשבתו הכמוסה או ליצירותיו, שאינן "אופטימיות" או "פרולטריות", כפי שתובע השלטון. אבל האירוניה כבר אינה עובדת, כפי שכותב יפה בארנס: "האירוניה, כך למד, רגישה לפגעי החיים והזמן כמו כל חוש אחר. אתה מתעורר בוקר אחד וכבר אינך יודע אם העמדת פנים; וגם אם כן, האם זה משנה בכלל, והאם מישהו שם לב. [...] ויש גבול לאירוניה. למשל, אי אפשר להיות מענה אירוני; או קורבן עינויים אירוני. בדומה, אי אפשר להצטרף למפלגה באירוניה".
הנזק שגרם הקומוניזם הרוסי לשאיפות הנאצלות באמת של הסוציאליזם הוא עצום. באופן ספציפי יותר, יחסם של הקומוניסטים לאמנות ולאמנים נראה לנו - בצדק - מפלצתי. אבל היום מאיימות על האמנות סכנות אחרות לחלוטין. תכליתה שוב אינה תמיד ברורה לנו, כפי שתעיד פריחתן של תיאוריות רלטיביסטיות ורדוקטיביות א-לה פייר בורדייה, שרואות באמנות משחק סנוביסטי של בידול והפרדה בין קבוצות חברתיות (ע"ע אייל גולן נגד אביב גפן).
באותו ראיון עם פיליפ רות, המשיך רות ואמר שהטריוויאליות של החיים במערב – בניגוד למשמעות הרת הגורל של כל מעשה, ולו קל, מאחורי מסך הברזל – היא כשלעצמה נושא ראוי לכתיבה, אתגר לסופר המערבי. באתגר הזה, בארנס – מחשובי הסופרים הבריטים, שכבר עסק בעבר, בספרים טובים יותר מזה, באמנים מפורסמים כמו פלובר – לא עומד כאן. הוא מעדיף את הזירה הלא-רלוונטית של רוסיה הסובייטית, שבה "כלום לא מותר והכל משנה" – זירה שקשה היה לחיות בה אבל קל למצוא בה הרואיות ומשמעות לאמנות – על פני השאלות המביכות יותר של זמננו, שבו נוח יותר לחיות.
קלישאה אינה רק צירוף מילים שחוק ומשומש. קלישאה יכולה להיות גם נושא שלם של רומן שנשחק זה מכבר. סופרים צריכים להקפיד, לכן, גם בבחירת נושאי כתיבתם. והעיתוי כאן כמובן קריטי. יש הבדל בין ספר שנכתב על משפטי מוסקבה ב-,1940 כמו 'אפלה בצהריים' של ארתור קסטלר, לבין ספר שיוצא ב2016- (שנת פרסומו של 'המולת הזמן' במקור). במובן זה, למרות רהיטותו, למרות התחקיר שנערך לצורך כתיבתו, למרות כמה משפטים יפים ומעוררי מחשבה – ספרו של בארנס הוא קלישאה אחת גדולה.
עוד 3 ספרים של ג’וליאן בארנס:
התוכי של פלובר1984 <
שולחן הלימון2004 <
תחושה של סוף2011 <
בתמונה: דמיטרי שוסטקוביץ'
אריק גלסנר
7 לילות
27/07/2018
לקריאת הסקירה המלאה >
ג'וליאן בארנס נכשל בניסיונו להבין את שוסטקוביץ' ויצירתו
אמיר מנדל
הארץ
03/12/2018
לקריאת הסקירה המלאה >
